הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זאבים בשלג
  • זאבים בשלג
    כתר | 2009 | פרוזה מקור, רומן רומנטי | 524 עמ' מודפסים

    לילה אחד, בבר תל אביבי, מתהפך עולמה של דנה בארי. היא נעצרת באשמת גנבה ממקום עבודתה. דנה פותחת במאבק להוכחת חפותה ואף מוצאת במהלכו אהבה גדולה. אבל בתוך כך נוחתת עליה מכה נוספת: איש זקן מטיח בה שהיא נכדתו של גנב. הוא טוען שסבה של דנה, הרבי מאסרגום, אסף את כספם של כל בני קהילתו כדי להסדיר את בריחתם מהונגריה הכבושה על ידי הנאצים - ולבסוף נסע לבדו והשאיר מאחור את צאן מרעיתו. דנה פגועה ונרעשת, יוצאת למסע אל העבר של משפחתה ובעזרת יומניה של אגי פרקש, פסיכולוגית ופרטזנית לשעבר, שפגשה בבית אבות. בהדרגה נפרשת בפניה עלילת גבורה היסטורית עוצרת נשימה מימי מלחמת העולם השנייה, שמשולב בה סיפור אהבה גדול מהחיים אך גם שובר לב. בתום סיפורה של אגי מתבררות לדנה הנסיבות האמיתיות שבהן נמלט סבא מאירופה. אבל השאלה מה עלה בגורל אהובה של אגי, שנעלם שלושים וחמש שנים קודם לכן, ממשיכה להסעיר את דמיונה. דנה מתגייסת בהתלהבות לפתרון התעלומה הזאת, ומצליחה לבסוף גם לפתור את התלבטויותיה בנוגע לאהבת אמת. זאבים בשלג הוא סיפור מרתק, מרגש ומפתיע המתאר שתי אהבות גדולות, סוערות ונואשות המנסות לשרוד בצל המלחמות. סגנונה הידוע והסוחף של אורלי קראוס-ויינר הופך את הקריאה לחוויה מסעירה שאי אפשר לקטוע אותה עד לסוף הסיפור. זאבים בשלג הוא ספרה השמיני של אורלי קראוס-ויינר, מחברת רבי-המכר "דיוקן הונגרי", "מחול הפלמינגו", "המערבולת", "אהבה לפי הספר", "מלכת הלבבות", "התרוממות" ו"נחיתת חרום".

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1


    חדר חקירות מטונף ומצחין באבו כביר. זאת התפאורה שנדרשה לי כדי להבין, לראשונה בחיי, את הפתגם הסיני העתיק: "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו." רק כשישבתי שם חסרת אונים מול חוקר עצבני ומזיע, הפנמתי את מלוא משמעותו האירונית.
    האירוניה נבעה מהעובדה שבדיוק שעתיים לפני כן עמדתי באמצע הבר הסואן שבו עבדתי ושאלתי את עצמי מתי יתחילו החיים שלי להיות מעניינים.
    הבר הזה היה באותה תקופה המקום הכי מצליח בעיר. הרווחתי שם הרבה כסף, בזכות שיטת עבודה יעילה וחדשנית שהמצאתי, אבל למרות זאת הייתי משועממת וחסרת סיפוק. 'הרי לא עזבתי בית אמיד ונוח של זוג הורים דיפלומטים בוושינגטון די.סי.,' הרהרתי לעצמי באותו רגע , 'רק כדי לעבוד בתור מלצרית ולטבוע בים של כסף.' שתי דקות מאוחר יותר ניגשו אלי שני שוטרים במדים ועצרו אותי בחשד שגנבתי עשרות אלפי שקלים ממקום העבודה שלי.
    כאילו מישהו למעלה שמע את שאלתי האילמת ודאג לי לחיים מעניינים באופן הכי בלתי צפוי שיכולתי להעלות על הדעת.
    בהתחלה צחקתי, מההלם, מתוך ביטחון מוחלט שזו טעות שתתברר מיד. אבל כעבור שעה, כשהחוקר העצבני חג מסביבי כמו עיט ושאג עלי שאלות, בעודו מתיז עלי רוק, והציג לי פתק בכתב ידי, כבר הייתי על סף בכי.
    "מה כתוב פה?!" הוא שאל בנימת ניצחון.
    "וודקה, טקילה, ג'ין, רום וקולה," מלמלתי בייאוש, "אבל אלה רק הוראות לברמן איך להכין ניו יורק אייס טי."
    "ניו יורק אייס טי, מה?! נראה לך שעשו אותי באצבע?!" הוא ענה ונופף את הפתק האומלל לנגד עיני, "זאת הזמנה שהוצאת בלי רישום!"
    "בחיים לא הוצאתי הזמנה בלי רישום!" הדמעות החלו להזדחל במעלה גרוני, ואלה היו בעיקר דמעות עלבון וכעס. הרגשתי כמו איוב מודרני. למיטב ידיעתי הייתי המלצרית הכמעט יחידה בבר "הבית" שמעולם לא שלחה ידה בקופה, אף על פי שזכיתי להצעות רבות לעשות זאת. באותו רגע פשוט התקשיתי להאמין שכך אלוהים גומל לי.
    "תורידי את הטון שלך!" הוא צרח ופניו האדימו, "בחדר הזה רק לי מותר לצעוק!"
    "בסדר." הדמעות הסוררות כבר חנקו את גרוני. "אבל אני לא גנבת, תאמין לי, תשאל אפילו את עופר הברמן, אף פעם לא הוצאתי הזמנה בלי בון."
    "הדמעות שלך לא מרשימות אותי בכלל." פיו התעוות בהבעה של שאט נפש. "והברמן כבר סיפר לנו הכול! על כל הכסף שגנבת עוד לפני שהוא עבד שם!"
    הרגשתי שהדם אוזל מפני, אפילו הדמעות נעצרו לרגע, מעוצמת ההפתעה. חולשה וחוסר אונים אפפו אותי, לשנייה אחת שקלתי התעלפות לא מבוימת בכלל. החוקר היורק צרח לפתע, "מסיקה, תביא לה מים! מהר!"
    אחרי רגע הוא משך את שערותי לאחור והגיש את הכוס לשפתי בחוסר עדינות מופגן. "תשתי!" נבח, "ואל תעשי לי פה הצגות, אחרת אני זורק אותך לתא עם עשרים שרמוטות שיכסחו לך את הצורה! הם לא אוהבות צפוניות מפונקות!"
    "אני לא צפונית מפונקת," מלמלתי, אחרי ששתיתי מהמים הדלוחים שרק עוררו בי בחילה, "תבין, אני חיילת משוחררת שגרה בדירה שכורה, זה הכול, אם הייתי גנבת כמו שאתה אומר, כבר היה לי כסף לקנות אותה, לא?"
    "מתחכמת, אה?!" הוא רכן לעברי וקירב אלי את פרצופו עד שיכולתי להריח את הבל פיו. באותו רגע הבנתי מדוע החדר הקטן מסריח כל כך. "אני מת על חכמולוגיות כמוך, תאמיני לי, לא תצאי אתי ראש!"
    האמנתי לו. בשלב זה כבר הייתי מוכנה להודות ברצח ארלוזורוב והרוזן ברנדוט גם יחד. אלא שהיה לי בסיס מוצק להאמין שלא יהיה לו מושג מי הם היו ואצטרך להעביר אתו את הלילה ולשאת הרצאה בהיסטוריה.
    המחשבה המשעשעת לא מנעה מן הפחד הקר להזדחל ללבי.
    הבנתי שאני מסובכת בצרה רצינית. עופר הברמן, הנקניק המגודל הזה, החליט כנראה להיפרע ממני משום שסירבתי להצעותיו האדיבות לגנוב ביחד מן הבר שעבדנו בו, ובאותה הזדמנות גם להסיר את החשדות מעליו.
    מבעד לדמעות שלחתי מבט חטוף בחוקר הדוחה וראיתי ששביעות רצון התפשטה על פניו. הוא תפס שאני עומדת להישבר.
    האפשרות לבלות את הלילה בתא עם עשרים שרמוטות אכן לא הייתה מלבבת בעיני. אבל הפחד הכי גדול שלי היה שייוודע להורי מה קרה. לזה לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן.
    הייתי בת עשרים וקצת, משוחררת טרייה מהשירות הצבאי.
    שנתיים וחצי קודם לכן החלטתי לחזור לארץ בניגוד מוחלט לדעתם של הורי, שהשיגו לי כבר דחיית שירות כדי שאתחיל ללמוד יחסים בינלאומיים בקולג' של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
    כולם ידעו מדוע החלטתי על הצעד הזה, אבל אף אחד לא הרחיב את הדיבור על כך. ההורים שלי לא היו מוצלחים בשיחות נפש.
    שנה קודם לכן, כשהייתי בת שבע עשרה, התאהבתי עד מעל הראש במאבטח צעיר, שגם הוא, איך לא, ענה לשם הבוגדני עופר.
    הוא היה בן 22 , והצלחנו איכשהו להסתיר את הסיפור כמעט שנה, עד שמישהו מהשגרירות ראה אותי יוצאת מחדר הביטחון באישון לילה. השמועה פשטה במסדרונות המהודרים כמו אש בתחנת דלק.
    ואבא שלי, שעד אותו יום היה בעיני איש שקט ותרבותי, ניגש אליו לחדר הביטחון ומסר לו באיפוק אלגנטי הצעה שאי אפשר לסרב לה, שיתרחק ממני או שהוא ידווח עליו למנהלים שלו וידאג שהוא לא יעבוד יותר בשום תחום שקשור לביטחון.
    למען האמת, לא ציפיתי מעופר שימשיך בסיפור בשלב ההוא ויוותר על קריירה מבטיחה כל כך, אבל גם לא העליתי בדעתי ששבועיים אחרי כן הוא כבר יתנחם בזרועותיה של איזו מזכירה זוטרה עם שיער מחומצן וקול מאנפף שהאיי־קיו שלה בצירוף מספר נעליה לא היה מגיע לירידה ברמי (למי שלא מכיר את המשחק, צריך 51 נקודות כדי לרדת ברמי).
    באותו שלב החלטתי לחזור לארץ, להתאושש מהאהבה הנכזבת, ובעיקר להוכיח להורי שאני מסוגלת לצאת מתחת לסינר שלהם וגם להגיע רחוק. או לפחות להגיע לישראל, להתגייס לצבא ולשרת שירות משמעותי ומעניין בלי עזרתם הפעילה.
    רק בטירונות נזכרתי שאין לי מושג מה זה שירות משמעותי ומעניין. רוב שנות ההתבגרות שלי עברו עלי בחו"ל, בלי חברות וחברים ישראלים שיספרו לי מה הוא כולל. אז ביקשתי להגיע לתפקיד שכולן בטירונות רצו, פקידה פלוגתית בצנחנים. למזלי, הפעם עמדו התמימות וחוסר הניסיון שלי לצדי. קצינת השלישות של חטיבת הצנחנים והרס"ר שהגיע אתה היו משועשעים כל כך משום שחשבתי שצריך פשוט לרשום את הבקשה שלי בטופס והיא מיד תתמלא, שאחרי ריאיון קצר גייסו אותי ללשכת המח"ט.
    חודשיים אחר כך כבר הייתי פקידה פלוגתית, בפלוגה ג' של גדוד 202. עזרו לכך בעיקר עוגיות הבראוני'ס שהכנתי מאבקות פילסברי, שמילאו אצלי מזוודה שלמה כשחזרתי לארץ.
    הרל"שית, שלמזלי חיבבה אותי ממבט ראשון, היא שהציעה לי להכין אותם בכל פעם שהתקיימה ישיבת סגל אצל המח"ט. בתוך כמה ישיבות התחרו ביניהם המ"פים מי יזכה בי בתור פקידה. מיקי ספיר, המ"פ של פלוגה ג', זכה בי, פשוט מכיוון שהפקידה שלו השתחררה ראשונה.
    הייתי מאושרת בפלוגה ג', החיילים שם היו לי כמו משפחה.
    העדפתי לבלות אתם בשטח גם כשמיקי פרגן לי איזו חופשה.
    הבקשה היחידה שביקשתי מהורי באותה תקופה הייתה תגבור מלאי קופסאות הפילסברי הכחולות, שמהן אפיתי להם עוגות לתפארת. ובסך הכול יכולתי לטפוח לעצמי על השכם ולהרהר בגאווה שהסתדרתי כמעט מצוין בלעדיהם.
    הבעיה היחידה שהעיקה עלי הייתה חוסר האפשרות למצוא לי חבר. היה בלתי אפשרי לבחור חבר מבין חיילי הפלוגה ובעיקר מקרב קציניה. מיקי הסביר לי את זה בקצרה עוד בנסיעתנו הראשונה לשם. "את נראית לי בחורה אינטליגנטית, אז אני לא צריך להסביר לך איזה בלגנים זה יכול לעשות," הוא אמר, ומבטו הירקרק נעוץ בדרך העפר שלפנינו. מזל שלא הביט בי באותו רגע, כי אז היה מגלה את הסומק העז שפשט בלחיי.
    האמת היא שעוד לפני אותו יום נדלקתי עליו קשות וקיוויתי מאוד שאגיע לפלוגה שלו. אבל בתור בחורה אינטליגנטית הבנתי שהכלל הזה — שלא מנהלים רומנים עם הפקידה הפלוגתית — תקף בראש ובראשונה בקשר אליו, הרי המ"פ חייב לשמש דוגמה ומופת לכל החיילים.
    מאוחר יותר התרגלתי לחלום עליו בסתר, ולקוות שאף אחת אחרת לא תתלבש עליו עד תום השירות. העובדה שהוא פרש עלי את חסותו והציע לי להצטרף אליו לקיבוץ שלו בכל החגים והחופשות, הוכיחה עד כמה הוא לא חש ברגשות שפיתחתי כלפיו, או שאולי בדיוק ההפך — את זה לא הצלחתי לנחש עד היום.
    אבל באותו לילה ארור באבו כביר, ברגע השפל הנמוך ביותר בחיי, הרגשתי צורך נואש להתקשר למי שהחשבתי כבן המשפחה הקרוב היחיד שהיה לי בארץ, למרר בבכי לשפופרת ולייבב שיבוא לחלץ אותי משם, וכך גם עשיתי בסופו של דבר.
    מיקי הגיע בתוך חצי שעה, מלווה באחיו יהלי, שהיה גם עורך דין מתחיל. הוא הסביר לחוקרים, בתקיפות שלא הייתה מביישת אף אחד מהוותיקים בתחום, שאין להם שום עילה חוקית לכלוא אותי בתא עם עשרים שרמוטות לשארית הלילה.
    למזלי, באותו שלב התחלף החוקר, והחדש היה פחות קרבי והרבה יותר מפוהק. הוא נראה כמי שזה עתה אכל ארוחת ליל שבת מפטמת, וכל מה שהשתוקק לו הוא שלא יפריעו לו בדרך לשינה.
    "אני מוכן לשחרר אותה עד להמשך החקירה שלה ביום ראשון,"
    אמר בין פיהוק לפיהוק, "בתנאי שאתם אחראים שעד אז היא לא תיצור קשר עם אף אחד מעובדי ה'בית', ו...כן, תחתמו לי ערבות על חמישים אלף שקל."
    "מה חמישים אלף שקל?!" התקומם יהלי, "אפשר לחשוב שהיא איזה רוצחת סדרתית! בסך הכול..."
    "מיקי, עזוב..." לחשתי לו, "יש לי חמישים אלף שקל בבנק...
    תחתמו ונלך מפה?"
    "מאיפה יש לך חמישים אלף שקל?" מיקי נראה המום, יהלי והחוקר גם הם הפנו אלי מבטים חשדניים. לבי צנח בקרבי כשהבנתי שבזה הרגע שתלתי את עצמי עמוק בספסל הנאשמים.
    "ההורים שלי... סגרו לי בחיסכון..." מלמלתי לבסוף. שלושתם נראו ספקניים, אבל יהלי ומיקי ביקשו את טופס הערבות וחתמו בשתיקה. נשמתי לרווחה. השתחררתי, ליומיים לפחות. עד יום ראשון קיוויתי שהאמת הפשוטה כבר תצא לאור.
    מיקי המשיך לשתוק גם בחוץ, עד שהגענו לג'יפ המאובק שלו.
    רק אז הרשה לעצמו לשאול בטון תקיף, "את מוכנה להסביר לי איך הסתבכת ככה?"
    "אין לי מושג," עניתי, מהרהרת בעגמומיות שאירועי הערב הזה לא היו ממש מהסוג שיניע אותו להתאהב בי.
    "ובכל זאת?" אמר יהלי, "אני צריך חומר שיעזור לי להוציא אותך מהסיפור הזה."
    "אז ככה..." פתחתי בהיסוס והמשכתי וגוללתי בפניהם את סיפור הקריירה הקצרה שלי בתור המלצרית הכי מצליחה בעיר, שראשיתו במודעה שראיתי בבר עוד בערב המסיבה שהפלוגה ערכה לי שם, לרגל השחרור.
    הם חיפשו מלצריות ואני חיפשתי עבודה, לא היה יכול להיות חיבור מוצלח יותר מזה, חשבתי אז, לפני שהתחלתי לשתות ולרקוד.
    למחרת, בטרם התפוגגו שאריות ההנג־אובר שלי, התקשר אלי אריה, אחד הבעלים, וסיפר שהתקבלתי. התברר שבשיכרוני ניגשתי אליו ומסרתי לו את מספר הטלפון החדש שלי בדירה ששכרתי עם שותפה, בפרץ אופטימיות בלתי מוסבר.
    התחלתי מיד לעבוד שם, ובאופן לגמרי לא צפוי, הסתבר שהעבודה הזאת תפורה ממש למידותי. קודם כול זכרתי מהמסעדות בארצות הברית שהרבה יותר יעיל ונוח לעבוד עם מגשי ענק, שעליהם מניחים את כל ההזמנות בבת אחת. חוץ מזה, היה לי כושר ריכוז מעולה והתזזיתיות פכפכה בי בצהלת נעורים. נוסף על כך נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, והתגובה הפושרת של הורי לבשורה גרמה לי לשאוף לחסוך כסף לשנת הלימודים כדי שלא להזדקק לתרומות מהם.
    כל זה גרם לי, אחרי שבועיים של גסיסה מנטלית משמימה סביב ארבעה שולחנות — ההקצבה שהקציבו לכל מלצרית מתחילה — לגשת לאריה ודני, הבעלים, ולהציע שאגדיל את המכסה שלי פי שלושה, בתנאי שירכשו לי כמה מגשי ענק עם סטנדים, ויצמידו לי מנקה שולחנות וברמן בלעדיים.
    אריה ודני, שני אנשי בוהמה מעופפים, התרשמו מהנועזות שלי והחליטו לעשות אתי ניסיון. ועד מהרה התברר שאני, עם שנים עשר השולחנות שלי, מכניסה הרבה יותר כסף לקופה משלוש מלצריות שמופקדות על אותו מספר שולחנות.
    בשלב זה הניסיון נעשה קבע, ואני נהפכתי למלצרית הכי עשירה בעיר. באותה תקופה, בראשית שנות השמונים, עדיין לא עשקו מלצריות בתל אביב. להפך, אפילו תגמלו אותן יפה. מעבר לטיפים, קיבלנו גם עשרה אחוזים מהמכירות שמכרנו, כל אחת באופן אישי.
    בחודש עבודה מלא הצלחתי להרוויח פי שניים ממשכורתו של אבי בשגרירות ישראל בוושינגטון, עובדה שהתגאיתי בה מאוד לפני שהתחלתי להשתעמם.
    לכן, כשפנה אלי הברמן הצמוד (זה שעבד שם לפני עופר) והציע לי לגנוב אתו מן הקופה, דחיתי את ההצעה בשאט נפש. אמנם הבנתי שכולן עושות את זה מסביב, אבל לא עלה על דעתי להלשין.
    שמחתי בחלקי ולא רציתי להסתכסך עם אף אחד. מה גם שהיה לי ברור שרוב המלצריות מקנאות בי, אז ודאי שלא רציתי לתת להן סיבה לשנוא אותי ממש.
    בכל אופן, היה ברור לי שהבעלים של המקום מבינים שגונבים מהם קצת.
    אבל הם, טיפוסים בוהמיינים שכמותם, לא עשו מזה עניין. היה חשוב להם יותר שלא תהיה תחלופה גבוהה בקרב אנשי הצוות, שגם ככה חירפו את נפשם כל ערב מחדש בעבודה המתישה.
    הבעיות התחילו כשאריה ודני עזבו, ובמקומם נכנסו שני קציני משטרה לשעבר ודבר ראשון התחילו לבלוש אחרי גנבים. האמת היא שהייתי צריכה לצפות שהאצבע המאשימה תופנה אלי במוקדם או במאוחר, מכיוון שרק מישהי נאיבית שכמוני יכלה להעלות בדעתה שאפשר להמשיך להתנהג כאילו כלום לא השתנה, להכתיב לברמן על גבי פתקים הרכבים של משקאות חדשים, לאסוף את הכסף שלי בחבילות בסוף הלילה ולהאמין שאף אחד לא יחשוד בי.
    או כמו שאמר לי מיקי בחביבות כשסיימתי את הסיפור, "מי שיש לו מה להסתיר, גם יודע להסתיר את זה, יא טמבלית."
    "אז החמישים אלף שקל שלך זה מה שחסכת בבר הזה במשך חצי שנה?" תהה יהלי, ואותות הספקנות שבו לקמט את מצחו.
    "כן," עניתי ותליתי במיקי מבט מיואש, "בבקשה, תגיד לאח שלך שאני לא גנבת ושקרנית," ייללתי.
    "היא לא גנבת ובטח לא שקרנית," חיקה מיקי את הטון שלי, אבל מיהר לחבק את כתפי בעידוד. אחר כך עצר את הג'יפ בכניסה לרחוב יונתן הוופסי שבו התגוררתי ושאל, "איפה בדיוק את רוצה שנשגיח עלייך? אצלנו או אצלך?"
    "באמת שאלה רומנטית." מצב רוחי התרומם בתוך שנייה.
    "ואיפה זה אצלנו בדיוק, אם מותר לי לשאול?"
    "אצל יהלי בדירה, הוא מארח אותי לסופשבוע."
    "רק אם אני לא מפריעה..." התחלתי למלמל במבוכה.
    "מה מפריעה?" שיסע יהלי את דברי, "חתמתי לך על ערבות, נראה לך שאני יכול להרשות לעצמי להפסיד חמישים אלף שקל?"
    "אז אם ככה, אני רק אקפוץ רגע הביתה להביא כמה דברים,"
    ניסיתי להסתיר את התלהבותי בנימה מתונה. אבל כשנכנסתי הביתה הרשיתי לעצמי להניף את ידי למרומים ולהתנצל בפני האל על שכעסתי עליו קודם. הלילה, למרות נקודת ההתחלה הנמוכה, החל להיראות מבטיח.
    כשהגענו לדירה של יהלי החל כבר השחר להפציע. הדירה הייתה קטנה וצפופה, אבל כללה מרפסת עם נוף משגע לים. "זה ירושה מסבתא שלנו," הסביר מיקי כשהבחין במבטי ההתפעלות שהעפתי סביבי בדרכי למרפסת להביט על הנוף, "היא בבית אבות והחליטה לתת אותה ליהלי, כשקיבל את הדיפלומה."
    "מה אתה מקטר? אתה אוטוטו תקבל חצי ממנה," אמר יהלי בנימת התנצלות מאחורי גבי, "רק תעשה לכולנו טובה ותשתחרר כבר!"
    "מה, באמת, מיקי? אתה עומד להשתחרר?" תהיתי בלי להסיר את המבט מהנוף המרשים.
    "לוחצים עלי, את רואה?" הוא אחז בכתפי וסובב אותי אליהם, "מה יש לך עם הים הזה, תגידי? אפשר לחשוב שגדלת במדבר!"
    "אני באמת לא יודעת למה..." מלמלתי, שבויה בקסמו של החוף התכול, "אבל ברגע שאני רואה ים אני נרגעת, יכולתי לעמוד פה שנה ורק להסתכל עליו."
    "את רוצה לרדת לטייל קצת על החוף?" שאל פתאום מיקי ברוך. חולשה אחזה באיברי, ולא רק בגלל חוסר שעות שינה והסיוט שעבר עלי באבו כביר. ההצעה שלו בשילוב המבט שנשקף מעיניו היו חדשים לי לחלוטין, חדשים ומרגשים מאוד.
    "תרדו, תרדו, ילדים," פיהק יהלי והתמתח, "אני ברשותכם אפרוש לישון, בסדר? אני חייב להיות מרוכז מחר כדי להתחיל לחשוב איך מוציאים אותך מהתסבוכת הזאת, דנה."
    "אתה חושב שיהיה קשה?!" נבהלתי, "הרי לא עשיתי שום דבר! כמה מסובך יכול להיות להוכיח את זה?"
    "בשביל לענות לך תשובה טובה, אני חייב לישון," ענה יהלי, ומיקי אחז בידי ומשך אותי החוצה.
    "מיקי, אני ממש בפאניקה!" הודעתי לו במדרגות, "איך זה יכול להיות, במדינה מתוקנת, שיפילו עלי תיק כזה על לא עוול בכפי?!"
    "יהיה בסדר, תכף נגיע לים ותירגעי," הוא אמר ומשך אותי אחריו החוצה מחדר המדרגות. אוויר הבוקר הצלול מילא את ריאותי והפיח בי כוחות מחודשים, והפאניקה אכן התפוגגה כבמטה קסם ברגע שהגענו אל החוף.
    "חבל רק שלא הבאתי בגד ים," אמרתי ושלחתי מבט עורג לכיוון המים התכולים, משתוקקת להכניס את ראשי הדואב לתוכם ולהטביע את כל הכאב והמועקה.
    "זאת הבעיה?" תהה מיקי, "אני אקפיץ אותך הביתה ותיקחי."
    "אתה לא עייף? הרי לא ישנת כל הלילה."
    "קטן עלי, בחייך." הוא חייך, "שכחת שחצי מהלילות בשנה אני לא ישן."
    "אז מה, אתה באמת מתכוון להשתחרר?" שאלתי בסקרנות כשהיינו כבר בג'יפ. בעגה הצבאית מיקי נחשב ל"מורעל". נדמה היה שהצבא התאים לידו המסוקסת כמו כפפה ישנה ונוחה. הוא היה כריזמטי והקרין סמכותיות שקטה אך בטוחה, וכולם, במיוחד החיילים הצעירים, הרגישו שכשהוא בסביבה לא יכול לקרות להם משהו רע.
    בשיחות שניהלנו בתקופות שגרה, כשלא היו תרגילים ומבצעים, הבנתי שהכריזמה והסמכותיות הללו נבעו פשוט מהעובדה שמיקי מאמין באמת ובתמים בצדקת דרכה של הציונות, על דרך השלילה.
    כלומר, אין לנו שום ברירה אלא לחיות פה בטוב וברע. ומישהו הרי חייב לעשות את העבודה ולהגן עלינו כל זמן שזה ברע.
    "מנסים לפתות אותי, מה אני יכול לעשות?" הוא הניח להגה לרגע ופרש את זרועותיו במחווה ליצנית, "בקיבוץ מחכים לי בפלחה, ופה... סבתא זויה הבטיחה לי חצי דירה ויהלי לא מפסיק לפמפם לי באוזן איך נעשה חיים ביחד כשאני אהיה סטודנט...
    הוא טוען שכל בן אדם חייב לעצמו כמה שנים כאלה, לחיות חסר דאגות בתל אביב..."
    "סטודנט למה?" הקשיתי, "יש משהו מסוים שאתה רוצה ללמוד?"
    "כן, בטח, יש מלא דברים." הוא נעץ מבט מהורהר בכביש.
    "גיאוגרפיה, אנתרופולוגיה... יש הרבה תחומים שמעניינים אותי, אבל קודם כול אני רוצה לעשות טיול בדרום אמריקה."
    "כמה מקורי..." מלמלתי באכזבה. אמנם מיקי היה בן למשפחה ארגנטינאית, אבל חשבתי שהוא יכול לחשוב על מקום קצת פחות שכיח לטיול. "המסלול ההכרחי לכל צנחן שמכבד את עצמו, לשים פתק במאצ'ו פיצ'ו ולרדת משם בסנפלינג ישר לגלפגוס."
    "סמלת בארי, את צוחקת עלי?" מיקי נעצר סמוך לדירה שבה התגוררתי, ובטרם הספקתי להזיז איבר הוא קירב את פניו לפני. לבי החסיר פעימה. עד אותו רגע היינו קרובים קרבה פיזית כזאת רק בערבי הריקודים הלטיניים במועדון של הקיבוץ שלו.
    "כן... לא... קצת... אני..." התחלתי להתבלבל, ונשיקה רכה ומחממת לבבות השתיקה את גמגומי וגרמה לכדור גומי קטן לקפץ בין חדרי לבי עד שבית החזה שלי איים להתפוצץ.
    "את מה?" הוא שאל בלחישה, בתום רגע שנראה לי כנצח קסום.
    "אני... אני... מיקי, מה זה צריך להיות?" שאלתי כשראשי חדל להסתחרר, "מה אני צריכה להבין מהנשיקה הזאת? אתה מסטול מחוסר שינה, או מה?"
    "למה את צריכה להבין כל דבר?" הוא רכן אלי ונישק אותי שוב, הפעם בלהט סוחף שצרב את שפתי.
    "כי ככה אני." מיהרתי להתרחק ממנו וכמעט צנחתי מהג'יפ.
    "תיזהרי!" הוא משך אותי בחזרה אליו, לנשיקה נוספת, ארוכה וסוחפת מקודמותיה.
    "מיקי, אני לא מבינה אותך," לחשתי כשחזרה אלי הנשימה הסדירה, "שנתיים התנהגת אתי כמו אחיו הנזיר של אפלטון ופתאום... הנשיקות האלה... מה... איך אתה רוצה שאני אגיב?"
    "איך שאת מרגישה," הוא ענה ברוך וליטף את שערי, "אם זה לא מתאים לך אז פשוט תגידי... לא יודע למה, אבל הייתה לי הרגשה שאת דווקא בעניין."
    "דווקא בעניין?!" תהיתי בעצבנות, "כמה זמן הייתה לך ההרגשה הזאת? שנתיים?!"
    "לא... רק מלפני שעה ומשהו..." מיקי נשען לאחור ונראה נינוח כהרגלו, רק עיני האזמרגד שלו זהרו בברק חשוד שיכול היה לרמוז על כך שהוא משועשע. "קודם, כשעמדת שם על המרפסת בדירה של סבתא זויה, פתאום נראית לי... אני יודע? היה נדמה לי ששידרת לי איזה סוג של אנרגיה חיובית... אבל אולי טעיתי? מה את אומרת, בארי?"
    פתאום התחוור לי האבסורד שבמצב במלוא הדרו המפוקפק.
    הייתי בדרכי להגשים את החלום הרומנטי היחיד שטיפחתי בסתר במשך שנתיים וחצי, ובמקום להיסחף בגליו, עמלתי קשות כדי להרוס אותו.
    "מיקי, אתה רציני?" הנמכתי את קולי בכמה אוקטבות, עד שהוא הוכרח לרכון אלי כדי לשמוע.
    "רציני וחצי," הוא חייך וחפן את ראשי בידיו, "אני חושש, סמלת בארי, שאני בדרך להתאהב בך..."
    "אולי תפסיק לקרוא לי סמלת בארי," רטנתי ונצמדתי אליו, "זה לא נשמע רומנטי."
    "את צודקת," הוא הסכים, בין נשיקה לנשיקה, "מהיום אני אקרא לך אהובתי הנצחית, כי יש לי הרגשה שזה משהו שיחזיק הרבה זמן... אולי אפילו כל החיים..."
    "מיקי, אל תיסחף." הרגשתי שגרוני נשנק לפתע, מהתרגשות וגם מפחד. "שנתיים הייתי שקופה בשבילך, בתור אופציה רומנטית, ופתאום עכשיו... בתוך שעה וחצי אתה כבר מחליט שזה לכל החיים?"
    "כן." מיקי אימץ אותי אליו עד שכמעט חדלתי לנשום, "כשאני מריץ לעצמי עכשיו בראש את כל השנתיים האלה שהיינו יחד בפלוגה... פתאום אני מבין שזה לא סתם משהו שקרה עכשיו בשעה וחצי... שכחת את השיחות שלנו? את הטיולים בשבתות? אתך יכולתי תמיד לדבר על כל דבר בעולם..." עיניו התלהטו, "אני מרגיש שזה ממש נכון, שקודם היינו חברים, ועכשיו... לא יודע...
    פתאום בבת אחת נראית לי גם נשית כזאת... זוהרת... ו...זהו... מה עוד הבנאדם צריך כדי להתאהב בך?"
    לשאלה הזאת לא הצלחתי למצוא תשובה, לכן התרפקתי עליו בשתיקה, והרגשתי איך כל תאי הגוף שלי נמסים. שעה ארוכה התנשקנו בג'יפ, חשופים לקרני השמש, עד שאגלי זיעה זעירים התגלגלו משערותינו וירדו על לחיינו והבהירו לנו שאנחנו בעיצומו של אחד מימי החמסין הלוהטים ביותר של חודש מאי.
    "טוב, מה עם הבגד ים שלך?" שאל מיקי באחת האתנחתות שביצענו כדי לנשום.
    "עדיין נראה לך שנלך לים?" תהיתי. לדעתי, המקום הטבעי ביותר להגיע אליו אחרי הנשיקות הללו הוא המיטה.
    "בכל זאת, כדאי שיהיה לך בגד ים אתך." הוא קרץ. "כשנמצאים בדירה של סבתא שלי קשה לעמוד בפיתוי לרדת לחוף."
    "אוקיי," עניתי וניסיתי לרדת מהג'יפ ברגליים יציבות. מיקי מיהר לקפוץ ממנו והוריד אותי בזרועותיו. מחווה רומנטית לכל הדעות, שרק גרמה לי להתנודד על רגלי עוד כמה פסיעות, עד שהגעתי לדלת הכניסה לדירה שלי.
    "איפה נעלמת? דאגתי לך!" קידמה אותי איה, השותפה שלי לדירה, שמאז נכנסנו לגור בה בקושי החליפה אתי מילה. ולא משום שהייתה בחורה אנטיפתית. היא פשוט עבדה כמזכירה במשרד רואי חשבון עד שעות הערב, שבהן בדיוק יצאתי לעבודה כמלצרית.
    את איה הכרתי בהרשמה לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
    היא הייתה בחורה מצחיקה ותוססת, ובזכותה נהפך אותו יום ארוך ומעיק שבו המתנו עם עוד מאות אנשים במרכז למרשם — למשעשע.
    כשגיליתי בסוף היום שהיא מנהריה ומעוניינת לשכור דירה בתל אביב, מיד הצעתי לה להשתדך אלי. עד אותו בוקר נראה שהסידור הוכתר בהצלחה, ולא נשמעו תלונות משני הכיוונים.
    איה לקחה את החיים בקלות ומעולם לא התלוננה, ודאי לא על כך שנעלמתי לכל הלילה.
    "מה קרה?" תהיתי משום כך, "מה פתאום התחלת לדאוג לי?"
    "כי סבא שלך, מאיר, צלצל באמצע הלילה ואמר שקפץ לבקר אותך ב'בית' ושם אמרו לו שעצרו אותך על גנבה ולקחו אותך למעצר. הוא כמובן נסע מיד לאבו כביר, אבל שם אמרו לו שיצאת עם איזה שניים שחתמו לך ערבות, אז הוא דאג, את יודעת... וגם אני... מה פתאום את נעלמת עם שני גברים לא מזוהים? ועל סמך מה בדיוק הם חתמו לך ערבות?"
    למרות העייפות וכאב הראש, לא הצלחתי לעצור את הצחוק המתגלגל שבקע מחזי וטלטל את כל גופי.
    "מה את צוחקת?" היא שאלה בטון נעלב, "אני אומרת לך שדאגתי בטירוף!"
    "כן, אבל למה לא הדאיג אותך שעצרו אותי על גנבה? לא מדאיגה אותך האפשרות שאת גרה בבית עם גנבת?" געיתי בצחוק, שנבע אולי גם מהעייפות והאופוריה שחשתי אחרי בוקר הנשיקות עם מיקי.
    "טוב, אלה כבר יותר מדי דברים לדאוג להם," חייכה איה, "ובחיים לא הייתי מאמינה שאת גנבת! יש לי אינטואיציה טובה לאנשים ואני אף פעם לא טועה!"
    "את מותק!" חיבקתי אותה, ופתאום נזכרתי שסבא מאיר, שבכלל לא היה הסבא האמיתי שלי, עלול במסגרת דאגתו להתקשר להורים שלי ולספר להם מה קרה. "אני חייבת להתקשר למאיר," אמרתי בבהילות, הרפיתי מהחיבוק של איה ומיהרתי לטלפון.
    "תגידי לי באמת, איזה מין סבא גנוב יש לך שמסתובב בברים בלילות?" תהתה איה כשחייגתי את המספר של מאיר ושולי, המאמצים הרשמיים של הורי.
     

    • אורלי קראוס-ויינר
      צילום: אסנת רום
    • אורלי קראוס-ויינר

      אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות