הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ואלקירי
  • ואלקירי
    ידיעות ספרים | 2009 | שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 382 עמ' מודפסים
    הרייך השלישי, 20 ביולי 1944. קולונל קלאוס פון שטאופנברג, קצין גרמני בכיר, טומן תיק נפץ ב'מאורת הזאבים', מטה הפיקוד של היטלר בלב היערות שבפרוסיה. דקות קודם לכן החלה במאורה הפגישה בין היטלר להנהגת הוורמאכט. שטאופנברג הותיר את התיק מאחוריו, יצא את החדר, ובעוד הוא נע לעבר שערי המחנה שמע מאחוריו את הפיצוץ. הוא הביט לאחור, קלט בעיניו את מימדי ההרס, והמשיך לנוע. ההתנקשות יצאה אל הפועל. דקות ספורות לאחר מכן פתחו עמיתיו של שטאופנברג, חברי המחתרת החשאית שבצבא הגרמני, בהפיכה צבאית, בניסיון להשתלט על גרמניה הנאצית.
     
    אירועי 20 ביולי 1944 הם קצה הקרחון בסיפורה המרתק, הארוך והמורכב של ההתנגדות הגרמנית להיטלר. דני אורבך מציג בחיבור זה את סיפורה המלא של תנועת ההתנגדות, מימי פעילותה הראשונים כבר בשנות ה-30, ועד יום ההכרעה, על תוצאותיו הטרגיות. מעבר לתיאור ההתרחשויות, המחבר מתמודד באופן מעמיק עם שאלת מניעיהם של הקושרים ובוחן את יחסם לרדיפת היהודים ולשואה. זוהי שרשרת אירועים היסטורית, ובו בזמן, זהו סיפור המעלה על פני השטח שאלות עכשוויות, על מה שבין חוק למוסר, על החיבור האפשרי בין מצפון לאופורטוניזם, ועל גבולותיה של הנאמנות - למולדת, לחברים ולערכים.
     
    דני אורבך סיים תואר ראשון בחוגים להיסטוריה כללית ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שהה שנתיים באוניברסיטת טוקיו כעמית מחקר, ובקרוב יפתח בלימודי הדוקטורט שלו במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון

    רקע היסטורי:
    מיגור האופוזיציה הגרמנית
    1937-1933


    27 בפברואר 1933, שעת בין ערביים. שוטר ושני עוברי אורח שחלפו ליד הרייכסטאג, בניין הפרלמנט המרשים, הבחינו בלהבות מרצדות בתוכו ובדמות הנעה במהירות בין חלונותיו. השוטר שיער שמדובר בהצתה ומיהר להזעיק תגבורת. שוטרים נוספים הגיעו למקום וחיש מהר פרצו לתוך הבניין האפוף כולו עשן מחניק. במהרה גילו את הפורץ המסתורי, שהגיח מירכתי אולם המליאה: גבר עירום למחצה, שטוף זיעה, פניו אדומות ממאמץ ושערו פרוע. השוטרים צעקו לו לעצור, והוא נרתע והרים את ידיו. הדרכון שנמצא בכיסו העיד כי שמו מרינוס ואן דר לוּבֶּה, פעיל קומוניסטי ואזרח הולנד.
    מעטים מן הצופים במחזה, שבהו בתדהמה בבניין העולה בלהבות, שיערו בנפשם כי בעקבות ההצתה יצליח היטלר, שנתמנה לקנצלר כחודש לפני כן, ב 30 בינואר 1933, לעקור מן השורש כל גילוי של אופוזיציה בגרמניה. בזו אחר זו מיגרו ראש הממשלה החדש ועמיתיו למפלגה הנאצית את מפלגות השמאל והימין, וחיסלו את האוטונומיה של המדינות נסיכויות לשעבר ואת האיגודים המקצועיים. מתוך כך השתנו ללא הכר השירות הציבורי, מערכות המשפט והחינוך, האוניברסיטאות והצבא. עד מהרה אִפשר מעשה ההצתה למפלגה הנאצית ולאדולף היטלר להשתלט לחלוטין על החברה הגרמנית, בלא להשאיר אופוזיציה בכוח או בפועל.
    ראשון מכל הפוליטיקאים שהובהלו למקום, הגיע הרמן גרינג, מבכירי המפלגה הנאצית שכיהן אז בתפקיד נשיא הרייכסטאג. מפקד הכבאים דיווח לו על המאבק בלהבות, אך הוא הקשיב לו כלאחר יד, ומיד החל לתקוף את יריביו הפוליטיים. "האשמים בפשע הם 'המהפכנים' הקומוניסטים", הטיח לנוכח הבניין העולה בלהבות. "זו ראשיתה של ההתקוממות הקומוניסטית, ויש לדכא אותה לאלתר וביד ברזל". למקום לא איחרו להגיע גם אדולף היטלר, ראש הממשלה שנתמנה זה מקרוב, וד"ר יוזף גבלס, ראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית. היטלר, שזעמו בער בו, זעק, "מהיום כל מי שיעמוד בדרכנו יחוסל. העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה". הצתת הרייכסטאג הוצגה כצעד הראשון במהפכה קומוניסטית.
    כך אבד אפוא השריד האחרון של רפובליקת ויימאר, שזה עתה מלאו חמש עשרה שנים להיווסדה. גל החרדה ששטף את גרמניה ניזון מכותרות מתלהמות שהופיעו למחרת בעיתוני הבוקר. "נגד רוצחים, מציתים ומרעילים יש צורך בהגנה הנוקשה ביותר", נכתב באחד מהם, "נגד טרור יש ליישב את החשבון באמצעות עונש מוות". ההיסטריה פשתה בחלק הארי של הציבור הגרמני. "הם רצו לשלוח כנופיות חמושות [...] כדי לרצוח ולשרוף", כתבה ביומנה המורה השמרנית לואיזֶה זוֹלמיץ. סבסטיאן הֶפְנֶר, מתמחה באחד מבתי המשפט של ברלין ולימים היסטוריון, היה אחד הספקנים המעטים שלא נאחזו פאניקה. וכך כתב: "ובכן, הקומוניסטים העלו את הרייכסטאג באש [...] מצחיק [...] למה דווקא את הרייכסטאג, בניין ריק ששרפתו לא שירתה איש? [...] מצחיק שדווקא הנאצים מתרגשים כל כך מהפגיעה ברייכסטאג. עד עכשיו הם כינו אותו תמיד 'מאורת פטפוטים' [...] העיקר שהמהפכה הקומוניסטית סולקה ואפשר ללכת לישון בשקט. לילה טוב".
    ערב הצתת הרייכסטאג עדיין לא זכה אדולף היטלר לתמיכתם הגורפת של רוב הגרמנים. נכון ליום ההצתה לא הצליחה המפלגה הנאצית להשיג רוב פרלמנטרי, וחלשה רק על 196 מנדטים, כשליש מ 584 מושבי הרייכסטאג. שותפתה הקואליציונית, מפלגת העם הגרמנית לאומית, החזיקה ב 52 מנדטים בלבד. יריבותיה, המפלגה הסוציאל דמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית, הוסיפו להיות כוחות פוליטיים לא מבוטלים, והחזיקו יחד ב 221 מנדטים, גוש אופוזיציה שמאלי שהקשה על ממשלתו של היטלר להעביר חוקים בפרלמנט. ואילו עתה החשש מפני "הסכנה האדומה" סייע לנאצים ללכד מאחוריהם קבוצות גדולות של הציבור הגרמני. אנשים רבים, אף אם לא הזדהו במיוחד עם היטלר ורעיונותיו, ראו בו את הרע במיעוטו. אחרים, רבים יותר, שהשתייכו לצד הימני הלא נאצי של המפה הפוליטית, החלו לראות בו גואל. "היטלר שולט במכלול מחשבותיהם ורגשותיהם של רוב הגרמנים", אמרה המורה לואיזה זולמיץ. "תהילתו נישאת למרומים - הוא מושיעו של עולם גרמני עצוב, זדוני". כך היתה הבהלה הציבורית שנוצרה בעקבות ההצתה קרקע פורייה למערכה מואצת, יזומה רק למחצה, לכיבוש הפוליטי, התרבותי והאידיאולוגי של גרמניה כולה. האווירה הטעונה הקלה על נטרולם של מוקדי הכוח שמתוכם יכולה היתה לקום אופוזיציה עתידית למשטר.
    מי באמת שרף את הרייכסטאג? האם זו היתה פרובוקציה של הנאצים או שמא מעשה טירוף של ואן דר לובה לבדו? המחקר ההיסטורי לא הצליח להגיע למסקנה מגובשת בסוגיה זו. כך או אחרת, מעשה ההצתה שימש לנאצים תירוץ להנחית מכה ניצחת על יריביהם, בתמיכת גרמנים רבים ומתוך שיתוף פעולה של פוליטיקאים ימנים שמרניים. במשא ומתן להרכבת הקואליציה הסתפקו הנאצים בשני תיקים מלבד ראשות הממשלה: תיק הפנים של הרייך ותיק הפנים של פרוסיה, המדינה הגדולה והחשובה בגרמניה. הם ידעו היטב מה הם עושים. משרדים אלה העניקו להם שליטה מוחלטת על המשטרה, על המשטרה החשאית ועל ביטחון הפנים בכל גרמניה. האמצעים שנקטו כדי לצמצם בשיטתיות את מרחב הפעולה של מתנגדים פוטנציאליים למשטר היו פשוטים לכאורה: תעמולה, פיתויים, הפחדה וטרור.
    ההתנגדות לנחשול הנאצי הפכה להיות מסוכנת יותר ויותר. "האם היה זה רק הרייכסטאג?" שאל לימים במרירות המשפטן הנס גיזביוס, ממייסדי תנועת ההתנגדות הגרמנית, "האם לא בערה ברלין כולה?" המערכה לחיסול מתנגדי המשטר ומוסדותיהם היתה חלק חשוב מתהליך שכונה על ידי השלטון החדש "גלייכשלטונג" (האחדה), ונועד להביא להשתלטות על כל שדרות החברה הגרמנית באמצעות החדרת האידיאולוגיה הנאצית לכל תחומי החיים ותוך כדי הבטחת עתיד זוהר לתומכי המשטר וטרור למיעוט המתנגד לו.

    ב 28 בפברואר, יום לאחר הצתת הרייכסטאג, נפרץ הסכר החוקתי. הממשלה החדשה פרסמה צווי חירום "להגנת העם והמדינה", שאפשרו לה להגביל את חופש הדיבור, העיתונות וההתאגדות ולפקח על מכתבים, מברקים ושיחות טלפון. בכך הוקפאו אותם סעיפים בחוקת ויימאר שעדיין העניקו זכויות מסוימות לאופוזיציה. הקורבנות הראשונים היו הקומוניסטים. הנאצים, כאמור, האשימו אותם בהצתה, והורו לעצור באשמה זו את מנהיג סיעתם ברייכסטאג, ארנסט טוֹרְגְלֶר. בתוך שבועות ספורים החלה המפלגה הקומוניסטית להתמוטט: עיתוניה נסגרו, ארגוניה פוזרו ומנהיגיה נעצרו כולם. הכוח שהילך אימים על דמיונם של גרמנים רבים כל כך מאז 1918 הופתע, שותק והתפזר ללא כל מהלך של התנגדות משמעותית. התמוטטותם המהירה של הקומוניסטים הפתיעה לא רק את תומכיהם אלא גם גרמנים רבים מן השורה, שהתרגלו לראותם ככוח מהפכני חמוש ואימתני. "איש לא ציפה עוד לדבר [מהסוציאל דמוקרטים] [...]" כתב סבסטיאן הפנר, "אבל הקומוניסטים היו אנשים נחושים, קודרי פנים, שהניפו את אגרופיהם הקמוצים בברכה, שהיה להם נשק - מכל מקום הם ירו לעתים די תכופות בכל אותן תגרות של ברים [...] מי יכול היה לדעת שמאחורי אגרופיהם המונפים לא היה כלום?"
    מדוע קרסה המפלגה הקומוניסטית כה מהר, חרף הכנות ממושכות למהפכה מזוינת נגד הדמוקרטיה והנאציזם כאחד? לדברי ההיסטוריון פטר הופמן נכבלו העסקנים הקומוניסטים באידיאולוגיה שלהם עצמם. הם והממונים עליהם, סטלין ויועציו במוסקבה, היו שבויים בדוקטרינה המרקסיסטית, שלפיה עליית הנאצים לשלטון אינה אלא פרפורי הגסיסה של "הדמוקרטיה הבורגנית השוקעת", הלוא היא רפובליקת ויימאר. המפלגה הקומוניסטית, אמר דיפלומט רוסי בברלין לפרידריך שטאמפר, עורך העיתון הסוציאל דמוקרטי פורוורטס, עתידה לעלות לשלטון בוודאות - אולם רק לאחר שהיטלר יעלה לשלטון ויהרוס את הדמוקרטיה בעבורה. תפיסה זו עומדת ברקע החלטתם של הקומוניסטים שלא להצטרף לחזית אנטי נאצית מאוחדת עם הסוציאל דמוקרטים ובכך לפלג את מחנה השמאל האנטי נאצי. לכך יש לצרף את העבר המשותף: בראשית שנות ה 30 שיתפו הקומוניסטים פעולה עם הנאצים בהרס הרפובליקה: בשביתת עובדי התחבורה בפרוסיה, בחתירה נגד הממשלות הדמוקרטיות, בהצגת מועמדים משלהם כדי לפגוע בסיכויי השמאל המתון להיבחר ובהסתה חריפה נגד מנהיגיו הנבחרים. בסופו של דבר בוששה המהפכה העממית להגיע, והקומוניסטים עמדו חסרי אונים מול יריב נחוש ומהיר לפעול. כך ירדה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית מבמת ההיסטוריה. שרידיה הקימו תאי התנגדות שפעלו נגד המשטר, אך אלה לא סיכנו אותו סיכון ממשי.
    גם המפלגה הסוציאל דמוקרטית, יריבתם העיקרית של הנאצים והמשענת הפוליטית הראשית של רפובליקת ויימאר, היתה משותקת. מנהיגיה היו שבויים בהשקפותיהם בדבר "חוקיות" ו"נאמנות למדינה". הם התמידו בכך כאשר הנאצים עלו לשלטון בינואר 1933 ורמסו ברגל גסה את החוק. גם אז הקפידו המנהיגים הסוציאל דמוקרטים על כל דקדוקי העניות של החוק והמשיכו למלא תפקיד של אופוזיציה לגאלית. הם הסתפקו בנאומים, בעוד הנאצים משליטים אלימות וטרור במעטה "חוקיות" מדומה. כך למשל, נמנעו המנהיגים הסוציאל דמוקרטים משימוש בשביתה הכללית, "נשק יום הדין" שעמד לרשותם. ב 1920, בתגובה לניסיון ההפיכה הדיקטטורי של המדינאי הימני לאומני וולפגאנג קאפ, פתחו פועלי גרמניה נאמני המפלגה הסוציאל דמוקרטית בשביתה כללית ששיתקה את המדינה. השביתה אילצה את קאפ ואת תומכיו לוותר על השלטון, ובכך הצילה את רפובליקת ויימאר. אולם ב 1933, גם לאחר שרפת הרייכסטאג, שללו המנהיגים הסוציאל דמוקרטים צעדים מסוג זה על הסף: הם לא רצו לספק לממשלה הנאצית אמתלה חוקית לפזרם ועמדו בחוסר מעש מול הטרור הנאצי המתגבר, כאילו המתינו למהלומה הסופית והבלתי נמנעת. ואכן, זו לא איחרה להגיע.

    המפלגה הנאצית ניצלה את אווירת המשבר כדי לבצר את שלטון היחיד שלה. בחודש מרס יזמה את חוק ההסמכה, שאפשר לה ולתומכיה להעביר חוקים בלא אישור הפרלמנט, והניחה בדרך זו בסיס משפטי לשלטון דיקטטורי. מפלגות המרכז והימין החליטו להצביע בעד החוק, מתוך מחשבה שבתמורה לכך יתירו להן הנאצים להמשיך ולפעול. היטלר עצמו פיזר "כדורי הרגעה" לשותפיו הפוליטיים בהבטיחו כי ינצל את הסמכויות הדיקטטוריות שמקנה לו החוק אך ורק נגד מהפכה קומוניסטית, במקרים נדירים בלבד, ולאחר התייעצות עם הנשיא. אף על פי כן, עדיין לא היה לו רוב של שני שלישים הנחוץ להעברת החוק החדש. הקומוניסטים והסוציאל דמוקרטים החזיקו יחד ברוב חוסם. היה זה מכשול שולי. ב 5 במרס נעצרו כל הצירים הקומוניסטים. גרינג, נשיא הרייכסטאג, הבהיר כי במידת הצורך יהיה אפשר לסלק גם סוציאל דמוקרטים מהאולם כדי להשיג את הרוב הדרוש. ה"אולם" היה בית האופרה "קְרוֹל", מקום מושבו הזמני של הרייסטאג.
    גם לצירי השמאל שהצליחו להיכנס לבית האופרה הכינו הנאצים הפתעה לא נעימה: בריוני "החולצות החומות" גדשו את אכסדרות האולם. הללו, חברי "פלוגות הסער", המיליציה הפרטית של הנאצים (שנקראה בקיצור ס"א), קטעו את הדיון בצעקות גסות ובשירה אדירה של ההמנון הנאצי "הוֹרְסְט וֶסֶל" כדי ליצור אווירה של אימה בקרב צירי האופוזיציה. הפעם, חרף האווירה המאיימת, לא נכנעו הסוציאל דמוקרטים בלא מחאה. מנהיגם, אוטו וֶלְס, קם לנאום ותקף את היטלר מעל הדוכן: "אנחנו הסוציאל דמוקרטים הגרמנים מתחייבים חגיגית בשעה היסטורית זו לעקרונות האנושיות והצדק, החירות והסוציאליזם. שום חוק הסמכה לא ייתן לכם כוח להרוס ערכים נצחיים שאין להרסם". היטלר ידע שזו אינה אלא שירת הברבור של האופוזיציה. הוא עלה על הדוכן ונשא נאום משתלח, מכוון ישירות לוולס:

    אתה מאחר, ובכל זאת אתה בא! [...] איש אינו זקוק לכם [...] כוכב גרמניה יעלה וכוכבכם ישקע. פעמוני מותכם כבר מצלצלים [...] אינני רוצה בקולותיכם. גרמניה תהיה חופשית, אך לא באמצעותכם.

    לקול תשואות באי הרייכסטאג, צלצלו לסוציאל דמוקרטים פעמוני המוות. ב 22 ביוני 1933 הכריז שר הפנים הנאצי, וילהלם פריק, על המפלגה כעל "אויבת העם והמדינה" והורה לפזרה. תנועת השמאל הגדולה ביותר חדלה מלהתקיים.
    באותם ימים ממש נחרץ גם גורלן של מפלגות הימין והמרכז, אף ששיתפו פעולה עם היטלר ותמכו בחוק ההסמכה. ב 21 ביוני פשטו שוטרים ואנשי ס"א על משרדי מפלגת העם הגרמנית לאומית, בעלת בריתו העיקרית של היטלר, שמנהיגה אלפרד הוגנברג כיהן כשר הכלכלה בממשלה. הוגנברג היה קרוב להיטלר בהשקפותיו הלאומניות, האנטישמיות והאימפריאליסטיות, ותמיכתו סייעה לאחרון לעלות לשלטון. אולם הנאצים לא התחשבו בבעלת בריתם הקרובה ביותר, ולא במנהיגה הלאומני. עקב לחצי השלטון פיזרה המפלגה את עצמה, וב 26 ביוני התפטר הוגנברג מהממשלה. כעבור כשבוע, ב 4 וב 5 ביולי, אולצו גם המפלגות הקתוליות להתפזר. ב 14 ביולי פרסמה הממשלה חוק שעיגן את מעמדה של המפלגה הנאצית כגוף הפוליטי היחיד במדינה:

    מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית היא המפלגה הפוליטית היחידה בגרמניה. הנוטל עליו להקים מבנה ארגוני של מפלגה פוליטית אחרת או לייסד מפלגה פוליטית אחרת, דינו מאסר עד שלוש שנים או מעצר משישה חודשים עד שלוש שנים.

    כך בא הקץ למפלגות הפוליטיות, המקור הטבעי והחשוב ביותר לאופוזיציה חוקית. כאן לא נעצר תהליך ה"גלייכשלטונג". עתה פנה היטלר להכניע את מוקדי הכוח האחרים בגרמניה, ואלה קרסו בפניו כקוביות דומינו.

    מאות בשנים היתה גרמניה מפולגת לעשרות נסיכויות עצמאיות, שהחזיקו במטבע משלהן, חוקקו חוקי מכס ולא נרתעו מלהילחם זו בזו ובמדינות אחרות. אחדות מהן, כמו בוואריה, סקסוניה ופרוסיה, היו מעצמות בעלות קשרים בין לאומיים. גם כאשר אוחדה גרמניה ב 1871, בהנהגתו של "קנצלר הברזל", הנסיך הפרוסי אוטו פון ביסמרק, לא בוטלו הנסיכויות לחלוטין, אלא נכפפו להנהגה מדינית אחת. מבנה פדרלי זה לא בוטל גם בזמן רפובליקת ויימאר. ב 1919 הפכו הנסיכויות לרפובליקות, אך שמרו בכל זאת על כוחן העצמאי. למרות נאמנות כביכול לשלטון המרכזי, היו להן ממשלות משלהן. לעתים קרובות שמרו על זכויותיהן ומעמדן בקנאות רבה, גם תוך כדי מרי נגד ממשלת הרייך המרכזית. עתה, מול השליט החדש, השתנו סדרי עולם. הממשלות העצמאיות נכנעו להיטלר בלא התנגדות מרובה, הן פוטרו בזו אחר זו, ובמקומן מונו נציבים (גאולייטרים) נאצים. רק בוואריה, המדינה הקתולית הגדולה, בדלנית, עקשנית ובעלת מסורת עשירה משלה, התנגדה, אם כי לא לאורך זמן. בריונים נאצים ששיתפו פעולה עם המשטרה כבשו את משרדו של ראש ממשלת בוואריה ד"ר היינריך הֶלְד, הדיחו אותו בכוח ומינו במקומו את אחד ממקורביו של היטלר. בכך נשאבה גם בוואריה לתהליך הגלייכשלטונג.
    גם האיגודים המקצועיים, שבהם היו חברים מיליוני פועלים מרחבי גרמניה כולה, התפוגגו כלא היו. מנהיגי האיגודים, שלא כקודמיהם בימי "הפוטש של קאפ", לא ניסו להתנגד למהלכי השלטון, ובמקום זאת יצאו בהצהרות נאמנות מתרפסות. המנהיגות הנאצית לא התרשמה וגמרה אומר לחסל גם את מוקד הכוח הזה, העלול להצמיח איום בעתיד. בתרגיל מבריק הכריז היטלר על 1 במאי 1933 כחג לאומי נאציונל סוציאליסטי, וזה נחגג בפאר ובהדר על ידי הממשלה, במצעד מרשים עם אנשי האיגודים המקצועיים. אלה היו מרוצים ובטוחים בעצמם אך לא חלף זמן רב עד שהתבררה טעותם. לימים קונן הפעיל הקומוניסטי פרנץ יוּנְג על כך שהוא ורעיו צעדו באותו היום "דחוסים בין אנשי ס"א, ס"ס ונוער היטלר". כבר למחרת ניחתה המכה. אנשי ס"א וס"ס, משמר העילית האישי של היטלר, תפסו את משרדי האיגודים והשליכו את מנהיגיהם למחנות ריכוז ולבתי האסורים. מעתה איגדו הנאצים את הפועלים בארגון נאצי חליפי, "חזית העבודה", ובכך גרפו גם אותם לתהליך הגלייכשלטונג.
    מוקדי כוח אחרים נוטרלו אף הם בלא התנגדות. מיום 7 באפריל 1933, עם חקיקת החוק ל"השבת הפקידות המקצועית על כנה", פוטרו כל הפקידים היהודים, ועמם גם אלה שנחשבו "לא רצויים" מבחינה פוליטית. בד בבד נעשו טיהורים מקיפים גם במערכת המשפט, במערכת החינוך ובאוניברסיטאות. רוב האינטלקטואלים, עמיתיהם של המפוטרים, לא הרימו קול זעקה. קבוצה לא מבוטלת מרוב זה - ובה כמה מן המלומדים הבולטים (כגון הפילוסוף המפורסם מרטין היידגר) - הצהירה בפומבי על תמיכתה במשטר החדש, אם מתוך אופורטוניזם ואם מתוך אמונה כנה או הסכמה אידיאולוגית. לאחר תקופה קצרה של הסתייגויות, ששו גם ראשי המשק לשתף פעולה עם השלטון הנאצי. הם התלהבו מההבטחות לחימוש מחדש ומביטול הדמוקרטיה השנואה, ובייחוד מפיזור האיגודים המקצועיים והאיסור על שביתות. בדומה לשאר המוסדות בגרמניה, עתידים אנשים רבי כוח אלה להשתעבד למשטר, להיענות לרצונו, ולבסוף - להיות שותפים מלאים למדיניות ההשמדה, מחנות הריכוז, עבודות הכפייה והשואה.
    "אין לכחד: הוא צמח ועלה. מן הדמגוג ומנהיג המפלגה, הקנאי והמסית [...] נראה כי מדינאי של ממש הולך ומתפתח". כך כתב ביומנו, ב 21 במרס 1933, הסופר אריך אברמאייר, שקודם לכן נמנה עם מבקריו של היטלר. בדומה לו נסחפו רוב הגרמנים מן השורה אחר הכריזמה של היטלר אל תהליך הגלייכשלטונג הנאצי. ב 12 בנובמבר 1933 נשאלו אזרחי גרמניה במשאל עם, הראשון מני רבים, אם הם תומכים בצעדים החדשים. 95.1% השיבו בחיוב. המשאל התנהל בתנאים דיקטטוריים, ומתנגדיה של הממשלה לא היו מסוגלים להביע את עמדותיהם בטרם נערך. ובכל זאת הוכיחו התוצאות כי רוב העם תמך במשטר החדש. אסטרטגיה מתוחכמת - של מקל וגזר, טרור ופיתוי - השתיקה ביעילות את שרידי ההתנגדות שעוד נותרו.
    קיצונים במפלגה הנאצית דרשו לפתוח ב"מהפכה שנייה", חברתית, ולרסק את האליטות בגרמניה. אולם היטלר סירב בעקשנות, וכך קנה לעצמו את תמיכת המעמד העליון. סחף פרו נאצי החל גם בקרב הפועלים, שקודם לכן הצביעו ברובם לקומוניסטים ולסוציאל דמוקרטים. מדיניות החימוש והבנייה הציבורית של המשטר החדש הביאה להפחתה דרמטית באבטלה. השביתות אכן נאסרו והמשכורות היו נמוכות, אבל מעטים רעבו ללחם כמו בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר. השירות הנאצי "Kraft durch Freude" ("כוח באמצעות שמחה") ארגן חופשות לפועלים ולפקידים פשוטים, טיולים ואירועי בידור, תרבות וספורט. מערכת אדירה של תעמולה - בבתי הספר, בתנועות הנוער הנאציות, באוניברסיטאות, במקומות העבודה, בעיתונות ובקולנוע - כבשה את לבם של אזרחים רבים.
    את רוממות הרוח החדשה חיזק המשטר הנאצי בשיטה היעילה ביותר: שיסוי הרוב הגרמני ב"אויבים" שהומצאו השכם והערב. למטרה זו פתחה הממשלה במערכה של הסתה ארסית נגד "גורמים עוינים" - הקומוניסטים, הסוציאליסטים, תומכי הדמוקרטיה, ומעל כולם היהודים, שהובלטו תמיד כאויב הנצחי, הקוסמי, של העם הגרמני. ב 1 באפריל 1933 ארגנה הממשלה הנאצית חרם כולל על עסקים יהודיים. פעולה אנטי יהודית ראשונה זו לא זכתה לשיתוף פעולה מלא של הציבור. אולם ההסתה האנטישמית הלכה וחלחלה לכל שכבות האוכלוסייה, ובעיקר לנוער, והיא היתה חלק בלתי נפרד מעיצוב הקולקטיב החדש, המאוחד. דוגמה נקודתית ואנקדוטלית למהלך זה עולה מעדותו של סבסטיאן הפנר, המתמחה הגרמני ששמר אמונים לחברתו היהודייה, והרגיש חסר אונים אל מול הגל האנטישמי החדש. הפנר מספר כי ביום החרם טייל עם חברתו ביער שליד ברלין וראה קבוצה של נערי בית ספר שיצאו לטיול בלוויית מורם. "בכל פעם שעברה לידנו אחת הכיתות האלו, פנו אלינו התלמידים, כאילו ביקשו לברך אותנו בעליצות, כמקובל בטיולים, וקראו במקהלה: 'יהודים, התפגרו!'" הפנר ממשיך ומספר שהצעקות לא היו מכוונות אליהם. הנערים ככל הנראה לא ידעו שחברתו יהודייה, אבל מבחינתם, "יהודים, התפגרו!" היתה ברכת שלום שגרתית. הסיפור הזה מראה כיצד הפכה השנאה ל"אחר", במקרה זה היהודי, למרכיב מרכזי בתחושת ה"ביחד" שניסה ליצור המשטר החדש. האזרח הגרמני הפשוט, אם רק שמר על נאמנות לממשלה, הרגיש את עצמו כאחד מכלל הקהילה המגובשת והמאוחדת מול אויביה, נהנה מהיתרונות ולא סבל בדרך כלל מהטרור.
    בנסיבות אלה נותרו בציבור רק מתנגדים מעטים, והללו נשטפו בנחשול של דיכוי אכזרי. בימיו הראשונים של המשטר נהגו בריוני הס"א לחטוף "גורמים בעייתיים" ולהשליך אותם למרתפי עינויים שבהם הוכו רבים למוות. סבסטיאן הפנר מספר כי הטרור ה"ספונטני" של אנשי הס"א נתמך וחוזק בידי הטרור הרשמי של המשטרה ומנגנון המדינה: "מנהיג של איגוד פועלים באחד מפרוורי ברלין התייצב עם בניו נגד חוליית סיור של הס"א, כשזו פרצה לביתו באחד הלילות וביקשה לעצור אותו. מתוך הגנה עצמית ירה האיש בשני אנשי ס"א ועוד באותו לילה הגיעה לשם יחידה מורחבת של הס"א, השתלטה עליו ועל בניו, ואנשיה תלו אותם במחסן שבחצר ביתם. למחרת בבוקר הופיעה שוב יחידת סיור של הס"א ברובע קפניק, פרצה לבתיהם של כל מי שהיו ידועים בשכונה כסוציאל דמוקרטים וחיסלה אותם בו במקום. מספר ההרוגים מעולם לא נודע". מעשי אלימות ספורדיים מסוג זה לא היו אלא ההתחלה. במהרה הפך הטרור הנאצי הרשמי למאורגן ויעיל בהרבה.
    במרס 1933 הוקם דכאו, מחנה הריכוז הראשון שהופעל בידי הס"ס. עד ימיו האחרונים של השלטון הנאצי פעלו בכל רחבי גרמניה יותר מחמישים מחנות ריכוז שבהם נכלאו מאות אלפי אסירים גרמנים. עם אלה נמנו לא רק מתנגדי משטר אמיתיים אלא גם אזרחים שהעזו למתוח ביקורת על המשטר בפומבי, או אפילו להתבדח על חשבונו של היטלר. האסירים במחנות היו נתונים למשטר טרור יומיומי, סבלו רעב והותשו בעבודות כפייה. כל חריגה מהכללים היתה עלולה להסתיים בהוצאה מידית להורג, ואסירים רבים נספו. המסר לאוכלוסייה היה ברור. תושבי אזור דכאו נהגו לומר זה לזה בהומור קודר: "אלוהים הטוב, עֲשֵנִי לאילם, כדי שבדכאו לא איעלם".
    הממשלה דאגה לכך שמתנגד המשטר לא יהיה רק בודד אלא גם מבודד. זרועה הארוכה כיוונה לפגוע בו ובכל סביבותיו. על בני משפחתו ריחף איום המעצר, ואף הם היו עלולים להישלח למחנה ריכוז במקרה הרע, או להיות מפוטרים מעבודתם במקרה הפחות רע. לא היה אפשר לבטוח באיש. כל אדם, גם בקרבתו של מתנגד המשטר, היה עלול להלשין ל"משטרת המדינה החשאית", שנודעה בראשי התיבות "גסטפו". למעשה, מספרם של סוכני הגסטפו המקצועיים היה קטן בהרבה מכפי ששיערו רוב הגרמנים. רוב המלשינים היו אזרחים פשוטים: האישה או הבעל, הילדים שספגו תעמולה עקבית בבית הספר ובתנועות הנוער הנאציות, השכן, הידיד הוותיק או החבר לעבודה. רובם פעלו מתוך רצון לשרת את הפיהרר, לזכות לקידום בעבודה או במפלגה, או פשוט לשאת חן בעיני ה"בוס" הנאצי המקומי.
    בדידותו של מתנגד המשטר הועצמה לנוכח היחס לשלטון הנאצי מצד הדמוקרטיות האירופיות. נציגים בכירים רבים מצרפת ומבריטניה הוסיפו לבקר בגרמניה גם לאחר עליית היטלר לשלטון, ובכך העניקו למשטר תדמית של מכובדות בין לאומית. הגדילה לעשות בריטניה. ב 1935 חתמה עם גרמניה על חוזה ימי, שאפשר לאחרונה לבנות צי בגודל של 35% מהצי הבריטי, ובכך למעשה להתחמש מחדש. השיא היה באולימפיאדת ברלין של 1936, שבה זכה המשטר הנאצי להכרה בין לאומית פומבית מצד 49 מדינות ששיגרו משלחות, ובהן המעצמות הגדולות של מערב אירופה, בריטניה וצרפת, לצד ארצות הברית, אוסטרליה, הולנד, הונגריה, שוודיה, פינלנד, איטליה ויפן. באמצעות מערכת מתוחכמת של הונאה שכנע היטלר את רוב המדינאים המערביים כי הוא פוליטיקאי לגיטימי, השואף לשלום ומגלה אחריות בין לאומית. בדרך זו הסווה את צעדיו התוקפניים הראשונים, ובראש ובראשונה את התחמשותה מחדש של גרמניה, תוך הפרת ההגבלות אשר הוטלו עליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. גרמנים מתנגדי המשטר, הנרדפים בארצם הם, לא יכלו אפוא לצפות לעזרה ממדינות אחרות.
    בחלוף כשנה מעלייתו של היטלר לשלטון נראה כי נחרץ גורלם של מתנגדיו בתוך גרמניה. מנוטרלים מכל מוקדי הכוח, נטולי תמיכה מבית ומחוץ ונתונים לאיומי טרור גואה, לא נשאר להם סיכוי רב לפעול באופן ממשי נגד המשטר. יעילותה של המשטרה החשאית ותמיכת רוב האוכלוסייה בשלטון הפכו כל התארגנות עממית נגדו ללא אפשרית. אומץ לב רב נדרש כדי להמשיך ולפעול.

    רק מוקד אחד שבאמת סיכן את המשטר הנאצי עדיין שמר על כוחו המסורתי. זה היה הצבא הגרמני, בעל המסורת הארוכה של עצמאות והשפעה על הנהגת המדינה. רבים ראו בו כוח עצמאי, מעין מפלט מהברבריות הנאצית, אולם לא היתה זו אלא אשליה. בניגוד לסוציאליסטים ולקומוניסטים, הצבא לא נחשב יריב טבעי של המשטר. אף שרוב מפקדיו סלדו מהברוטליות של היטלר, הסכים הצבא כמכלול לשתף עמו פעולה. תקוותה של שכבת הפיקוד העליונה היתה כי היטלר יבסס משטר ימני שמרני שבו יוענק לצבא, ולהם כמפקדיו, תפקיד דומיננטי. החיילים הצעירים, ברובם הגדול, היו ממילא נאמנים לחלוטין למשטר. אך ההערצה להיטלר הלכה ופשתה גם בקצונה הבכירה. כך כפף הצבא את עצמו יותר ויותר לריבונותם של היטלר ועוזריו. כוחו כגורם עצמאי הלך ונשחק. המתנגדים המעטים פרשו מהצבא בשקט או נאלמו דום. כבר ב 1933 התפטר מפקד הצבא, גנרל קורט פון המרשטיין, שהיה ביקורתי במיוחד כלפי שיטות הטרור של היטלר. ב 1934 עדיין ניסתה קבוצה קטנה של קצינים בכירים להיאבק בשילוב תורת הגזע בצבא, אך לשווא. רוב הגנרלים לא גילו התנגדות ושמחו לשתף פעולה עם המנהיג החדש.
    על נאמנותו הגוברת של הצבא למשטר העיב הסכסוך המסלים בינו לבין הס"א, הזרוע הצבאית הפרועה של המפלגה הנאצית: מיליציה אלימה, ששירתה את היטלר בנאמנות מתחילת דרכו כפוליטיקאי בראשית שנות ה 20. הארגון היה מורכב מעשרות אלפי מגויסים, רובם מהשכבה התחתונה של החברה הגרמנית: מובטלים מיואשים, סרסורים, פושעים מקצועיים ובריונים להשכיר. בראשות המיליציה עמד ארנסט רֶהם, סרן במלחמת העולם הראשונה, טרוריסט ותיק ואחד מידידיו הקרובים ביותר של היטלר. הוא ואנשיו הגנו על כינוסי המפלגה הנאצית מפני פעילי מפלגות אחרות, נלחמו ביריביה ברחוב, פוצצו כינוסים פוליטיים של מפלגות אחרות וסללו באלימות את דרכו של היטלר לשלטון. רהם הצהיר בגלוי שלאחר כיבוש השלטון יש לחולל "מהפכה שנייה": להיפטר מהאריסטוקרטיה הוותיקה, היהירה והשנואה ולהחליפה באריסטוקרטיה "עממית" נאצית. במיוחד תיעב את ראשי הצבא, ואף לא הסתיר את כוונתו להפוך את הס"א לגרעין הצבא הגרמני החדש.
    אנשי צבא בכירים ראו בס"א איום ממשי על מעמדם בארגון הצבאי המפואר ובעל העוצמה, וכמה מהם אף החלו להרהר באפשרות של פעולה אלימה נגד היטלר. הקנצלר חש בסכנה הצפויה לשלטונו וביקש להפיס את דעת הקצונה הבכירה. הוא אף שאף באמת ובתמים לשיתוף פעולה כולל עם המעמד הגבוה, שהיה מורכב בעיקר מאנשי תעשייה ומאנשי צבא. זהו הרקע להחלטתו, בשלהי 1933, להתרחק מרהם. המצב החריף באביב 1934. המתח בין אנשי הס"א לאנשי הצבא, הזעם של אלה כנגד אלה, הגיע לנקודת רתיחה. כל זאת בשעה שמצבו הבריאותי האנוש של הינדנבורג, נשיאו הקשיש של הרייך, הלך והידרדר. מצד אחד הפיק היטלר תועלת ממותו הצפוי של הנשיא, אשר היה, ולו סמלית, המכשול האחרון שעמד בינו לבין שלטון מוחלט. מצד שני, הוא הכיר בעובדה כי קיים סיכון שראשי הצבא ינצלו את מותו כדי להשתלט על המדינה, באמצעות פעולה נגד הס"א.
    ב 28 ביוני 1934, עקב שמועות שווא על מרד ממשמש ובא של הס"א, ציווה היטלר לחסל את כל מנהיגות המיליציה, שנמה במלון קטן בעיירת הנופש הבווארית ויזֶה לאחר לילה של סביאה ושכרות. בשעת בוקר מוקדמת פשטו על המלון אנשי ס"ס חמושים, בפיקודו של היטלר עצמו, והעירו בגסות את מנהיגי הס"א משנתם. רבים מהם נורו בו במקום ורהם עצמו נעצר מיד בהוראתו של היטלר. כעבור שעות ספורות, עירום למחצה ושטוף זיעה, ירו בו שני קציני ס"ס בכירים בכלא שטדלהיים שבמינכן. בברלין נאסרו עוד מאה וחמישים מנהיגי ס"א ונורו במקום. טבח אנשי הס"א נודע בשם "ליל הסכינים הארוכות". המהלך עורר גל שמחה בצבא, אך בו בזמן שיגר מסר ברור לגנרלים המעטים שעוד החזיקו בעמדות אופוזיציוניות - אם כך גומל היטלר לתומכיו ולבעלי בריתו, לא קשה לנחש מה יעולל לאויביו האמיתיים.
    לצד חיסול אנשי הס"א, ניצל היטלר את ה"הזדמנות" כדי לבוא חשבון גם עם יריביו המעטים בימין השמרני. בבוקרו של 30 ביוני נורו למוות ראש הממשלה האחרון של רפובליקת ויימאר קורט פון שלייכר, אשר נתפס כמתחרה בכוח למשטר הנאצי, וקצין המודיעין גנרל פרדיננד פון בְּרֶדוֹ, שהיה ידוע בהתנגדותו להיטלר. איתם יחד נורו למוות או נרצחו במהלומות גרזן פוליטיקאים אחרים מן המחנה השמרני. מעשי הרצח הללו לא העיבו על שמחתם של ראשי הצבא, רבים מהם שותפים רעיוניים לצד הפוליטי של הנרצחים. שר המלחמה ורנר פון בּלוֹמברג, המפקד העליון של הצבא גנרל ורנר פון פריטש והרמטכ"ל גנרל לודוויג בֶּק, הם ועמיתיהם לא ביקרו את מעשי הרצח, ובכלל זה לא את חיסולם של שניים מחבריהם הגנרלים. מפקד הצבא בדימוס, גנרל פון המרשטיין, הסתפק באמירה סתמית על "רצח ג'נטלמנים". רק כמה מעטים וחריגים הביעו את מחאתם. גנרל ארווין פון ויצְלֶבֶּן, לימים אחד ממנהיגי תנועת ההתנגדות הגרמנית, דרש לפתוח בחקירה פלילית של המעשים, אולם המפקדים הבכירים לא הצטרפו לתביעתו. מלבדו, היחיד שהעז להגיש מחאה פומבית של ממש היה הפילדמרשל הקשיש אוגוסט וילהלם פון מֶקֶנְזֶן, זקן הפילדמרשלים בדימוס. איש לא הקשיב לדבריו, גם כאשר השמיע את קולו נגד רדיפתם של ותיקי המלחמה היהודים.

    ניצחונו של הצבא במאבק הכוחות מול הס"א היה לכאורה בלבד. הס"א המבולבל והלא מאורגן הוחלף בצבא מפלגתי חדש, הס"ס, שיהפוך במהרה למתחרה חזק ומסוכן בהרבה. חיסול הס"א אף הביא את ראשי הצבא להתמסר לאדולף היטלר. בתום אירועי הדמים של יולי 1934 היה הצבא, המוסד החזק והעצמאי ביותר בגרמניה, כפוף לחלוטין למנהיגותו של הפיהרר. לפי הסכם שהשיג היטלר עם שר המלחמה בלומברג וראש מטה המבצעים רייכנאו, כפף עצמו הצבא לחלוטין להיטלר כגמול על חיסול יריביו מן הס"א. מעתה שבועת האמונים הנהוגה של החייל הגרמני, למדינתו ולעמו, הוחלפה בשבועת אמונים לדיקטטור עצמו:

    אני נשבע באלוהים את השבועה הקדושה הזו, לציית בלא תנאי לאדולף היטלר, הפיהרר של העם והרייך הגרמני והמפקד העליון של הוורמאכט. וכחייל אמיץ, אהיה מוכן לסכן את חיי בכל עת למען השבועה הזו.

    כל חייל וקצין גרמני נשבע בנוסח החדש, וכך גם המפקד העליון פריטש והרמטכ"ל בק. לימים, כשנמנה בק עם בכירי החברים בתנועת ההתנגדות, סיפר כי זה היה "היום השחור בחייו". בשנת 1934 לא הביע בפומבי פקפוקים מעין אלה. השבועה שכבלה את הצבא באופן אישי לפיהרר תהיה בעתיד אחד המכשולים הקשים ביותר שיעמדו בפני אנשי תנועת ההתנגדות הגרמנית. הרוב הגדול של הקצינים שמרו אמונים לשבועתם כאשר נשרפו אלפי בתים יהודיים, עסקים ובתי כנסת ברחבי גרמניה ב"ליל הבדולח" של נובמבר 1938. הם המשיכו בדרכם כאשר נטבחו מיליוני יהודים, ועמם צוענים, פולנים, רוסים ועוד אזרחים בארצות הכבושות, וגם כאשר הוביל היטלר את גרמניה למלחמת עולם, ובסופו של דבר לתבוסה ולאבדון. כפי שיתברר בהמשך, גם המעטים שלא הזדהו עם המעשים, נשענו על השבועה המחייבת כקרדום לחפור בו, "להרוג" בו. "עדיפות ניתנה לצורה ולא לתוכן", כותב על כך ההיסטוריון פטר הופמן.

    בתום ליל הסכינים הארוכות לא נותרו בגרמניה עוד מוקדי כוח המאיימים על המשטר. הסיכוי לצמיחתה של תנועת התנגדות עממית, מוסדית, מפלגתית או צבאית היה אפסי. היטלר ניצב כשליט יחיד של האומה הגרמנית. לאחר מותו של הינדנבורג הוא איחד את משרות הנשיא והקנצלר והפך ל"פיהרר" (מנהיג), הדיקטטור הבלתי מעורער של הרייך הגרמני השלישי. האומה הגרמנית חשה עצמה מאוחדת כפי שלא היתה מעולם.

    בין 1934 ל 1937 לא השתנה דבר: מעמדו של היטלר רק הלך והתחזק. הטרור הנמשך נגד שרידי האופוזיציה הפזורים, לצד חוקי נירנברג האנטישמיים משנת 1935, לא פגעו במעמדו של המנהיג, ולהפך. היטלר, שעשה בינתיים חיל בכלכלה ובמדיניות החוץ, זכה להערצת בני עמו. גם לאנשי הצבא לא היו סיבות להתלונן. הצבא הגרמני הורחב באופן ניכר וחומש בנשק חדיש, ותעשיית המלחמה עבדה במלוא הקיטור. התעמולה הממשלתית הגדירה את הגנרלים כ"עמוד השני של המדינה", לצד המפלגה הנאצית, ויוקרתם היתה בשיאה. עתה, חופשי מאיומים פנימיים, פנה היטלר להגשים את תוכניותיו המדיניות. ב 5 בנובמבר 1937, בפגישה המוכרת במחקר בשם "תזכיר הוֹסבאך", הבהיר היטב את כוונותיו לראשי הצבא:

    מטרת המדיניות הגרמנית היא להבטיח ולשמר את החברה הפוֹלְקית ולהגדילה. לפיכך, מדובר בבעיה של מרחב [...] לגרמנים יש זכות למרחב מחיה גדול יותר מלעמים אחרים [...] [דרך זו] כרוכה בשבירת התנגדות ונטילת סיכונים. ההיסטוריה של כל התקופות, האימפריה העולמית הרומית כמו האימפריה הבריטית, הוכיחה זאת היטב. אז כהיום, לא קיים שטח בלא אדונים. התוקף תמיד נתקל בבעלים. את בעיית גרמניה אפשר לפתור רק באמצעות כוח, ודרך זו מעולם לא היתה נטולת סיכון.

    הנוכחים, ובהם שר המלחמה ורנר פון בלומברג והמפקד העליון של הצבא גנרל ורנר פון פריטש, הבינו היטב את משמעות הדברים - פניה של גרמניה למלחמה.

     

    • דני אורבך
    • דני אורבך

      דני אורבך הוא דוקטורנט להיסטוריה וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במרידות צבאיות ביפן המודרנית.

      מלמד היסטוריה באוניברסיטת הרווארד בקיימברידג', מסצ'וסטס.

     
    |
    ואלקירי. 14.5.2010
    |
    28/07/10
     
    |
    ואלקירי - מאת נעמה יערי. 17.10.2009
    |
    28/07/10
     
    |
    יורים ועוזרים - נועם אורדן. 2.2.2010
    |
    28/07/10
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות