הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השוטר שלי
  • השוטר שלי
    בת'אן רוברטס | תרגום: גיל שמר
    ידיעות ספרים | 2012 | פרוזה תרגום | 350 עמ' מודפסים

    רומן לירי יפהפה על אישה ושני גברים הלכודים במשך חיים שלמים במעגל של אהבה וקנאה מינית, מאת אחת הסופרות המבטיחות בבריטניה.

     

     

    בשנות החמישים של המאה העשרים, בברייטון שבאנגליה, בקשרים זה בזה גורלותיהם של שלושה צעירים: טום ברג'ס, שוטר תכול-עיניים; מריון, מורה צעירה ומאוהבת; ופטריק, אוצר אמנות משכיל ומתוחכם. אלא שאת המשולש הזה לא ניתן בשום אופן לרבע, גם לא באמצעות אהבה עזה ותשוקה בוערת, והוא עתיד להוביל את השלושה במשעול של כאב ובדידות, שגם אחרי חיים שלמים אין להם מזור.

     

     

    השוטר שלי – המבוסס על סיפור חייו של הסופר א"מ פורסטר – הוא רומן בעל עוצמה רגשית נדירה על מחירם הכואב של סודות ושקרים, על אהבה שאינה בת-מימוש ועל ההשפעה המכריעה שיש למוסכמות חברתיות על יכולתו של האדם לחיות את חייו במלואם. בפרוזה עזת-מבע ורבת-רגש, רוקמת בת'אן רוברטס, סופרת צעירה ועטורת פרסים, סיפור אנושי ומלא חיים על הסבל העקר הנולד מן הבערות ומחוסר הסובלנות.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פּיסהֵייבן, אוקטובר 1999


    שקלתי לפתוח במילים "אני כבר לא רוצה להרוג אותך" - כי אני באמת כבר לא רוצה - אבל אז החלטתי שתחשוב שזה מלודרמטי להחריד. תמיד שנאתָ מלודרמות ואני לא רוצה להרגיז אותך עכשיו, לא במצבך הנוכחי, בימיך האחרונים, אולי.
    אז זה מה שאני מתכוונת לעשות: להעלות את הדברים על הכתב, כדי שאצליח להבין איך כל זה קרה. זה סוג של וידוי, וכדאי לדייק פה בפרטים. אחרי שאסיים אני מתכוונת להקריא לך את התיעוד הזה, פטריק, כי אתה כבר לא יכול לענות לי בזלזול. וגם אמרו לי לדבר איתך כמה שיותר. הדיבור, אומרים הרופאים, חיוני אם רוצים שתחלים.
    כושר הדיבור שלך כמעט נהרס, ואפילו שאתה כאן אצלי בבית, אנחנו מתַקשרים בכתב. כשאני אומרת בכתב אני מתכוונת להצבעה על כרטיסי לימוד. אתה לא יכול להגות את המילים, אבל אתה יכול לאותת על הרצונות שלך: "לשתות", "שירותים", "כריך". אני יודעת שאתה רוצה את הדברים האלה עוד לפני שהאצבע שלך מגיעה אל התמונה, אבל אני נותנת לך להצביע בכל זאת, כי לטובתך רצוי שתהיה עצמאי.
    נכון שזה מוזר, שעכשיו זאת אני עם עט ונייר, כותבת את... איך נקרא לזה? זה לא בדיוק יומן, לא מהסוג שאתה ניהלת פעם. מה שזה לא יהיה, אני זאת שכותבת, ואילו אתה שוכב במיטה שלך, עוקב אחרי כל תנועה שלי.

    אף פעם לא אהבת את רצועת החוף הזאת, קראת לה "פרוור על הים", מקום שזקנים עוברים אליו כדי לבהות בשקיעה ולחכות למוות. האזור הזה - חשוף, בודד, סחוף רוח, כמו רבים וטובים ביישובי החוף הבריטי - זכה לכינוי "סיביר" באותו חורף נורא של 63'. עכשיו הוא לא קודר עד כדי כך, גם אם נשאר חדגוני כמו שהיה; אני אפילו מוצאת נחמת-מה בכך שהכול בו צפוי. פה, בפיסהייבן, הרחובות זהים מקצה לקצה: צמוד-קרקע צנוע, גינה שימושית, פיסה מלוכסנת של נוף ים.
    התנגדתי בתוקף לתוכניות של טום לעבור לגור פה. למה שאני, תושבת ברייטון כל חיי, ארצה לגור בקוטג' חד-קומתי, גם אם סוכן הנדל"ן קרא לו "שאלֶה שוויצרי"? למה שאסתפק במעברים הצרים בצרכנייה המקומית, בצחנת השומן הישן של "פיצה ג'ו" ושל "בית הקבב", בארבעת בתי הלוויות, בחנות לחיות מחמד ששמה "קסם חייתי" ובניקוי יבש שהצוות בו "הוכשר בלונדון" לכאורה? למה שאתפשר על דברים כאלה אחרי ברייטון, שבתי הקפה בה מלאים תמיד, שהחנויות בה מציעות יותר משאפשר לרצות - או להצטרך - ושהמזח בה תמיד מואר, תמיד פתוח, ולעתים קרובות אפילו מאיים-משהו?
    לא. חשבתי שזה רעיון איום ונורא, בדיוק כפי שאתה היית חושב. אבל טום היה נחוש בדעתו לפרוש למקום שקט יותר, קטן יותר, בטוח יותר כביכול. קצת, לדעתי, כי נמאס לו לגמרי להיזכר בסיורי המקוף הישנים שלו, בפעלתנות הישנה ההיא. דבר אחד שקוטג' קטן בפיסהייבן לא עושה, זה להזכיר לך את פעלתנותו של העולם. אז הנה אנחנו כאן, במקום שאף אחד לא יוצא בו לרחוב לפני תשע וחצי בבוקר או אחרי תשע וחצי בערב, פרט לקומץ מתבגרים שמעשנים מחוץ לפיצרייה. הנה אנחנו פה בקוטג' שבו שני חדרי שינה (זה לא שאלֶה שווייצרי, ממש לא), במרחק נוח מתחנת האוטובוס ומהצרכנייה, עם מדשאה ארוכה להשקיף עליה וחבל כביסה על גלגלת ושלושה מבנים בחצר (מחסן, מוסך, חממה). נקודת האור היא הנוף לים, שהוא אכן מלוכסן - רואים אותו מחלון חדר השינה הצדדי. את החדר הזה נתתי לך, והצבתי את המיטה כך שתוכל לראות את פיסת הים הצרה הזאת כאוות נפשך. נתתי לך את כל זה, פטריק, למרות העובדה שעד כה לטום ולי מעולם לא היה נוף משלנו. מדירתך בצ'יצֶ'סטֶר טֶרֶס, עם כל גימורי העץ שלה מתקופת העוצרוּת, אתה נהנית מהים יום יום. אני זוכרת היטב את הנוף מהדירה, גם אם ביקרתי אצלך רק לעתים נדירות: את מסילת הברזל, את גני דְיוּק מַאוּנד, את שובר הגלים המתכסה קצף לבן בימים של רוח חזקה, וכמובן את הים - תמיד שונה, תמיד זהה. מהבית הטוּרי שלנו ברחוב איזלינגווֹרד, כל מה שטום ואני ראינו היה הבבואות של עצמנו בחלונות של השכנים. אבל בכל זאת, לא ממש ששתי לעזוב את המקום ההוא.
    ולכן אני משערת שכשהגעת הנה מבית החולים לפני שבוע, כשטום הוציא אותך מהמכונית והושיב אותך בכיסא שלך, ראית בדיוק את מה שראיתי אני: את האחידות החומה של טיח הגרנוליט, את הפלסטיק החלק להגזים של הדלת כפולת הזיגוג, את גדר עצי המחט הגזומים למשעי סביב הבית, וכל זה בטח הבעית אותך, בדיוק כפי שהבעית אותי. ושם המקום: "האורנים". כל כך לא יאה, כל כך חסר דמיון. סביר להניח שזיעה קרה זלגה על צווארך ולפתע לא חשת בנוח בתוך החולצה שלך. טום הסיע אותך לאורך השביל הקדמי. אני בטוחה שהבחנת שכל מרצפת היא לוח בטון אפור-ורדרד מיושר לגמרי. כשהכנסתי את המפתח לחור המנעול ואמרתי "ברוך הבא," פכרת את ידיך וחילצת מפניך משהו דמוי חיוך.
    בכניסה למסדרון עם הטפט הבז' ודאי הבחנת בריח האקונומיקה שהשתמשתי בה לקראת בואך, ובניחוח גופו של וולטר, הקוֹלי המעורב שלנו, שארב מתחתיו. נדת קלות בראשך למראה תצלום החתונה הממוסגר שלנו, טום בחליפה הנפלאה ההיא מ"קוֹלבּי" ואני באותה הינומה נוקשה - על הכול שילמת אתה, כמובן. ישבנו בסלון, טום ואני על מערכת הקטיפה החומה החדשה שנקנתה בכסף מחבילת הפנסיה של טום, והקשבנו למנגינה המתקתקת של ההסקה המרכזית. וולטר התנשף לרגלי טום. ואז טום אמר, "מריון כבר תדאג לארגן אותך." וראיתי את עווית הכאב שחלפה על פניך נוכח נחישותו של טום ללכת, את האופן שבו המשכת לנעוץ מבט בווילונות הרשת כשטום צעד לעבר הדלת ואמר, "יש לי משהו לסדר."
    הכלב יצא אחריו. אתה ואני ישבנו והקשבנו לקול צעדיו של טום לאורך המסדרון, לרשרוש המעיל שהוריד מהוו, לַשקשוק כשבדק אם המפתחות בכיסו; שמענו איך פקד בעדינות על וולטר לחכות, ואחר כך רק את קול יניקת האוויר כשמשך ופתח את דלת הכניסה כפולת הזיגוג ויצא מהבית. כשהסתכלתי עליך לבסוף, ידיך, רפות על ברכיך הכחושות, רעדו. האם חשבת אז, כשנמצאת סוף סוף בבית של טום, שאולי זה לא יהיה בדיוק מה שחלמת עליו?

    • בת'אן רוברטס
    • בת'אן רוברטס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות