הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השתלטות עוינת
  • השתלטות עוינת
    ג'וזף פיינדר | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | 2009 | מתח ופעולה | 414 עמ' מודפסים
    ניק הלר הוא מומחה בעל שם עולמי בחשיפת סודות שאנשים רבי-עוצמה מעוניינים להסתירם: לא בחור שכדאי להתעסק איתו. אבל גם עברו העשיר כחוקר בכיר בתחום הריגול התעשייתי ולוחם בכוחות המיוחדים לא הכין אותו לשיחת הטלפון שקיבל מאחיינו גייב: אחיו רוג'ר ואשתו קרוליין הותקפו ערב קודם לכן ברחוב שקט בוושינגטון. קרוליין הפצועה שוכבת מחוסרת הכרה בבית החולים, ואילו רוג'ר נעלם כלא היה. 
     
    הקשר בין האחים אמנם ניתק שנים קודם לכן בעקבות הונאת ענק שבה הסתבך אביהם, אך ניק חוזר כעת לוושינגטון והוא נחוש בדעתו למצוא את רוג'ר. קצות החוטים המעטים שהוא מצליח לאתר לא מספקים אפילו התחלה של פתרון. אבל כשהחקירה מסתעפת ניק צריך להתמודד עם חברת נשק חשאית ומסוכנת שאינה בוחלת בדבר כדי להגן על סודותיה, ועם סודותיו של רוג'ר, שמוטב היה אילולא יצאו לאוויר העולם...
     
    ג'וזף פיינדר הוא מחבר רבי-המכר פרנויה, המנכ"ל, משחקי כוח ורצח בעיניים.
     
    "פרקים קצרים, אנרגיה תזזיתית ואקשן מטורף... המותחן הזה הוא הספר המושלם לחובבי אדרנלין גבוה: ממשיך להפתיע עד העמוד האחרון." 
    - Publishers Weekly
     
    "הסצנה הראשונה בספר החדש של ג'וזף פיינדר מכה בקורא כמו פטיש בראש... מותחן שופע אקשן שנקרא בקצב של מכונת ירייה ומצטיין בכושר ההמצאה שלו."
    - Washington Post
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לוס אנג'לס

    לילה חשוך וסוער.
    למען האמת, לא כל כך סוער אלא חשוך וגשום נורא. ודי קר יחסית ללוס אנג'לס. עמדתי בגשם באחת עשרה בלילה, מתחת לאור הכתום המחליא שבקע מפנסי הנתרן בלחץ גבוה. הג'ינס ומעיל הפְליז שלי היו רטובים לגמרי, ונעלי העור הטובות שלי הלכו ונהרסו מרגע לרגע. הזכרתי לעצמי לחייב בנזק את המעסיק שלי, סטודארד ושות', רק מתוך עיקרון.
    הגשם היה בלתי צפוי מבחינתי, אבל כמי שנחשב לחוקר בינלאומי מעולה שמסוגל לראות מבעד לקירות, אני מניח שיכולתי להעיף מבט באתר של השירות המטאורולוגי.
    "הנה הוא," נהם האיש שעמד לידי והצביע לעבר מטוס שחנה כמה עשרות מטרים מאיתנו. הוא לבש מעיל גשם צהוב (הוא לא הציע לי מעיל כזה כשיצאנו מהמשרד שלו) ופניו היו מוסתרים בצל הכובע של המעיל. רק זיפי השפם הלבן שלו נראו לעין.
    אֶלווּד סוֹיֶיר היה מנהל האבטחה בחברת אַרְגוֹן אקספרס שירותי שילוּחַ, מתחרה של DHL ופֶדֶקס, אם כי הרבה יותר קטנה. הוא לא שמח כשבאתי, ולא יכולתי להאשים אותו. גם אני לא רציתי להיות כאן. הבוס שלי, גֵ'יי סטודארד, שלח אותי לכאן בהתראה קצרה ביותר כדי לטפל במקרה חירום בשביל לקוח חדש שלא שמעתי עליו מעולם.
    תכולתו של מטוס מטען שלם נעלמה בשלב כלשהו ביממה האחרונה. מישהו רוקן לגמרי את אחד המטוסים שלהם בנמל התעופה האזורי הקטן הזה, מדרום ללוס אנג'לס. עשרה טונות של ארגזים, מעטפות וחבילות, שהגיעו יום קודם לכן מבריסל, נעלמו לגמרי.
    ההפסד היה מעבר לכל חישוב אפשרי. אלפי חבילות שנעלמו פירושן אלפי לקוחות זועמים ותביעות עד מעל הראש. חלק מהמשלוח היה שייך ללקוח גדול אחד - קבוצת טְרַאוֶורְס פיתוח, והיא זאת ששכרה את החברה שלי כדי לאתר את המטען. המשימה היתה בהולה מבחינתם, ולא היתה להם שום כוונה לסמוך על חברת שילוּח משנית שתמצא להם אותו.
    אבל לאלווד סוייר ממש לא התחשק שאיזשהו חוקר נפוח מוושינגטון יעמוד שם ויסביר לו מה היתה הפאשלה שלו.
    מטוס המטען הבעייתי עמד בצד, חשוך וחלקלק מגשם, ונצץ באורות של נמל התעופה. הוא היה לבן לגמרי, כמו כל מטוסי המטען של אַרגון, ושם החברה היה כתוב עליו בגופן הֶלוֶוטיקָה כתום מודגש. בואינג 727, ענקי ומרהיב עין.
    מטוס הוא דבר יפה כשמסתכלים עליו מקרוב, מעורר יראת כבוד. לא כמו המראֶה שנשקף מבפנים, כשיושבים בשורות הצפופות והמושב שלפנים מוּטֶה אחורה עד הסוף ומוחץ את הברכיים.
    המטוס הזה היה אחד מעשרים מטוסים שחנו בשורה על המשטח הסמוך. שיערתי שחלקם יישארו שם כל סוף השבוע וחלקם חונים רק ללילה אחד, כי מגדל הפיקוח נסגר בעשר. מתחת לגלגלי המטוסים נתחבו סַדֵי עצירה, וסביב כל אחד מהם הוצבו חרוטי תנועה שסימנו את מעגל הבטיחות.
    "בוא, אלווד, נעיף מבט בפנים," אמרתי.
    סוייר הפנה את ראשו לעברי והביט בי. היו לו עיני בּאסֶט האוּנד אדומות, עם שקיות תְפוחות תחתיהן.
    "וודי," הוא אמר.
    הוא תיקן אותי, הוא לא ניסה להתיידד איתי.
    "בסדר. וודי."
    "אין מה לראות שם. הם רוקנו הכול." ביד ימין הוא אחז לוח כתיבה סגור בקופסת אלומיניום, מהסוג שנהגי משאיות ושוטרים נושאים איתם.
    "יפריע לך אם בכל זאת אעיף מבט? אף פעם לא ראיתי מטוס מטען מבפנים."
    "מר קלר..."
    "הלר."
    "מר קלר, לא אנחנו שכרנו אותך, ואין לי זמן לשחק תפקיד של מדריך תיירים. אז אולי תחזור לראיין את צוות הקרקע, ואני אנסה להבין איך מישהו הצליח להבריח מנמל התעופה הזה, בלי שאף אחד יראה, מטען שיכול למלא שלוש משאיות?"
    הוא הסתובב כדי לחזור למסוף, אבל אני אמרתי, "תשמע, וודי. לא באתי לכאן כדי לעלות על פאשלות שלך. המטרה של שנינו זהה - למצוא את המטען שנעלם. יכול להיות שאני אצליח לעזור, לפי העיקרון של חשיבה בשניים וכולי."
    הוא המשיך ללכת. "כן, כן. זה יפה מאוד מצדך, אבל אני די עסוק כרגע."
    "בסדר. אז... זה בסדר אם אני אמסור את השם שלך?" שאלתי.
    הוא נעצר אבל לא הסתובב אלי. "באיזה עניין?"
    "הלקוח שלי ישאל עם מי דיברתי. עד כמה שאני יודע, הבחור הזה מטראוורס פיתוח מסוגל להיות די נקמני כשהוא רוצה." למען האמת, לא היה לי מושג מי מאנשי טראוורס שכר את שירותי החברה שלי.
    וודי לא זז.
    "אתה יודע איך החבר'ה האלה עובדים," אמרתי. "כשאני אגיד ללקוח שלי שאַרגון אקספרס לא היתה מעוניינת בשום עזרה מבחוץ, הוא ישאל עם מי דיברתי. יכול להיות שהוא דווקא יתפעל מהעצמאות שלך - מכל העניין הזה של 'אני אסתדר בכוחות עצמי'. אבל אולי הוא יתעצבן כל כך שהם פשוט יפסיקו לעבוד איתכם. זה לא סיפור מבחינתם. ואז תתפשט שמועה שאולי אתם מסתירים משהו, כן? אולי יאיימו עליכם בתביעה ענקית, ותוך זמן קצר אַרגון אקספרס תנפח את נשמתה. והכול בגללך."
    וודי עדיין לא זע, אבל ראיתי שהכתפיים שלו מתחילות להישמט. מעיל הגשם הצהוב היה מוכתם מאחור בשמן ולכלוך.
    "אבל בינינו, וודי, אני ממש מעריץ אותך שיש לך אומץ להגיד לטראוורס פיתוח שיקפצו לכם. לא לכל אחד יש ביצים לעשות דבר כזה."
    וודי הסתובב באטיות. אני לא חושב שאי פעם ראיתי מישהו ממצמץ באטיות כזאת ובעוינות ברורה כל כך. הוא פנה לעבר המטוס, ואני הלכתי אחריו.

    זמזום הידראולי נשמע, ודלת המטען הגדולה נפתחה כמו משטח הרמה במיניוואן עירוני. וודי עמד בבטן המטוס. הוא אותת לי להיכנס בנפנוף יד יגע.
    הנחתי שהוא הפעיל ספק כוח חיצוני, כי האורות בתוך המטוס דלקו עכשיו - שורה של נורות חשופות בכלובי מתכת לאורך התקרה. פנים המטוס נראה כמו מערה גדולה. על הרצפה היו מסילות מתכת שפעם היו מחוברות אליהן שורות של מושבים, אבל חוץ מזה היתה הרצפה סתם משטח שחור ועליו קווים אדומים - המקומות שמכולות המטען הענקיות היו אמורות לעמוד בהם. אלא שלא היו שם שום מכולות. רק קירות לבנים, בלי חלונות, מרופדים בחומר לבן דמוי נייר.
    שרקתי בתדהמה. החלל היה ריק לגמרי. "והמטוס הזה היה מלא כשהוא הגיע?"
    "לגמרי. שתים עשרה מכולות."
    הוא פסע אל דלת המטען הפתוחה. הגשם תופף על גוף האלומיניום של המטוס. "הנה, תסתכל לשם."
    במקום החניה הסמוך אלינו עסק צוות קרקע בהעמסת מטוס נוסף של אַרגון. הם עבדו ביעילות אבל בלי חיפזון. ראו עליהם שהם עשו את זה כבר אלפי פעמים. שני בחורים עמדו מאחורי מכולה ענקית, שהתנשאה לגובה שניים או שלושה מטרים ונראתה כמו בית בציור ילדים. הם דחפו אותה מהחלק האחורי של משאית אל משטח המתכת של מתקן ההעמסה. ספרתי שבעה אנשים: השניים שדחפו את המכולה מהמשאית, שניים נוספים שגלגלו אותה לתוך המטוס, אחד שהפעיל את מסוע ההעמסה, ושני בחורים נוספים, שעיקר העבודה שלהם היה כנראה להחזיק לוחות כתיבה ולחלק הוראות בצעקות. ליד המטוס הזה עמד עוד בואינג לבן, שתודלק עכשיו.
    "לפי מה שאני רואה, בשום אופן אי אפשר להוריד שתים עשרה מכולות ממטוס כזה בלי צוות של חמישה אנשים לפחות," אמרתי. "תגיד לי משהו, המטוס הזה הגיע אתמול, נכון? אז למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לפרוק אותו?"
    הוא נאנח ברוגז. "מטען בינלאומי חייב לעבור בדיקה של אנשי המכס לפני שאנחנו ממשיכים בעבודה. זה החוק."
    "בדיקה כזאת לוקחת שעה-שעתיים לכל היותר."
    "כן, בדרך כלל. אבל בסופי שבוע אין למכס מספיק כוח אדם. אז הם רק בדקו את אנשי הצוות כדי שהם יוכלו לרדת וללכת הביתה, ואז סגרו את המטוס עד שיהיה להם זמן לבדוק אותו."
    "כלומר, בזמן שהמטוס עמד כאן כל אחד היה יכול להיכנס לתוכו. אם אני מבין נכון, המטוסים פשוט עומדים כאן כל הלילה בלי השגחה, וכל אחד יכול לטפס ולהיכנס לתוכם."
    "ככה זה בנמלי תעופה בכל העולם. אם אתה מורשה להיכנס לנמל התעופה, יוצאים מתוך הנחה שאתה אמור להיות כאן. 'יושר אישי', ככה קוראים לשיטת האבטחה הזאת."
    גיחכתי. "שם מוצלח ביותר. אני חייב להשתמש בו מתישהו."
    וודי העיף בי מבט.
    צעדתי לאורך פְּנים המטוס. במקומות שלא היו מחופים או צבועים בלבן היתה כמות מפתיעה של חלודה. "בן כמה הכלי הזה?" קראתי. קולי הדהד. הקור בתוך המטוס היה עז הרבה יותר מאשר בחוץ. הגשם נקש בקצב מהפנט על גוף המטוס.
    "בן שלושים לפחות. בואינג הפסיקו לייצר את ה 727 בשנת 1984, אבל רוב המטוסים מהדגם הזה יוצרו בשנות השישים והשבעים. המטוסים האלה הם סוסי עבודה, אני אומר לך. כל עוד מקפידים על התחזוקה, הם מחזיקים מעמד לנצח."
    "אתם קונים אותם משומשים או חדשים?"
    "משומשים. ככה כולם עושים. פדקס, DHL, UPS - כולם קונים מטוסים משומשים. הרבה יותר זול לקנות מטוס נוסעים ישן ולהפוך אותו למטוס מטען."
    "כמה עולה מטוס כזה?"
    "למה, אתה רוצה להיכנס לתחום?"
    "כל אחד מטפח חלום."
    הוא הביט בי. לקח לו כמה שניות לקלוט שאמרתי את זה בציניות. "כלי כזה אפשר לקנות בשלוש מאות אלף דולר. מאות מטוסים כאלה מונחים במדבר, במין בתי קברות למטוסים. כמו מגרשי מכוניות משומשות."
    ניגשתי אל קדמת המטוס. על המשקוף היתה לוחית הזיהוי של המטוס - מלבן מפלדת אל חלד בגודל של קופסת סיגריות. בכל מטוס יש לוחית כזאת. מין תעודת לידה של המטוס, שהיצרן ממסמר למשקוף לפני שהמטוס יוצא מהמפעל. בלוחית הזאת היה כתוב "חברת בואינג - מחלקת מטוסים מסחריים - רֶנטוֹן, וושינגטון", וגם שנת הייצור (1974) ועוד כמה מספרים: מספר הדגם, מספר סידורי וכולי.
    הוצאתי פנס מַגלַייט קטן, הסתכלתי מקרוב וראיתי בדיוק את מה שציפיתי לראות.
    חזרתי אל החלק האחורי ויצאתי אל מדרגות המטוס. הגשם הקר ניקר לי בפָּנים. הושטתי יד ומיששתי את גוף המטוס החלקלק, הצבוע לבן. העברתי את היד על הסמל של אַרגון אקספרס והרגשתי שם משהו. בליטה. הצבע היה עבה במיוחד במקום הזה.
    וודי הסתכל עלי ממרחק שני מטרים. אצבעותי איתרו את הפינה השמאלית התחתונה של האות A, שהתנשאה לגובה חצי מטר בערך.
    "הכתובת הזאת לא נעשית בצביעה?" שאלתי.
    "ברור, צובעים אותה על גוף המטוס. מה אתה...?"
    אבל האותיות התקלפו. משכתי עוד קצת, וכל האותיות - מין מדבקת ויניל כזאת - התחילו להתנתק.
    "תסתכל על לוחית הזיהוי," אמרתי. "היא לא תואמת את המספר שבזנב."
    "מה פתאום... זה לא יכול להיות!"
    "הם לא גנבו רק את המטען, וודי. הם גנבו את כל המטוס."
     

    • ג'וזף פיינדר
      צילום: ECLamb
    • ג'וזף פיינדר

      ג'וזף פיינדר (באנגלית: Joseph Finder; נולד ב-1958) הוא סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות כתיבת מותחני עסקים. ספריו המזוהים ביותר עם סגנון הכתיבה שלו הם: "פרנויה", "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח". ספרו "זהות שאולה", עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ואשלי ג'אד.

     
    |
    השתלטות עוינת - מאת אביבה יובל. 7.11.2009
    |
    28/07/10
     
    |
    השתלטות עוינת \ ג'וזף פיינדר - מאת סיגל ריבה. 13.11.2009
    |
    28/07/10
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רצח בעיניים
    • משחקי כוח
    • מאבק כוחות
    • צדק אלוהי
    • האספנים
    • חיסול ממוקד
    • מעגל מכושף
    • משחק מסוכן
    • חומת אש
    • נכס תכול עיניים
    • הנוסעים
    • לבד בקובה