הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השואה, התקומה והנכבה
  • השואה, התקומה והנכבה
    רסלינג | מאי 2013 | שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 374 עמ' מודפסים
    במשך שלושה דורות טיפחה החברה הישראלית נרטיבים ומיתוסים מכוננים הקשורים לשואה, לתקומה ולקשר ביניהן – ואלה עיצבו את הוויית החברה הישראלית ואת התודעה הקולקטיבית שלה. אולם בנרטיבים ובמיתוסים שטופחו ישנם "חורים שחורים" רבים; מדינת ישראל מנסה למנוע שיח על נקודות המבט השונות, היא אינה מאפשרת ראייה היסטורית אחרת זולת זו אשר שוללת את התפיסה הפלסטינית אשר רואה בהתרחשויות של שנת 1948 "נכבה" – אסון מבחינתה. 
     
    ספרו החשוב והמרתק של יאיר אורון מבקש לנתח היבטים הקשורים לאירועים אשר התרחשו בארץ-ישראל בשנת 1948; הוא מתייחס באופן ביקורתי לנרטיבים שנוצרו בחברה הישראלית ביחס לאירועים אלה ומציע קריאה פרשנית חדשה למשולש שואה, תקומה ונכבה, משולש טרגי שכמעט ולא נבחן במחקר. 
     
    הספר מעלה שאלות ביחס לנושאים מהותיים, בין השאר: האם וכיצד השפיעה השואה על התנהלות המלחמה ב-1948 ועל יחס הלוחמים בני הארץ והעולים החדשים לפלסטינים? האם בצלה של השואה היה נדמה שהכול מותר? האם ובאיזו מידה השואה לימדה אותם את שפת הכוח, ושמא הייתה מורת דרך, מנחה למגבלות הכוח, להומניזם ולערך חיי אדם – לכך שקיימים איסורים גם בעת מלחמה? האם ישראל ביצעה מעשי אונס, טבח? האם ערכה טיהור אתני באזורים מסוימים של ארץ-ישראל? האם ביצעה ישראל ג'נוסייד, ואם לא – מדוע יש הטוענים כך? בין פרקי הספר: המפגש בין ניצולי השואה ליישוב, הוויכוח על החזרת הפליטים, הדפים הקרביים של אבא קובנר, סיפורי המלחמה של יורם קניוק ושל ס. יזהר ומוסר ומלחמה. אורון מציע בספר זה גישה הומניסטית, אשר לפיה במקום תחרות בין הקורבנות יש לטפח את אחוות הקורבנות, את ההזדהות עם סבלו של האחר.
     
     
    פרופ' יאיר אורון פרסם למעלה מעשרים ספרים, לצד מאמרים רבים בארץ ובעולם; מלמד וחוקר את נושאי הג'נוסייד, זהויות יהודיות וישראליות באוניברסיטה הפתוחה; עומד בראש מפעל ייחודי הכולל פרסום של 12 ספרים שעוסקים בנושא הג'נוסייד על היבטיו השונים – שמונה מהם מתורגמים עתה לאנגלית. ספרו "זהויות ישראליות" ראה אור ברסלינג, 2010.
  • ספר דיגיטלי
     
    40
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
    'נוכחות' השואה בארץ-ישראל ב-1948
     
    ביולי 2000 התקיים המשא ומתן הדרמטי לשלום בין ישראל והפלסטינים בהנהגתו של ביל קלינטון. דן מרידור, שר בממשלת נתניהו (2012), אז יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, ניהל רישום מדויק של האירועים שהסתיימו כזכור ללא תוצאות משמעותיות והובילו בסופו של דבר לקריסת תהליך השלום והשמאל הישראלי. מוסף הארץ (29.07.2011) הביא בעריכתו של גידי וייץ קטעים מיומני דן מרידור. במרוצת הימים שבהם שהו המשלחות במקום נידונו עניינים מעניינים שונים. מעבר לנושאים השונים שנידונו, לחשדנות, לקשיי התקשורת ולהלוך חזור סביב עניין ירושלים, אני מבקש להציג להלן חלק מהשיחות שהתנהלו ביחס לשאלת הפליטים וזכות השיבה – אחת מנקודות המחלוקות העיקריות בין הצדדים. קטעים אלה ממחישים כיצד העבר קשור להווה, וכיצד ההווה תלוי בעבר ומושפע ממנו, ומהווה גם היום אחת מנקודות המחלוקת העיקריות, אם לא המרכזית שבהן, וכיצד ההווה ישפיע בצורה מכרעת על עתידנו. ב-20 ביולי 2000 בסביבות השעה 22:30 נפגשים רובינשטיין, עודד ערן ומרידור עם נביל שעת' ועם יאסר עבד רבו לדיון בעניין הפליטים. זהו הרכב נפיץ: רובינשטיין ומרידור הם הנציים ביותר מבין חברי המשלחת הישראלית. עבד רבו ושעת הם פליטים: 
     
    אנחנו נתבעים לקבל אחריות ליצירת בעיית הפליטים ולפתרונה. כל פליט רשאי לבחור לשוב לישראל וכן – בנוסף לכן או במקום זאת – לקבל מאיתנו פיצויים [...] שעת' הסביר את עמדתם, אליקים – את עמדתנו. איננו מכירים באחריותנו ליצירת הבעיה. אנחנו מכירים בסבל האנושי שנגרם כתוצאה מהמלחמה ומעזיבת הבתים. איננו מקבלים את הזכות של כל פליט לבחור בשיבה לשטח ישראל ולא אנחנו, אלא קרן בינלאומית, תשלם את הפיצויים. אנחנו מוכנים לתרום לה. יאסר עבד רבו שאל: "אם אינכם אחראים לבעיה, אינכם מוכנים לקלוט פליטים ואינכם מוכנים לשלם פיצויים, מדוע אנחנו יושבים איתכם בכלל?". 
     
    רובינשטיין ושעת' מספרים בדיחות כדי להפיג את המתח, אך התוכן המעיק והפער העמוק מעיבים על האווירה: "נביל דיבר על מאות-אלפי פליטים שישובו לישראל והוסיף, דרך אגב, מאות-אלפים יכול להיות מ-200 אלף ועד מיליונים רבים [...]".
     
    ביום שבת, 22 ביולי 2000, בין 18:00 ל-20:00 התקיימה פגישה נוספת בעניין הפליטים שגלשה להתנגשות חזיתית של שני נרטיבים – התנגשות מייאשת: 
     
    שעת' תיאר בהתרגשות את ההיסטוריה של הסכסוך בעיני הפלסטינים: היהודים עשו מעשה שאין לעשותו (not done) בעידן המודרני. הם באו לארץ במספרים גדולים – במאות-אלפים – בעיקר בשנות ה-30 וה-40, בלי לקבל רשותם של תושבי הארץ הפלסטינים, שהארץ שייכת להם. הבריטים עזרו בכך ליהודים. איש לא שאל לדעתם של התושבים. היהודים קיימו מדיניות מכוונת של טרנספר של הפלסטינים החוצה. בדברו אלי, הוא אמר שנכון שהמפלגה שלי (ז'בוטינסקי) לא דגלה בטרנספר, אך זו היתה המדיניות של ההנהגה [...] ובמלחמת 48' גירשנו במכוון מאות-אלפי פלסטינים.
    השיחה "התחממה". הזכירו את דיר יאסין ואת הגירוש מרמלה ולוד וטענו למעשי טבח. אנחנו, היהודים, צריכים להכיר באחריותנו. לאורך דבריו בלטה ההשוואה המתמדת, גם אם לא באורח בוטה, לשואה [...] הם דרשו שנכיר באחריותנו לנכבה. התפתח דיון היסטורי, מוסרי ואטימולוגי על משמעות המונח "נכבה" ועל ההשוואה המשתמעת – אף פעם לא מפורשת – עם השואה. לדברי שעת' וחבריו, בלי שיבה, קודם כול מלבנון ואחר כך, תוך מגבלות, ממקומות אחרים, אין על מה לדבר. זכות השיבה היא העיקר. הצעותינו אינן עונות אפילו על מקצת דרישותיהם המינימליות וכו'.
     [...] כך הובהר לנו כיצד נתפסת הציונות בעיניהם: מעשה עוול היסטורי חמור ביותר. אנחנו המנוולים ועלינו להכיר באשמתנו [...] בדברי אמרתי שאינני מוכן לחתום על ההסכם אם הם לא יכירו באחריותם לסכסוך, למלחמות שנכפו עלינו, לאנשינו שנהרגו באלפים ולנזק הנורא שגרמו לנו כל השנים [...] הם התנגדו לחלוקה וחמישה צבאות ערב פלשו לארץ כדי להשמידנו [...] בתשובה אמרו הפלסטינים שצבאות ערב לא היו אלא כוחות קטנים וחלשים מאיתנו שלא עזרו להם כלל [...] חוץ מזה, אמר נביל, מיפו הוברחו הערבים עוד באפריל, לפני תחילת המלחמה. מעשי הטבח שהיהודים עשו במקומות שונים נועדו להבריחם וכן הלאה. בתום הישיבה שאלתי את עצמי האם ניתן להגיע להסכמה? ואולי זו רק טקטיקה של משא-ומתן שהונחו לנהל, עד שישראל תוותר בנושא זה או בנושאים אחרים? לצערי, נראה לי שהדברים עמוקים ורגשיים מדי. יש מאות אלפי פליטים המאמינים בהם. קשה.
     
    השאלות שבהן עוסק הספר עלו בשנת 2000 בדרג הבכיר ביותר במשא ומתן בין ישראל והפלסטינים, ונראות גם כיום ללא פתרון. יתרה מזאת, משקלה של הנכבה, עוצמת הרגשות שהיא מעוררת ומקומה ביחסי שני העמים ממשיכים לגדול. בקרב שתי הקבוצות הלאומיות ישנם חוגים, לא קטנים ככל הנראה, אשר מחריפים את עמדותיהם ולעתים נוקטים מדיניות של הכול או כלום, "או אנחנו או הם". דוגמה לכך הם בין השאר אירועי הנכבה שהתרחשו בשנת 2012. באוניברסיטת תל אביב תכננו סטודנטים יהודים וערבים עצרת לציון הנכבה. לאחר ניסיונות שונים למנוע את העצרת, בהם התערבותו של שר החינוך גדעון סער (ליכוד), היא התקיימה בסופו של דבר, ב-14 במאי 2012, מחוץ לכותלי האוניברסיטה, בסמוך לשער הכניסה. מאות סטודנטים ערבים ויהודים השתתפו באירוע וקראו תפילת יזכור אלטרנטיבית. מנגד התקיימה הפגנה של מאות אנשי ימין, ובמהלך הטקס נשמעו קריאות בוז, "מות למחבלים", וכן הקריאה הקשה, הצינית, "הבאנו נכבה עליכם", שיש בה סתירות פנימיות (הבאנו או לא הבאנו נכבה?) ומרכיבים של אכזריות. לפני הטקס התקים דיון סוער בנושא בוועדת החינוך של הכנסת. יושב ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת אלכס מילר (ישראל ביתנו), שיזם את הדיון, גינה את הטקס והזהיר: "היום מקיימים 'יזכור' לחללי הנכבה ומחר יקיימו 'יזכור' לחיילים הנאצים" (השוואה נואלת לדעתי). במהלך הדיון התנהלו חילופי דברים קשים בין חברי הכנסת הערבים לבין חברי כנסת מהימין.  באותו שבוע הפיצה אוניברסיטת חיפה הודעה לעיתונות ובה הודיעה ש"לא תאפשר לקיים אירוע לציון יום הנכבה בשטח האוניברסיטה", כנראה מתוך חשש לפגיעה בתקציביה ממשרד החינוך.  
    למלחמת 1948 יש שני נרטיבים, שני פנים לסיפור 1948: הנרטיב היהודי-ציוני והנרטיב הפלסטיני. רוחות רפאים מהלכות, ואבל לא מעובד מתפרץ מדי פעם בפעם. לחלק ניכר מהקורבנות הפלסטינים אין לא "יד" ולא "שם". אבל את הנרטיב הפלסטיני אי אפשר למחוק. 
    • יאיר אורון
    • יאיר אורון
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הבנאליות של החמלה
    • מבצע קציצה
    • נקמתו של הרשל גרינשפן
    • סוכן זיגזג
    • גרמניה, אחרת
    • בגן חיות הטרף
    • מפלצת הזיכרון
    • נוטות החסד
    • בנגאזי-ברגן-בלזן
    • מלחמת העולם השנייה
    • כך היה אושוויץ
    • התליון