הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השעה לילה
    ספר מוגן
     
  • השעה לילה
    לודמילה פטרושבסקיה | תרגום: דינה מרקון
    לוקוס | פברואר 2016 | פרוזה תרגום | 85 עמ'
    המגורים המשותפים ברוסיה הקומוניסטית, או "הקומונלקות" בסלנג הסובייטי, היו דירות מרובות חדרים, ששוכנו בהן משפחות שלמות בכל חדר. פועלים, אקדמאים, פושעים קטנים ובני אצולה לשעבר, כולם התגוררו יחדיו וחלקו מטבח, חדר אמבטיה ושירותים.
     
    בתנאים אלו של עוני ואינטימיות כפויה אנו פוגשים משוררת המפרנסת את אמהּ, את בתהּ ואת נכדהּ האהוב, אך שאינה מוותרת על שעה של חסד לעצמה, אותה היא מוצאת בלילות. בהומור שחור ובשפה עסיסית קופצת פטרושבסקיה בין משלבים לשוניים ושוזרת את הנמוך עם הנשגב, את המלודרמטי עם הפרוזאי, ומתארת את עובדות החיים מהפכות הקרביים.
     
    "השעה לילה" היא יצירתה הארוכה והמוכרת ביותר של פטרושבסקיה בפרוזה. הוצאת לוקוס שמחה להגיש לכם את אחת הסופרות החשובות ביותר ברוסיה של היום, עתה בעברית.
     
    "סופרת שמקוריותה מפעימה." הגרדיאן
     
    "פטרושבסקיה שולטת באבסורד בקור רוח ובמיומנות של מנהיגת כנופיה." הניו יורקר
     
    על המתרגמת
    דינה מרקון – מתרגמת ועורכת ספרותית, מרוסית ומאנגלית לעברית. מחברת מסות קטנות וכותבת ביקורות ספרות. עשרות תרגומיה כוללים בין היתר יצירות של הקלסיקונים כגון צ'כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, גונצ'רוב, של מחברים מודרניים כגון אילף ופטרוב, ומיכאיל בכטין, ושל סופרים עכשווים כגון אלכסנדר גולדשטיין ועוד.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 35
    הוספה למועדפים שלי
  • טלפנו אליי, וקול אישה אמר:
     
    “סליחה שאני מטרידה אותך, אבל אמא,"
     
    היא שתקה מעט, “אמא השאירה אחריה
     
    כתבי יד. חשבתי שאולי תוכלי לקרוא.
     
    היא הייתה משורר. כמובן, אני מבינה,
     
    את עסוקה. יש לך הרבה עבודה? אני מבינה.
     
    טוב, אז סלחי לי."
     
    כעבור שבועיים הגיע כתב יד במעטפה,
     
    תיק קרטון מאובק ובו דפים כתובים רבים,
     
    במחברות בית ספר, אפילו על טופסי מִברקים.
     
    כותרת המשנה — “רשימות בקצה השולחן".
     
    כתובת השולח ושם המשפחה לא הופיעו.
     
     
     
    הוא בכלל לא יודע שאם באים להתארח, אסור לזנק בחמדנות אל השידה שמתחת לראי ולחטוף את הכול, אגרטלים קטנים, פסלונים, בקבוקונים, ובייחוד לא את קופסות התכשיטים. אסור לבקש שייתנו לך עוד אוכל כשאתה יושב ליד השולחן. הוא, ילד שגדל על ברכי הרעב, בא לבית זר ומפשפש בכל מקום, מוצא על הרצפה מכונית צעצוע שהתגלגלה אל מתחת למיטה וחושב שהתגלית היא שלו, מאושר, מאמץ אותה אליו, זורח ומודיע לבעלת הבית — תראי מה מצאתי, ואיפה — היא התגלגלה אל מתחת למיטה! והידידה שלי מָשה — שהנכד שלה הוא שגלגל אל מתחת למיטה את המתנה שהיא עצמה הביאה לו, מכונית צעצוע אמריקאית, ושכח אותה שם — היא, מָשה, מתגלגלת כמו כדור מהמטבח לשמע אות האזעקה, ובין דֵניסְקָה הנכד שלה וטימוֹצְ’קָה שלי פורץ עימות פראי. הם גרים בדירה טובה בבניין שנבנה אחרי המלחמה, ואנחנו באנו ללוות קצת כסף עד שאקבל את קצבת הזקנה. כולם כבר יצאו מדושני עונג מהמטבח בפיות מרוחים בחמאה וליקוקי שפתיים, ומָשה נאלצה לחזור אל המטבח למעננו ולשבור את הראש מה אפשר לתת לנו בלי לשאת בהפסדים. ובכן, דֵניס תולש את המכונית מידיו של טימָה, אבל טימה נאחז באצבעות הקטנות שלו בצעצוע האומלל, ודניס, יש לו תערוכה שלמה של מכוניות, שיירות על שיירות. הוא בן תשע, בריון מגודל. אני מנתקת את טימה מדניס שלופֵת את המכונית שלו. טימוצ’קה נרגז וממורמר, אבל ממילא לא יכניסו אותנו לכאן שוב, הרי מָשה כבר התלבטה היום כשראתה אותי מבעד לעינית! בסופו של דבר אני לוקחת אותו לחדר האמבטיה לרחוץ לו את הפנים, הדמעות התישו אותו, התקפת היסטריה בבית זר! בגלל זה לא אוהבים אותנו, בגלל טימוצ’קה. אני עצמי מתנהגת כמו מלכת אנגליה, מסרבת לכל כיבוד, מה פירוש כל כיבוד: תה עם צנימים ועם סוכר! אני שותה את התה שלהם רק עם לחם שאני מביאה, תולשת בלי משים בצביטת אצבעות מתוך האריזה, מפני שייסורי רעב ליד שולחן הזולת הם בלתי נסבלים. וטימה מתנפל על הצנימים ושואל, אפשר עם חמאה (כלי החמאה נשכח על השולחן)? “ולָךְ?" מָשה שואלת, אבל לי חשוב להאכיל את טימוֹפֵיי: לא תודה, תמרחי שכבה עבה יותר לטימוצ’קה, טימוצ’קה, רוצה עוד? אני מבחינה במבטים העקומים של דֵניסקה, שעומד בפתח הדלת, שלא לדבר על החתן וְלָדימיר, שיצא לעשן בחדר המדרגות, ועל אשתו, אוֹקְסָנָה, שמיד נכנסת למטבח — היא יודעת מצוין מה מציק לי — ואומרת בנוכחות טימה (דרך אגב, היא נראית מצוין):
     
    “תגידי, דודה אַנְיָה (זאת אני), אַלְיוֹנָה באה אליכם? טימוצ’קה, אמא שלך באה לבקר אותך?"
     
    “מה אתך, דוּנֶצְ’קָה (זה הכינוי שלה מילדות), דוּנְיָשָה, האם לא אמרתי לך, אליונה חולה, יש לה דלקת בשד שלא עוברת."
     
    “דלקת בשד???" (הכוונה היא למשהו כמו: ממה יש לה דלקת בשד, מהחלב של מי?).
     
    אני לוקחת בחטף עוד כמה צנימים, צנימים טובים על בסיס שמנת מתוקה, ומוציאה את טימה מהמטבח לצפות בטלוויזיה בחדר הגדול, בוא, בוא, עוד מעט תהיה התוכנית “לילה טוב, קטנטנים!", אף על פי שיש עוד חצי שעה לפחות.
     
    אבל היא הולכת אחרינו ואומרת שאפשר להגיש תלונה על אליונה בעבודה שלה, על שהאֵם עזבה את הילד שלה לחסדי הגורל. מה, אני זה חסדי הגורל? מעניין.
     
    “איזו עבודה, מה אתך אוֹקסָנוֹצְ’קָה, הרי היא יושבת בבית עם התינוק!"
     
    לבסוף היא שואלת, מה, זה מההוא שאליונה סיפרה לה עליו פעם בטלפון, כשאמרה שהיא לא ידעה שמשהו כזה ייתכן ושזה לא ייתכן, ושהיא בוכה, מתעוררת ובוכה מאושר, זה ממנו? אז, כשאליונה ביקשה להלוות לה לדירה קואופרטיבית, אבל לא היה לנו, בדיוק החלפנו את המכונית ועשינו שיפוצים בבית הקיץ? ממנו? כן? אני עונה שאני לא בסוד העניינים.
     
    כל השאלות האלה נשאלות במטרה שלא נבוא אליהם יותר. והרי בילדותן הן היו חברות, דוּנְיָה ואַלְיוֹנָה. נפשנו בבתים סמוכים על חוף הים הבלטי — אני, צעירה, שזופה, עם בעל וילדים, מָשה עם דוניה. מָשה, יש לציין, התאוששה אז מרדיפה פראית אחרי גבר אחד שנכנסה ממנו להיריון ועשתה הפלה, והוא נשאר עם המשפחה שלו בלי לוותר על שום דבר, לא על הדוגמנית טוֹמיק ולא על טוּסְיָה הלנינגרדית, שקיומן היה ידוע למָשה. ואני עוד הוספתי שמן למדורה, כיוון שהכרתי גם אישה אחת מהמכון ללימודי קולנוע, שנודעה בזכות ירכיה העבות ובכך שהתחתנה אחר כך, אבל הגיעה לביתה הודעה ממרפאה למחלות עור ומין, שהיא החמיצה את אחד העירויים שהיא צריכה לקבל עקב הזיבה שלקתה בה, ועם האישה הזאת הוא ניתק את היחסים דרך חלון מכונית ה"ווֹלְגָה" שלו, והיא, שעדיין הייתה אז סטודנטית, רצה אחרי המכונית ובכתה, אז הוא זרק לה מעטפה מהחלון, ובמעטפה (היא נעצרה כדי להרים אותה) היו דולרים, אבל לא הרבה. הוא היה פרופסור, מומחה ללנין. מָשה נשארה לגדל את דוּניה, ואני ובעלי ניסינו לבדר אותה. היא הייתה הולכת אתנו בהבעה ענוגה לפונדק בתחנת מָאיוֹרי שעל הקירות שלו היו תלויות בצפיפות רשתות דיג, ואנחנו שילמנו עליה, חיים רק פעם אחת, למרות העגילים שלה המשובצים באבני ספיר. והיא שאלה, כשראתה את צמיד הפלסטיק הפשוט שלי בסגנון עכשווי, 1 רובל 20 קוֹפֵּייקוֹת, תוצרת צ’כיה: “זאת טבעת למפיות?" “כן," אמרתי, וענדתי אותו על פרק כף ידי.
     
    הזמן חלף, אני לא מתכוונת לספר כאן איך פיטרו אותי מהעבודה, רק אומר שאני ומָשה הזאת חיינו תמיד, וגם נחיה, ברמות חיים שונות. והנה וְלָדימיר החתן שלה יושב וצופה בטלוויזיה. בגלל זה הם כל כך תוקפנים כל ערב, תכף יתחולל בין דֵניסקה לאביו מאבק על העברת התחנה ל"לילה טוב". טימוצ’קה שלי רואה את התוכנית הזאת פעם בשנה, והוא אומר לוולדימיר: “נו בבקשה! נו, אני מתחנן אליך!" ומצמיד את כפות הידיים וכמעט כורע על הברכיים, מחקה אותי, אבוי. אבוי.
     
    לוולדימיר יש משהו נגד טימה, ודניס בכלל נמאס עליו כמו ספחת. החתן הזה, אספר לכם בסוד, כבר הולך ואוזל, זה ברור, נמוג בהדרגה, ומכאן הארסיות של אוקסנה. גם החתן הוא דוקטורנט שמתמחה בלנין, הנושא הזה נדבק למשפחה הנ"ל, אם כי מָשה עצמה מדפיסה כל דבר, עורכת בהוצאה לאור של לוחות שנה, והייתה נותנת גם לי להרוויח שם מהצד בארשת ענוגה ויהירה, אף על פי שאני זאת שחילצה אותה מצרה, כששרבטתי מהר מאמר על יובל מאתיים שנה לבית חרושת לטרקטורים במינסק. אבל היא נתנה לי שכר סופרים נמוך עד להפתיע, כנראה הופעתי כמחברת שותפה עם מישהו בלי לשים לב, עם הטכנולוג הראשי של המפעל, ככה זה מקובל אצלם, כי נדרשת בקיאות מקצועית. טוב, ואחר כך היה קשה כל כך, עד שהיא אמרה לי לא להופיע שם בחמש השנים הקרובות. מישהו העיר שאיך ייתכן שמלאו מאתיים שנה לבית חרושת לטרקטורים, מה, הטרקטור הרוסי הראשון יוּצר (ירד מפס הייצור) בשנת אלף שבע מאות ומשהו?
     
    אשר לוולדימיר החתן, ברגע המתואר ולדימיר צופה בטלוויזיה ואוזניו אדומות. הפעם משדרים איזה משחק חשוב. בדיחה טיפוסית! דניס בוכה בפה פעור, התיישב על הרצפה. טימקה מפלס לו דרך אל הטלוויזיה כדי לחלץ את דניס, מגשש בחוסר מיומנות אחרי כפתור כלשהו באצבעו, הטלוויזיה נכבית, החתן קופץ בצווחה על רגליו, אבל אני כבר כאן, מוכנה ומזומנה לכל דבר. ולדימיר פורץ אל המטבח להזעיק את אשתו ואת חמותו. הוא עצמו לא נקט אמצעים חריפים, תודה לאל, אלא התעשת ולא נגע בילד שננטש. אבל דניס דאג לסלק מדרכו את טימה המבוהל, לחץ על הכפתור הנדרש, והנה הם כבר יושבים וצופים בשלווה בסרט מצויר, וטימה צוחק בנכונות יתרה.
     
    אבל לא הכול פשוט כל כך בעולם הזה. ולדימיר הלשין לשתי הנשים הלשנה יסודית, תבע שיישפך דם, איים לעזוב (כך אני חושבת!), ומָשה נכנסת לחדר בארשת עצובה, כאדם שעשה מעשה טוב לחינם לגמרי. ולדימיר הולך אחריה, יש לו פרצוף של גורילה. פנים גבריים נאים, יש בו משהו מצ’רלס דארווין, אבל לא ברגע שכזה. שִׁפלוּת התגלתה בו, דבר מה מעורר בוז.
     
    אפשר לא להמשיך לצפות בסרט הקולנוע הזה, הן צורחות על דניס, שתי הנשים, וטימוצ’קה מה אכפת לו, הוא כבר שמע את הצעקות האלה די והותר... אבל הוא מתחיל לעקם את הפה. זאת עווית לא רצונית. כשהן צועקות על דניס הן כמובן צועקות עלינו. יתום אתה, יתום, מין סטייה לירית שכזאת מקו העלילה הראשי. עוד יותר טוב היה בבית אחר, שטימה ואני קפצנו לשם לבקר מכרים רחוקים מאוד שאין להם טלפון. באנו, נכנסנו, הם יושבים ליד השולחן. טימה: “אמא, גם אני רוצה לאכול!" אוֹח, אוח, עשינו טיול ארוך, הילד נעשה רעב, בוא הביתה טימוצ’קה, באתי רק לשאול אם שמעתם משהו מאליונה (זאת משפחה של עמיתה שלה לשעבר מהעבודה, הן מצטלצלות, נדמה לי). העמיתה לשעבר קמה מהשולחן כהולכת מתוך שינה, ומוזגת לכל אחד מאתנו צלחת של חמיצת בשר שמנונית, אח, אוֹח. לזה לא ציפינו. מאליונה היא לא שמעה בכלל. “היא בחיים?" “לא באה לבקר, אין לנו טלפון בבית, ולעבודה היא לא מצלצלת. חוץ מזה, בעבודה מתרוצצים כל הזמן... פעם אני אוספת דמי חבר. פעם משהו אחר." “אח, מה אתך, לחם... תודה. לא, לא נאכל מנה שנייה, אני רואה שאת עייפה מהעבודה. טוב, אולי רק טימופייקה. טימה, תאכל בשר? אז רק לו, רק לו (פתאום אני בוכה, זו נקודת התורפה שלי). ואז פתאום כלבת זאב מגיחה מתחת למיטה ונושכת את טימה במרפק. טימה צורח כמו משוגע בפה מלא בשר. אב המשפחה, שגם הוא מזכיר במעומעם את צ’רלס דארווין, קורס מאחורי השולחן בצעקות ובאיומים, וכמובן מעמיד פנים שהם מופנים אל הכלב. זהו זה, להבא הדרך שלנו לכאן חסומה, ואת הבית הזה שמרתי לשעת דחק, ליום סגריר אמיתי. עכשיו גמרנו, ביום סגריר ניאלץ לחפש ערוצים אחרים.
     
    איפה את, אליונה, בִּתי הרחוקה. אני סבורה שאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיים. אבל למה כל זה מגיע לי, הרי אהבתי אותה אהבה מטורפת! אהבתי אהבה מטורפת את אַנְדְרְיוּשָׁה! עד בלי די.
     
    ועכשיו גמרנו, החיים שלי הסתיימו, אף על פי שאף אחד לא מנחש את הגיל שלי, אחד אפילו טעה כשראה אותי מהגב: בחורה, אוי, סליחה, אישה, הוא אומר, איך מוצאים פה סמטה פלונית? הוא מלוכלך, מיוזע, כנראה משופע בכסף, ומביט בי בחביבות. פשוט, הוא אומר, כל המלונות תפוסים. ואנחנו הרי יודעים מה טבעכם! יודעים גם יודעים! כן! הוא רוצה ללון אצלי בלי תשלום, בעבור חצי קילו רימונים, ועוד כל מיני שירותים קטנים. ואַת שימי קומקום, בזבזי סדינים, נעלי את הדלת על וו, שלא ינדנד — אני מחשבת הכול בראש כבר במבט ראשון. כמו שחמטאית. אני משורר. יש כאלה שאוהבים את המילה “משוררת", אבל תראו מה אומרת לנו מרינה או נגיד אנה, שבין השם שלי לשם שלה יש דמיון כמעט מיסטי, הבדל של כמה אותיות: היא אנה אַנְדְרֵייֶבְנָה וגם אני, אבל אנדריאָנוֹבְנָה.[1] בהזדמנויות הנדירות שאני מקריאה את השירים שלי על במה, אני מבקשת להציג אותי כך: המשורר אנה — ושם המשפחה של בעלי. הם מקשיבים לי, הילדים האלה, ועוד איך מקשיבים! לב הילד גלוי ופתוח לפניי. והוא בא אתי תמיד לכל מקום, טימופיי, אני עולה על במה והוא מתיישב לידי לשולחן, בשום אופן לא באולם הצופים. יושב, ונוסף לכול מעקם את הפה, צרה צרורה, עווית לא רצונית. אני מתלוצצת, מלטפת לטימה את הראש: “תמרה ואני בלתי נפרדות" — וכמה מארגנים מטומטמים מציעים: “שתָמָרוֹצְ’קָה תשב באולם". לא יודעים שזה ציטוט משיר מפורסם של אַגְנִיָה בּארְטוֹ.[2]
     
    כמובן, טימה עונה להם — אני לא תמרוצ’קה, ומסתגר בתוכו, אפילו לא אומר תודה על סוכרייה, עולה בעקשנות אל הבמה ומתיישב לשולחן לידי. בקרוב אף אחד לא יזמין אותי עוד להקריא שירים, בגללך, אתה מבין? ילד מסוגר עד דמעות, ילדות קשה נפלה בחלקו. ילד שתקן, שקט לפרקים, כוכבי, נשמה שלי. ילד צח, מפיץ ריח של פרחים. כשרוקנתי את סיר הלילה שלו כשהיה פצפון, אמרתי לעצמי תמיד שהשתן שלו מריח כמו שדה של פרחי בבונג. אם לא חופפים לו הרבה זמן את הראש, יש לתלתלים שלו ריח של שלהבים. כשהילד רחוץ הוא מפיץ ריח שאי אפשר לתאר, ריח של ילד רענן. רגליים קטנות משייות, שיער משיי. ילד הוא הדבר היפה ביותר בעולם! גָלִינָה, טיפשה אחת, אמרה פעם אצלנו, בעבודה שלי לשעבר: הלוואי והיה אפשר לעשות תיק (טיפשה) מלחיים של ילדים. אידיוטית נלהבת שאמנם חלמה על תיק עור, והרי גם היא אוהבת את הבן שלה אהבה מטורפת. היא הייתה אומרת בזמנו, לפני הרבה שנים, שהטוסיק שלו בנוי ככה שקשה לנתק ממנו את העיניים. עכשיו הטוסיק הזה משרת שירות צבאי סדיר, תם ונשלם.
     
    כמה מהר חולפת עונת הפריחה, איזה חוסר אונים להביט על עצמך בראי! הרי נשארת כפי שהיית, אבל הכול כבר נגמר: סבתא, בואי, אומר לי טימה כשאני באה להקראה, כדי שכולם ידעו מי אני: סבתא שלו. הוא לא יכול לסבול את ההצלחה שלי, מקנא. אבל מה לעשות, קטנצ’יק, אנה שלך צריכה להרוויח כמה פרוטות (בפניו אני קוראת לעצמי אנה). בשבילך, מנוול שלא מרפה, וגם בשביל סבתא סימה. אליונה, תודה לאל, מקבלת דמי מזונות, אבל לאנדריי צריך לתת משהו למען העקב שלו (אספר בהמשך) ולמען החיים שלו שנהרסו בכלא. כן. אחד־עשר רובל להקראה. קורה שגם שבעה. פעמיים בחודש לפחות, שוב תודה לנָדֶצְ’קָה, אני משתחווה עמוקות בפני היצור הפלאי הזה. פעם אנדריי נסע אליה על פי בקשתי, הביא לה הפניות לבית הבראה, ובכל זאת לווה ממנה עשרה רובל, המנוול! והרי יש לה אם חולה, בלי רגליים! איך כשכשתי אחר כך בזנבי והתפתלתי בייסורים! אני עצמי, לחשתי לה בחדר מלא עובדים ומשוררים בלי תאריך תפוגה, כמוני, אני עצמי יודעת... גם אמא שלי בבית חולים, זו השנה המי יודע כמה במספר...
     
    כמה שנים במספר? שבע שנים. העינוי של הביקור פעם בשבוע, היא אוכלת בנוכחותי מיד, ברעבתנות, את כל מה שאני מביאה, בוכה ומתלוננת על השכנות לחדר שהן אוכלות את כל האוכל שלה. אבל השכנות שלה לא מסוגלות לקום, כפי שסיפרה לי האחות הראשית, אז מה מקור התלונות? מוטב שלא תבואי, שלא תעכירי לנו פה את האווירה בחולים. זה היה הביטוי המדויק שהשתמשה בו. לא מזמן אמרה שוב, כשבאתי אחרי הפסקה של חודש בגלל מחלה של טימה: אל תבואי בתוקף. בתוקף.
     
     
     
    וגם אנדריי בא אליי, דורש את המגיע לו. הוא אצל אשתו, אז תחיה לך, מתבקש לומר. דורש — בשביל מה? לְמה, אני שואלת, אתה סוחב מאִמךָ, גוזל מסבתא סימה ומהקטנצ’יק? לְמה, לְמה, הוא עונה, תני לי להשכיר את החדר שלי ותהיה לי הכנסה של כך וכך רובל, בלי שאצטרך אותך. איזה חדר שלך, אני נדהמת בפעם המי יודע כמה, איזה חדר. על פי הרישומים הרשמיים, בדירה שלנו גרים: סבתא סימה, אני, אליונה עם שני הילדים, ואתה האחרון בתור, פלוס זה שאתה גר אצל אשתך. מגיעים לך כאן חמישה מטרים. הוא מחשב חישובים מדויקים בקול רם: אם חדר בגודל חמישה־עשר מטרים עולה כך וכך רובל, למה הוא מתעקש דווקא על הסִפרה המטורפת הזאת, לחלק בשלוש, יוצא סכום כך וכך ושלושים ושלוש קופייקות. נו טוב, הוא מסכים, את משלמת את שכר הדירה, תחלקי בשש ותחסירי. את חייבת לי בסך הכול בדיוק מיליון רובל בחודש. אם כן, אנדריושה, במקרה כזה, אני אומרת לו, אתבע ממך מזונות, הולך? במקרה כזה, הוא אומר, אני אודיע שאת כבר מקבלת מזונות מאבא’לה של טימקה. מסכן! הוא לא יודע שאני לא מקבלת שום דבר, אילו רק נודע לו, אילו רק נודע... תכף ומיד היה הולך לעבודה של אַלְיוֹנוּשְׁקָה לצרוח ולהגיש תלונה, אני לא יודעת באיזו עילה. אליונה מכירה את הטענה הזאת שלי ומנסה להתרחק, להתרחק, להתרחק מהצרה, ואני שותקת. היא גרה איפשהו בשכירות, עם הילד. איך היא משלמת? אני יכולה לחשב: מזונות זה כך וכך רובל. כאם יחידנית זה כך וכך רובל. כאם מיניקה לילד עד גיל שנה עוד כך וכך רובל מהמפעל. איך היא חיה, אני לא תופשת. אולי אביו של התינוק משלם על הדירה? היא עצמה, אגב, לא מגלה עם מי היא חיה ואם היא חיה עם מישהו, רק בוכה, מאז הלידה באה לבקר בדיוק פעמיים. זאת הייתה פגישה בין אנה קרנינה לִבנה, ואני הייתי בתפקיד של קָרֵנין. זאת הייתה פגישה שהתקיימה מפני שדיברתי עם הבנות בדואר (אחת הבנות היא בגילי), שידברו עם מישהי מסוימת שתעזוב את הכסף הזה של טימוצ’קה במנוחה. וביום קבלת המזונות הופיעה בתי על המפתן שלי נזעמת, דוחפת עגלת תינוק בצבע אדום (זאת אומרת שיש לנו בת, חשבתי בחטף), מכוסה שוב כתמים כמו בימים עברו, כשהיניקה את טימקה, דודה דדנית וצעקנית, והיא צווחת: “תארגני את טימקה, אני לוקחת אותו באם־אממה שלו." טימוצ’קה התחיל ליילל בקול דקיק כמו גור כלבים, ואני אמרתי בשלווה גמורה שצריך לשלול ממנה את הזכות לאמהוּת, איך אפשר לנטוש ככה את הילד אצל אישה זקנה, וכן הלאה. אֶט סֵטֵרָה. היא: “טימקה, בוא ניסע, נעשית חולני לגמרי אצל זאתי." טימקה החליף את היללה בצווחה, ואני רק מגחכת ואחר כך אומרת שתמורת חמישים רובל היא תמסור את הילד לבית משוגעים, והיא: את זאת שמסרת את אִמך לבית משוגעים, ואני: “למענך מסרתי, אַת הסיבה," נענוע ראש בכיוון טימקה, וטימקה צוֹוח כמו חזרזיר, העיניים שלו מלאות דמעות והוא מסרב ללכת אליי וגם ל"אם אממה" שלו, עומד ומתנדנד. לעולם לא אשכח איך הוא עמד שם ובקושי הצליח לשמור על שיווי משקל, ילד קטן שמתנדנד מצער. וגם הזאת, הממזרה בעגלה, התעוררה, והיא נשנקת מצעקות, והבת הדדנית ורחבת הכתפיים שלי צועקת גם היא: את אפילו לא רוצה לראות את הנכדה שלך, וזה בשבילה, זה בשבילה! צועקת ושמה על השולחן את כל הסכומים שהיא חיה מהם. את מתגוררת כאן, הכוונה, והיא אין לה איפה לגור, אין איפה! ואני עניתי לה לגופו של עניין בשלווה ובחיוך, שההוא ישלם לה, הזַיָן ההוא שעשה לה את זה, שלקח את הרגליים וברח, נראה שזו כבר פעם שנייה שאף אחד לא יכול לסבול אותך. היא, בִּתי־האֵם, משכה את המפה מהשולחן וזרקה אותה עליי, למרחק שני מטרים, אבל מפה היא לא חפץ כזה שאפשר להרוג בו מישהו, אז סילקתי את המפה מפניי — וגמרנו. שום דבר לא מונח אצלנו על המפה, מפת הניילון, אף לא פירור אחד, וטוב שכך, אין עליה לא רסיס זכוכית ולא מגהץ.
     
    זה היה זמן השיא, הזמן שלפני קצבת הזקנה שלי, אני מקבלת אותה יומיים אחרי המזונות שלה. והבת שלי גיחכה ואמרה שאסור לתת לי את דמי המזונות, כי הם יבוזבזו לא על טימה אלא על אחרים — מי האחרים האלה, הקמתי קול צעקה ונשאתי את ידיי אל השמים, תראי מה יש לנו בבית, חצי כיכר לחם שחור ומרק מדג שׁיבּוּט! תסתכלי, צווחתי, וניסיתי להבין אם הבת שלי רחרחה אולי בנוגע לכך שקניתי בכספִּי כדורים לאיש אחד, שם קוד ידיד, שבערב ניגש אליי בכניסה לבית המרקחת המרכזי, עגום, יפה, לא צעיר, ורק הפנים שלו צבים וקודרים בחשכה: “עזרי לי, אחותי, הסוס הולך למות." סוס. איזה מין סוס? התברר שהוא ג’וֹקי במירוצים, והסוס האהוב עליו גוסס. כשאמר את זה חרק בשיניו ונאחז בכבדות בכתפי, וכובד ידו מִסמר אותי למקומי. כובד ידו של גבר. יכופף או יושיב או ישכיב — כרצונו. אבל בבית המרקחת לא נותנים מנת סוס על פי מרשם לסוסים, שולחים לבית מרקחת וטרינרי, והוא בכלל סגור. והסוס גוסס. נחוץ לפחות פּירָמידוֹן נגד כאבים, ויש בבית המרקחת, אבל נותנים שם כמות זעומה. צריך לעזור. ואני כמו אידיוטית תחת היפנוזה התעופפתי מהר בחזרה לקומה השנייה ושכנעתי שם את המוכרת הצעירונת לתת לי שלושים כדורים (שלושה ילדים קטנים, נכדים שלי, שוכבים חולים בבית, זה ערב, הרופא יבוא רק מחר, ומחר עוד עלול לקרות שהפירמידון לא יהיה, וכדומה), וקניתי בכספי. דבר של מה בכך, הסכום לא היה גדול, אבל גם אותו הידיד לא החזיר לי, אלא רשם את כתובתי, ואני מחכה לו כל יום. מה אמרו עיניו, אילו דמעות עמדו בהן בלי לזלוג החוצה כשנרכן לנשק את ידי, שנודף ממנה ריח של שמן טיגון. אחר כך נישקתי אותה בעצמי, ובאמת, שמן טיגון — אבל מה לעשות, אחרת הידיים נעשות אדומות ויבשות, והעור מתחספס!
     
    זוועה, מגיע הרגע שבו צריך להיראות טוב, ופתאום שמן טיגון, מוצר ביניים, תחליף לקרמים שנעלמו או נעשו בלתי מושגים! נסי להיות יפהפייה בתנאים כאלה!
     
    ובכן, הלאה הסוס, מה גם שבשעה שהנחתי בתוך כף היד הצבה, החולה, החמדנית והלפתנית את שלוש חפיסות הכדורים, התקדם לקראתנו יש מאין ערפד בעל אוזניים גדולות, עגום וחרישי, בראש שהושפל מבעוד מועד, ניגש בצעד לא בטוח והחל לרצד מאחור, מפריע לשיחה שלנו ולרישום הכתובת על קופסת גפרורים בעט ששייך לי. הידיד סילק את הערפד בתנועת יד ורשם בקפדנות את הכתובת, והערפד ריקד מאחור. אחרי נשיקה נוספת לשמן הטיגון נאלץ הידיד להסתלק לטובת הסוס הרחוק, אבל חפיסה אחת, עשרה כדורים, הם חילקו ביניהם בו במקום, והתכופפו והתחילו לנגוס בשיניים את הכדורים ישר מתוך טבלית האלומיניום. אנשים מוזרים, האם מותר לצרוך כמויות כאלה, שמיועדות לסוסים, גם אם סובלים מקדחת! וששניהם היו חולים, בכך לא נשאר לי אפילו צל של ספק! ובכלל, האם הכדורים העלובים האלה, שהוצאו מידיי בעזרת תכסיס, נועדו לסוס? שמא תרמית היא זו? אבל דבר זה יתברר כשהידיד יצלצל אצלי בדלת.
     
    ובכן, נשאתי את קולי בצעקה: תסתכלי, על מי יש לי לבזבז — והיא נשטפת פתאום דמעות ועונה שעל אנדריי, כמו תמיד. בוכה מִקִנאה, בכי אמיתי, כמו בילדות. נו טוב, תאכלי אתנו? אוכַל. הושבתי אותה, טימקה התיישב, אכלנו לארוחת צהריים את המזון האחרון שנשאר לנו, ואחר כך פתחה הבת שלי את ידה הקמוצה ונתנו לנו כסף במשורה. הידד. זה המקום לומר שטימקה לא ניגש אל העגלה אפילו פעם אחת, והבת שלי לקחה את הילדה לחדר שלי ושם, בין כתבי היד והספרים, כנראה חילצה את הממזרה מתוך החיתולים והיניקה אותה. הצצתי בחריץ, הילדה בכלל לא יפה, לא משלנו, קירחת, העיניים שקועות בין קפלי השומן, שמנמונת, והבכי שלה אחר, לא כזה שאני רגילה אליו. טימה עמד מאחוריי ומשך אותי ביד, שנלך.
     
    הילדה כנראה העתק מדויק של סגן המנהל שלהם, פרי היחסים אתו, כפי שנודע לי מתוך קטעי היומן של אליונה. מצאה איפה להחביא אותו גם כן, על ארון הבגדים מתחת לקופסה! אני בכל מקרה מנגבת שם את האבק, אבל היא הסתירה אותו במומחיות כזאת עד שמצאתי אותו רק בשעת חיפושי המחברות הישנות שלי, כשהפכתי כל פיסת נייר. כמה שנים הדבר הזה היה מונח שם! היא הייתה נתקפת אי־שקט בכל ביקור שלה ומפשפשת בין מדפי הספרים, ואני הייתי חרדה שתיקח גם את הספרים שלי ותמכור אותם, אבל לא. עשרה דפים, ובהם הבשורות הגרועות ביותר בשבילי!
     
     
     
    אני מבקשת מכם שאף אחד לא יקרא ביומן הזה אפילו אחרי מותי.
     
    אוי אלוהים, איזה לכלוך, באיזה לכלוך שקעתי, אלוהים, סלח לי. ירדתי כל כך נמוך. אתמול הידרדרתי הידרדרות נוראה כל כך, בכיתי כל הבוקר. כמה מפחיד כשהבוקר בא, כמה קשה לקום בפעם הראשונה בחיים ממיטתו של אדם זר, ללבוש את הלבנים של אתמול. את התחתונים גלגלתי לגושיש קטן, פשוט משכתי את הגרבונים על הרגליים והלכתי לחדר האמבטיה. הוא אפילו אמר “מה את מתביישת." מה אני מתביישת. מה שנראה אתמול קרוב ויקר, הריח החריף שלו, העור המשיי שלו, השרירים שלו, הגידים שלו שתפחו, השיער השופע שלו המכוסה אגלי טל, הגוף שלו — גוף של חיה, של בבון, של סוס — כל זה נעשה זר ודוחה בבוקר, אחרי שאמר שהוא מתנצל, אבל בעשר בבוקר יהיה עסוק, הוא צריך להיות בתחנת הרכבת (כנראה כדי לפגוש את אשתו), ועליו לנסוע מפה. אמרתי שגם אני צריכה להיות באחת־עשרה באיזה מקום. אוי חרפה, חרפה, פרצתי בבכי, ברחתי לאמבטיה ובכיתי שם. בכיתי תחת זרם המים, בכיתי כשכיבסתי את התחתונים, כשרחצתי את גופי שנעשה לי זר, כאילו צפיתי בו בתמונה פורנוגרפית, הגוף הזר שלי שבתוכו התחוללו תגובות כימיות עלומות, בעבע ריר, הכול תפח, כָּאב ושרף, התרחש שם משהו שהיה צריך לשים לו קץ, לחסל, למחוץ, אחרת הייתי מתה.
     
    (הערה שלי: בעוד תשעה חודשים נראה בדיוק מה התרחש).
     
    עמדתי תחת הטוש, הראש שלי היה ריק לגמרי וחשבתי: נגמר! הוא לא צריך אותי יותר. לאן אני אלך? כל החיים שלי עד אז נמחו. אני לא אוכל לחיות בלעדיו, אבל הוא לא צריך אותי. נשאר לי רק להשליך את עצמי מתחת לרכבת (מצאה לה סיבה; א. א.). מה אני עושה פה? הוא כבר הולך. טוב לפחות שעוד אתמול בערב, מיד אחרי שבאתי אליו, צלצלתי ממנו לא. (זאת אני; א. א.) ואמרתי שאהיה אצל לֶנקָה ואשאר ללון אצלה, ואמא צעקה לי משהו מעודד בסגנון “אני יודעת אצל איזה לנקה, את יכולה בכלל לא לבוא הביתה" (מה שאמרתי זה: “מה אתך, ילדה שלי, הלוא הילד חולה, את אמא שלו, איך אפשר" וכדומה, אבל היא כבר תלתה בחיפזון את השפופרת ואמרה, “נו טוב, שלום" בלי לשמוע את ה"מה כל כך טוב"; א. א.). הנחתי את השפופרת ועשיתי פרצוף אדיב, כדי שהוא לא ינחש שום דבר, והוא מזג את היין וקפא פתאום כולו מעל לשולחן הנמוך, שקע במחשבות, ואחרי כן הגיע כנראה להחלטה, ואני הבחנתי בכל אלה. אולי אמרתי בצורה ישירה מדי שאשאר אצלו הלילה, אולי זה משהו שהיה אסור להגיד, אבל דווקא זה מה שאמרתי במין הרגשה של הקרבה עצמית, שאני נותנת לו את כולי, טיפשה! (בהחלט; א. א.). הוא עמד קודר והחזיק את הבקבוק בידו, ולי כבר לא היה אכפת משום דבר. זה לא שאיבדתי שליטה עצמית, ידעתי מההתחלה שאלך אחרי האיש הזה ואעשה הכול בשבילו. ידעתי שהוא סגן המנהל לענייני מדע, ראיתי אותו באספות וזה הכול. לא יכולתי להעלות דבר כזה על הדעת בכלל, אז ברור שהייתי המומה כשהוא התיישב במזנון בשולחן לידי בלי להביט בי, אבל אמר שלום, אדם גדול ומבוגר ממני בהרבה, ואתו התיישב חבר שלו, מספר מעשיות וגונב דעת, קשקשן שיש לו בלורית עבה מאוד ושׂער פנים דליל, רפה ובהיר, גידל וטיפח הרבה זמן את השפם שעשה אותו דומה לשחקן קולנוע מהסוג שמשחק שוטרים, אבל בעצם הוא כמעט אישה. הלבורנטיות אמרו עליו שהוא תימהוני, ובעיצומם של האירועים הוא יכול פתאום להסתתר בפינה ולצעוק: “לא להביט לפה." מה זה אומר הן לא הסבירו, לא ידעו בעצמן. הקשקשן הזה מיד התחיל לדבר אתי, וזה שישב לידי, הוא שתק, ופתאום דרך לי על הרגל... (הערה: אלוהים אדירים, את מי גידלתי! הראש שלי מלבין לי מול העיניים! באותו ערב, אני זוכרת, טימוצ’קה התחיל להשתעל בצורה מוזרה. התעוררתי, והוא פשוט נבח: הב! הב! ולא היה מסוגל לשאוף אוויר, זה היה מפחיד. כל הזמן רק נשף ונשף, הצטנף לכדור קטן, נעשה אפרפר, האוויר נפלט מתוכו עם הנביחות האלה, הוא הכחיל ולא היה מסוגל לשאוף, אלא רק נבח ונבח והתחיל לבכות מרוב בהלה. אנחנו מכירים את זה, עברנו את זה, זאת בצקת הלוע וקָרֶמֶת כוזבת, דלקת גרון חריפה, עברתי את זה עם הילדים, ודבר ראשון צריך להושיב את הילד ולהרגיע אותו, להטביל את הרגליים שלו במים חמים שהומס בהם חרדל ולהזמין אמבולנס, אבל אי אפשר לעשות הכול בבת אחת, קשה לתפוס את תחנת האמבולנסים, יש צורך באדם נוסף, והאדם הנוסף — ראו מה הוא כתב באותו זמן). זה שישב לידי דרך לי פתאום על הרגל. הוא דרך פעם נוספת בלי להביט, שקוע בספל הקפה שלפניו, אבל היה לו חיוך על הפנים. כל הדם עלה לי לראש, נעשה מחניק. מאז הגירושים מסַשְׁקָה עברו שנתיים, לא כל כך הרבה, אבל אף אחד לא יודע שסשקה לא שכב אתי! ישנו באותה מיטה, אבל הוא לא נגע בי! (הפרשנות שלי: כל אלה שטויות. אני לעומת זאת התגברתי על המצב, הושבתי את הפעוט, התחלתי ללטף את הידיים הקטנות שלו, לשכנע אותו לנשום דרך האף, נו, לאט לאט, נו, דרך האף, הנה כך, אל תבכה, אֶח, אילו רק היה לצדי אדם נוסף כדי לחמם את המים! נשאתי אותו לחדר האמבטיה, הזרמתי שם מים רותחים ממש, התחלנו לנשום, התכסינו זיעה בתוך האדים האלה, והוא התחיל להירגע מעט־מעט. שמש בהירה שלי! תמיד ובכל מקום הייתי לבד אתך, וגם אשאר! האישה חלשה והססנית בעניין שנוגע לה אישית, אבל היא נהפכת לחיה כשמדובר בילדים! ומה אִמך כותבת פה? א. א.). ישנו באותה מיטה, אבל הוא לא נגע בי! לא ידעתי אז שום דבר (הערה: מנוול, מנוול אחד, נבזה! א. א.). לא ידעתי שום דבר, מה ואיך, אפילו הייתי אסירת תודה לו שהוא לא נוגע בי, הילד עִייף אותי נורא, כאב לי הגב שהיה כפוף תמיד מעל טימה, חודשיים ירד לי דם בשטף, לא שאלתי שום חברות, אף אחת מהן עוד לא ילדה, הייתי הראשונה וחשבתי שזה מה שמקובל (הערה: טיפשה את, טיפשה, היית אומרת לאמא שלך, הייתי מנחשת מיד שהמנוול מפחד שהיא תיכנס להיריון בפעם שנייה! א. א.) וחשבתי שכך צריך, שאסור לי וכן הלאה. הוא ישן לידי, אכל (ההערות מיותרות; א. א.)
     
    שתה תה (גיהק, השתין, חיטט באף; א. א.)
     
    התגלח (העיסוק האהוב עליו; א. א.)
     
    קרא, כתב את עבודות הסיום לקורסים שלקח ואת דו"חות המעבדה, ישן שוב ונחר בשקט, ואני אהבתי אותו בנאמנות וברוך והייתי מוכנה לנשק לו את הרגליים — מה אני ידעתי? מה אני ידעתי? (תרחמו על האומללה; א. א.). רק את המקרה האחד והיחיד, את הפעם הראשונה, כשהוא הציע לי לצאת לטייל בערב אחרי הארוחה, הלילות עוד היו בהירים, הלכנו, הלכנו ונכנסנו למתבן. למה הוא בחר בי? בימים עבדנו בשדה, אספנו תפוחי אדמה, והוא אמר: “את פנויה הערב?“ ואני אמרתי: “לא יודעת.“ נברנו ליד שורה אחת שנעקרה מן האדמה, הוא היה מצויד בקלשון ואני זחלתי בעקבותיו בכפפות ברזנט. הייתה שמש, ולנקה שלי צעקה: “אליונה, זהירות!“ הפניתי את הראש, ולידי עמד כלב זכר וצמצם את עיניו, ומתחת לבטן הזדקר לו איזה דבר איום (הנה בבקשה, תשלחו את הבנות שלכם לעבודה בקולחוז! א. א.). קפצתי הצִדה, וסשקה איים על הכלב בקלשון. בערב טיפסנו אל המתבן, הוא טיפס ראשון והגיש לי את היד, אוֹח, היד הזאת. התעופפתי למעלה כמו נוצה. אחר כך ישבנו כמו מטומטמים, הסטתי שוב ושוב את היד הזאת שלו, לא צריך וגמרנו. ואז פתאום מישהו רשרש ממש על ידנו, הוא אחז בי וכופף אותי, עצרנו את הנשימה. הוא סוכך עליי מהסכנה בגופו, כמו בחזית, כדי שאף אחד לא יראה אותי. הגן עליי כאילו הייתי הילדה הקטנה שלו. נעשה לי כל כך טוב, חמים ונעים, נצמדתי אליו, אז זוהי אהבה, כבר לא היה אפשר לנתק אותי ממנו. מישהו המשיך לרשרש ולי כבר לא היה אכפת, הוא אמר שאלה עכברים. הוא ניסה לשכנע אותי שהכאב יעבור בפעם הבאה, אל תצעקי, תשתקי, צריך לאזור כוח, והוא אזר כוח, ואני רק נצמדתי אליו בכל תא ותא בישותי. הוא נדחף לתוך העיסה המדממת, אל תוך קרעי העור, שאב את הדם שלי כמו במשאבה, התבן תחתיי היה רטוב, השמעתי קולות צפצוף כמו צעצוע מגומי שיש לו חור קטן בצד, וחשבתי שהוא ניסה בלילה אחד כל מה שקרא עליו ושמע מאחרים במעונות, אבל זה לא היה אכפת לי, אהבתי אותו וריחמתי עליו כאילו היה בני הקטן, ופחדתי שילך, הוא כבר התעייף.
     
    (אילו עשו ככה לבנה הקטן! אין מילים; א. א.).
     
    בסוף הוא אמר לי שאישה היא הדבר היפה ביותר בעולם. ואני לא יכולתי להתנתק ממנו, ליטפתי לו את הכתפיים, את הזרועות, את הבטן. הוא התייפח ונצמד אליי גם, זה היה רגש שונה לגמרי, מצאנו זה את זה אחרי פרידה, לא מיהרנו, למדתי להיענות, הבנתי שאני מנחה אותו בכיוון הנכון, הוא כל הזמן ניסה להגיע למשהו, חיפש ולבסוף מצא, זהו
     
    (זהו, סטוֹפּ! כמו שכתב משורר יפני, הביאו קונצרטינה למורה ערירית.[3] הו ילדים, ילדים, את מגדלת אותם ושומרת, חיה לך וסובלת — אלה דברים שאמרה מנקה אחת בבית מרפא, אישה חצופה וגסה. היא הרסה במקל את קן הסנוניות כדי שלא יחרבנו על מדרגות הכניסה, תחבה לשם מקל וחבטה בו, ונשָׁר גוזל, די גדול.)
     
    הלב הלם חזק חזק, והוא קלע בדיוק
     
    (במקל, במקל)
     
    עונג, כך קוראים לזה
     
    (האם בן אדם הוא זה, אמר במצב של שִׁכרות בטלפון בנו של המשורר דוֹבְּרינין, שנשם בכבדות כמו אחרי קטטה, האם בן אדם הוא מי שקורעים אותו לגזרים כמו ספוג רחצה, לא יודעת למי הוא התכוון)
     
    אני מבקשת שאף אחד לא יקרא את זה
     
    (ילדים, אל תקראו! כשתגדלו, אז... א. א.)
     
    ואז גם הוא התחיל לפרכס, נשכב ונצמד אליי, גנח מבין שיניו, פעפע “ססס־ססס", פרץ בבכי, טלטל את הראש... והוא אמר “אני אוהב אותך" (זה מה שהאנושות קוראת לו — פריצות; א. א.). אחר כך הוא היה מוטל שם לאורו החיוור של הבוקר, ואני התרוממתי רועדת כמו מעטפת ריקה של עצמי, עמדתי על רגליי החלשות שכאילו היו עשויות צמר גפן, ואספתי הכול. הגופייה שלי נקלעה תחתיי, והייתה ספוגה כולה בדם. קברתי את התבן הספוג בדם והרטוב, ירדתי וגררתי את רגליי אל האגם המלאכותי, לכבס את הגופייה, והוא הלך בעקבותיי, עירום ומכוסה בדם, רחצנו זה את זה, צנחנו אל תוך האגם והרבה זמן שחינו והשתכשכנו במים החומים־האפרפרים השקופים, החמימים כמו חלב. ואז ראתה אותנו וֵרוֹניקָה הממושמעת שלנו, שיוצאת בבקרים לפני כולם לצחצח שיניים ולהתרחץ. היא ראתה על שפת האגם את הגופייה שלי המוכתמת בדם, שעוד לא כובסה, וצייצה בבהלה, וסשקה אפילו צלל אל תוך המים, והיא סקרה אותנו בעיניים מטורפות ופתחה בריצה, ואני רצתי לכבס, וסשקה לבש מהר את הבגדים שלו, שהיו יבשים לגמרי, והלך. אני חושבת שבאותו רגע הוא נבהל לתמיד. זהו. יותר הוא לא נגע בי (כן, ומכל הזוועה והפריצוּת הזאת נולד טימוצ’קה הזך, היפה והתמים, אז למה אומרים שילדים יפים נולדים מאהבת אמת? טימוצ’קה יפה כמו אל, למרות כל החרפה והבושה. להחביא את הדפים האלה מהילדים! שיקראו מי היא מי, אבל יותר מאוחר, מה היא ומה אני! צריך לשים אותם בחזרה על הארון, היא תמצא אותם ממילא, תיזכר, כל השנים האלה היא מחפשת ומחפשת את היומן שלה כמו משוגעת, היא תמות אם תדע, אבל עכשיו היא רחוקה. אני כותבת את זה גם בשבילה, כדי שתבין בעצמה אילו חיים יש לה! כן! לי, למשל, שום גבר לא הכאיב, כן! מה זה בכלל כל הייסורים האלה, הכול אשליה! ארשה לעצמי גם להרהר: תראו מה זה, מהדמעות האלה, מהגניחות ומהדם, נולד רסיס דם זעיר, נקודה בתוך ביצית, ראשן אחרי הפיצוץ וההתפרצות האלה, והוא שחה ראשון על פני הגלים וחדר, וזה כל אחד מאתנו! הו הטבע הכזבן! דגול שכמותו! משום מה הייסורים האלה נחוצים לו, הזוועה, הדם, הסירחון, הזיעה, הריר, העוויתות, אהבה, אונס, כאב, לילות בלי שינה, עמל קשה, כדי שהכול יהיה טוב, כמדומה! אבל לא, שוב הכול רע; א. א.).
     
    עמדתי תחת הטוש וגעיתי בבכי בדירה של סגן המנהל לענייני מדע, בן אדם רציני במשקפיים, והוא בא פתאום ועלה אליי לאמבטיה, הספקתי רק להשליך את התחתונים למעלה, על הווילון. הוא ניגב לי את העיניים, זז הצִדה, ישב בכריעה והביט בי, והתחיל להתנשף — הרי אתה צריך לנסוע — לא, לא, תכף — לך לתחנת הרכבת — שתיקה, המים החמים זורמים — הלוואי וזה היה נמשך כך לנצח, איך אחיה בלעדייך, עזוב אותי, מה אתה עושה, אתה תאחר.
     
    (לא, צריך באמת להשאיר את זה לצאצאים. מה אני בהשוואה אליה, תינוקת תמימה בת יומה, אף על פי שזה בסך הכול הגבר השני שלה: הזכרים חשים בחולשתה הנשית וביכולתה לצנוח תכף ומיד על הגב מרוב אושר; א. א.)
     
    הוא הלביש אותי וייבש לי את השיער במייבש, והתחלתי שוב לבכות כמו מוכת קדחת, כאילו אני נפרדת מאבי, כמו אז, כשאבא עזב אותנו לתמיד ואני נאחזתי בברכיים שלו ואִמי תלשה אותי ממנו בזעם, חייכה ואמרה: “מה אתך, ילדה, לפני מי את משפילה את עצמך, ואתה — לֵךְ מכאן, שלא יישאר ממך זכר" וכדומה (מצאה לה בין מי למי להשוות, בין אביה־מולידה לבין זה... אביה של קַטְיָה הממזרה... א. א.)
     
    הוא אמר: “אל תבכי, אני אמצא אותך, תשלחי לי מכתבים רשומים, אני תמיד מקבל אותם שם, אל תאבדי אותי." מלמל ונדד ברחבי הדירה, אסף את גרגרי האבק, את פירורי הלכלוך, תלש את המצעים מהמיטה, הציע בקפדנות סדין חדש והתגלגל עליו, כדי לחקות את שנתו העמוקה לבד, ואחר כך קיפל את המצעים המשומשים, המוכתמים, עטף אותם בקפידה בעיתון, הכניס לשקית ונתן לי. “מה זה?" “תכבסי." “ואחר כך?" הוא חשב מעט ואמר: “כחלק מהתפקיד." (במקום לומר “מתנה". אז זה מה שהיא הרתיחה בעקשנות כזאת בתוך הדוד, ואחר כך גיהצה — ומה אתם חושבים — החזירה לו! אבל עשתה נכון, גברים כמוהו לא יכולים לסבול נזק חומרי ולו הקל שבקלים! חוץ מזה, זה לא מהוגן, נדמה לי. אני חושבת שהוא צדק כשלא אמר שום דבר על “מתנה". לתת מתנה כזאת אחרי הפגישה הראשונה?! אבל היה יכול לזרוק אותם לפח ברחוב. היה לו חבל? א. א.)
     
    כשעמדנו לצאת הוא הביט בעגמומיות בשעון ובמיטה הזוגית שלו. היה אפשר לראות שהוא רוצה לנצל כל רגע ורק מחפש אמתלה כדי שוב לפתוח לי את כל הכפתורים. אבל לא היה צורך לפתוח, הוא הסתדר גם ככה, נשארנו כמעט לבושים, והוא רק אמר: “סבלנות, תכף." הכול נגמר בפשטות, משכתי בחזרה את הגרבונים, והוא אמר לי: “תעלי קומה אחת ותזמיני מעלית, אני ארוץ ברגל." כשיצאתי מהכניסה לבניין הוא כבר נסע מזמן במכונית שלו, או תפס מונית — בכל מקרה התאייד. בתחנה עמדו כמה אנשים בהמתנה לאוטובוס של יום ראשון, אבל הוא לא בא. ורק ברכבת התחתית הבנתי שהשארתי את התחתונים המכובסים שלי על הווילון בחדר האמבטיה שלו! איזו זוועה! (ידעה מה היא עושה, בטח האישה באה וגירשה אותו, טפחה לו בתחתונים רטובים של אישה אחרת ישר על הפרצוף, על המשקפיים! וגם הוא משהו, היה לו חבל לתת לה ללכת, הרי לא שילם עליה פרוטה, אז הוא סחט אותה עד הסוף, כבר לבוש! למה, למה את לא מעריכה את עצמך, לא אומרת “לא“? א. א.)
     
    השערות בראשי ממש סמרו מאימה כשדמיינתי לעצמי שאשתו תיכנס לאמבטיה, תמשוך בווילון העמיד למים, והתחתונים הרטובים שלי יצנחו לה על הראש בתור מתנה! נסעתי הביתה קפואה כולי מבושה, עכשיו אני יושבת בלילה ומבקשת שהאדמה תבלע אותי! הלב צונח ויורד לתחתונים בכל פעם שאני חושבת על זה! הכול, הכול נבגד, חוּלַל! איך הוא הביט בי אז במזנון, כבדרך אגב, במבט מתחמק, ובינתיים הקפיד ללחוץ ברגלו על הרגל שלי, לחץ וגם הניח את ידו על הברך שלי ושרט קלות באצבעו בכיוון מעלה, אבל לא הספיק להגיע למקום שהתכונן להגיע אליו, כי התכווצתי כולי וסילקתי את ידו. הוא והחבר שלו ליוו אותי באביריות ממש עד הדלת, ופתאום הוא אמר לשותף שלו: “נצטלצל, אני צריך לסכם פה משהו," ובתגובה ההוא הרכין את ראשו הלא גברי בחצי קידה והתרחק בגיחוך רב־משמעי. וסגן המנהל רשם מהר בפנקס שלו את הכתובת ואת השעה: שמונה בערב, וגם תאריך. ונסעתי אליו עוד באותו ערב. והייתי מאושרת! כשנסעתי הייתי מאושרת! ואיזה סוף מטופש, מבזה!
     
     
     
    סוף היומן.
     
    אבל זאת הייתה אצלם רק ההתחלה. זמן קצר אחר כך טימוצ’קה ואני כמעט הפסקנו לראות את האמא הצעירה שלנו (בת העשרים ושתיים). היו לה מבחני סיום במכון, הסתיימה ההכשרה המעשית שלפני קבלת הדיפלומה (במכון ההוא למדע ולמחקר היא הגנה כביכול על הדיפלומה, אבל את כל זמנה הפנוי בילתה רק בחברת האיש המבוגר הזה — בן שלושים ושבע, אין להקל בזה ראש!), כל המחשבות רק עליו, ואחר כך הגיע הסוף. היא באה: אני צריכה לדבר אתך — גם אני, דרך אגב — אני מתחתנת — מה, הוא יהיה ביגמי, פוליגמי? אי אפשר להיות נשוי לכולן בבת אחת. “את לא מבינה, אמא." “מה, הוא התגרש מאשתו?" “א־מא, לא זה העיקר." “אה, זה העניין, את תהיי אהובתו של גבר נשוי." “א־מא, איך את לא מבינה, יהיה לנו ילד והוא שוכר דירה בשבילנו." “בשבילכם — זה בשבילך, ומה אתו?" “א־מא! הרי אני לא אביא אותו לפה, אלייך! וגם אותך לא אקח לשם," אמרה פתאום בשנאה ישנה־נושנה. “אבוא ואקח את טימוצ’קה, אבל אותך לא! אותך לא!"
     
    היא לא לקחה אותי. אבל את דמי המזונות היא לקחה. אמנם לא במהרה. כנראה כשהבינה שהוא קמצן, כן, קמצן, ושלא ינהג בכספו בפזרנות. אהבה של אנשים כאלה היא תמיד נשגבת ואפלטונית, כלומר, הם לא משלמים על שום דבר. אהבה לא חומרית. הם תמיד זקוקים לכספם בשביל עצמם. זה הדבר האופייני: יתלו את עצמם בעבור פרוטה! כל הזמן יש להם כל מיני תוכניות — פעם מכונית, פעם מחשב, פעם מצלמת וידיאו, כל החיים הם חוסכים כסף למשהו, ואוהבים מאוד “להתחתן" בחינם, כנראה מפני שהם סבורים שההשקעה שלהם באישה היא מעין מטבע זר.
     
    זה האדם ששילמנו עבורו, שתמכנו בו. הבת הענייה וחסרת הפרוטה שלי, אהה.
     
    לילה. הפעוט נרדם.
     
     
    [1] הכוונה למָרינָה איבָנוֹבְנָה צבטָייֵבָה (1941-1892), משוררת וסופרת רוסייה נודעת שגורלה היה טראגי, ולאנה אַנְדְרֵייֶבְנָה אַחְמָטוֹבָה (1889-1966), משוררת רוסייה נודעת שגם גורלה היה רב תהפוכות וטראגי. שתי המשוררות התעקשו לקרוא לעצמן "משורר" מתוך תפישה ששירה אמיתית היא חסרת מין ומגדר, והמילה “משוררת" מרמזת לשירה נשית.
     
    [2] אַגְנִיָה לְבוֹבְנָה בּארְטוֹ (1981-1906), משוררת ילדים רוסית־סובייטית נודעת ממוצא יהודי. “תמרה ואני" — שיר מפורסם שלה, שכל ילד בברית המועצות יודע בעל פה, וטורים מתוך אחד הבתים בו: "תמרה ואני/ בלתי נפרדות/ תמרה ואני/ — חובשות!" נהפכו לביטוי שפירושו צמד חמד שאינו נפרד.
     
    [3] ציטוט הַייקוּ של של משורר ההייקו היפני הוֹסוֹיָה גֶנגִ'י (1971-1906).
    • לודמילה פטרושבסקיה
    • לודמילה פטרושבסקיה
      לודמילה פטרושבסקיה היא סופרת, מחזאית, משוררת, ציירת וזמרת קברט החיה ועובדת במוסקבה. היא נולדה ב-1938 למשפחה במעמד בינוני, וסיימה את לימודיה בפקולטה לעיתונות באוניברסיטת מוסקבה. בתחילת דרכה עבדה בכמה עיתונים, בהוצאות לאור, וכעורכת בתחנת טלוויזיה.
       
      את כתיבתה החלה בגיל צעיר במחזאות ובכתיבת סיפורים קצרים העוסקים במציאות הסובייטית הקודרת, בנימה המשלבת בין הקומי, הגרוטסקי והאפל. ב-1972 לאחר פרסום סיפורה הראשון נאסרו יצירותיה לפרסום במשך יותר מעשור.
       
      רק בשנות השמונים החלו להעלות את מחזותיה ברוסיה ולקראת שנות התשעים החלה לצאת לאור הפרוזה שכתבה במשך כל השנים. ב-1992 יצא הרומן "השעה לילה" והקנה לה את שמה, ומאז הוציאה יותר מ-15 ספרים שזכו להצלחה מסחררת וזיכו אותה בשלל פרסים ספרותיים ברוסיה ומחוץ לה, בהם פרס פושקין ב-2003, ופרס המדינה ברוסיה ב-2004. ספריה תורגמו ליותר מ-30 שפות ומחזותיה מוצגים על מיטב הבמות ברחבי העולם. כמי שממציאה את עצמה כל העת, בגיל שבעים פנתה פטרושבסקיה לקריירת זמרה, וכיום היא מופיעה כזמרת במועדוני לילה ובאולמות גדולים ברוסיה ובעולם. ציוריה מוצגים במוזיאונים הגדולים ברוסיה.
     
  • המלצות נוספות
    • בחברה טובה וסיפורים
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • השוד
    • סיפורה של שפחה
    • עקוב אחר שינויים
    • צוערים
    • שיר ענוג
    • תזכירי לי מי את
    • רשימה שחורה
    • הכרזת מלחמה
    • סירנות