הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זה שאהבתי
    ספר מוגן
     
  • זה שאהבתי
    תכלת | אפריל 2018 | פרוזה מקור, רומן רומנטי  | 208 עמ' מודפסים
    מאז לא דיברנו. לא התקשרתי אליו, לא שלחתי הודעות, לא הסתובבתי במקומות שהוא רגיל להסתובב בהם. צרחתי מבפנים, כאב לי, כמעט מתתי. הרגשתי בפעם הראשונה את סדקיו הרעים של שברון הלב. חיי נעשו מונוטוניים: הקצבייה, הבית ובחזרה. היו לילות שבהם הרגשתי כאילו איבר נגדע מעל גופי. שכבתי במיטה, קהה ומטושטשת מכאב הפנטום, ורציתי רק שיחבק אותי שוב, שיאסוף אותי אל גופו הגדול. רציתי לשתות איתו יין, לשיר איתו בזיופים גדולים ובצחוק דביק, אבל אחיעם לא כתב לי, ושתיקתו הייתה החותם הסופי: הייתי רק פרק חולף בחייו הצבעוניים.
    אם יש מזל, הוא דילג על נעמי חסון. לבד, בדירה קטנה ביפו, אחרי עוד משמרת של חיתוך שניצלים בקצבייה, היא מחפשת אהבה באתרי היכרויות. העבר שלה שחור, ההווה שלה עצוב. העתיד? בלי תקווה, בלי חלום.
    אבל משהו בכל זאת קורה. רגע אחד ישנה את חייה של נעמי לבלי הכר, את חייה המקצועיים ואת חיי האהבה שלה. הנה, היא מתחילה לצמוח. אבל האם היא באמת מסוגלת לכך?
     
    "זה שאהבתי" הוא ספרה השלישי של מרסל מוסרי, ילידת 1990, אשת תקשורת ואושיית רשת. קדמו לו "קופסת קובות" ו"דמעות של יין".
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • הספר משתתף במבצע 3 ב-69
    35
    הוספה למועדפים שלי
  • כמה מילים 
    לפני שאני מתחילה בסיפור
     
    "את שקרנית פתולוגית, נעמי!"
    את המשפט הזה שמעתי מאמא שלי עוד משחר ילדותי. על כל צעצוע שאבד, בכי לא מוסבר של אחותי לילי, טלפון מהגננת שביקשה להגיע לקחת אותי הביתה בגלל חום גבוה — "את שקרנית פתולוגית, נעמי!"
    חשבתי שגם אותו אוכל להצפין בשק הקללות והעלבונות שהטיחה בי אמא לאורך ילדותי ונעורי. קדימה, נעמי: להכניס אל השק, להדק את השרוך, לקבור בחצר ולא לחשוב על זה שוב. ובכל זאת — לעזאזל! — עד היום, בכל פעם שמישהו שואל אותי משהו, אפילו סתם שאלה סתמית כמו "אז מה עשית היום?" אני נדרכת. אני מרגישה אשמה! פאקינג אשמה! כאילו כולם רואים אותי בשקרנותי. ואני מתחברת לדמות הזאת. אני השקרנית הפתולוגית, מעגלת פינות, צובעת בצבעים עליזים כל מקום אפרורי שביקרתי בו, ומעל הכול מורחת בנדיבות את חיוכי הבלתי מחייב, כמו אומרת, "אם אתה כבר מניח שאני משקרת, לפחות תמחל לי, הנה חיוך."
    הטלפון מאחיעם תפס אותי בעבודה. עד אז שכבנו שלוש או ארבע פעמים, והלב שלי כבר היה אבוד. בקצבייה עבדתי על אוטומט, רק בנס לא הורדתי לעצמי אצבע. לציורים שלי לא הקדשתי הרבה אנרגיה. הראש היה כולו בו, באחיעם, בקסם הזה שנכנס לי לחיים פתאום. "אחיעם, מה קרה?" עניתי בבהילות ומיד תיקנתי, "זאת אומרת, מה קורה?"
    שימי שלח אלי מבט מן הקופה. "נעמי, את יודעת, לא אכפת לי שתדברי בזמן העבודה, אבל למה את מלכלכת את כל המכשיר בדם?" הרחקתי את הסלולרי מהאוזן והבטתי במסך, שהיה מכוסה בדם פרה או כבש. לא עלה על דעתי להגיד לאחיעם שאני עסוקה.
    "אני מפריע?" הוא שאל.
    "אתה יודע שלא," שיקרתי.
    "נעמי!" המשיך אחיעם. "אני שומע את הקול שלך ומחייך, כמה נדוש זה?"
    טיפות הדם עיטרו גם את שערי. גיליתי את זה רק אחר כך, כשחזרתי הביתה.
    "לא נדוש בכלל," הסמקתי.
    "מתי את מסיימת לעבוד?" שאל אחיעם.
    "בשבע," עניתי. שיקרתי. העבודה נגמרה בחמש, אבל ידעתי שאם אחיעם ירצה להיפגש, אני צריכה להתנקות מהדם ולהיפטר מריח הבשר המת.
    "אני רעב," הכריז אחיעם. "אם אגיע בשמונה, יהיה לך משהו לאכול?"
    "כן!" עניתי ללא מחשבה. "אמא שלי בדיוק שלחה לי נקניקיות חריפות ופסטה."
    "אני מביא את היין," פסק אחיעם. "נתראה."
    שימי הביט בי בצער כשניתקתי וניגשתי לקחת מטלית, למחות את הדם מעל מסך הסלולרי. "אמא שלך? שלחה לך אוכל?! גם אותי את משקרת בכזו קלות?"
    צחקתי.
    אמא לא שלחה לי אוכל. זה הרי ברור. אבל ידעתי שאחיעם מחפש את החום ההוא, המדומה, המיוחצן, ה"מזרחי", ושמחתי להגשים לו את הפנטזיה. העיקר שיבוא.
    בשמונה ורבע הוא דפק על הדלת. פתחתי את הדלת מאופרת קלות, עם טייץ וטוניקה בצבע טורקיז.
    "יפה לך, ילדה שלי." אחיעם נשק על לחיי ונכנס. בהן צדקי, כמה שנאתי כשקרא לי "ילדה שלי". אחיעם היה גבר שמסתובב עם נשים, לא עם ילדות. רציתי להיות אחת מהן.
    "איזה ריח נהדר!" המשיך כשנכנס אל המטבח הקטן. לא פעם דמיינתי את עצמי בנעליו, יוצא מהבית המפואר אל המכונית המפונפנת ומגיע אל בית רווקה קטן ומוזנח, אל המטבח עם הארונות הרעועים והכיריים עם כתמי שומן שהיד נואשה מלהסיר. ובכל זאת, כשהגיע תמיד התנהג כאילו זה מקומו הטבעי והנוח והרצוי. הוא הרים את מכסה סיר הפסטה, דלה כמה אטריות ביד זהירה והביא אותן אל פיו.
    "איזה רוטב נהדר," קבע. "אמא שלך שמה אורגנו?"
    "אין לי מושג מה היא הכניסה שם." שקר. ברור שאני שמה אורגנו.
    ישבנו ואכלנו. לרגע דמיינתי אותנו יושבים במטבח אחר, ובמקום המוסיקה הקלאסית שברקע (ידעתי שזה מה שהוא אוהב) צלילי ערוץ התינוקות מצחיקים ילד בעגלה.
    כשגמרנו את היין כבר הייתי מבוסמת ועייפה מספיק כדי להרגיש נוח בקרבתו. שקענו בספה, מול הטלוויזיה. אחיעם נשק לי ארוכות ואני נישקתי אותו חזרה. הפעם לא היתה שם תאווה; היתה נשיקה איטית, רכה, לשון אל לשון ונוחות אחרת, נטולת מסכות. אחיעם לא ניסה להסיר מעלי את הטוניקה ואני לא שלחתי יד אל רוכסן מכנסיו. לאחר זמן קצר נרדמתי בחיקו, ורק כשלחש, "כבר אחרי שתיים, אני הולך, יפה שלי," הרגשתי החמצה קטנה כי לא שכבנו. ובכל זאת, למחרת בבוקר קמתי מאוהבת פי כמה, ולא באחיעם, אלא בעצמי. לילה אחד הייתי אני, נעמי, בטבעיותי. לא חשקתי כי צריך, לא עטיתי מסכת טיזינג תל אביבית, לא התעקשתי להיות אישה שאני לא. הייתי רק נעמי העייפה מעמל היום, ישנה וראשה בחיק זה שאהבה.
    זה הספיק לי.
    וכנראה הספיק גם לאחיעם, שיאמר לי אחר כך שבאותו לילה הבין שאנחנו חזקים מכדי להיכנע לתשוקת הגוף, ושטוב לנו ככה, בידידות אמיצה ויפה. בכיתי כשאמר את זה, אבל אחיעם התעקש ואמר שחברות כזו לא פגש מעולם, וכל מה שנוסיף יגרע ממנה. ניסיתי למחות, אבל הוא הניח אצבע על פי ושוב אסף אותי אל חיקו.
    הרבה זמן הלקיתי את עצמי על הלילה ההוא. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי נשארת מי שאמא אמרה. אילו הייתי ממשיכה להיות שקרנית. אולי הדברים היו זורמים אחרת. אולי אחיעם היה ממשיך להשביע את גופי כמו שעשה עד הערב ההוא, כשנפלתי ונרדמתי, שבעה מפסטה, נקניקיות ואהבה.
    • מרסל מוסרי
    • מרסל מוסרי

      מתאמנת באגרוף, מכורה לספרי שירה, מסרבת בתוקף למלהקי ריאליטי וכותבת כבר בחמש בבוקר. מרסל מוסרי ("זה שאהבתי" בהוצאת תכלת) עונה לשאלון האישי

     
  • המלצות נוספות
    • מרושע- חטאיו של הקדוש 1
      במבצע
       
    • מכתב שנשכח
      במבצע
       
    • החוקים של מוזס
      במבצע
       
    • תקלה בקצה הגלקסיה
    • המנהרה
      במבצע
       
    • ההימור
    • הראיון האחרון
    • האחרות
    • דירה בפריז
    • 21 מחשבות על המאה ה-21
    • בתו של סוחר המשי
      במבצע
       
    • מסע אל הלב