הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ולו שתי נשים
  • ולו שתי נשים
    אריה ניר | 2012 | פרוזה מקור | 309 עמ' מודפסים
    איני בושה בחטאיי. הלוא ייתכן שגם לכם בעל או אישה, או אולי אהוב או אהובה שבגדו בכם, בלבם ובמעשיהם, ותהיתם איך להשיב להם כגמולם. ובכל מקרה, בני אדם אנחנו והאם יש אדם שלא חטא?
     
    ולוֹ שתי נשים מגולל את סיפורן רווי התהפוכות והיצרים של פנינה וחנה, שתי נשותיו של בעל אחד, אלקנה: פנינה, אף שהייתה אשתו הראשונה ואם לבנים ולבנות רבים, נותרה דחויה ומושפלת בשל העדפתו הברורה את צרתה חנה. וחנה, שגם אהבתו העזה של אלקנה לא יכלה להפיג את צערה על שלא היו לה ילדים, ראתה את עקרותה כעונש על כך שחשקה דווקא בבעלה של חברתה. אך לא נשים כחנה ופנינה ייכנעו לגורלן. בעזרת תבונתן ועוצמתן הן בונות את חייהן מתוך ההריסות. פנינה מוצאת את אושרה בשדות זרים, תוך חרדה מתמדת שמא יתגלו מעשיה, וחנה מממשת לבסוף את ייעודה באימהות ובהקדשת בנה בכורה שמואל לעבודת האלוהים.
     
    וַיְהִי אִישׁ... וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים... חַנָּה... וּפְּנִנָּה …
    וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב.
     
    הספר כתוב בשני קולות, קולן המרגש של שתי הנשים הללו, הרחוקות מאיתנו בזמן, אך קרובות אלינו בסערת הרגשות שטלטלו אותן: קנאה וידידות, כאב ושמחה, השפלה ונקמה. קולות שעדיין מהדהדים באוזנינו גם מעבר לאלפי השנים שחלפו מאז.
     
    על רקע אירועי התקופה, סוף תקופת השופטים, והמלחמות העקובות מדם בין ישראל לפלשתים, רוקמת חוה עציוני-הלוי עלילה נועזת וסוחפת, הנאמנה לרוח התנ"ך, וחושפת אף את הגיבורים המהוללים ביותר שבו כאנשים בשר ודם, בעלי מיניות חזקה ותשוקות סוערות שלעתים הצליחו לגבור עליהם.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    92 64.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הספר של חנה
     
     
    צער השנים שעברו אינו דבק בי עוד. הכאב שהסבתי והכאב שנגרם לי, כל אלה חלפו עברו, נשטפו מפני צער שזה מקרוב בא. אולם הזיכרונות עדיין צלולים כמים המפכים בנהר הירדן, עזים כשמש הלוהטת; כשמש שהייתה באותו יום, בחודש הרביעי של השנה, היום הרה הגורל שבו נקבעו חיי.
    ביום ההוא חמקתי מביתי בהיחבא אל הכרם שמאחוריו, כדי להיות לבדי ולהתעמק בספק שהציק לי. מה שהיה בהישג ידי היה התגשמות החלום של כל נערה, ושל הוריה. אך לא יכולתי לשלוח את ידי לקחתו. לא עלה בידי להושיט את ידי אל האיש העשיר ויפה התואר שרצה כי אהיה אשתו, כפי שאבי ואמי דחקו בי לעשות.
    אב אחר אולי היה נותן את בתו לאיש שחשב אותו לראוי, אפילו נגד רצונה. אבי וגם אמי, אצילי נפש היו ולא כפו עליי את רצונם. אבל הם דיברו על לבי, פעם אחר פעם, שלא אדחה את חנוך מעל פניי. והפצרותיהם החוזרות ונשנות העיקו עליי, כאבנים הגדולות הסוחטות את השמן מן הזיתים בבית הבד.
    הייתי נחושה שלא להיכנע ללחצם. אך לא יכולתי להכחיש את דברם כי אי־אפשר לדחות עוד את ההחלטה, וזה היה היום שבו הייתי חייבת להודיע להם אם אפנה על ימין או על שמאל.
    יום קודם לכן הציג חנוך את עושרו לראווה לנגד עינינו, פיתה אותנו ואפילו אני לא הייתי חסינה בפני הפיתוי. הוא הביא את אבי ואת אמי ואותי לביקור בביתו, בית אחוזה רחב מידות ומהודר. היה זה הבית היחיד בהרי אפרים שנבנה בשתי קומות, ולו מדרגות המובילות היישר מהחצר אל הקומה השנייה. בית שכתליו נצבעו בצבע ורוד, שכמוהו לא ראיתי מעודי על קירות כל בית אחר. בעיני רוחי ראיתי את עצמי כבעלת הבית הזה. והנה אני עומדת בראש גרם המדרגות, עטויה בשמלה בהירה ונוצצת, מבליחה בזוהר כסוף ככוכב בשמי הלילה; ואני מורה לחֶבר משרתות את אשר יעשו, והן אצות אנה ואנה, נחפזות לעשות כמצוותי.
    בחיזיון זה שחזיתי היה פיתוי עז. אבל אני גירשתי אותו מעל פניי כהרף עין, כי ידעתי שלא יאה לי להתנשא כך, אפילו בדמיוני. החלטתי שאם אהיה לאשתו של חנוך לא יהיה זה בגלל עושרו, וגם לא מפני שהוא גבה קומה ויפה מראה, ופניו מעודנות. ואפילו לא מפני שהוא פרץ אל חיי בסערה, כפי שחלמתי זה זמן רב כי האיש שלי יעשה.
    בעודי מתהלכת בשבילי הכרם המוריק, נשבעתי לעצמי כי אשקול רק האם הוא האיש שנועד לי. האם הוא האחד והיחיד שאיתו אוכל למלא את משימת חיי, המשימה שהוטלה עליי בחשאי על ידי זה שהגורל בידו. ואם פסחתי על שתי הסעיפים, היה זה מפני שלא הייתי בטוחה שהוא אכן הגבר הזה.
    משחר ילדותי ידעתי שאני שונה מהבנות האחרות; שנכון לי ייעוד מיוחד בחיי, אף כי טיבו היה אפוף ערפל. כאשר בגרתי והייתי לנערה קיננה בי תחושה עמומה כי תכלית חיי תהיה כרוכה באיש. איש שיהיה יוצא דופן ויופיע אל מול פניי באופן בלתי צפוי, כמו מטר בשמי קיץ תכולים.
    לא נעלם ממני שניחנתי ביופי נדיר. שערי היה שחור וחלק. שלוש קווצות ממנו נהגתי לקלוע לצמה שנפלה מעבר לרקתי הימנית, והשאר גלש במורד חזי וגבי, אל מותניי. עורי היה לבן כחלב וצווארי ארוך ודק. צבע עיניי, אשר כפי שנאמר לי זהרו כברקת, בלט במיוחד על רקע השמלות הירוקות שאמי תפרה בעבורי.
    אולם הייעוד המיוחד שלי בחיי לא נבע מיופיי, ונשגב מבינתי למה נבחרתי אני למלא אותו. אך ידעתי בוודאות שבאה ממעמקי נפשי, שכך יהיה.
    אף שהיה ברור לי כי תכליתי תתגשם עם גבר, היה זה לחידה בעיניי מאין הוא יצוץ. כל חמש־עשרה שנות חיי עברו עליי בשער אפרים אשר בהרי אפרים. הכרתי כל אחד מחמש מאות התושבים בכפרי הקטן, והייתי בטוחה כי האיש המיועד לי איננו ביניהם. איפה, אם כן, הוא מסתתר?
    יום אחד נראה היה כי האיש הזה אמנם הופיע. באותו יום הגיעה לעיר הסמוכה, רמתיים, שיירה נושאת צורי מגלעד, וכן מור ולבונה, קינמון וזעפרן וכל מיני בשמים ותבלינים אחרים שלא ניתן להשיגם במקומותינו. אמי הורתה לי ללכת לשם, לרכוש מהסחורות האלה. אחר הצהריים, כאשר חום היום שכך מעט ביקשתי מחברתי פנינה להתלוות אליי ויצאנו לדרך.
    רמתיים שכנה אך במרחק שלוש גבעות מהכפר שלנו, והגענו שמה בתוך זמן קצר, רכובות על חמורים. העיר הייתה פרושה על פני שתי גבעות והעמק שביניהן, ובה כאלפיים גברים, נשים וטף. כיכר העיר, שם הציעו אנשי השיירה את מרכולתם, הייתה קרובה לשער העיר, וכשהגענו הייתה הומה, מלאה באנשים שביקשו, כמונו, לקנות את הבשמים והתבלינים הנדירים.
    גלשנו מחמורינו והפקדנו אותם למשמרת בידי נערים שניצבו בשולי הכיכר, תמורת חתיכות כסף קטנות ששקלנו לידיהם. אחר הצטרפנו להמונים שדחפו והדפו זה את זה במרפקיהם כדי להגיע לדוכן שבו הוצג לראווה כל הטוב הזה לפני שיאזל. כדי להתקדם נאלצנו גם אנו לעשות כמעשיהם, ובכל זאת לא הצלחנו להתקרב לדוכן וכמעט אמרנו נואש.
    פתאום הגיע לאוזנינו קול שעטת סוס. מערבולת אבק עלתה מהאדמה, וסוס דוהר קרב אלינו במהירות. מאחר שבני ישראל לא אימצו את מנהג הכנענים לגדל סוסים, לא ראיתי אותם מעודי. אבל שמעתי עליהם וידעתי שהם נזכרים בתורה, ככתוב, ״סוס ורוכבו רמה בים״, ולא היה לי ספק מהו בעל החיים שהופיע כעת לנגד עיניי.
    הקהל נרתע לאחור ביראה לפני הסוס ורוכבו, בחור צעיר אשר משך ברסן הסוס בחוזקה עד כי הלה התרומם על רגליו האחוריות וצהל. מתחתי את צווארי כדי להביט בו, אבל לפני שהספקתי לראותו כיאות הוא ירד מהאוכף והשליך את המושכות אל שני נערים שהובילו את הסוס לאורווה.
    עתה פינה הקהל דרך לאיש שהתקרב לדוכן, ונראה בעליל כי הוא בעליו. וכאשר המוכרים בדוכן הבחינו באדונם, הם קדו לפניו קידה עמוקה כל־כך עד כי אפם כמעט נגע בברכיהם. אך האיש הצעיר לא שעה אליהם. הוא התקרב אליי עד שעמד מולי, ועיניו נצמדו לשלי.
    ״אני חנוך בן עוזיאל,״ הכריז, ״ואת בוודאי הנערה היפה ביותר שביקשה אי־פעם לרכוש סחורה באחד הדוכנים שלי. מה שמך?״
    הוא התעלם מפנינה, אך אני הצגתי גם אותה. הוא ביקש לדעת מה ברצוננו לקנות, והמוכרים מסרו את המבוקש לידינו ללא דיחוי. קיבלתי את עזרתו בהקלה רבה. אבל כאשר מיאן לקחת את כספנו, הנחנו אותו על הדוכן ונסוגונו לאחור כדי לפנות מקום לאחרים.
    חנוך הוביל אותנו אל ירכתי הכיכר ושאל מאין באנו. כאשר נודע לו שאנו משער אפרים, הורה לנערים שהביאו את החמורים שלנו להביא חמור גם בשבילו, והודיע לנו כי יש בדעתו ללוות אותנו.
    בשקט שהשתרר בתום דבריו, הייתה לי שהות להתבונן בו. הוא היה הגבר יפה התואר ביותר שראיתי מימיי. שערו היה כהה וארוך, כמעט כרעמת הסוס שעליו רכב מקודם. עיניו היו שחורות ותווי פניו מעודנים ומעוצבים היטב. הבגד שעטה והכיסוי שלראשו היו עשויים פשתן וצבעם אפור בהיר, כמעט לבן, כיאה לגבר אמיד. וחותם זהב עצום היה תלוי כתליון על צווארו. הוא דיבר בנעימות, וקולו תאם את הופעתו האצילית, ואני הודעתי לו שנקבל ברצון את הליווי שלו.
    רכבנו אל מחוץ לעיר, וכשנוכחה פנינה כי חנוך נשבה בקסמיי, היא נותרה מאחור וכך יכולנו לדבר בינינו. חנוך סיפר כי הוא בן עשרים ושש שנים, בן זקונים לאביו. ״היות שאבי הוא בעל נחלה אחת בלבד, שעליה הופקד הבן הבכור,״ אמר, ״שלחנו אנו, בניו הצעירים, את ידנו במסחר. ולאחר שצלחה דרכי במסחר, קניתי אוניית סוחר, ויחד עם שיירות המסחר והדוכנים שבבעלותי — היא מקור מחייתי.״
    ידעתי שחנוך הוא האיש העשיר ביותר במקומותינו, כי שארת בשר שלי, אפרת, שזה זמן־מה חיפשה בעל בעבורי, עשתה מאמצים נמרצים ללכוד את הדג העצום הזה ברשתה. אבל הוא מיאן בתוקף לפגוש אותי, ואמר כי הוא מעדיף למצוא את כלתו בכוחות עצמו.
    הזיכרון הזה העלה חיוך על פניי. כששאל חנוך לפשרו, סיפרתי לו.
    הוא צחק. ״ניסיתי להתחמק מגורלי, אבל הוא בכל זאת השיג אותי והפגיש בינינו.״
    דבריו עוררו הד בלבי, וחשבתי ביני לביני שאולי הגורל השיג את שנינו.
    לאחר הדברים האלה, החל חנוך לבוא לביתנו מדי יום ביומו, ואנו היינו יושבים, בבית או בחצר, ומדברים. הוא סיפר שהוא יורד ים בעצמו, וכבר חצה את הים הגדול בספינתו זה שלוש פעמים. והוא טווה באוזניי סיפורים מופלאים על גויי הים ועל מנהגיהם, שלא נשמעו כמוהם בארצנו. הוא ידע על העולם יותר מכל אדם אחר שפגשתי. ומיום ליום נמשכתי אליו עוד ועוד.
    בלהיטותו אליי, הבטיח חנוך למסור לידי אבי מוהר עצום ורב, שיאפשר למשפחתנו לחיות ברווחה כל הימים. מאחר שאבי לא היה איש עשיר, ההצעה הייתה לו לרצון והוא ואמי השתוקקו לקבל אותה. ואף אני הבנתי שחנוך אכן שונה מן הבחורים האחרים שהכרתי, כפי שזהב שונה מנחושת, כפי שקיוויתי כי הגבר בחיי יהיה. למרות זאת, לא היה בלבי הביטחון שציפיתי שיהיה לי כאשר אפגוש את האיש שנועד לי. ולכן קשתה עליי ההחלטה.
    גם לפני שפגשתי את חנוך, לא הייתי חסרה מעריצים. במשך שנים, נערים ואחר כך גברים עטו עליי כמו דבורים העטות על ניצנים. כשהתהלכתי ברחוב הם עקבו אחריי, והיו בהם כאלה שעמדו לפני פתח ביתי, מחכים בסבלנות שאצא ממנו, כדי שיוכלו ללוות אותי.
    ארבעת אחיי הקטנים היו משתעשעים באוהביי. הם היו משקיפים מבעד לחלון הבית, ומתעללים בהם באכזריות ילדותית בקוראם לעברם ״עבדים נרצעים״, ומתגלגלים איש על רעהו בצהלה גדולה. עד שאמי הייתה ניגשת אליהם ומגרשת אותם מן החלון. אך כל זה לא הרתיע את אלה שרחשו לי אהבה, והם הוסיפו לעמוד לפני הבית בראש מורכן, עד שיצאתי אליהם. אז היו נשרכים אחריי בכל אשר אלך.
    כשגדלתי, הלכה רדיפת הגברים אחריי והייתה עליי לטורח. כמה מהם הציקו לי בהצהרות אהבה חוזרות ונשנות. אחרים ניסו לפתות אותי לסור עמם לפינות נידחות. רבים ביקשו לקחת אותי להם לאישה, ואני דחיתי את אלה וגם את אלה.
    כשהגעתי לגיל חמש־עשרה, כבר ידעתי היטב מה הגברים האלה רוצים ממני. אבל ידעתי גם מה אני רוצה. היה ברור לי שלא אתן להם להסיט אותי אלי חטא, ואף לא אהיה לאשתו של אף אחד מהם. כולם היו ישרי לב, אבל הם היו אנשים פשוטים ורגילים, ואני ציפיתי לגבר יחיד ומיוחד.
    לבקשת אמי, חיפשה שארת בשרי אפרת גברים בשבילי גם בערים ובכפרים אחרים שבהרי אפרים. את אלה שרצו בי היא הביאה לביקור בביתנו, ואמי מצאה ביניהם שלושה אשר לדבריה היו ראויים לי. אך אני דחיתי גם אותם.
    ברבות הימים התחילה אמי להוכיח אותי על עיקשותי. היא הזהירה אותי באומרה בצער, ״בקרוב לא יישאר בהרי אפרים אף בחור אחד הראוי לך.״
    כאשר הוסיפה לגעור בי, דיברתי אליה במילים אלו. ״אמי, אני מכבדת אותך מקרב לב וחוכמתך היא מקור מים חיים בעבורי. על אף זאת, לא אוכל לעשות את רצונך, כי אני יודעת שישנו גבר אחד בלבד שנועד לי, ולא אקח איש זולתו.״
    ״בתי,״ השיבה אמי, ״אלה אינם אלא דברי הבל. נערות רבות מבקשות את הגבר הדגול מרבבה, אבל אין גבר כזה.״
    ״אמי הנכבדה, שלא כמו הנערות האלה, איני מחפשת גבר שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל העם, אלא רק את זה שיועד לי. ייתכן שלא יהיה המובחר שבגברים, אך כשאפגוש בו אדע זאת מיד.״
    ״ומה אם לא יופיע לעולם?״
    אמי הוקירה אותי, ותכופות הייתה לוחשת על אוזניי שאני לא רק נראית כמלכה, אלא אף נוהגת כיאה למלכה. הערכתה אליי הפריחה אותי, כגשם אביב המפריח את חבצלת השרון, והשרתה עליי ביטחון ושלווה. ואלה היו לי לעזר עתה. ״בוא יבוא,״ אמרתי בביטחון, זה שהיא עצמה נטעה בי.
    והתאכזבתי עמוקות כאשר ראיתי את הספק ניבט מעיניה.
    אולם כשהופיע חנוך הודו אמי וגם אבי כי הוא עולה עשרת מונים על כל אוהביי עד כה. הוא היה האיש שאליו פיללו, למעני ולמענם. ולא היה להם ספק כי אהיה לו לאישה, ובכך אעשיר את כולנו.
    כמו הוריי, גם אני האמנתי כי חנוך הוא־הוא האיש שביקשתי לי. כשאך בגר, הוא יצא את ביתו ובכיסו אך צרור כסף ריק, ואף שהיה עדיין עול ימים, הוא צבר הון עתק רק בכוח שכלו ושקידתו הבלתי נלאית. הוא עבד קשה כדי להשתכר למחייתו, אך מראהו היה מעודן כשל מי שהוא עשיר מלידה. מה עוד אפשר לבקש בגבר?
    ובכל זאת, היססתי.
    תחושתי בדבר המשימה העלומה שנכונה לי בחיי הייתה טמונה במעמקי נפשי, ולא גיליתי אותה לאיש זולת אמי וזולת פנינה. היא הייתה כמעט בגילי, והחברה היחידה שהייתה לי. היו לה עיניים כחולות־אפורות גדולות שמילאו את פניה, ושיער עבות בצבע הדבש שנשפך בחינניות על כתפיה. אבל, שלא כמוני, לא היו לה מעריצים, עדות לכך כי המראה הנאה שלה החוויר לצד יופיי.
    שלא כמו שאר בנות הכפר, פנינה לא קינאה בי על הגברים שנהו אחריי, ועל כן יכולנו להיות חברות. היא ביקשה להתרועע איתי כי הייתה חסרת מנוחה בנפשה, ואני התברכתי באותו רוגע שהיה חסר לה. היא חשה כי כשהיא לידי, משהו מהשלווה שלי עובר גם אליה; ואני ביקשתי את קרבתה כי היא עלתה בתבונתה על שאר נערות הכפר ובכל זאת הייתה צמאה להדרכתי, שאותה הייתי להוטה להעניק לה. כך קרה ששוחחנו זו עם זו על חיינו, גילינו זו לזו אפילו את סודותינו הכמוסים ביותר, ונעשינו ידידות בנפש, קרובות כפי שרק נערות צעירות יכולות להיות.
    פעם, ברגע של גילוי לב, חשפתי בפני פנינה את הגיגיי על הייעוד שלי בחיים. כאשר ביקשה לדעת מהו, נאלצתי להודות שעוד איני יודעת. על אף זאת היא לא הלעיגה עליי, כפי שבנות הכפר האחרות היו עושות בוודאי, אלא שקלה את דבריי בכובד ראש ובכך חיזקה את ידיי באמונתי. פנינה הייתה גם היחידה מחוץ לבני משפחתי שהכירה את חנוך, וידעה שהוא פוקד את ביתי יום־יום, שבוע אחרי שבוע.
    וכך, כשהתהלכתי בין הגפנים וענבי הבוסר התלויים עליהן, קיבלתי סוף־סוף את ההחלטה שלי: גמרתי אומר להתייעץ עם פנינה. עד כה היא תמיד ביקשה את עצותיי, ואני הענקתי לה אותן בנפש חפצה, גם כשהייתה בצרה ובמצוקה. עכשיו הגיעה העת שבה עליי לבקש את עזרתה.
    החלטתי להיוועץ בפנינה הייתה אחת החשובות שקיבלתי בחיי. היא הובילה אותי לקראת הגורל הצפון לי וגם לה, שהיא וגם אני לא יכולנו לעצור.
    • חוה עציוני הלוי
    • חוה עציוני הלוי

      חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

     
    שילה נעמן
    |
    ביקורת העורך
    |
    07/10/18
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ותמאן ושתי
    • כחוט השני
    • סיפורה של שפחה
    • האוהל האדום
    • שבע אימהות
    • בעלי לא בבית
    • מה שנטע אוהבת
    • על מקום הימצאה
    • אדל
    • מלכת היופי של ירושלים
    • בית הקפה של נורה אפרון
    • עושה כרצונו