הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זאבים
  • זאבים
    ידיעות ספרים | יוני 2014 | מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר | 487 עמ' מודפסים

    כשﬠלמה בת ה־16 מתﬠוררת בבית חולים מתרדמת ﬠמוקה, היא לא זוכרת כמﬠט כלום. מספרים לה שחברתה הטובה ביותר, יובל, נהרגה, וכי החשוד הﬠיקרי הוא דן, נער מבית ספרה. ﬠם שובה ללימודים מנסים חבריה לﬠטוף אותה בתשומת לב, יוﬠצת בית הספר מתﬠקשת שתבוא לפגישות ואביה מנסה לגונן ﬠליה, אבל עד מהרה מחליטה ﬠלמה שהיא חייבת להבין מה קרה שם, באותו ﬠרב מר שבו איבדה יובל את חייה.

     

    במקביל, משתתפת מגמת התיאטרון שבה לומדים עלמה וחבריה בתוכנית טלוויזיה שחושפת את המשקﬠים הרבים שנצטברו ביניהם וגורמת לעימותים.

     

    זאבים הוא רומן מתח לנוﬠר של הסופרת המצליחה ליאת רוטנר. לאט ובהדרגה פורשת רוטנר מציאות לא פשוטה של התבגרות כואבת. של עימותים ﬠם מבוגרים שאינם  דוברי אמת וﬠם נערים שכוונותיהם מוטלות בספק. האם תצליח ﬠלמה להתמודד ﬠם מסﬠ הגילויים המטלטל שמצפה לה?

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    בחיים לא הייתי מצפה שהנער שנעלם מבית הספר לפני כמה שבועות יעז לשוב ולהופיע בו יום אחד. למה? כי הוא רוצח. הוא רצח את החברה הטובה שלי.

    חברי התגודדו בהתרגשות ליד שער בית הספר והשקיפו החוצה אל מעבר לגדר. הצטרפתי אליהם בסקרנות. הייתי משוכנעת שמתחולל שם איזה קרב מכות מסעיר, או מרדף אחר פושעים, או שאולי זה טרוריסט המנסה להתפרץ לתוך שטח בית הספר והשומר חוסם אותו במו ידיו. לכן הופתעתי לגלות ששום דבר מכל אלה לא מתרחש.

    "מה קורה כאן?" שאלתי.

    אלין, גורי, עומר ושאר חברי לכיתה הסתובבו אלי במבוכה. איש לא העז לספר לי מה החדשות המרעישות. הצצתי מעבר לכתפיהם וראיתי מכונית לבנה חונה מול השער, באדום־לבן, כאילו אין שום משמעות לסימונים על שפת המדרכה. מתוכה יצאו שניים: גבר במשקפי שמש ונער ששיער ארוך כיסה את פניו. אם זה היה סרט פשע אמריקאי, הייתי אומרת שהגבר הוא הרע בסיפור, אולי אפילו היו קוראים לו ג'ק... והנער הזה הוא בן הערובה שלו.

    "תראו אותו..." מילמלה אלין בטון של סלידה ושרבבה את אפה בין סורגי הגדר.

    "ועוד עם שומר־ראש פרטי," סינן גורי.

    הנער חלף כעת בשער בית הספר. לא יכולתי לראות בבירור את עיניו, כי שערו, שכיסה את מצחו כמו פוני ארוך, הסתיר אותן.

    ואז פתאום הוא הרים את ראשו והביט היישר אלי.

    גופי נמתח. "דן?"

    החבורה פילסה לי מקום, וכעת יכולתי להביט בו מקרוב. כפות ידי התאגרפו וציפורני ממש ננעצו בבשרי.

    זה אכן היה דן. דן גוּרֶבְסְקִי.

     

    ***

    שבועיים קודם לכן התעוררתי בבית החולים.

    "את באמת לא זוכרת כלום?" שאל הרופא.

    התרוממתי בקושי. התחבושת הגדולה סביב ראשי כיסתה אחת מעיני וחילקה את החדר לחצי: הכול חצי. גם הרופא היה חצוי. הנחתי שהחצי השני של העולם הנעלם מסתתר לו אי־שם בתוך התחבושת, ואם רק אתלוש אותה הכול יהיה שוב בסדר ושלם.

    "את זוכרת ששמך עלמה יערי," אמר הרופא. היו לו משקפיים עם עדשות עבות, וזיפים על הלחיים.

    "כן..."

    "ואת זוכרת באיזו שנה אנחנו ואת האלף־בית. וגם מצליחה לחשב כמה תרגילים בחשבון. יפה מאוד. אז איך זה שאין לך מושג מי זה האיש הנחמד שבא לבקר אותך קודם?"

    שלחתי יד לגעת בתחבושת.

    "לא," הוא הזדרז לעצור אותי. "מגרד לך? נסדר את זה, בסדר?"

    הבטתי סביב. "שוב ישנתי?"

    "כן. מאז שיצאת מהתרדמת את מנמנמת לעתים קרובות. זה טוב," אמר הרופא, "אבל אני מבין שאת לא זוכרת הרבה ממה שהיה לפני. נכון?"

    "תרדמת?"

    הוא ציחקק. "קוֹמָה. תרדמת=קומה. הבנת? אני חובב מושבע של השפה העברית. בואי נגיד שפשוט היית חסרת הכרה."

    "אבל, כמה..." אמרתי.

    "עשרה ימים," הוסיף.

    עשרה ימים...

    "ואיפה אבא?"

    "אה, את מתחילה להיזכר! יפה! הוא חשב שלא זיהית אותו ולקח את זה קשה..."

    ניסיתי לעשות סדר במחשבות, אבל הייתי זקוקה לאנשים שאני מכירה או למשהו שאני מכירה, כל דבר שיזכיר לי מי אני.

    "איפה אבא? ואיפה יובל?"

    הרופא החוויר. החוויר - ושתק.

    ואז במשך דקה ארוכה העמיד פנים שהוא משתעל. לא הצלחתי להבין למה הוא לא פשוט עונה לי. הייתי בטוחה שיובל ביקרה אותי בבית החולים ממש כמו אבא, הרי היא החברה הכי טובה שלי. והרופא הזה בטח נתקל בה כאן.

    "אבא שלך... אבא שלך כבר ידבר איתך," אמר. "אני אלך לקרוא לו."

    כעבור דקה נכנס אבא. למרבה ההקלה זיהיתי אותו מיד, וגם את החיוך הרחב שלו שמסמן לי שהכול בסדר. אחריו השתרכה חבורה שלמה: אלין, מטופחת כתמיד, זוהרת על רקע בית החולים העייף; גורי, עם ההבעה הקונדסית הנצחית על פניו, גם במצב הכי קודר; ועומר, נער השרירים המגודל, שאפשר לסמוך עליו שיגיד את הדבר הכי טיפשי ברגע הכי לא נכון. אך מבטי ריפרף עליהם בציפייה לראות את פניה של יובל. איך זה שהיא לא הראשונה לבוא לכאן כשאני סוף־סוף מתעוררת? הרופא עמד על מפתן הדלת כאילו ציפה שיקרה משהו.

    אבא רכן אלי, ועם חצי עולם קבור בתוך תחבושת שמעתי ממנו את החדשות: יובל לא יכולה לבוא לכאן. יובל מתה.

     

    ***

     

    "אם תהיו בשקט, אם רק יהיה פה שקט, אני אוכל לספר לכם שדן חזר לבית הספר," הקפיץ אותנו כעת קולו של המנהל. הוא עמד שם מאחורינו, ידיו שלובות מאחורי גבו, בחליפה חומה שהיתה אולי אופנתית לפני מאה שנה, ועם המשקפיים שלו, שכרגיל הקטינו את עיניו פי עשרה. לפחות הם הסתירו את הגבות - שהיו, כפי שגורי כינה אותן, "גבות מצמר פלדה". על זה גם ביסס את הכינוי למנהל, שמיד נפוץ בין כל החברים: "צמר פלדה".

    "ואף אחד לא אומר מילה על מה שהיה, ברור?" שאל.

    "ברור," לחש גורי, והיה ברור שהוא מתכוון אחרת.

    ואז צמר פלדה הסתובב לעברי, וכאילו במקרה לחש לתוך אוזני, "גם את, עלמה. אני יודע כמה סבלת, אבל צריך לשכוח כל מה שהיה, נכון?"

    "הזיקית אומר ששיחררו אותו כי החליטו לזכות אותו מאשמת רצח בזדון. הוא מואשם רק בהריגה בטעות," סיפר עומר בזעף. "הזיקית" - זה היה הכינוי שהצמדנו ליונתן, המלשן הראשי של בית הספר. איפה שלא הסתכלתם, מצאתם אותו, מרחרח ומחטט בחיים של אחרים. הוא שלט בכל הרכילויות והשמועות, ועסק כל הזמן בלכלוכים ובחדשות, עד שכבר לא ידענו מתי המידע שלו נכון ומתי שקרי. עכשיו השמועה הזאת עברה במהירות מפה לאוזן.

    "לא מבינה איך הטעם שלו בבגדים נשאר כזה מזעזע," קוננה אלין. רק היא מסוגלת לזה: במקום להתעסק בעניינים הפליליים, היא עשתה לו ניתוח אופנה. "מי הולך עם מכנסיים כאלה אחרי 2013? כמו זה מ'דמדומים', משדר סקס־אפּיל אבל בעצם הוא ערפד בן מאה שנה ששותה דם."

    "אל תדאגי, חלק מהתוכניות שלי לגביו כוללות דלי של שמן מנועים," אמר גורי. "מעניין איך ייראו המכנסיים המיושנים שלו עם צבע שחור ריחני..."

    "לא, לא," קראה מיקה. "אל תסתבכו איתו..."

    גורי הניף את ידו בביטול. "אל תצחיקי! נו, באמת, יש לנו פה רוצח, הוא רצח את החברה שלנו ועוד מעז לחזור לכאן. הוא ממש מזמין את ההתעללות היצירתית שלי."

    "ואתה ממש מזמין בעיטה במפשעה," ענתה אלין נחרצות.

    "ממך? בכיף," השיב בקול מתגרה.

    והוא אכן חטף בעיטה - אבל לא במפשעה, אלא בצד השני. הבטתי בהם ולא הבנתי איך הם יכולים להתעסק בזוטות האלה, ועוד לצחוק כאילו כלום. הרי מדובר ברוצח של החברה שלי, שהיתה גם חברה שלהם. ובכל זאת, ניסיתי לתרץ לעצמי, הם הרי בגיל ההתבגרות.

    להצמיד כינויים מוזרים לאנשים מוזרים היה אחד התחביבים של גורי. מכל החבורה, גורי היה בעל חוש ההומור הפעיל ביותר. זה היה די מנוגד לצד האחר של האופי שלו: התנהגות שוביניסטית לעתים כלפי הבנות שמתאהבות בו. אפילו שהוא עושה זאת רק כדי להצחיק. גורי נחשב לבחור נאה. יש לו עיניים ירוקות שובבות ובלורית שקופצת מעל המצח, כאילו לא הצליח לסרק אותה. אולם חזותו הילדותית המתוקה מטעה, ולא תמיד ברור מתי נגמרת הבדיחה ומתחיל השוביניזם, ומתי אני אמורה להפסיק לצחוק ולהתחיל להגן על הצד של הבנות. אלין סברה שזאת התנהגות ילדותית. לרדת על בנות, טענה, זאת התנהגות של ילד בכיתה ו'. בכיתה י' אתה כבר אמור לחזר אחריהן. כולן יברחו ממך אם תמשיך עם הבדיחות החזיריות האלה, היתה מתרה בו.

    וגורי היה עונה לה תוך ניסיון להדביק נשיקה על מצחה - ניסיון שבכל פעם מחדש הסתיים באלין החובטת בו בעודו צוחק ובורח.

     

    שם: גורי

    מה הוא בשבילי: ידיד טוב, ובעצם היחיד שמצליח להצחיק אותי מאז יובל

    מה הוא יותר מהכול: קומיקאי עם חוש הומור אכזרי

    גורי אוהב: משחקי כדורגל שמושכים תיקו עד לדקה התשעים, ואת הישיבה המשותפת שלנו בערבי שישי כשהוא משחזר את אירועי השבוע תוך שהוא מחקה את המורים וגורם לנו לצחוק

    גורי שונא: שאמא שלו מופיעה ביום הורים ומחליקה לו את השיער כמו לילד קטן, מול כולם

     

    לא תיכננתי להיתקל בדן. להפך. אבל יצא שנתקלנו זה בזה כבר ביום שבו הוא חזר לבית הספר.

    מאז שהופיע בבוקר הוא נבלע היכנשהו באחד המשרדים ולא נראה עוד לעין, והלימודים נמשכו כרגיל, חוץ מההסתודדויות במסדרון. תלמידים רבים התלחשו סביבו, אפילו תלמידי כיתות ז'. הם היו בתחילת השנה הראשונה בתיכון ולא ממש הכירו את דן או את יובל, אז עכשיו הם רצו לשמוע עוד ועוד פרטים. אני ניסיתי לא להתעסק בזה, וגם אלין וגורי התאמצו להסיח את דעתי ולדבר על דברים אחרים. אבל בהפסקה הגדולה, כשהחבורה שלנו התגודדה במקום הקבוע שלה בדשא, קפצתי בחזרה לכיתה כדי לקחת את הטלפון. נכנסתי במהירות לבניין אז התנגשתי במישהו.

    "ס... סליחה," גימגמתי, ומיד ייצבתי את קולי ואמרתי שוב, בטון ברור:

    "הֵי. סליחה..." והרמתי את המבט.

    קפאתי על מקומי. בבת אחת ירו בי שתי עיניים בצבע כחול מתכתי מבט בוהק, קר כקרח. השמש בדיוק נכנסה מאחורי העננים, והמסדרון התכסה בצללים שהעניקו למי שעמד מולי חזות של ערפד אמיתי, בדיוק כמו שאמרה אלין. האם דמיינתי שהצללים משום־מה התרכזו בדיוק עליו?

    "דן," שמעתי מישהו צועק אליו מקצה המסדרון.

    דן הסתובב במהירות.

    מבין התלמידים הגיח הגבר שליווה אותו לכאן. מראהו יוצא הדופן של ה"ג'ק" הזה, שדמותו כאילו נלקחה מתוך סרטי פשע אמריקאיים, היה לחלוטין לא קשור לרקע הילדים שהתרוצצו בחבורות, לעסו מסטיקים ופיטפטו.

    "בוא," תבע האיש. "עדנה מחכה לנו."

    אישוני עיניו של דן התרחבו. על פי תגובתו היה אפשר לחשוב שהוא קורא לו לשבת בכיסא החשמלי.

    "דן!" נבח הגבר.

    מיד הופיעה מאחוריו עדנה, הפסיכולוגית של בית הספר, ובחיוך מתוק מזויף הושיטה את ידה אל דן כמזמינה אותו למשרד. דן לא מש ממקומו. רציתי לדחוף אותו אל זרועותיהם, רק כדי להבהיל אותו עוד יותר, אף שלא היה לי מושג ממה הוא מבוהל. אבל הוא היה נער גדול ומרשים, ואני הרגשתי לידו כזאת קטנה ופגיעה, כאילו אני אחותו הקטנה.

    "סליחה, עלמה," קראה עדנה לעברי, כמי שמנסה להתנצל על המצב העדין שאליו נקלענו - הרוצח והחברה של הנרצחת נתקלו זה בזה במסדרון בית הספר. "בוא, דן."

    לתדהמתי, דן נפנה אלי ותפס בחוזקה בידי, "עלמה, אל תקשיבי להם."

    נרתעתי. משוגע, הוא משוגע לגמרי, חשבתי.

    "עלמה, אל תקשיבי להם," זעק שוב, גם כשהאיש לפת את מרפקיו וגרר אותו איתו. עדנה המשיכה לשגר אלי חיוכים מתנצלים. "כל מה שהם אומרים לך..."

    לא הבנתי, אומרים לי מה? "כן, זיכו אותך מהאשמה, אני יודעת," צעקתי אחריו בזמן שהם הלכו והתרחקו ממני. "אבל זה לא אומר כלום מבחינתי."

    הוא סובב את ראשו אלי, עדיין נסחב בעקבות האיש.

    "הם עובדים עלייך. תיזהרי - כל מה שהם אומרים זה..."

    וקולו נבלע במסדרון.

     

    ***

    "גברת יערי הנכבדה... אנו מתכבדים להציג בפנייך את..."

    "המקום שבו מתים אנשים!!!"

    "שתוק, גורי... את בית הספר שלך."

    "מה, זה לא רחוק מהאמת."

    היום שבו חזרתי לבית הספר לאחר השחרור מבית החולים היה שקול כמעט להגעה לבית ספר חדש. וכשגורי ואלין הציגו אותו כך לפני בקול תרועה, בעודי ניצבת עם הצלקת הקטנה על מצחי, כמו הארי פוטר שנהיה סלבריטי בעל כורחו - חשתי התרגשות של מי שבאה ליומה הראשון בכיתה א'.

    בניינים גדולים. שלושה במספר. גבוהים, מטילים צל על שטחי הדשא שמתחתיהם. דשא גזום, מוקפד. אין שום גבעול סורר - רק מרחוק, מאזור החצר הסמוכה לבניין השלישי, מבצבצת צמחייה סבוכה ופראית. כמו יער שלם של שיחים קוצניים. מולנו השתרעו שבילים מצוחצחים - כאילו הרגע עבר כאן מנקה, או בעצם צוות ניקיון שלם - ובהם פסעו תלמידים בחבורות.

    "למה הם מסתכלים עלינו ככה?" שאלתי את גורי כשחלפנו ליד תלמידים שעמדו וצפו בנו בשתיקה. ביראת כבוד, אפילו.

    "כבר הספקת לשכוח?" גיחך. "זאת הערצה."

    "אלינו?"

    "בעיקר אלי." אלין הניפה את שערה הזהוב בתנועה מלודרמטית. "וגם קצת אליכם."

    הבנים צחקו. מיקה וגילי, שתי החברות הכי טובות של אלין, שנראות קצת כמו העוזרות הצמודות שלה, חייכו זו לזו בגאווה. היוקרה שאפפה את אלין היתה עבורן משהו שונה ממושא קנאה. היא שימשה הוכחה גם ליוקרה שלהן עצמן.

    ואני צעדתי איתם. המצב הזה נעם לי, להיות מקובלת. ובכל זאת, התקשיתי להסתגל אליו משום־מה. לא התחברתי אליו בכלל. יותר מכל הדברים שחזרתי אליהם אחרי שהתעוררתי, זה היה הדבר שהיה בשבילי הזר ביותר: להיות פתאום מקובלת, אחת מהחבר'ה. אולי משום שבמשך רוב שנות חיי לא הייתי מקובלת כלל. להפך. בילדותי הייתי די דחויה, ודווקא הזיכרונות ההם מהילדות נותרו חזקים ובהירים יותר מאירועי השנה האחרונה, השנה שבה יובל מתה. כעת, כשאני לידם, אני לא מכירה את עצמי. אני לא יודעת מה ממני הוא עלמה שהם בנו מחדש, שלב אחר שלב, אחרי שהתעוררתי, ומה ממני הוא עלמה של קודם - העלמה שהם לא היו יכולים לשנות גם אם התרדמת היתה הופכת לי את כל המוח לגמרי. אבל הפסקתי לנסות לאסוף את הפירורים מהעבר.

     

    שם: עלמה יערי

    מה אני בשבילי: אני

    מה אני יותר מהכול: אי־אפשר להגדיר.

    אני הרבה דברים

    אני אוהבת: לדרוך על עלי שלכת מתפצפצים, להתאמן בגיטרה החשמלית שלי תוך שהכלב שלי מתלהב ומנסה לקפוץ עליה, ואת השעות האלו שהשמים צבועים בסגול ואז פנסי הרחוב מתחילים להידלק בזה אחר זה

    אני שונאת: שאומרים "בטח! בכיף!" ולא מקיימים

    • ליאת רוטנר
      צילום: אילנית תורג'מן
    • ליאת רוטנר

      ליאת רוטנר (נולדה ב-17 במאי 1987) החלה לכתוב ספרים בגיל 8. את ספרה הראשון פרסמה בגיל 16, ומאז לא פסקה. ספריה, בהם רבי־המכר "קיץ אחד ביחד", "מעורב ירושלמי" ו"מאלאדר", זוכים להצלחה רבה, ומתוכם שבעה סטטוסים של ספרי זהב ופלטינה - שיא לגיל 22 בו מחזיקה הסופרת. כיום היא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנחת סדנאות, מטפלת בכתיבה ודימיון מודרך וממשיכה לכתוב ספרים על סוגיות הנוגעות ללבו של הנוער הישראל.

      lirotner@gmail.com

       
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות