הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השופט
  • השופט
    עם עובד | ינואר 2019 | פרוזה מקור | 284 עמ' מודפסים
    "בגלעינו של כל אדם יש מה שיוביל אותו מעלה, אבל שם גם גלום אובדנו".
     
    אריאל, שופט מוערך ורווק מושבע, גדל בצילה של אם מגוננת, שהסתירה ממנו כל השנים מי היה אביו. רגע לפני מינויו לבית המשפט המחוזי הוא יוצא לפגישה רומנטית עם אישה נשואה שהכיר דרך האינטרנט, ומה שיקרה שם יחרוץ את עתידו.
     
    איך ינהג איש החוק כשהוא מאוים? האם יפעל לפי החוק או ינסה להערים עליו? זה רק אחד מצירי הרומן המרתק הזה, שנותן פתחון פה גם לדמויות נוספות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, עד שמתברר שהכול מתנקז למקום אחד. במלאכת מחשבת נשזרות כולן יחד, ומותווה דרכן הקשר החמקמק שבין אמת לשקר, בין חוק לצדק, ובין בחירותיהם של הורים לגורל ילדיהם.
     
    ספר שלישי לשי אספריל, זוכה פרס רמת גן לסופרי ביכורים, שמגיע כאן למלוא בשלותו כסופר.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אריאל
     
    כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד. כה בזויות הן אילמותו וחמקמקותו, שהופכות אותו למסוכן אף יותר מן הבדיה הנאמרת בקול. כן, בעוד השקר המפורש נחשב תמיד למוקצה, כמו פושע אלים וגס, השקר הדומם מתעתע כנוכל מתוחכם, מנהל השקעות בחליפה ששודד במתק שפתיים חסכונות של זקנים, או עורך דין שמזייף צוואות וגונב מיליונים ("אני זרועו הארוכה של בית המשפט!").
    כמו רבים מאיתנו, גם אני גדלתי בתא משפחתי שהיו בו סודות, והשפל שבהם נגע לזהותו של אבי, הגבר שאימי נמנעה תמיד מלדבר על אודותיו.
    כשהייתי ילד, שאלתי אותה עליו לפעמים, אבל תשובותיה היו כשל שקרני השתיקה האחרים, כעוסות ומתחמקות. מבעד לשברי הכזבים ורסיסי המשפטים הבנתי שלא הייתי בראש מעייניו, וההבנה הזאת, שלא רצה אותי, ליוותה אותי כצל כל חיי.
    מדי פעם בפעם הגיע אבי, כפי שדמיינתי אותו, לבקר אותי במקומות שלתוכם אימי לא יכלה למנוע אותו מלהיכנס. לעיתים הגיח אליי מבין השמיכות והסדינים ודיבר אליי בקולו הרך והאבהי, בעודי שקוע בשינה עמוקה באישון לילה. לפעמים הבליח פרצופו תחת כובעו של גבר שראיתי ברחוב ושנראה לי בגיל המתאים. פעמים אחדות דיבר אליי באנגלית מן הטלוויזיה מתוך פרצופיהם של בובי יואינג או ריי קרבס, וכל זאת היישר מדאלאס, טקסס, ששם התרחשה עלילת הסדרה האמריקאית שהייתי צופה בה באדיקות בשנות נעוריי.
    בחלומותיי דיברתי אל אבי ללא כל כעס. בפיוס ובאהבה שמחממת את בית החזה דיברתי אליו, אבל כששבתי לערות ניסיתי להזכיר לעצמי כי זה הגבר שנטש אותי, שלא התעניין בי, שמעולם לא טרח להגיע לביקור, לשלוח מתנת יום הולדת או אפילו כרטיס ברכה. הגבר שלא היה שם במסיבות הסיום של בית הספר, או כשעליתי לתורה, בבית כנסת של טורקים, ולצידי רק רב שהבל פיו חמוץ, כמו התעורר כמה דקות קודם משנתו.
    שנים הסתובבתי עם פצע באזור הלב, האיבר הפועם שדמיינתי כגוש בשר מצולק, אבל לא רק שם, אלא גם בין הרקות, בידיים, ברגליים, מתחת לציפורניים, בסרעפת ובבטן. בכל המקומות האלה הרגשתי את תעוקת הקלון התמידי של ילד שאביו מולידו הסתייג ממנו, והייתי בטוח שכל מי שמביט בי מזהה זאת בנקל.
    בכל אותן שנים המתנתי לרגע שבו אוכל לפגוש אותו, להתעמת איתו, אך גם לנסות להבין מה היה כל כך פגום בבנו הקטן עד כי בחר להיעלם מחייו. למה נמלט ממני, ובייחוד אם לא פגש אותי אפילו פעם אחת.
    ההזדמנות האחרונה לברר את זהותו נקרתה לפניי בלילה ההוא לפני כעשרים וארבע שנה, הלילה שכבר הרגשתי בו שאימי בת הארבעים ושש מתקרבת אל סוף דרכה. בלילה הזה התחלף הכעס על אבי בתחושת נבגדות יוקדת, באכזבה עמוקה מהאישה הגוועת השוכבת מולי.
    אלמלא שאלתי מפורשות, לא הייתה אומרת דבר, אבל בקולי התקיף, שעמד בניגוד מוחלט לרוך ולאהבה שהרעפתי עליה באותם ימים, דרשתי לדעת את הפרט שהושתק.
    אני זוכר את עיניה מביטות בי בהפתעה עגומה, כאילו באותם רגעים הבינה ששנים נשאתי בקרבי דימום שלא יכול להגליד. היא שתקה והתנשמה בכבדות, ופתאום יצא מפיה שיעול הולך ומתארך, כמו להזכיר לי שאין טעם שאקשה עליה, שקרב הסוף.
    אחרי שהשיעול נרגע, הנחתי בפיה טבלית מורפיום ומעט מים. ראשה שקע בכר והיא בהתה בי בעיניים עכורות ומרוחקות.
    "אריאל," גנחה. "אריאל שלי... למה זה חשוב עכשיו?"
    אלא שאני התעקשתי והתעקשתי, עד שהמילים הכמוסות נחלצו מגרונה. הבהירות שבה ניסחה את הדברים, וגם עוצמתם המשתקת, עמדו בסתירה מוחלטת לגופה המפורר מבפנים.
    אט־אט עיכלתי את המילים שנזרקו לחלל החדר, מזעזעות ומפתיעות כמו כדור בעורף, ונתקפתי כאב בטן עז. ברגע אחד נהפכה אימי האהובה למשהו אחר.
    "קוראים לו אמיר אליאס," ענתה כשדרשתי לדעת את שמו של אבי. "הוא היה סתם מישהו, בחור צעיר שעבד אצל אבא שלו. הם עד היום שם, בורקס אליאס בעכו."
    אחרי שאמרה את המילים, שבה להשתעל אותם שיעולים מכוערים ואלימים של מי שנגזר דינו למות ממחלת הריאות הזאת.
    מיהרתי אל המטבח להכין לה כוס מים עם כורכום. האמנתי שהמשקה יקל עליה עד שהמורפיום יתחיל להשפיע, אך כששבתי אל חדרה, היא כבר מתה.
     
    *
     
    הלוויה הייתה צנועה. נכח בה קומץ מחבריי, רואה החשבון שבמשרדו עבדה אימי, וגם שלוש מהשכנות שלנו, שקראו את מודעת האבל שהדבקתי בכניסה לבניין. פקיד המוות מחברה קדישא, ששימש בטקס רב וקברן, ביקש משני גננים, שבאותו זמן סיימו להשקות את הצמחייה, להצטרף ולהשלים מניין.
    ישבתי בבית כמה ימים. החברים שהיו לי, קצתם מהצבא וקצתם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שעדיין למדתי בה אז, הגיעו לנחם. רואה החשבון ועוד אישה מהמשרד שלו באו גם הם באחד הערבים, וכעבור כמה דקות נעלמו כלעומת שבאו.
    שבוע לאחר הלוויה, אחרי שהזמנתי מצבה ועליתי אל הקבר ובידי זר של גלדיולות אדומות, נסעתי ברכבת לעכו, המקום שאימי גדלה בו עם סבתי המנוחה, ניצולת שואה חשדנית ומפוחדת שהתפרנסה מעבודות ניקיון.
    שאלתי את האדם הראשון שהישיר אליי מבט אם הוא מכיר את בורקס אליאס.
    "בטח," אמר לי ערבי שמנמן כבן ארבעים. "תמשיך ישר מפה, ואז תלך אחרי הריח גן עדן."
    את המקום מצאתי בקלות. מאפייה בגודל בינוני, שאכן הדיפה ניחוחות מגרים של בצק וגבינה. זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, ואל אחד השולחנות ישב גבר מבוגר וטרף בורקס עם ביצה. על הסוודר שלו נזלה טחינה.
    לפניי בתור עמד בחור חובש כיפה. הוא ביקש מהמוכר, שנראָה פחות או יותר בן גילי, לארוז לו חמישה בורקס תרד עם ביצים ורסק וחריף, ולאחר ששילם יצא אל הרחוב.
    ואז, כשהגיע תורי, שאלתי את המוכר אם אמיר אליאס נמצא.
    "מי שואל?" ביקש לדעת. שערו היה מקורזל, ועדיין לא הבחנתי בשמץ של מבטא.
    "אני בן של חברים ותיקים שלו," אמרתי.
    הוא בחן אותי רגע, כאילו לא הבין את תשובתי, עד שנפלטה פתאום מפיו צעקה בערבית.
    צמרמורת שטפה את גופי ברגע ההוא, הרגע שהבנתי בו את כל מה שהושתק כל השנים, וגם את מה שלא אמרה לי אימי בערב מותה.
    התחלתי להזיע מתחת למעיל וחשבתי להימלט משם, אך רגליי המשותקות לא זעו. תחת זאת הרגשתי שבטני מתהפכת, וחששתי שעומד לפרוץ מתוכי שלשול פראי. בעודי עומד שם, קפוא ושוצף, אל מול פניו הבוחנים של המוכר מקורזל השיער, הגיח מן החדר האחורי גבר כבן חמישים. הוא היה נמוך ממני ושערו אפור ומלא.
    "שלום, אני אמיר," אמר והישיר אליי מבט. חולצתו הכחולה הייתה מוכתמת אבל ארשת פניו הייתה נקייה ושקטה והעלתה על דעתי, משום מה, נשר שמרחף בדממה מעל הרים ועמקים.
     
    *
     
    מי לא חשב שיש ביכולתו להשפיע על עתידו? מי לא האמין לספרים או למורי בית הספר, שטענו שהאדם הוא אדון לגורלו,Master of his destiny ? מי לא הרגיש לפחות פעם אחת בחביוני ישותו שהוא שונה מכולם, ושבכוחו לעשות מה שהוא רוצה, אפילו להילחם במה שבערבית קרוי מַכְּתוּב?
    נראה כי הזמן היחיד שאנשים בוחרים להאמין בו בכוחו העצום של המַכְּתוּב הוא עיתות אבל. אחרי שאדם מת, כשניגשים לנחם את היתום, האלמנה או האב השכול, לוחשים לעברו, כממתיקי סוד: כנראה שזה מה שכתוב מלמעלה, לכל בן אדם יש את הגורל שלו, וַאֲֹשֶר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה.
    אבל במרוצת החיים, בעת המרדף אחר האושר, הכסף או העוצמה, מעטים הם האומרים, הכול כתוב. רובנו מדחיקים מחשבות מעין אלה לטובת המידי והגשמי, תלוש השכר, העונג המיני או החופשה בטורקייה (הכול כלול). אנו אוהבים להתהלך בעולם כאדוניו, בטוחים שביכולתנו לממש כל החלטה, להסתער על האויב או להפקיר את הפצוע, לפלרטט עם הבחורה היפה או להתחתן עם אחרת (היא אמנם פחות יפה, אבל היא תהיה אימא טובה), ללכת לבית הספר לרפואה או להיהפך לאיש עסקים בינלאומי, או אולי לאיש ציבור (מעולם לא עניין אותי כסף. רק השליחות לנגד עיניי). כן, רוב האנשים בטוחים שהם האחראים להחלטות המעצבות את חייהם, ושגם אם הם הולכים מדי יום לעבודה שמרוקנת את מה שנשאר מעצמיותם ולא רודפים אחר חלומותיהם, הם עושים זאת מתוך בחירה מושכלת (זה ארגון רציני. אפשר לגדול בו).
    אני, לעומתם, תמיד הרגשתי שבני אנוש כפופים לכוח גדול מהם שכתב את גורלם, וכי מרגע שנפלט אדם מן הרחם, אין בכוחו לשנות אף לא בפסיק את מה שנחרץ בספר חייו. הבעיה מתחילה כשניתנת לאדם — שמו יכול להיות ליוס, אדיפוס או מקבת' — נבואה שחושפת לפניו טפח מן העתיד וגורמת לו לנסות לחמוק מגורלו.
    כמו אותם גיבורים טרגיים, גם אני לא התכוונתי לזכות בהצצה אל העתיד, אבל זו נכפתה עליי לפני ארבעים שנה, כשהייתי בן שמונה והתלוויתי אל אימי לביקור אצל עיוורת אחת, שקראה בכף היד באמצעות מישוש.
    זו לא הייתה הפעם הראשונה שאימי הלכה לאחת הנשים האלה. עוד לפני שנולדתי נהגה לקבל את עצתה של קוראת בקפה, ולאחר שעזבנו את עכו ועברנו ללוד, החלה להיפגש עם פותחת בקלפים. במקביל לה התייעצה גם עם מכשפה, שהתיימרה לאבחן קשיים נפשיים על ידי שריפת צמחים והתבוננות בגלגל העין. אימי פחדה כמעט מכל דבר, ודווקא העיסוק בלא נודע הסב לה מין תחושת ביטחון.
    את הקוראת העיוורת בכף היד, שאליה נסענו באותו יום סתווי, היא לא פגשה קודם. המליצה עליה אחת הנשים מהשכונה האפרורית והעגומה שהתגוררנו בה אז, שכונה של בנייני רכבת חסרי ייחוד, שנבנו לתושביה היהודים של לוד.
    גם היום, כשמולי הפרדסים של מושב מגוריי ואני יושב בביתי — בית שעברתי אליו לפני חודשים אחדים, כשנאלצתי לעזוב את דירת השרד הממשלתית שהוקצתה לי — אני זוכר היטב את הנסיעה ההיא באוטובוס, את ההליכה אל בניין הרכבת שהעיוורת התגוררה בו, ושבכניסה אליו ישבו כמה נשים מבוגרות ודיברו ביניהן בשפה שלא הכרתי, פיצחו שקדים ירוקים ופלטו את הקליפות אל תוך קופסת נעליים ריקה.
    כן, גם היום, ממרחק השנים, אני זוכר כיצד טיפסנו במדרגות אל הקומה האחרונה, שרק דלת אחת הייתה בה, וכיצד, לאחר שאימי נקשה עליה בזהירות, היא נפתחה ומולנו עמדה הקוראת, צהובה ומקומטת.
    היא הביטה קדימה, אל החלל השחור, כדרכם של עיוורים, ופתאום השפילה את מבטה ונעצה אותו בי.
    "לא טוב להביא לפה ילדים," אמרה.
    "סליחה," אמרה אימי הנרעדת, ההמומה. "אבל הייתה לו בעיה היום עם הבית ספר. הוא לא יפריע."
    העיוורת הכניסה אותנו לדירה המחניקה, הצביעה על כיסא וציוותה: "ילד. לשבת!"
    אימי הנהנה לעברי והלכה בעקבותיה אל מאחורי וילון לבן. בזמן שישבתי שם, הסתכלתי סביבי. בדירה הקטנה היו אגרטלים רבים ובכולם פרחים, קצתם עדיין חיים וקצתם נבולים, ועל הקיר שמולי נתלה ציור פופולרי של ילד כחול עיניים שפסוקת בשערו.
    כעבור זמן־מה יצאה אימי מאחורי הווילון. היא התקרבה אליי בפנים חיוורים ואמרה לי בקול רועד: "קום, הולכים."
    ראיתי את העיוורת מתקרבת בעקבותיה ושערה סתור. אימי סובבה את ראשה בבהלה ודחקה בי: "נו, תקום, הולכים," ותפסה אותי בזרוע. רגע לפני שיצאנו מהדלת הרגשתי כף יד קטנה, כמעט ילדית, על הכתף שלי. סובבתי את הראש.
    "ילד, שתיזהר מהמים," לחשה לעברי העיוורת בקול מתרה.
    תחילה חשבתי שהיא מזהירה אותי מפני שלולית או דליפה מהגג (אבל סתיו היה אז, עדיין לא ירד גשם), אך כשירדנו במדרגות ושמעתי את נשימותיה הכבדות של אימי, הבנתי שלא לכך התכוונה.
    רק כשחלפנו על פני הזקנות המדברות בשפתן, וראיתי כיצד אימי מושכת אותי בחוזקה וצועקת בקול חנוק, נו, תרים את הרגליים, הבנתי (או ליתר דיוק, החלטתי) שמגדת העתידות הזאת בעצם אמרה לאימי שנגזר עליי למות בטביעה.
    ודאי יהיה מי שלא יבין כלל מדוע הזדעזעה אימי כל כך מאותה נבואה. הרי לא נולד האדם שלא ימות, וטביעה אינה הדרך הנוראה ביותר להחזיר את נשמתך לבורא. הרי אפשר להתפגר בדרכים משפילות פי כמה, כמו שופט הטניס ההוא שנפל מכיסאו הגבוה מול רבבת צופים, אחרי שכדור טניס במהירות של מאתיים קמ"ש נעצר בביצים שלו, או הסנגור האמריקאי שייצג חשוד ברצח וטען כי המנוח כלל לא נרצח אלא התאבד, וכדי להדגים לפני המושבעים כיצד הדבר נעשה, לקח את האקדח, הכניס לפיו ולחץ על ההדק, בלי שבדק קודם אם הכלי טעון (לזה אני קורא לתת את כל כולך ללקוח).
    אפשר למות גם בדרכים סתמיות, שלא יקבלו כותרות בעיתון אבל יאירו את חייו של המת באור מגוחך; כמו למשל לבלוע קיסם שיניים בארוחה עסקית חשובה, לקרוע עורק בצוואר בזמן התקף צחוק (או ברגל, אחרי ששבר הכוס שניפצת מתחת לחופה חדר דרך הסוליה), לחטוף שבץ מוחי באמצע החרבון ולהישכח שם עם פרצופך המעוות עד אחרית הימים, או לקבל דום לב בעודך מאונן בחדר העבודה מול סרט פורנו שכותרתו Star Whores (או גרוע מכך, Schindler's Fist), ובחדר הסמוך מחכים לך אשתך והילדים לארוחת הערב.
    לעומת כל סוגי ההתפגרות האלה, מוות בטביעה נשמע כמעט כעניין רצוי, כמו תהליך טבעי של כניעה לאיתני הטבע. אני לא חולק על כך. הבעיה אינה בתוכן הנבואה, אלא בעצם קיומה. לכן, אף שכולנו יודעים אי־שם בתוכנו כי יבוא יום ונירקב באדמה, אני לא מאחל לאיש לדעת מראש כיצד בדיוק ימות.
    כאחד שנאמר לו מה שנאמר לו בעודו ילד, אני יכול לומר שאין זה פשוט לחיות בצל נבואה שמכריחה אותך ללכת בין הצללים, כילד שמשנן: רק על הקווים, רק על הקווים, או כסוכן חשאי שמציץ תכופות מעבר לכתפו, מנסה להבין מהיכן תגיח הסכנה. לא, אין זה פשוט כלל להיות בערנות מלאה כל הזמן, כמו חייל בין קליעים שורקים, ימינה או שמאלה, לרוץ או לעמוד, לנסות להבין בכל רגע ורגע כיצד תוכל אותה נבואה להתממש, להתייחס בחשדנות לכל הצעה של חבר מבית הספר לעלות על אוטובוס לתל אביב ולהצטרף אליו לרחצה בים, לכל מכתב שמגיע הביתה ומבשר על המבצע האטרקטיבי — מינוי לבריכה בחצי מחיר, להישאר בבית כשגשם זלעפות ניתך על העיר, ואת הזימון לגיבוש הקומנדו הימי לטמון בפח (אני מעדיף להיות חי"רניק או מסתערב, לחיות את השטח). כן, חיים בצל נבואה משמעם להביא בחשבון שכל פרט ופרט בחייך שייך למארג הסבוך שנועד להוביל אותך אל מותך.
    לא הקלה את חיי העובדה שגם אימי, אף שתמיד העמידה פנים כי נשכחה ממנה אותה אזהרה — ילד, שתיזהר מהמים — חייתה בצילה כמו עבד נאמן, ועשתה גם היא ככל יכולתה להרחיק אותי מן הסכנה. זמן קצר לאחר הביקור אצל העיוורת הודיעה לי שאנו עוזבים את לוד, הקרובה יחסית לים, ועוברים לירושלים.
    מעניין הוא שבשנות נעוריי, אף שנזהרתי שלא להתקרב למים, איבדתי כל פחד מפני סכנות אחרות. השתתפתי במרוצי אופנועים ובתחרויות אומץ למיניהן, ואף נהניתי להתגרות בערבים, תושבי השכונות של מזרח העיר, כשסובבתי על האצבע שרשרת של מגן דוד והבטתי בהם במבט מתריס.
    קצת אחרי יום הולדתי השמונה עשר התגייסתי לצוות הראשון של יחידת המסתערבים דובדבן, שבימים ההם של תחילת האינתיפאדה הייתה המקום המסוכן ביותר בצה"ל, אבל הכי רחוק מהמים.
    לאורך השנים ניסיתי להבין מדוע לקחה אותי אימי איתה ביום ההוא. מדוע באותו בוקר שאלה אם אני רוצה לקחת חופש מבית הספר ולעשות טיול. גם היום אין לי תשובה ודאית על כך, אבל נוח לי לחשוב שפשוט פחדה ללכת לבדה, כפי שפחדה מאינספור דברים אחרים כל חייה. היא פחדה מבתי חולים, מבתי קברות, מכבישים סואנים, מגברים בגילים מסוימים, מכלבים גדולים, מסרטים מפחידים, וחרדה עלתה בה גם למראה ניצולי שואה שמספר קועקע על ידם, משום שאלה תמיד החזירו אותה לסיפורים של אימה על הנאצים המרוצצים גולגולות תינוקות על הקיר. גם ענייני פרנסה העלו בה חששות, ועל כן עבדה שעות ארוכות בעבודות מנהלה. תחילה שימשה פקידת קבלה במפעל לרהיטים, ואחרי שעברנו לירושלים, הייתה מזכירתו של רואה חשבון בעיר.
    על כל הפחדים ניסתה להתגבר באמצעות הנשים הללו, שהתיימרו להדריך אותה בעולם המסוכן שנברא בראשה.
    בשנות נעוריי, לצד תחרויות האומץ, קראתי ספרים ששאלתי מהספרייה בתיכון או בספרייה השכונתית. רבים קוטלגו תחת "פסיכולוגיה" או "פסיכואנליזה" (תלוי בספרייה), ובעזרתם ניסיתי להבין כיצד נהפכה אימי לאישה שהכרתי. אותם ספרים הציעו שאחפש את שורשי החרדות שלה אצל סבתי, ניצולת אושוויץ שאני זוכר ממנה בעיקר את ריח הסיגריות שנדף מפיה כשהייתה מנשקת אותי על הלחי.
    סבתי ואימי היו קרובות מאוד זו לזו, ודומות כפי שרק אם ובתה שחיו ללא בני משפחה אחרים יכולות להיות. שתיהן עלו ארצה שנה לאחר מותו של סבי, כשנפתחו שערי ישראל לשארית הפליטה. הן שוכנו עם עוד כאלפיים עולים חדשים בעיר עכו, שבמלחמת השחרור התרוקנה מתושביה הערבים וננטשה כמעט לגמרי. עשרים ושלוש שנים אחר כך, כשהייתה בת חמישים, נפטרה סבתי מסרטן ריאות קטלני, המחלה שממנה תמות גם בתה כעשרים שנה אחריה.
    "אריאל, אני לא רוצה שיכאב לי," אמרה לי אימי חמישה שבועות לפני מותה, כשיצאנו ממשרדו העגום של אונקולוג מזוקן, שהופנינו אליו אחרי צילום חזה שנעשה לה עקב השיעולים היבשים והטורדניים. "סבתא מתה בצעקות," מלמלה לעברי כשירדנו במעלית. "אל תיתן לי להגיע למצב כזה."
    כעבור כמה ימים התייצבנו לטיפול הכימותרפי הראשון, שכלל עירוי של שני תכשירים כימיים. האונקולוג ניסה להבטיח מעט תקווה, אבל מקולו הרועד ומפרצופו הנפול ניכר שהוא לא מאמין למילים היוצאות מפיו.
    אחרי הטיפול הזה עוד המשיכה אימי בשגרת חייה ולא חדלה לבוא לעבודתה אצל רואה החשבון, אבל בתום הטיפול השני כבר עלתה על ערש דווי. כשעדכנתי את האונקולוג בטלפון, הוא המליץ לאשפז אותה, אבל היא סירבה נמרצות.
    למחרת הלכתי לבדי לבית החולים ותפסתי את האונקולוג במסדרון. הוא הקשיב לדבריי בחוסר סבלנות.
    "היא צריכה להיות במקום שיש צוות רפואי שיכול לטפל בה," פסק במעין כעס כבוש, אבל כשהבהרתי לו בתקיפות שזהו רצונה, משהו בו התרכך. הוא הוביל אותי למשרדו ונתן לי מספר טלפון של אחות שבאה לביקורים פרטיים, וגם מרשמים למשככי כאבים וחומרים משלשלים.
    שלושת השבועות הבאים התאפיינו בחולשה גדולה של אימי, בקוצר נשימה, בשיעולים שנעשו מכוערים מיום ליום, בתנומות ארוכות, בשיהוקים ובליחה בלתי נשלטת, בעצירות, בכאב בצד, בגב ובבטן, ובחוסר יכולת לעכל מזון מוצק. האחות הסיעודית, אישה נעימה כבת חמישים ששמה כבר נשכח ממני, באה אלינו פעמיים ביום, לשעתיים בבוקר ושעה בערב. היא הייתה מדברת עם אימי ומודדת לחץ דם, דופק וחמצן בדם, ובעיקר עזרה במטלות האינטימיות שאימי וגם אני העדפנו, מטעמים מובנים, שיתבצעו בידי אישה זרה.
    כמה ימים לפני מותה, עוד לפני שסיפרה לי על אבי, היא ניסתה להתמודד עם מנה קטנה של שמנת שהגשתי לה, וכשנואשה שאלה אותי אם אני זוכר שפעם, כשעוד גרנו בלוד, הלכנו יחד למכשפה.
    "כן," אמרתי. "אני זוכר."
    "אתה יודע שהיא אמרה לי שאני אמות מהמים?"
    הפה שלי נפער אז חרש, ולשוני, שיבשה גם היא, לא הצליחה להפיק הגה. רק באותם רגעים, כשזיעה קרה זלגה במורד עמוד השדרה שלי ורעידה טמירה חלפה בי, הבנתי שכשהעיוורת אמרה לי, ילד, שתיזהר מהמים, לא התכוונה אליי, אלא לאימי: ילד, שמור עליה, שים לב שהיא תיזהר מהמים.
    "כל החיים שלי ברחתי מהמים," המשיכה בין שיעול לשיעול, "אפילו ברחתי לירושלים, לשכונה של דוסים ופושטקים, בשביל לברוח מהמים, אפילו שברתי את האמבטיה ושמתי טוש, ובסוף אני מתה כמו שאימא שלי מתה, מהסיגריות."
    כעבור שלושה ימים, דקות אחדות אחרי שסיפרה לי את הסוד שהסתירה שנים, בעודי מכין לה במטבח מי כורכום, נחנקה אימי מהנוזלים הרבים שחדרו לריאותיה. אני מניח שיהיו כאלה שיראו בזה מוות בטביעה.
     
    *
     
    אחרי מותה, נשארתי לגור בדירתה. לא עשיתי שם שינויים משמעותיים, ורק את חדר השינה שלה הסבתי לחדר עבודה, כדי שישמש אותי ללימודיי.
    כעבור שנה, בגיל עשרים וחמש, השלמתי את לימודי המשפטים summa cum laude (שלישי במחזור). את ההצלחה האקדמית שלי תליתי בחוויית הדחייה שעיצבה אותי וגרמה לי להתאמץ כדי להוכיח שאני ראוי להערכה ולהכרה.
    כשסיימתי את הלימודים פניתי להתמחות אצל סגנית נשיא בית המשפט העליון דאז. הייתי מתמחה בולט למדי לעומת המתמחים האחרים באותו מחזור, שרבים מהם לא ניחנו באינטלקט מזהיר, אלא רק בקשר דם לאחד השופטים בערכאה (כך היה נהוג אז). ההערכה הרבה שזכיתי לה, והעונג העצום שהפקתי מכתיבת פסקי הדין שסגנית הנשיא חתומה עליהם, הבהירו לי שנועדתי להיות שופט.
    אחרי שעברתי את בחינות הלשכה והוסמכתי לעורך דין, הוצע לי להצטרף לסדנאות יזע משפטיות עם הבטחה לפוטנציאל השתכרות גבוה. הלכתי לכל הפגישות (בכל זאת, הייתי יתום. בלי גב כלכלי), ולבסוף החלטתי שלא להצטרף לפירמה פרטית אלא לסנגוריה הציבורית, שהוקמה באותם ימים. השכר, כפי שאפשר לצפות ממשרה ממשלתית שמושכת אליה בעיקר את מי שרוצים להרגיש טוב עם עצמם, היה מגוחך, אבל העבודה הייתה מעניינת וכך גם הלקוחות, בין שהיו אלה חוסים המועמדים לאשפוז כפוי ובין שהיו אלה עולים חדשים שבמקום סל קליטה קיבלו כתב אישום על רצח.
    יותר מכך, כיוון שכמעט תמיד ייצגתי נאשמים שבקושי הבינו היכן הם נמצאים, הייתה לי חירות מוחלטת לטעון את הטענות המשפטיות היצירתיות ביותר בלי שמישהו מציץ לי מאחורי הגב. ברוב המקרים לא מצאו הטענות האלה אוזן קשבת אצל השופטים, שהביטו בלקוחות שלי בסלידה ובאימה, כאילו לא היה כל אחד מהם בן אנוש, אלא רמש רירי וארסי.
    משום כך, אחרי שלוש הרשעות מהדהדות, הבנתי שכדי לשרת את טובת הלקוח עליי להשיג בעבורו הסדר טיעון סביר. כך נהייתי מכונת הסדרים משומנת, אם כי היו גם לא מעט מקרים שלא הצלחנו, הפרקליטות ואני, להגיע לידי הסכמה ונאלצנו להילחם עד הכרעת השופט, וכמעט תמיד ניצחה הפרקליטות (הייתה פעם אחת שהשגתי בה זיכוי מלא לנאשם — נרקומן בטרנינג זוהר שהואשם בפריצה לילית לבית הכנסת כדי לשדוד ספר תורה, שתואר בכתב האישום כ"ספר תורה נדיר, קודש לעם ישראל").
    בשנותיי כסנגור ציבורי שמרתי על קשר מסוים עם אליאס. היינו נפגשים פעם בחודש־חודשיים בעכו ויושבים באחד מבתי הקפה שליד הבורקס. במבטא ערבי קל היה מספר לי על חייו, שלא הרבה השתנה בהם מאז צעירותו. מעולם לא הקים משפחה, והוא חי לבדו בדירת רווקים מעופשת לא רחוק מהמאפייה (כיור מלא בכלים, טיפות שתן על האסלה). פעם או פעמיים הזמין לאחת הפגישות שלנו את ג'וליאן, אחיו הצעיר, אביו של הבחור מקורזל השיער. ג'וליאן הוא שניהל באותם ימים את המאפייה, ולכל אורך הפגישה הביט בי ולא אמר דבר.
    במפגשים בינינו, וגם בשיחות הטלפון, לא הצלחנו לחדור את מעטה הזרות ודיברנו על עניינים שאפשר לקשקש עליהם גם עם זר גמור. פוליטיקה, מזג האוויר וכדורגל. על אימי כמעט לא דיבר, וניכר שאינו רוצה להרחיב את הדיבור על נסיבות היכרותם. התעקשתי לברר, אך תמיד התחמק באלגנטיות, ממש כפי שהיא התחמקה מלספר עליו. רק כעבור שנתיים או שלוש סיפר שעבדה אצלם במאפייה תקופה קצרה ושהתיידדו אז. הוא לא ציין זאת במפורש, אבל בין השורות הבנתי שנולדתי לאחר מפגש חד־פעמי.
    בנסיעותיי משם בחזרה אל ביתי חשבתי עליו ועל חייו. תהיתי אם היטיבה איתו אימי כשבחרה שלא לספר לו על קיומי. לעיתים אף ניסיתי לדמיין או לנחש כיצד היו מתגלגלים הדברים אילו סיפרה לו. האם היה בוחר לעמוד איתי בקשר וכופה שנגור בעכו, או אולי היה בוחר להיעלם ולזרוע בי את תחושת הקלון התמידית של הילד הדחוי?
    לעיתים הייתי מדמיין אֵילו חיים היו לי אילו היה עומד איתי בקשר. מה היה יכול להעניק לי ומה אולי יכולתי אני להעניק לו. לא העליתי על דעתי שהיה מתחתן עם אימי, אבל תהיתי אם היה בוחר להקים משפחה, אילו ראה את העונג הגלום בקשר עם ילד, או שאולי היה נשאר ברווקותו? ואם כן, איך הייתי יכול לחיות בין שתי משפחות, יהודית וערבית? אולי הייתי נהיה מושא לעגם של הילדים או נתון להתחבטות בלתי פוסקת בשאלה אם אני יהודי או נוצרי. אולי אימי עשתה את הדבר הנכון כשניתקה אותי מן העיר ההיא והלכה ורשמה בתעודת הזהות שלבן שזה עתה נולד אין אב, ושמרה אותי בצמר גפן, הרחק ממאבקים וממשברי זהות? אולי זו הדרך היחידה שיכולתי להתקדם בה ולהיות סנגור מבטיח, שעוד ימונה יום אחד לשופט בבית המשפט העליון?
    את כל זה הייתי חושב באותן נסיעות ארוכות מעכו לירושלים, וברקע נשמע אז הפסנתר של קית' ג'ארט או אחמד ג'מאל. אבל אותן מחשבות הלכו והתמעטו ככל שנקפו השנים, וגם תכיפות הנסיעות שהולידו אותן הלכה וקטנה.
    ארבע שנים אחרי שהתחלתי לעבוד כסנגור ציבורי, כשהבנתי שהדרך לשיפוט עוברת במערכת התביעה, חציתי את הכביש — התמניתי לתובע בפרקליטות המחוז, וכעבור שנה אחת בלבד קודמתי והופקדתי על תיקי הון־שלטון. באותן שנים הגשתי עשרות רבות של כתבי אישום וניהלתי בעצמי למעלה מעשרה משפטים מתוקשרים נגד אנשי ציבור שסרחו, ונגד בעלי האינטרסים שבתמורה לקידום ענייניהם הגניבו לשליחי הציבור מעטפות מזומנים או הפתעות אחרות, החל בג'ובים מתגמלים במיוחד לבן ולבת שבדיוק סיימו את השירות הצבאי, וכלה במשלוח חגיגי של נערות ונערי ליווי.
    באותן שנים הפסיקו לקרוא לי לשירות מילואים, ואף שאין לי ראיה חותכת לכך, אין לי ספק שמפקד חטיבת המילואים שלי שמע שסיפרתי לכמה חברים מהיחידה שאבא שלי הוא ערבי נוצרי וכך החליט מה שהחליט. השחרור הלא רשמי לא הפריע לי, אבל בתוך זמן קצר נגדעו גם רבים מהקשרים האישיים שקשרתי בדובדבן.
    הלכה למעשה, בשנותיי כתובע בפרקליטות נשארו לי רק שני חברים קרובים: משיח וצ'זארה, שהכרתי בפקולטה למשפטים, ובעת ההיא היו עסוקים בכתיבת הדוקטורט שלהם. משיח, המבריק מן השניים, בחר לחקור את תחום המתות החסד מזווית משפטית ופילוסופית. עם זאת, בגלל מופנמותו ואופיו הבלתי מתפשר היה לי ברור שהקריירה האקדמית שלו תחוויר לעומת זו של צ'זארה החביב והכריזמטי, אשף יחסי הציבור, שאת המחקרים הסתמיים שלו במשפט בינלאומי הצליח לשווק — אלוהים יודע איך — כיצירות מופת.
    שלא כמוהם, לי לא הייתה כל כוונה להשתקע באקדמיה, ובכל זאת, להנאתי בלבד ובמקביל לעבודתי כתובע, השלמתי תואר שני בפילוסופיה, ועל התזה שכתבתי, "בין צדק לנקמה — דיון בהגותם של בייקון, הובס וקלייסט", קיבלתי ציון לשבח, והמנחה שלי התהלך כטווס במסדרונות החוג.
    זמן קצר אחר כך זומנתי לפגישה עם ראש החוג, טיפוס לבן ודק כמו נר של שבת, שהתמחה בהגותו של לאו דזה. בעודי מביט בספרים בסינית ובאנגלית הפזורים על שולחנו, הציע לי לכתוב דוקטורט. סירבתי. הוא שאל מדוע, ועניתי בציטוט מסולף שזכרתי מספר הדאו: החכם אינו למדן, הלמדן אינו חכם. ראש החוג הביט בי בחצי חיוך, אך כשהבין שאני רציני, נעטף בבת אחת בארשת אטומה, כאילו צופה כל פרצופו בשעווה.
    "אתה מבזבז את הפוטנציאל האקדמי שלך," לחש בעודו מניד את ראשו מצד לצד. "מה זה בכלל פוטנציאל," שאלתי אותו, מוכן להתפלמסות שהאמנתי שתבוא, אבל הוא, עם כל הדאואיזם שלו, מילא פיו מים (ילד, שתיזהר מהמים).
     
    *
     
    לפני עשר שנים, בגיל שלושים ושמונה, מוניתי לשופט בבית משפט השלום בירושלים (יש שופטים בירושלים). לא היה לי את מי להזמין לטקס ההשבעה, אז הזמנתי את משיח וצ'זארה, שבעת ההיא כבר שגשגו באקדמיה (בעיקר צ'זארה), ואת אליאס הגווע, הרווק הנצחי עם הפרוסטטה הבלויה. הוא הוסיף ג'ל לשיער ובא בחולצה מכופתרת וחגיגית, במכנסי ג'ינס מהוהים ובנעלי התעמלות חדשות מתוצרת ריבּוֹק. הוא עבר בדיקה משפילה בכניסה לאירוע, משום שהמאבטחים לא האמינו כשאמר שהוא אביו של אחד השופטים היהודים.
    רק לאחר התערבותי הוא הוכנס פנימה, ובמהלך כל האירוע נראָה כנטע זר, כמו אדם שחשב שהוא בא למסיבה או לערב פנויים־פנויות וגילה שהוא בביקור תנחומים אצל משפחתו של מת שמעולם לא הכיר. לכן, חוץ משיחה קצרה עם שני חבריי, הוא לא דיבר עם איש. רק עמד ליד אחד השולחנות ושתה קצת יין.
    בסוף הערב, אחרי שנפרדתי ממשיח וצ'זארה, הסעתי את הערבי המזדקן לתחנת האוטובוס ושם ליוויתי אותו ברגל אל הרציף הנכון. לפני שנפרדנו הוא חיבק אותי, וכשאימץ אותי אל גופו הרך והפריך לחש לי באוזן במבטאו הערבי הרך: "כל הכבוד. באמת כל הכבוד. אימא שלך עשתה עבודה טובה."
    איני יודע אם זה בגלל הכעס שלי על המאבטחים שהורו לו להסיר את חולצתו, את חגורתו ואת נעלי הריבּוֹק החדשות לפני הכניסה לאירוע, או מפני שהתרגשותו בטקס נגעה לליבי, או שפשוט מצאתי סוף־סוף תחליף לשם המשפחה הגלותי והמסורבל שליווה אותי מילדות, כך או כך, כבר למחרת הטקס הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את שם משפחתי. מאותו רגע הייתי לשופט אריאל בן אליאס. ידעתי שבבוא היום, כשאעמוד בפני ועדת המינויים לבית המשפט העליון, הדבר ישרת אותי.
    אחרי ההשבעה ושינוי השם הקדשתי את מרבית שעות היממה לעשייה שיפוטית ונהניתי מכל רגע. זכיתי לציונים גבוהים במשובי השופטים, ובאותם ימים אף כתבתי פסק דין פלילי של מאתיים עמודים והוא זכה לתהודה רבה. באותו פסק דין, שניתן לאחר שמיעת ההוכחות בתיק תקיפה חמורה על רקע כבוד המשפחה, דנתי ארוכות במושג הנקמה, דיון שבעצם שילב את התזה שהגשתי בחוג לפילוסופיה עם ניתוח מדוקדק של "הסוחר מוונציה". פסק הדין ההוא צוטט בכתבי עת משפטיים, ואפילו זכיתי לקבל מכתב מהנהלת בתי המשפט ונאמר בו כי הם שבעי רצון מעבודתי.
    באותן שנים עדיין לא השתחררתי מחוויית הדחייה שנטבעה בי מילדות. וכך, אף על פי שנחשבתי לרווק מבוקש יחסית (אם יורשה לי) ויצאתי עם בחורות רבות, נגזר עליי שלא להתמסד. גם אם פגשתי נשים שמצאו חן בעיניי, עד מהרה הובילו אותי מנגנוני ההגנה שלי אל המקום המוכר והבטוח, העצמאי והבודד. לימים הבנתי שגם מערכות היחסים החדשות והמרגשות עם מי שמצאו חן בעיניי העירו בי פחד גנוז, כזה שבוער תחת העור, פחד ילדותי שהאישה הזו, שבת הזוג הזו שאני מתחיל להיקשר אליה, תקום ותנטוש אותי. כל משפט שאמרה או כל שתיקה ששאגה, כל מבט מסתייג או קפיאה גופנית, כל עווית פנים או נשימה בלתי סדירה פורשו בראשי כהסתייגות וכרצון אילם לסיים את הקשר הזה; ועל פי רוב, גם עם נשים שלא רציתי שייעלמו מחיי בחרתי להקדים תרופה למכה (זו לא את, זה אני).
    התנחמתי בריבוי האינסופי ושכנעתי את עצמי שמוטב לי להמשיך בחיי הרווקות שמאפשרים לי להתנסות במפגשים עם נשים רבות, שונות כל כך.
    בתקופת כהונתי כתובע יצאתי בעיקר עם בחורות שהכרתי במסגרת עבודתי: לפעמים קולגות כוחניות מפרקליטות המחוז (הן לא היו כוחניות קודם לכן, זה בא עם התפקיד), לפעמים סנגוריות תאבות בצע שייצגו את הצד השני (הן לא היו תאבות בצע קודם לכן, עם האוכל בא התיאבון), ולפעמים קצינות משטרה או עורכות דין שהכרתי בקפטריה של בית המשפט (את נראית לפני דיון רציני).
    אלא שמאז מינויי לשופט החלטתי שלא לצאת עוד עם עורכות דין, נשות משטרה, שופטות ורשמות, מזכירות משפטיות, קלדניות ומתמללות, ובוודאי שלא עם עיתונאיות או עם כל מי שהיכרות אינטימית איתי יכולה לשמש אותן כנשק מקצועי נגדי. מאז היום שהושבעתי בו, את רוב הנשים הכרתי באתרי היכרויות באינטרנט. הייתי מנוי על כמה מהם, ובכולם, למעט שני האתרים הדיסקרטיים, פרסמתי תמונה מטושטשת ומרוחקת מספיק, כזאת שרק עיון מעמיק בה ירמוז שמדובר בי. סיפקתי כמה פרטים בסיסיים, אך מובן שלא חשפתי את עיסוקי.
    כך הכרתי כמה עשרות נשים. היו בהן רופאות ורופאות שיניים (כמה נורא), תסריטאיות של סרטי תדמית ורואות חשבון באחד מאותם בתי חרושת לדוחות כספיים (כמה משמים), נשות שיווק שמוכרות "דירות על הנייר" ותועמלניות של חברות תרופות (כמה מושחת), אקטיביסטיות למען זכויות החתולים או צלמות סטילס שחיות על מלגת מחיה חודשית מההורים (או מהסבתא). היו בהן גם כמה מהזן המצוי של הסטודנטית הנצחית, זו שעושה הסבה אחר הסבה בחיפושיה אחר צמיחה אישית, או ההיא שמנסה כבר שנים לסיים את הדוקטורט בפילוסופיה או בלימודי מגדר (או גרוע מכך, בפילוסופיה של המגדר), כאילו משתשלים את המשימה יחכו לה חיים אחרים בתכלית.
    אלא שלמעט מקרים אחדים, המפגשים עם אותן נשים — הגרושות, הנשואות, הרווקות, וכמובן האלמנה הצעירה שסיפרה לי כי אפשר למות גם מקרע בעורק בזמן התקף צחוק (לא יכולתי להמציא זאת בעצמי) — הסתיימו לאחר ששכבנו פעמיים או שלוש, ולאחריהן נתקפתי בתחושת מיאוס.
    על כל פנים, אם נחזור לענייננו, פסק הדין ההוא שפירקתי בו את מושג הנקמה למולקולות זעירות העלה אותי על הרדאר של הנהלת בתי המשפט, וחמש שנים לאחר מינויי לשופט כבר התמודדתי על קידום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. מכל מיני רמזים ששוגרו לעברי הבנתי שאני מינוי בטוח, אך לבסוף, בעקבות הסכם תת־קרקעי בין חברי הוועדה למינוי שופטים, פסחו עליי ובמקומי מונתה שופטת בינונית.
    בפגישה שיזמתי הבעתי את אכזבתי המרה בפני מנהל בתי המשפט, גוץ שפרצופו העגול נראָה כאילו שורטט במחוגה, ואף רמזתי כי אולי הגיעה העת שאפרוש מהמערכת. בעודי מביט בעיגול פניו כבר דמיינתי כיצד אייסד משרד בוטיק לעבירות צווארון לבן באחד מגורדי השחקים שהתחילו להיבנות בעת ההיא ליד הים (פרחים על השולחן, אקוורל של זריצקי).
    הגוץ לא התרגש מאיומיי, ורגע לפני שהסתיימה הפגישה, ומתוך הבנה כי המטרה מקדשת את האמצעים, העליתי את עניין השתייכותו המגזרית של אבי.
    "אני מבקש להאמין שאין קשר בין עיכוב הקידום לעובדה שאבי הוא ערבי," אמרתי למנהל, ואף שהופתע ענה בקול יציב, כאילו היה מודע לפרט הזה בביוגרפיה שלי: "לא, לא, כמובן שלא."
    כעבור כמה ימים נכנסתי שוב למשרדו של מנהל בתי המשפט, אלא שהפעם הוא שיזם את הפגישה. שם, מתחת לתמונתו של השופט המנוח חיים הרמן כהן, הובטח לי שבסבב הבא, בעוד שנתיים (כלומר לפני שלוש שנים), כשהוועדה לבחירת שופטים תתכנס שוב, אקודם לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כן, לא לבית המשפט במחוז דרום, שאליו חשבתי שאתמנה בסבב הקודם, אלא ליוקרתי מכל בתי המשפט המחוזיים בישראל.
    בינתיים, אמר מנהל בתי המשפט, ששאריות שוקולד מהרוגלך שאכל נדבקו לשפתו, אנחנו צריכים סגן נשיא לבית משפט השלום בתל אביב. זו פוזיציה שיפוטית־ניהולית, שעשויה לקדם אותך אל עבר מטרתך, אמר, בעודו ממטיר על השולחן פירורי בצק.
    ידעתי שסגן נשיא הוא תואר ריק, אבל הודעתי שאני מסכים. עוד באותו הערב הודיעה הנהלת בתי המשפט על המינוי החדש ועדכנה באתר האינטרנט שלה את הפרט הביוגרפי האקזוטי שחשפתי לפני המנהל.
    כעבור שבועיים כבר השכרתי את הדירה בירושלים לזוג של חוזרים בתשובה ועברתי לגור בשיכון בבלי, בדירת השרד התל־אביבית שהחזיקה הנהלת בתי המשפט (הדירה הועמדה לרשותי באופן זמני, עד שאתאקלם במרכז הארץ, אך בשירות המדינה, כידוע, אין דבר קבוע יותר מן הזמני).
    באותה הזדמנות, כיוון שאימי הבהירה לי שאזהרת המכשפה לא כוונה אליי, ניצלתי את הקרבה לקנטרי קלאב השכונתי, ובתוך שבועות אחדים כבר שחיתי כמי שמעולם לא חשש מהמים.
    בחודשים הראשונים בתפקידי החדש הייתי עסוק בעיקר בעבודה מנהלתית: שיחות עם השופטים, ניתוב עומס התיקים בין מותָבים שונים, מעקב אחר היקף התביעות המוגשות ומשך זמן סילוקן, הטמעת הליכי גישור מרצון ומשימות יומיומיות שנדרשות מכל מנהל. זו הייתה עבודה משמימה למדי, אבל כל העת נשאתי עיניי לעבר מטרתי, תחילה אל היום שאתמנה בו לשופט במחוזי, ואחר כך, כעבור כמה שנים של עבודה קשה וליקוקי תחת ושימוש מחוכם במוצאי החצי ערבי, אל הכיסא הנכסף בעליון. זה נראה רק עניין של זמן.
    • שי אספריל
      צילום: אוראל כהן
    • שי אספריל

      שי אספריל נולד ב-1978 בתל אביב וגדל בהוד השרון. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ולאורך השנים היה סופר צללים, עורך דין ועיתונאי חוקר. פרסם את הרומן "אגרוף" (כנרת, זמורה־ביתן, 2016) ואת קובץ הסיפורים "עוד מעט החורף מתחיל" (הקיבוץ המאוחד, 2012), ועליו זכה בפרס רמת גן לסופרי ביכורים. השופט הוא ספרו השלישי.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
    שילה נעמן
    |
    ביקורת העורך
    |
    10/02/19
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות