הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השעות
  • השעות
    מייקל קנינגהם | תרגום: כרמית גיא
    כתר | 2001 | פרוזה תרגום | 193 עמ' מודפסים

    השעות, זוכה פרס פוליצר (1998) ופן פוקנר (1998), הוכרז כספר הטוב ביותר לשנת 1998 על ידי "ניו יורד טיימס", "לוס אנג´לס טיימס", "בוסטון גלוב" ו"שיקגו טריביון". הספר עובד לסרט קלנוע שזכה בפרס "גולובס הזהב". ניו יורק, סוף המאה העשרים: קלריסה ווהן, עורכת ספרים מצליחה, מתכננת מסיבה לחברה הטוב, משורר חולה איידס שזכה בפרס ספרותי חשוב; לוס אנג´לס, 1949: לאורה בראון, עקרת בית מתוסכלת, מתכוננת ליום ההולדת של בעלה אך לבסוף בוחרת להסתגר בחדר בבית מלון ולקרוא את "מרת דאלווי" של וירג´יניה וולף; לונדון, 1923: בוקר אפרורי אחד מתעוררת וירג´ינה וולף מחלום שיוביל לכתיבת "מרת דאלוויי". ביד וירטואוזית מפגיש מייקל קנינגהם את הסופרת, גיבורת הרומן שלה והקוראת, בעירוב מרתק של זמנים, ההולם וצובר תאוצה כאשר שלושת חלקיו של הסיפור מתחילם להדהד זה את זה. השעות הוא יצירה מאלפת, מורכבת ובעלת עוצמה שמתעמקת במצבו הקיומי של האדם - הבדידות, הכמיהה לאהבה ולקשר אינטימי, והריקנות שאין בכוחן של המסגרות החברתיות או המשפחתיות לפצות עליה. יחד עם זאת, ואולי מעל הכול - זוהי יצירה שמבקשת להזכיר לנו את יכולתו של האדם, ולו ליום אחד, להתפייס עם החיים.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  

    פרולוג


    היא יוצאת את הבית בחופזה, לבושה מעיל עבה מדי למזג האוויר. השנה 1941. עוד מלחמה פרצה. היא השאירה פתק לליאונרד ופתק לוונסה. היא הולכת בכוונה מרובה אל עבר הנהר, בטוחה במה שהיא עתידה לעשות, אך אפילו עתה כמעט מסיח את דעתה נוף האחו, הכנסייה, הכבשים הפזורות בשדה, זוהרות, כאילו נצבעו במגע מרפרף של זרחן, רועות מתחת לשמים המאפילים. לרגע קט היא משתהה, מתבוננת בכבשים ובשמים, וממשיכה ללכת. מאחוריה נשמעים רחשים; מפציצי קרב רועמים בשמים, היא נושאת עיניה לעברם, אך אינה רואה אותם. היא חולפת על פני אחד מפועלי החווה (האם שמו ג'ון?), בחור חסון, ראשו קטן, לבוש חזייה כצבע התפוד, מנקה את התעלה החוצה חלקה של ערבות. הוא מביט לעברה, נד בראשו, ושב ומביט במים החומים. בעודה חולפת על פניו בדרכה אל הנהר היא חושבת, איזה ברנש מצליח, בר־מזל, מנקה תעלה בחלקת ערבות. היא עצמה כשלה. למעשה, היא בכלל אינה סופרת. בקושי תימהונית כישרונית. פיסות שמים בוהקות מתוך השלוליות שהותיר אחריו הגשם של ליל אמש. נעליה שוקעות מעט באדמה הרכה. היא כשלה, ועתה הקולות חוזרים, ממלמלים דברים חסרי פשר, החורגים מטווח מבטה, מאחוריה, כאן, לא, אך תפני, והם כבר במקום אחר. הקולות חזרו, וגם כאב הראש קרב והולך, בטוח כמו הגשם, כאב הראש שימחץ את מה שהינה, ויחליף אותה בעצמה. כאב הראש קרב, ודומה (האומנם היא בודה אותם ממוחה, או שמא לא?) שהמפציצים שבים ומופיעים בשמים. היא מגיעה אל גדת הנהר, מטפסת וחוזרת ויורדת אל קו המים. הרחק משם עומד דייג, הוא לא יבחין בה, לא כן? היא מתחילה לתור אחר אבן. היא פועלת במהירות אך בשיטתיות, כאילו פעלה על פי מרשם שכדי להצליח יש למלאו לפרטי פרטיו בדקדקנות. היא בוחרת אבן שגודלה וצורתה מזכירים גולגולת של חזיר. אפילו בעת שהיא נוטלת אותה ותוחבת אותה בכוח לאחד מכיסי מעילה (צווארון הפרווה מדגדג את צווארה), היא אינה יכולה שלא להבחין במרקם הגיר הקר שלה ובצבעה, חום עכור עם כתמי ירוק. היא עומדת סמוך לקו הנהר שגליו נשברים אל החוף, ממלאים את החריגות הקטנות במשטח הבוץ במים צלולים, העשויים להיות חומר שונה בתכלית מן החומר החום־צהבהב המנומר, הנראה מוצק כדרך הנפרשת בקו יציב מגדה לגדה. היא פוסעת צעד אחד קדימה. היא אינה חולצת את נעליה. המים קרים, אך לא בלי נשוא. היא משתהה, עומדת במים הקרים המגיעים עד לברכיה. היא חושבת על ליאונרד. היא חושבת על ידיו ועל זקנו, על הקווים העמוקים סביב פיו. היא חושבת על ונסה, על הילדים, על ויטה ואתל: רבים כל כך. כולם כשלו, לא כן? לפתע היא חשה חמלה גדולה עליהם. לרגע היא חושבת לשוב על עקבותיה, לשלוף את האבן מכיסה, ולחזור הביתה. היא יכולה מן הסתם לחזור ולהשמיד את הפתקים בעוד מועד. היא יכולה להמשיך לחיות; היא יכולה לעשות זאת כמחווה סופית אחרונה. היא ניצבת במים הזורמים עד לברכיה, ומחליטה שלא לעשות כן. הקולות כאן, כאב הראש קרב, ואם תפקיר עצמה לטיפולם של ליאונרד וונסה, הם לא ירפו ממנה שוב, לא כן? היא מחליטה להתעקש שהם ירפו ממנה. היא צועדת בכבדות במים (הקרקעית מטונפת), עד שהם מגיעים למותניה. היא מעיפה מבט לעבר הדייג במעלה הנהר. הוא לובש מקטורן אדום ואינו מבחין בה. משטח הנהר הצהוב (במבט מקרוב הוא צהוב יותר מחום) מחזיר את בבואת השמים בתמונה עכורה. זהו אפוא הרגע האחרון של התבוננות ותחושה אמיתית, דייג במקטורן אדום ושמים מעוננים משתקפים במים עכורים. כמעט באי רצון (היא חשה שזה בניגוד לרצונה) היא צועדת, או כושלת, קדימה, והאבן מושכת אותה פנימה. ואף על פי כן, לרגע נדמה שדבר לא קורה; זה נראה כמו עוד כישלון; סתם מים קרים, שהיא יכולה לצאת מהם בשחייה בלא קושי; אך אז עוטף אותה הזרם ונוטל אותה בכוח שרירי פתאומי, עד כי נדמה שגבר חסון עלה מן הקרקעית, אחז ברגליה והצמיד אותן אל חזהו. תחושה אישית.
    כעבור יותר משעה חוזר בעלה מן הגינה. ״מאדאם יצאה,״ אומרת המשרתת, תוך שהיא מנערת כרית מהוהה המחוללת סערת נוצות זעירה. ״היא אמרה שתחזור עוד מעט.״
    ליאונרד עולה לחדר ההסבה שבקומה השנייה, להקשיב לחדשות. על השולחן הוא מוצא מעטפה כחולה, נושאת את שמו. בתוכה מכתב.

    יקירי,
    אני חשה בוודאות שאני
    שוב משתגעת: אני חשה שאיננו יכולים
    לעבור עוד ימים נוראים כאלה.
    והפעם הזאת לא אחלים. אני מתחילה
    לשמוע את הקולות, ואיני יכולה להתרכז.
    לכן אני עושה את מה שנראה כדבר הטוב ביותר לעשות. הענקת לי
    את האושר הגדול ביותר האפשרי. היית
    כל מה שאדם עשוי להיות, מכל בחינה שהיא.
    אינני חושבת שהיו יכולים להיות שני
    בני אדם מאושרים יותר מאתנו עד
    אשר באה המחלה המחרידה הזאת. איני יכולה
    להמשיך ולהילחם בה, אני יודעת
    שאני הורסת את חייך, שבלעדי
    תוכל לעבוד. ואני יודעת שכך תעשה.
    אתה רואה, אפילו לכתוב זאת כראוי אינני מסוגלת.
    איני יכולה לקרוא. מה שאני רוצה לומר הוא
    שאני חייבת לך את כל האושר של חיי.
    היית סבלני בלי גבול כלפי -
    טוב בצורה שלא תיאמן. אני רוצה לומר זאת -
    כולם יודעים זאת. אם היה מישהו שהיה מסוגל
    להציל אותי זה היית אתה.
    הכול נעלם מעיני חוץ
    מהוודאות שבטוב שלך. אינני
    מסוגלת להמשיך להרוס את חייך. אינני חושבת
    שיכולים להיות שני בני אדם
    מאושרים יותר מכפי שהיינו.
    ו.

    ליאונרד פורץ מן החדר בריצה ויורד במדרגות. הוא אומר למשרתת, ״אני חושב שקרה משהו לגברת וולף. אני חושב שהיא ניסתה להתאבד. לאן היא הלכה? ראית אותה עוזבת את הבית?״
    המשרתת מבועתת, פורצת בבכי. ליאונרד שועט מן הבית ורץ אל הנהר, חולף על פני הכנסייה והכבשים, על פני חלקת הערבות. על גדת הנהר הוא אינו מוצא דבר, רק איש במקטורן אדום, דג.

    היא נישאת במהירות בכוח הזרם. דומה שהיא מעופפת, דמות בדיונית, זרועותיה פרושות קדימה, שערה זורם, זנב מעיל הפרווה נישא בעקבותיה כגל. היא צפה, כבדה, בעד קרני האור החום, המחוספס. היא אינה נישאת למרחוק. רגליה (הנעליים נעלמו) נתקעות מעת לעת בקרקעית, ומקימות ענני לכלוך כבדים, מלאי צללים שחורים של שלדי עלים, הניצבים, נייחים כמעט, במים לאחר שהיא חולפת ונעלמת מן העין. רצועות של עשב ירוק־שחור נתפסות בשערה ובפרוות מעילה, ולרגע עיניה מסתמאות בצרורות העשבים העבים, עד שלבסוף הם מרפים ממנה וצפים, מתעקמים ומשתחררים ושבים ומתעקמים וחוזר חלילה.
    לבסוף היא מוצאת מנוחה אל מול אחת מאבני הגשר של סאות'יז. הזרם מעיק עליה, מדאיג אותה, אך היא מעוגנת היטב בבסיס העמוד המרובע, הרובץ במים, גבה אל הנהר ופניה אל מול האבן. היא מתכרבלת, זרועה האחת מקופלת אל חזה, והאחרת צפה מעל לעיקול ירכה. אי שם מעליה נמצאים פני המים, בהירים, רוחשים. השמים משתקפים שם באין מפריע, לבנים וכבדים מעננים, וקווי המתאר השחורים של הסלעים חוצים אותם. מכוניות ומשאיות רועמות על פני הגשר. ילד קטן, בן שלוש, לא יותר, חוצה את הגשר עם אמו, עוצר אצל המעקה, משתופף ודוחף מקל שהחזיק בידו בין פסי המעקה, כדי להשקיעו במים. אמו דוחקת בו שימשיך ללכת, אך הוא מתעקש לעמוד במקומו, מתבונן במקל הנישא בזרם.
    הנה הם, יום אחד בראשית מלחמת העולם השנייה: הילד ואמו על הגשר, המקל הצף על פני המים, וגופה של וירג'יניה בקרקעית הנהר, כאילו היא חולמת על פני המים, על המקל, על הילד ואמו, ועל השמים והסלעים. משאית צבועה בצבעי זית קודרים חוצה את הגשר, עמוסה חיילים במדים, והם מנופפים בידיהם אל הילד שזה עתה השליך את מקלו. הוא משיב בנפנוף. הוא דורש מאמו שתרים אותו בזרועותיה, כדי שייטיב לראות את החיילים. כדי שהם ייטיבו לראותו. כל אלה נכנסים לגשר, מהדהדים מבעד לעץ ולאבן וחודרים לגופה של וירג'יניה. פניה, הלחוצים בצידם אל העמוד, קולטים הכול: את המשאית והחיילים, את האם וילדה.

    • מייקל קנינגהם
    • מייקל קנינגהם

      מייקל קנינגהם (באנגלית: Michael Cunningham; נולד ב-6 בנובמבר 1952)  הוא סופר אמריקאי, נודע במיוחד בשל ספרו "השעות" משנת 1998, שזכה בפרס פוליצר לספרות בדויה, ובפרס PEN פוקנר לשנת 1999.

       מייקל קנינגהם הוא מחברם של שישה רומנים, ובהם "השעות", "עשבי פרא" ו"עם רדת הערב", שראו אור בכתר וזכו בהצלחה רבה. הוא מתגורר בניו יורק.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פעמון הזכוכית
    • הזקן והים
    • איים בזרם
    • גטסבי הגדול
    • אלף שמשות זוהרות
    • עידן התמימות
    • עם רדת הערב
    • אני שונאת את כולם חוץ ממך
    • 4321
    • הקול והזעם
    • גאווה ודעה קדומה
    • אל מול הלילה