הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ויליאם ונטון והשער הסודי
  • ויליאם ונטון והשער הסודי
    בובי פירס | תרגום: תומר בן אהרון
    מודן, הוצאת הכורסא | יוני 2018 | ילדים, נוער צעיר | 217 עמ' מודפסים
    ויליאם ונטון חוזר בהרפתקה חדשה!
     
    אחרי שפיצח את "החידה הבלתי אפשרית", ויליאם ונטון חוזר לביתו בנורבגיה וזוכה לתהילת עולם. הוא מופיע בטלוויזיה ומוקף בקהל מעריצים, אבל בד בבד מתחולל בתוכו משהו מוזר. התקפים משונים משתלטים עליו, משתקים את גופו וגורמים לו להזיות, והוא מתחיל לחשוד שיש לכך קשר ללורידיום שמצוי בתוכו. יש רק מקום אחד שבו הוא יכול לחפש תשובות לתופעות שהוא חווה – המכון למחקר פוסט-אנושי.
     
    אולם כשויליאם מגיע למכון הוא מגלה שהוא נתון בהסגר – זרקורי ענק מאירים את השמים ורובוטים ממונעים סורקים את הקרקע. מה קרה בזמן שנעדר משם? צוות בית הספר מסרב להסביר לו מדוע המכון מתנהל כמחנה צבאי סגור, וגם חברתו איסכיה מסתירה ממנו מידע. כולם חוששים ממשהו. או ממישהו.
     
    אט אט מגלה ויליאם את האמת מאחורי האירועים המוזרים שמתרחשים ומבין שגורלם של רבים תלוי בו וביכולת שלו לפצח צפנים. הוא יוצא למסע מסוכן שמגיע עד הרי ההימלאיה, ובדרך מגלה פרטים חדשים ובלתי ידועים על ההיסטוריה האנושית ועל ההשפעה של הלורידיום על העולם.
     
    "ויליאם ונטון והשער הסודי" הוא הספר השני בסדרה של שלושה ספרים מותחים ומרחיבי אופקים. קדם לו הספר "ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית". 
    בובי פירס הוא במאי סרטים, סופר ומאייר נורבגי. סרטו הקצר הראשון, "סנִיפר" (2006), זיכה אותו בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן.
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    74 51.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    ויליאם הרים את מבטו אל המנורה האדומה שבתקרה. על המנורה, באותיות מודגשות, הופיעה המילה: "בשידור". הוא הרגיש את החום שנפלט מתאורת האולפן החזקה.
     
    הוא הציץ באישה הלחוצה שלראשה אוזניות עם מיקרופון. היא עמדה לא רחוק ממנו, ומאחוריה התרוצצו פועלי במה שסחבו כבלים גדולים ופנסי תאורה. עיניו לא משו ממנה. כשהיא תסמן לו, יגיע תורו.
     
    ההופעה הראשונה שלו בטלוויזיה.
     
    מעולם, גם בחלומותיו הפרועים ביותר, לא דימיין את עצמו במצב כזה. כעת הרגיש שהכול התהפך. רוב חייו עברו עליו בשם בדוי, בכתובת חסויה, ועכשיו הייתה לו תחושה שכולם יודעים מיהו, או לפחות שמעו עליו.
     
    והערב, אחרי שפיצח את הצופן הקשה ביותר בעולם, הוא עומד להופיע בטלוויזיה. הוא נהיה מפורסם. והוא לא היה בטוח שהוא אוהב את זה.
     
    האישה עם האוזניות סימנה לו שהגיע הזמן.
     
    הוא שמע מחיאות כפיים מכיוון הבמה ואנשים שקוראים בשמו. זאת הייתה חוויה קצת מאיימת, לשמוע מאות אנשים שהוא לא מכיר צועקים את שמו. ויליאם קפא.
     
    "ויליאם ונטון... איפה אתה?" הוא שמע את קולו של המנחה קורא לו מהבמה. "אולי בינתיים הוא מצא מאחורי הקלעים איזה צופן לפיצוח."
     
    הקהל צחק.
     
    מישהו התחיל לקרוא בשמו: "ויל־יאם... ויל־יאם..."
     
    עד מהרה התחילו מאות קולות לקרוא לו פה אחד: "ויל־יאם... ויל־יאם... ויל־יאם..."
     
    אנשים מחאו כפיים ורקעו ברגליים.
     
    האישה עם האוזניות מיהרה אליו וסימנה לו להתחיל לזוז. היא לא נראתה מרוצה. ויליאם נשם נשימה עמוקה ועבר דרך הפתח המוביל אל הבמה. כשהאורות הבוהקים נפלו על פניו, הוא נעצר. הקהל פרץ בתשואות נלהבות. הוא ניסה להסתכל סביבו, אבל פנסי הבמה סינוורו אותו לגמרי.
     
    "מכאן!" בקע קולו של המנחה ממקום כלשהו באור.
     
    ויליאם התחיל ללכת, אך רגלו נתפסה בכבל והוא נפל והשתטח על הבמה.
     
    כמה אנשים השתנקו.
     
    אבל היה איש אחד שצחק.
     
    ויליאם זיהה את הצחוק מיד. זה היה הצחוק של וֶקטוֹר הַאנְסְן, האיש שהכתיר את עצמו כגאון וכמומחה לפיצוח צפנים — אותו "גאון" שוויליאם ניצח בפתרון החידה הבלתי אפשרית, הצופן הקשה ביותר בעולם. ועכשיו וֶקטוֹר הַאנְסְן צחק כל כך שהוא בקושי הצליח לנשום.
     
    ויליאם שיחרר את רגלו מהכבל וקם.
     
    "אני מקווה שאתה מבוטח," אמר המנחה השמנמן ודידה אליו כדי לעזור לו.
     
    ויליאם הביט מבולבל בלוּדוֹ קְלֵבֶּרְט, שחייך אליו חיוך רחב מלא שיניים לבנות בוהקות. הוא לא ראה את לוּדוֹ מאז שהאיש הנחה את תצוגת החידה הבלתי אפשרית, שבה פיצח ויליאם את הצופן ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה.
     
    לוּדוֹ הוביל את ויליאם אל ספה וסימן לו להתיישב. וֶקטוֹר הַאנְסְן הפסיק לצחוק ברגע שעיניהם נפגשו. הוא הרצין והביט בוויליאם בעיניים מצומצמות, ואז החליק הצדה כדי להרחיק עצמו מוויליאם ככל האפשר.
     
    לוּדוֹ הלך מסביב לשולחן המנחה וצנח בכבדות לתוך הכיסא שלו. הוא ישב שם וחייך אליהם במשך כמה רגעים.
     
    ויליאם הביט בשתי המצלמות שנעו מולם על רצפת האולפן. אחת מהן הייתה מכוונת ישירות אליו, והוא ראה את עצמו על המסך העומד בצד הבמה. תמיד היה לו עור בהיר מאוד, אבל עכשיו, בתאורה החזקה, הוא נראה ממש חיוור.
     
    "אז איך ההרגשה, ויליאם... לשבת כאן עם האיש שהשפלת השפלה אדירה כל כך רק לפני כמה חודשים?" שאל לוּדוֹ.
     
    ויליאם הציץ בוֶוקטוֹר, שישב רגל על רגל בידיים שלובות. שפת הגוף שלו הבהירה היטב עד כמה הוא מתעב את ויליאם.
     
    אבל ויליאם ידע שהוא לא ניסה להשפיל אף אחד.
     
    "איך ההרגשה?" חזר לוּדוֹ על השאלה בקוצר רוח.
     
    "אני לא יודע," אמר ויליאם. "זאת אומרת, לא ממש התכוונתי לפצח את הצופן."
     
    "לא התכוונת לפצח את הצופן," אמר וקטור. "איך אפשר לפתור צופן קשה כל כך בלי לרצות בכלל?"
     
    "וקטור צודק," אמר לוּדוֹ והסתכל על ויליאם. "איך יכול להיות שפתרת את החידה הבלתי אפשרית... במקרה?"
     
    ויליאם לא ידע מה לומר, אז הוא שתק.
     
    להגנתו, הוא היה יכול לספר להם על הלוּרִידִיוּם. לספר להם שארבעים ותשעה אחוזים מהגוף שלו הם מתכת־על משוכללת. מתכת שבזכותה הוא יכול להיכנס למין טרנס שעוזר לו לפצח צפנים מסובכים.
     
    "הוא בטח ידע את הפתרון מראש," אמר וקטור ונעץ עיניים בוויליאם.
     
    "זה נכון, ויליאם?" שאל לוּדוֹ. "ידעת את התשובה עוד קודם?"
     
    "לא... לא ידעתי את התשובה," אמר ויליאם. הוא הציץ בקהל המרותק שרכן קדימה בכיסאות. "זאת האמת. לא ידעתי כלום. זה פשוט... קרה."
     
    הם ישבו בדממה מוחלטת שנדמה שנמשכה נצח. ואז לוּדוֹ מחא מחיאת כף וחייך.
     
    "בואו לא ניסחף. אנחנו צריכים לזכור למה אנחנו כאן." לודו צחק, זינק מהכיסא והצביע על הקהל באולפן. "אתם מוכנים להתחיל?"
     
    הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות.
     
    "אתה מוכן לאתגר?" שאל לודו והצביע על ויליאם.
     
    "אה..." ויליאם היסס. אף אחד לא אמר לו להתכונן לאתגר.
     
    "נהדר," הריע לוּדוֹ ואצבעותיו השמנמנות נקשו באוויר.
     
    על הבמה הופיעה אישה עם חיוך קפוא בשמלה כסופה ארוכה. היא דחפה עגלת הגשה שעליה נח מגש כסף ועליו מכסה נוצץ.
     
    ויליאם שאל את עצמו מה מסתתר מתחת למכסה. זה יכול להיות כל דבר, אבל הוא ידע שזה בטוח משהו שקשור לצפנים.
     
    לוּדוֹ פנה אל הקהל. "אתם מוכנים?" הוא קרא וסימן למתופף של תזמורת הבית, שהייתה ממוקמת ליד הבמה. התיפוף המהיר והמותח הרעיד את האוויר באולפן החם. הקהל חזר להריע.
     
    "מה אתם אומרים," צעק לוּדוֹ לקהל. "שניתן לוֶוקטוֹר האנְסְן עוד הזדמנות?"
     
    הקהל צעק "כןןן!" והצעקה הייתה חזקה כל כך שהרצפה רעדה.
     
    "אתם רוצים לראות מה נמצא מתחת למכסה?" הצביע לודו על העגלה.
     
    "כןןןןןןןן!!" צרח הקהל אפילו חזק יותר.
     
    ובתנועה דרמטית תפס לוּדוֹ את המכסה והסיר אותו.
     
    קריאת תדהמה חלפה בקהל.
     
    ויליאם לא האמין למראה עיניו. על המגש נחו שתי קופסאות קרטון צבעוניות, בגודל של קופסאות נעליים פחות או יותר. על כל אחת מהן הופיעה מלפנים המילה "הפיצוח" באותיות זהב גדולות. ומתחת לאותיות היה חלון פלסטיק שקוף שחשף את תוכן הקופסאות: גליל מוארך שנראה כמו החידה הבלתי אפשרית, זאת שוויליאם פתר והביס בה את וֶקטוֹר.
     
    "אתה רואה כמו מה זה נראה?" שאל לוּדוֹ וחייך אל ויליאם.
     
    לוּדוֹ הרים את אחת הקופסאות כדי שגם הקהל יוכל לראות.
     
    "החל ממחר, הקופסאות האלה יעמדו למכירה בכל חנות צעצועים במדינה," הוא אמר. רחש נרגש עבר בקהל.
     
    ויליאם היה המום. הוא הביט בקופסה שנשארה על המגש. לא ייאמן. גרסת צעצוע של החידה הבלתי אפשרית.
     
    "מי רוצה לראות שניים ממפצחי הצפנים הטובים בעולם מתחרים ביניהם על מי יצליח לפצח את 'הפיצוח' מהר יותר?"
     
    הקהל פרץ בתשואות סוערות.
     
    ויליאם הציץ בוֶוקטוֹר, שישב בצד השני של הספה וחייך ביהירות. האנשים האלה באמת רוצים לראות אותם מנסים לפתור משהו שעומד להימכר בחנויות צעצועים?
     
    לוּדוֹ קְלֶבֶּרְט הרים את ידיו כדי להשתיק את הקהל. ואז הוא פנה אל ויליאם. "אז מה אתה אומר, ויליאם? אתה מוכן לאתגר?"
     
    ויליאם הביט בקהל. ואז בהאנְסְן. הוא הרגיש לכוד. אף אחד לא אמר לו שתהיה תחרות. וקטור חייך אליו חיוך מרושע, ולוויליאם הייתה תחושה שהוא ידע שזה מה שהולך לקרות. עבדו עליו, ועכשיו לא הייתה לו ברירה.
     
    "אבל הם לא... אמיתיים," אמר ויליאם.
     
    "נהדר," קטע אותו לוּדוֹ. "ומה אתה אומר, וֶקטוֹר?"
     
    וֶקטוֹר פשט את אפודת העור שלבש וניער קלות את הקוקו שלו. "אני תמיד מוכן לחידה טובה." הוא פוקק את אצבעותיו.
     
    "הכללים פשוטים," אמר לוּדוֹ. "הראשון שיפצח את 'הפיצוח' הוא המנצח."
     
    לוּדוֹ הינהן לאישה בשמלה הכסופה. היא פתחה את הקופסאות והניחה את שני הגלילים על השולחן שמול שני המתמודדים. לוּדוֹ הרים את אחת מזרועותיו כאילו הוא עומד להזניק מרוץ והביט בקהל. ואז הוא פנה אל ויליאם ווקטור.
     
    "מוכנים?"
     
    וֶקטוֹר הינהן.
     
    ויליאם רצה למחות, להתנגד, אבל עצר בעד עצמו. נכון, עבדו עליו כדי שיעשה משהו שהוא לא רוצה לעשות, אבל זה המצב ואין לו איך להתחמק. הוא קיבל את המצב כפי שהוא, הסתכל על החידה שמולו וקרא, "אני מוכן!"
     
    "נהדר!" צעק לוּדוֹ. ואז הוא התחיל לספור. "שלוש... שתיים... אחת..." הזרוע השמנמנה שלו נשארה באוויר עוד כמה שניות. ואז הוא הוריד אותה וצעק: "צא!"
     
    וקטור חטף מיד את הגליל.
     
    ויליאם עשה כמוהו. הוא ראה מיד שהצעצוע באיכות נמוכה לעומת החידה הבלתי האפשרית, שרוב החלקים עשויים מפלסטיק ושהגליל קל בהרבה. הוא היה מחולק לריבועים קטנים שאפשר להזיז למעלה ולמטה. בתוך כל ריבוע היה סמל קטן. ויליאם יצטרך לסדר את הריבועים הקטנים בסדר מסוים עד שיפצח את הצופן.
     
    הוא הציץ בהאנְסְן, שכבר החל בפיצוח. אצבעותיו הארוכות רקדו על הגליל וסובבו אותו בכיוונים שונים. וקטור היה שקוע כל כך במלאכה שטיפּת רוק נקוותה על שפתו התחתונה.
     
    ויליאם עצם עיניים והתרכז, כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מפצח צפנים. הוא ישב ככה זמן מה וחיכה שהלוּרִידִיוּם יתחיל לפעול.
     
    ואז הוא הרגיש אותו.
     
    התחושה הייחודית שתמיד התעוררה בתוכו. היא התחילה בעקצוץ בבטן, ואז טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו והתפשטה אל זרועותיו.
     
    העולם סביבו נעלם. ויליאם ראה רק את הגליל שבין כפות ידיו. הייתה לו תחושה שהגליל מתחיל לזהור ואז מתפרק, ושהחלקים השונים שלו מרחפים באוויר מולו. הוא ידע שזה לא באמת קורה. זה משהו שרק הוא רואה. זאת דרכו של הלוּרִידִיוּם לעזור לו לארגן את הצפנים שהוא פותר. כאילו כוח אחר נותן לו את התשובות לצפנים שהוא רוצה לפצח, אבל אז הוא צריך לעשות את כל העבודה. ויליאם הביט בסמלים המרחפים. הם הסתחררו באוויר מולו, כמו מנסים להסתדר מחדש בכוחות עצמם — ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שהם עשו. ואז הוא התחיל לזהות את הדפוס בתנועות שלהם. חלקם נעו למעלה וחלקם נעו הצדה. ויליאם הביט בגליל והתחיל להזיז את הריבועים הקטנים ולחקות את תנועת הסמלים המרחפים.
     
    הידיים שלו נעו מהר יותר ויותר.
     
    הן סובבו את החלקים השונים בקצב מסחרר, והוא ידע בוודאות שהוא עומד לנצח. שום דבר לא היה יכול לעצור אותו עכשיו.
     
    הבזק חזק של אור סינוור אותו. בהתחלה הוא חשב שמישהו הפנה אליו את אחד מפנסי התאורה המפלצתיים של האולפן, אבל אז האור התפצל והפך לחזיזי ברק קטנים. הוא הרגיש כאילו הם נמצאים בתוך ראשו. הם ריצדו כמו נחיל של כוכבים מבולבלים. ולפני שוויליאם הבין מה קורה... הם נעלמו והשאירו אחריהם רק אפלה.
     
    בבת אחת התפוצץ ראשו מכאב, וגופו נעשה רופס.
     
    משהו השתבש.
     
    אצבעותיו רעדו בלי שליטה. הוא בקושי הצליח להחזיק את "הפיצוח", וההילה הזוהרת, שעד לפני רגע הקיפה את החלקים השונים של הגליל, נעלמה.
     
    משהו השתבש מאוד.
     
    כל גופו התחיל לרעוד, והוא לא הצליח לשלוט בזה עוד. כפות ידיו היו קרות כל כך, שהוא בקושי הרגיש אותן.
     
    תמונה הבזיקה לנגד עיניו של ויליאם. הוא כמו עומד במערה גדולה, וטבעת זהב גדולה וזוהרת מרחפת מולו.
     
    ואז ויליאם היה שוב באולפן הטלוויזיה.
     
    הוא הביט בגליל. הוא ניסה לאחוז בו, אבל הוא החליק מבין אצבעותיו הרדומות כמו בהילוך אטי. ויליאם הסתכל בהלם על המכשיר, שנפל, פגע ברצפה והתנפץ.
     
    הוא הסתכל מבולבל בחלקים שהתפזרו על הרצפה.
     
    "הפיצוח" נשבר.
     
    ויליאם הרים את מבטו אל הקהל. הוא ראה אנשים רוכנים זה אל זה ומתלחשים. ידו נשלחה אל ראשו והוא הסתכל על האנְסְן, שהחזיק את שני חלקי הצעצוע שלו בניצחון.
     
    הגליל שלו התפצל לשניים. הוא פתר את החידה.
     
    האנְסְן התחיל לקפץ על הבמה כמו קנגורו מטורף וצהל, "ניצחתי! ניצחתי! ניצחתי את ויליאם ונטון!"
    • בובי פירס
    • בובי פירס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות