הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זהב אדום
  • זהב אדום
    פנתר | ספטמבר 2018 | מתח ופעולה | 302 עמ' מודפסים
    [ רק אחד נשאר ]
     
    עשרה מרגלים ממדינות שונות, מתקבצים יחד בבית הארחה עלוב בפריז, כדי להתחרות על איתור ואִחזור של אוצר סובייטי סודי שהוטמן באזור בתקופת המלחמה הקרה.
     
    הם מוצאים עצמם בקרב אסטרטגי נואש, שהולך ומסתבך עם כל שעה שעוברת. הקרב עוזב את מגרש המוח התיאורטי ועובר אל הזירה המציאותית.
     
    חשדות. תככים. תחבולות. המרגלים מפעילים אופי וטכניקה עד קצה יכולת התפיסה.
     
    מסתמן שרק אחד מתוך הקבוצה – יצליח להישאר אחרון. בזמן שמשימתו של כל אחד מהם לחזור אל מדינתו מחזיק באוצר, מבלי להבין את מהותו או את ערכו.
     
    זהב אדום כורך בתוכו את המיטב של נחמן גרשונוביץ. מתח מצמרר, כישורי ריגול וביצועים נדירים, מאבקי יצרים ומלחמת מוחות שלוקחים אתכם אל מעבר לסף.
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    הוא חשב שעוקבים אחריו.
     
    שקיעה נראתה באופק, קרניים נקרעות על בתים מכוערים, מכוסים שכבות של פיח, אבק וצער. על מסלול ריצה בין גושי הבתים, הלכה והתארכה צלליתו של אתלט באימונית כחולה כהה. קצב נשימתו גבר, וגם קצב פעימות הלב.
     
    הוא נמצא קרוב לאמצע המסלול שלו. חולף על פני חצרות, גגות פח מקרקשים בתנועת הרוח. מישהו נמצא מאחוריו כבר דקות ארוכות. דמות שלא הצליח לראות היטב. האתלט הסיר אוזנייה אחת מתוך אוזנו וקיבע אותה בתוך סרט הידוק על קיבורת ידו הימנית. הקשיב לקצב הריצה ולשאון המכוניות מן המרחק.
     
    האיש מאחור נותר כל העת במרחק קבוע של שבעה מטרים. האם זהו רץ נוסף שבמקרה משתמש במסלול זהה? האתלט ניגב זיעה ממצחו, מציץ אחורנית. האיש מאחור לבוש מכנסי חליפה וחולצת כותנה שחורה, אלה לא בגדי ריצה.
     
    האתלט חצה מגרש גרוטאות, הרים של חביות מתכת מעוכות, תיבות, ומיכון כבד שיצא מכלל שימוש. לקראת קצה המגרש הוא הסתובב, רץ במקום והחל לחזור על עקבותיו. העוקב חלף על פניו ועצר אותו, חיוך על פניו. "מה קרה, היום אתה משנה מסלול?"
     
    האתלט הסתובב אליו, נותר על מקומו, רגליו בתנודות ריצה, חול התרומם מסוליות נעליו. "איך אתה יודע מה המסלול שלי?"
     
    העוקב היה גם הוא רץ במקום. "אני כאן כבר כמה ימים. אני יודע עליך מספיק."
     
    האתלט חשק את שיניו וטלטל את ראשו. הוא נעצר מתנועות הריצה והוריד את ידיו אל ברכיו, נשען קדימה, מתנשף. "מי אתה, מה אתה רוצה?"
     
    העוקב נעצר גם הוא מן הריצה, הסתכל לצדדים, החיוך שלו התרחב. "עזוב, אל תשאל שאלות. התשובות לא יביאו לך הרבה שמחה." הוא הצביע קדימה ביד יציבה. "תמשיך במסלול הרגיל שלך."
     
    האתלט נותר על מקומו. טיפות זיעה נטפו לתוך החול. הוא הזדקף. "לא. זה לא עובד ככה. תגיד לי מה הסיפור שלך, מה אתה רוצה ממני."
     
    העוקב גיחך, חזהו עלה וירד. "ממך? אני לא רוצה ממך כלום. עכשיו, תתחיל לרוץ, וַלֶרִי. אני מאוד מתוכנן עם הזמנים והמיקומים שלי."
     
    האתלט, וַלֶרִי, הסיר את האוזנייה השנייה מאוזנו, ושלף מכיסו טלפון סלולרי. "תגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה, או שאני מחייג עכשיו למשטרה."
     
    העוקב עשה צעד אחד קדימה. בתזוזה פתאומית חש וַלֶרִי את הרצפה נלקחת מתחת רגליו. כאב מסמא פרץ לכל אורך זרועו. השמיים החשיכו. הוא התגלגל פעם אחת ונפל ארצה בפישוט ידיים ורגליים. הטלפון זרוק קדימה ממנו.
     
    העוקב התכופף והרים את הטלפון, חוזר, נעמד מעל וַלֶרִי. פניו הביעו קשיחות, או אטימות, שאין דומה לה. קולו נעשה נמוך וקודר. "עכשיו, קום ותתחיל לרוץ."
     
    אצבעותיו של וַלֶרִי התחפרו בחול, הוא התגלגל והתרומם, יד אחת שלו כמעט משותקת. הוא פתח שוב בריצה, מקפץ, מתקדם בקצב גובר. האם יוכל להימלט ממנו בריצה? לא. זה לא סביר. האיש נראה בכושר מעולה, אין לו סיכוי. לא במצב כזה שהוא כבר מותש.
     
    הם חלפו על פני בניינים נמוכים, בתים, חוות. חצו כיכר מרוצפת, חולפים על פני מזרקת ברזיה כבדה, יבשה, חלודה נראתה בכל מקום. בקצה הכיכר, העוקב אמר, "למבנה מצד ימין. לך לשם."
     
    וַלֶרִי נעצר, מוסיף לרוץ במקום. "מה? למה?"
     
    "רוץ לשם, בלי שאלות." היה זעם בקולו של העוקב. הוא הצביע אל מבנה נטוש, סורגים מעוקמים נראו על החלונות. הפתח היה פרוץ. קירות בטון מתפוררים.
     
    לא. אין בזה שום היגיון. אם אני נכנס לשם אני אבוד. וַלֶרִי לקח נשימה עמוקה, שִחרר מחצית ממנה, ופתח בריצה לכיוון השני. לא השלים עשרה צעדים וכאב עז הרס את מותנו הימנית, הוא נפל ארצה, מתגלגל פעמיים, מתפתל בייסורים.
     
    העוקב עמד מעליו. מזווית זו ניתן היה להבחין בשפם מדויק מבצבץ מעל לשפה עליונה בולטת. "אתה לא רוצה להתנגד למה שאני אומר לך." האיש התכופף. "בעוד דקה אתה מת בכל מקרה." ידו הבזיקה אל גרונו של וַלֶרִי. "תעשה מה שאומרים לך ותסבול פחות."
     
    וַלֶרִי ניסה להתנגד, אוזר את כל כוחותיו, התרומם סנטימטר מעל לאבנים החלקלקות של הכיכר. לחץ עז, פתאומי, שלח זרם חריף במורד גרונו. הוא צנח אחורנית. הנהן באִטיות. אין לו שום סיכוי. האיש הזה מהיר וחזק כמו עוף דורס.
     
    העוקב התרומם והתרחק מעט. מניח לשבוי שלו להתרומם במאמץ, ולצלוע לכיוון המבנה הנטוש. הוא הגיח מאחוריו, הודף אותו קדימה לתוך קיר חשוף. המקום היה אפוף ריח חורבות ומרתפים. שכבות אבק וקורי עכביש בכל מקום. מצבורי זבל ועיתונים בפינות.
     
    כל תזוזה שלהם העלתה הדהוד בלתי-פוסק שהתגלגל סביב בתוך המבנה. אקדח כסוף צץ בידו של העוקב. הוא הצמיד את הלוע לעורפו של וַלֶרִי. "זה לא אישי," הוא לחש.
     
    "לא. לא. למה? למה?" וַלֶרִי בכה, כתפיו נרעדות בהתייפחות. "מה עשיתי לך? מה אתה רוצה ממני? מה אתה, סוג של רוצח סדרתי סדיסט?"
     
    "אני לא רוצה ממך כלום. אבל אבא שלך, לעומת זאת." קליק עמום נשמע כמו נקישה רעשנית. האקדח דרוך. "אבא שלך עושה דברים שמזיקים למדינה שלי." קליק נוסף נשמע. העוקב התרחק אחורנית. "אתה יודע מה. אני מוותר לך."
     
    וַלֶרִי הסתובב, עיניו פעורות בחוסר אמון. "מה? אתה משחרר אותי?" כן, הוא ידע שהגורל של אביו יפיל אותו יום אחד. הנה זה הגיע. מהר מדי. קרוב מדי. גם הוא עזר לו, בבית המלאכה. לבנות פצצות מלוכלכות, להמיס אלמנטים רעילים, לעקוב אחרי אנשים.
     
    העוקב הנהן. "כן. אני משחרר אותך." הוא השליך לעברו את הטלפון. "צלצל אל אביך, תגיד לו שיבוא לאסוף אותך מכאן. מהכיכר, ליד המזרקה." הוא נופף באקדחו. "תדייק. מהכיכר, ליד המזרקה."
     
    וַלֶרִי חייג, לפני שהקיש על לחצן החיוג הוא נעצר. רגע. האם הוא מתכוון לפגוע באבא שלו? לא. הוא לא יצליח. אבא יגיע עם ליווי. עם נשק. אבא יגבר עליו בלי ספק. הוא חייג. "אבא?" וַלֶרִי הפיק התנשפויות מדומות. "אני גמור, נפלתי באמצע המסלול שלי. אתה יכול לבוא לקחת אותי? לא. לא. אל תשלח את הנהג שלך. אני רוצה אותך. אני בכיכר, ליד המזרקה."
     
    וַלֶרִי ניתק את השיחה. הוא אמר, "בסדר, הוא יבוא בעוד..."
     
    רעם הירי החריש אוזניים. הבזק אור לבן. צליל מהדהד, מתגלגל בלחץ ברחבי המבנה.
     
    גופה נופלת.
     
     
     
     
     
     
     
    צל המזרקה נופל על הבור.
     
    דפנות בור הביוב היו חלקלקות. אזוב שחור עיטר בשכבות רטובות, שורצות חיידקים, לרגליו של סִיקַאנְדֶר פִּיטַאפִי. ריח עז, לא מצחין, אלא חנוק ומערפל חושים, עלה בגלים מעמקי סבך התעלות.
     
    הוא הסתכל כלפי מעלה, מכסה הבור עשוי סורגים ארוכים ומפותלים. אור אחרון חלחל פנימה. הירח נראה מתקדם אל מרכז השמיים. נשם עמוקות, אוויר טרי הגיע מבחוץ. ידיו ורגליו לחוצות אל הדפנות, מותירות אותו באוויר, ללא סולם, בסמוך אל מכסה הסורגים.
     
    דקות ארוכות של המתנה. הכיר את האנשים המעורבים בעניין, ידע שיש טעם עוד להמתין. האיש הזה, שאחראי למותם של חפים מפשע רבים במדינתו, פקיסטן, אוהב את בנו היחיד, הוא אכן יבוא באופן אישי לאסוף אותו.
     
    רק שהפעם לא יהיה לו הרבה מה לאסוף. כנראה מתעכב עוד במשרדו. מתזמן את האנשים שעובדים עבורו בחו"ל. אבל הוא יגיע. זה יקרה בדיוק כמו שתכנן. הוא שוהה בצרפת זמן רב מדי, שבועיים, כדי לדעת זאת.
     
    טרטור מנוע הגיע מן המרחק אל הכיכר השוממת. מכונית התקרבה. ארוכה, שחורה. קדימה. קדימה. הרעש גבר, המכונית נעצרה בסמוך למזרקה. דלת נפתחה. סִיקַאנְדֶר הסתכל כלפי מעלה, מציץ מבין הסורגים.
     
    חצי מגף מצוחצח כראי ירד אל אבני הכיכר החלקות. טיפוס שמנמן התנשא מעליהם. גִיסלֵיין, שמבוּטָא גילַה, פֶּרוֹשֶׁה. אביו של וַלֶרִי, ופושע כלפי פקיסטן. הוא הרעים בקולו, "וַלֶרִי! וַלֶרִי! איפה אתה? לא קראת לי לכאן לחינם, איפה אתה!" קולו נשמע זועם, היה זה טון של זעם תמידי בו דיבר עם כל אדם.
     
    "אני אתקשר אליו, ילד חצוף! בטח לקח מונית. לא יכול לחכות לאבא שלו שיבוא לאסוף אותו. אז מה, התעכבתי קצת. מה קרה? הוא חזר לתוך המכונית, התיישב, הדלת פתוחה. צלילי חיוג נשמעו.
     
    סִיקַאנְדֶר שלף את ידו מבעד לסורגי מכסה הבור, ידו מתארכת ויוצאת. פיסה מלבנית תפוסה בידו. הצמיד אותה לתחתית המכונית, אל משטח פנוי בקימורי המנוע, רועש ישירות מעל לבור הביוב.
     
    "איפה הוא?" קולו של גִיסלֵיין שואג מתוך המכונית. "איפה הוא, איפה, איפה, איפה. הוא לא עונה. עכשיו. אתה שומע את זה, הוא לא עונה?"
     
    קול אחר נשמע מתוך המכונית. "אה, בוס. אני חושב שאני שומע את צליל הטלפון של הבן שלך. משם, מבחוץ."
     
    גִיסלֵיין יצא שוב, מתקרב אל המזרקה. הוא הסתכל פנימה. עיניו נפערו. הוא תפס את פניו בידיו. "לא. לא. לא... מה זה. מה זה! מי עשה את זה! הו, הו, לא." הוא החל לבכות, בקול זועם. "הו, וַלֶרִי שלי..." הוא חיבק את בנו ומשך אותו לתוך המכונית, מתאמץ להרים אותו בידיו. צורח אל הנהג, "סע, סע, סע, סע. אנחנו כאן באזור סכנה." הדלת נטרקה.
     
    גלגלי המכונית החליקו בסבסוב סרק על אבני הכיכר, עד שהתנתקה ממקומה וזינקה קדימה. עשן לבן, ריח גומי.
     
    סִיקַאנְדֶר הטיל הצִדה את סורגי המכסה ושרבב החוצה את פלג גופו העליון. הוא התנשף וזחל מעט לעבר המזרקה. שלט רחק צץ בכף ידו. הוא לחץ בחוזקה.
     
    החלק האחורי במכוניתו הארוכה של גִיסלֵיין התפוצץ בכדור של אש, אדומה לוהטת. קרעי מתכת התעופפו לכל עבר. המכונית התרוממה מעט וחזרה ליפול ארצה, גולשת קדימה ללא שליטה. הגרוטאה הבוערת מתנגשת בקיר בטון ונעצרת.
    • נחמן גרשונוביץ
    • נחמן גרשונוביץ
      נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
      מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
       
      * אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
      https://goo.gl/245gHA
       
      * דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
      https://goo.gl/ycJax3
       
      * האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
      nachmang.wordpress.com
       
      * בטוויטר
      https://twitter.com/nachmangr
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • זהב שחור המשך לספר זהב אדום
    • הסדק
    • סודות
    • האלמנה השחורה
    • סוכן הלילה
    • בוגד
    • זהות משולשת
    • העוצמה והזעם של אבנר ארליך
    • המרגל האנגלי
    • האכזריות
    • מזימת הזיקית
    • פינת הגיהינום