הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • וולקשטיין
  • וולקשטיין
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2018 | פרוזה מקור | 416 עמ' מודפסים
    וולקשטיין הוא מרצה במכללת ספיר, המלמד בה קורס על נאציזם ותרבות הפופ ואינו מאפשר לדבר לעמוד בדרכו, גם לא לאזעקת צבע אדום. וולקשטיין הוא אדם משונה ובודד: הוריו ניצולי השואה נפטרו זה מכבר, אחותו נעמה חיה בזוגיות אומללה וסתמית בדאלאס טקסס, והוא מתקשר בקושי רק עם שכנתו הקשישה, עם רופא המשפחה האקסצנטרי שלו ועם חבר ילדות אחד. 
    כשהוא מפוטר מעבודתו הוא מתגלגל לחיים בגרמניה, הופך להיות חלק מפרויקט מסתורי המבצע ניסויים בבני אדם, מתחיל לטוות כמה קשרים חברתיים, אך בה בעת שוקע בהרהוריו ההרסניים, שהולכים ומכבידים עליו עד לנקודה קריטית. 
    בחלק השני של הספר מתרחשת תפנית מסתורית ומפתיעה. הפעם אחותו ניצבת בחזית, במעין סיפור בלשי הגורם לה לבחון את חייה שלה ולהתמודד עם השדים הפרטיים שלה.
     
    "וולקשטיין", הרומן החמישי של עמיחי שלו, כתוב ביד בוטחת של מספר מיומן המלהט בשפה העברית. זהו רומן על צמד אחים שנשארו לבד בעולם, ומבקשים, מבלי דעת, ליצור לעצמם משפחה חדשה.
     
    מעבר לצלילה אל תודעתם המורכבת של האחים, העובדה שהמשפחה החדשה הזו יכולה להיווצר רק מחוץ לגבולות ישראל, מאפשרת צלילה אל הזהות הישראלית, שגם בראשית המאה העשרים ואחת ממשיכה לגרום לגיבורי הרומן לתהות, ובעצם לכולנו, מה מקום העבר בתוך מרקם ההווה שלה.
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    96 76.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון
     
    1.
    וולקשטיין נכנס לתחנת רכבת מרכז סבידור אותה כינה "סוביבור", ואף השתמש בבדיחה זו כנגד כמה אנשים בהזדמנויות שונות. אף אחד מהם לא נכבש או לחלופין גיחך. אבל וולקשטיין ידע כי בהזדמנות הבאה ימשיך לומר, "סוביבור". ימשיך לומר זאת עד שמישהו יזכה אותו בצחוק בריא. בעצם ימשיך לומר זאת ללא כל קשר. ירד ברציף שש. מולו חלקיקים של רמת גן עפים באוויר. נגן אקורדיון צעצוע שר בללייקה ללא הרף. "סליחה אתה יכול לעזור לי יש לי ילדה חולה בת 19."
    הוא אהב לשהות בתחנת הרכבת. היה שם משהו קדחתני וענייני. מערכת נתונים אדירה שהופחו בה חיים. משהו בו אף רצה להיות מאותם אנשים ששולטים בזמני הרכבות ומחליפים ביניהם חוויות ורשמים מתוך רציפים מזוגזגים. הוא הרגיש שזה קיים בתוכו. ולפרקים עמד ברציף והביט במפת הקווים. והאופן בו המידע זרם לתוכו גרם לפעימות לבו להאיץ. אבל כרגיל כרטיס הרב־קו שלו לא עבר. נאלץ לבקש מעובדת רכבת ישראל, שהבוקר קם זעוף על פניה, לעזור לו. היא היתה בת עשרים בערך. משהו בה הזכיר לו פאי תפוחים.
    הרכבת עצרה בתחנה. "סליחה תן קודם לצאת. איזה אנשים זה לא להאמין. סליחה לאן הרכבת הזו מגיעה? היא מגיעה לראש העין?" התיישב קרוב לשירותים. השעין ראשו לחלון. ראה איך תל אביב עוברת לאיטה. בכל זאת הביט בספרוֹת השעון הצייתניות. שרק לא יאחר. זה ישבש את כל השיעור. את כל היום ואף לאחריו. בינתיים שיחה התלקחה בין הנוסעים ועוררה בו אי־נוחות. עוד ירצו לשמוע את דעתו.
    יש להם דרכים חלקלקות לעשות זאת. לשחרר נניח אמירה סמי־פוליטית מעט מהוססת. "תשמע הערבים האלה אם אתה לא — תשמע הערבים האלה מבינים — תשמע אני יודע אני הייתי בעזה — תשמע אני גדלתי עם ערבים — תשמע ערבי הוא בנאדם כזה ש —" ואז לחכות. עד שמישהו יענה. או יגזים זאת לגמרי. כי מתנגדים לא טורחים לשתף פעולה. אלא רק להיאנח. לכן בשלב מסוים עבר לקרון אחר. כשהרכבת עצרה בתחנה הוא היה ראשון היורדים. שלח מבט בשדה שהפריד בין התחנה למכללה. דומה כי כל שבוע הוא צמח במקצת. עתה הוא היה נראה כשרוי בתוך אובך עמוק.
    כבר בכניסתו בשער המכללה חש תחושה מעקצצת. היא לא נבעה מתוכו. לכן פשוט המשיך ללכת. עבר את השער הראשי. לפי חישובו היו לו שמונה דקות לקפה ומאפה. הבחין בכמה דררות על אנטנות. מי שלולית מקומטים. בניין משאבי אנוש היה שחור כמו ים. הכול היה מונח במקומו. "אתה צריך לבאר שבע?" שאל נהג המונית. הוא משך בכתפיו. "מישהו פה צריך לבאר שבע?" שקל לקטוף עיתון. אך ידיו משום מה לא נענו לו. דומה כי הסתיו כבר רכן בשמיים. וזה הפיח בו תחושה נעימה בחזה. אותם עקצוצים התאיינו באחת. לרגע עצר לנשום. רצה שריח הסתיו הרומזני ידבק בנחיריו. ואולי האובך הוא בעצם לא אובך. אלא ערפל גדול ונפלא שיסתלסל תכף מעל המכללה. וימשיך לעבר הכביש הראשי. ואז לעיר כולה. וינסוך בכול מין מתיקות עדינה.
    הוא התקדם לעבר בניין מספר 10. כמעט איחל בוקר טוב לְעובד מכללה. שתי ניידות משטרה מפוהקות התקרבו לשער הראשי. הן רק עמדו שם משגיחות. ולא נראה כי יש דבר להשגיח עליו. בשבוע שעבר הוא חצה את הצומת באדום. ותוך כמה שניות ניידת עצרה לידו. השוטר ביקש ממנו תעודת זהות. הוא הסביר שהוא ממהר לרכבת. הצומת היה ריק לגמרי. לא היה כלב אדוני השוטר.
    השוטר היה חביב אך עקשן. בדק את נתוניו. "מה, אתה מרצה פה? מרצה למה?" הוא החל להתפתל. לבסוף הניידת הורידה אותו בדיוק בתחנת הרכבת. השוטר אף לחץ את ידו ואיחל לו המשך יום נפלא. שני סטודנטים ראו אותו שם. אחת מהם צילמה אותו בסלולרי. הוא שלח אליהם חיוך נבוך. עשה תנועה פנטומימית שחשב כי משמעותה היא "מה אני יכול לעשות." אם כי כשידיו היו באוויר הבין כי אין לה כלל משמעות, והסטודנטית המשיכה לצלם.
    הוא כבר ראה את שלט הקפיטריה. ואת התנועה היחסית דלילה שרחשה מחוצה לה. וקווי שמש אדמדמים שנראו מבעד למשרדי זכוכית מודולריים. ריחות מאפים טריים הימהמו לתוך נחיריו. להק דררות נטש במפתיע את האנטנה. בבת אחת. הוא הביט בדררות מתרוממות. הפרופורציות שלהן לפתע נראו כבירות. כאילו הן מטוסי קרב.
    "בוקר טוב וולקשטיין. מה שלומך?" הוא ראה את מזכירת משאבי אנוש מולו. בגדיה רשמיים וחסרי מעוף, אך מבטה לבבי. ותמיד לבושה באופן הכי אלגנטי ומוקפד. הוא הסתובב אליה בחיוך. בסדר גמור. אני חושב שהסתיו התחיל. מה את אומרת? היא רק חייכה ונבלעה בתוך משאבי אנוש. מותירה אחריה שובל מתוק עדין של שוקולד. להק דררות נוספות — שמשום מה נראו עצבניות יותר ומעוותות — שאגו את דרכן מתוך שני עצי איקליפטוס גיבנים. הוא שמע את שריקתן הבלתי הרמונית. איך היא מתחילה לבקוע מראש הלהקה. ואז עוברת בין שאר הדררות. וגם אחרי שמגיעה לאחרונה עדיין מנתרת. אחת ממכוניות המשטרה החלה לנסוע. נדמה היה לו כי היא נוסעת בעקבותיהן. ותכף תמריא מעל לשדה החרולים והמבנה הרפאי של חברת החשמל.
    השמיים כמו הנמיכו לקראתו. אם כי האובך החידתי החל להתפוגג. הוא סך הכול חש חיבה למקום הזה. גלי הקול לא התנפלו. היה להם לאן להתגלגל בכל רגע. להמשיך במסעם אל האינות. לא כמו אז בגיל שמונה. על אדמת חורשת פלמחים. כל העולם ניקר בו כמו פטרודקטילוס. עתה כבר הריח את ריחו החד־משמעי של הקפה. מתערסל יחד עם הנוזל המסוכר של הקרואסונים. ריקודם הנינוח של דיאודורנטים ובשמים וסיגריות מריחואנה חבויות. והאובך שלא היה אובך כמו הוסר באחת. הכול נהיה ברור וצלול.
    והנה כמה אנשים מתחילים לרוץ. זה מעורר בו רצון עז לצחוק. פניו כבר מתחילות להתעוות. אבל הוא מיד מתעשת. אינו מבין מה מתרחש. הקשיב כי שמע שמצלמים כאן סרט סטודנטים. לפני שבועיים ביקשו ממנו להצטלם. הוא החל להחוויר. אבל הם התעקשו. צילמו אותו במשך דקה מדבר על פארק היורה הנאצי של לוק הץ. שלחו לו לינק כבר למחרת. הוא סירב לפתוח. התחושה כי יראה וישמע עצמו מבעד מסך העלתה בו חלחלה.
    עוד אנשים רצים ליד הגדר. "הלו מה קורה? מה אתה — חירש? מה עובר עליך?" מישהו מסמן לו. "בוא בוא כבר." האם באמת נתקף חירשות? לעתים מרוב קולות המערכת משתתקת. כך היא מתוכנתת להגן על עצמה. אבל לפתע צליל הסירנה כה חד ומפלח. כותש את גלי הקול האחרים. צובע את כל המכללה באפור דוקרני מדמם. והכול כמו נכנע למרותו. לא שומעים דבר בעדו. לא חתולים מייללים או מזדה חרישית נוהמת. "קדימה מהר יש עוד חמש שניות." והוא רצה לשאול — חמש שניות למה?
    "מרחב מוגן" על הדלת. מדובר בחדר אספקה. יש פה המון כוסות חד־פעמיות. קרואסונים קפואים. פחיות שתייה. כמה עובדי הקפיטריה ועובד מכללה וארבעה סטודנטים. על אחת מהן ניכרת האימה. נושכת את שפתיה. מסלסלת את שערה. מגרדת את ציפורניה על ברכיה. עיניה כמו סורקות את הנמצא אך לא מבינות אותו.
    "תירגעי כבר אסנת אפשר לחשוב..." "אל תגיד לי להירגע..." "תיכף יוצא לך פיפי, יא מהבולה..." "אתה תחטוף סטירה באמא'שלי..." פתאום איזו תחושה מבליחה בו. משהו ערכי וייחודי. כאילו הוא חלק ממשהו גדול ומשפיע. משהו כמעט קוסמי. כי הרי תמיד היה רק צופה נוכח־נפקד. רפרוף על פני המציאות. לא משאיר חותם. שומר מסך של הכלכלה הקיומית. ייבול או יפרח. יחיה או ימות. הוא עץ נופל ביער. והנה התקף מציאות.
    • עמיחי שלו
      צילום: עידו קינן, חדר 404
    • עמיחי שלו

      עמיחי שלו (נולד ב-1973) הוא סופר, עורך, מבקר ספרותי ומרצה.

      עמיחי שלו הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה וספרות מאוניברסיטת תל אביב, וכן בוגר בית הספר לתסריטאות של קמרה אובסקורה. הוא מלמד במספר מקומות, ביניהם המסלול האקדמי המכללה למנהל, מכללת ספיר והסדנה לאמני הקיבוץ.
      חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2012.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות