הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הרקמה שבינינו
  • הרקמה שבינינו
    גילה בלפר | מאי 2018 | עיון, הורות וזוגיות, פסיכולוגיה | 196 עמ' מודפסים
    מי מאתנו לא עובר משבר בחיי הנישואים?  
    ספרה של גילה בלפר "הרקמה שבינינו", נושא בשורה על האפשרי בבניית קשרים משמעותיים בחיים בשניים, והוא נע בין פרוזה - סיפורה האישי והמרגש של המחברת, לבין ספר עיון - המודל הטיפולי שיצרה ומשמש אותה בהצלחה כמטפלת זוגית. 
    לצד סיפורי המקרה המובאים בספר, חושפת המחברת בגילוי לב את המשבר שעבר עליה עם בעלה, ובכך מאתגרת את מהות הקשר המתקיים בדרך כלל, בין מטפל ומטופל. 
    הקוראים יוצאים נשכרים פעמיים: הם עדים לתהליך ההתפתחותי שכל אחד מאתנו עובר בתוך מערכות יחסים, ובנוסף לחוויה הרגשית והסיפורית, הם מקבלים גם כלים ראשונים ותובנות שיסייעו להם בשיפור מערכות היחסים הקיימות בחייהם בכלל, ועם בני הזוג בפרט.
    המודל הטיפולי והחדשני שיצרה בלפר, הוא תולדה של גילוי אישי לנוכח המשבר בחיי הנישואים שחוותה, והוא אשר סייע לה לשקם, לבנות ולחדש את מערכת היחסים עם בעלה. 
    המודל מבוסס על רקמת החיבור שבגוף האדם – רקמה התומכת באיברי הגוף, מחברת בין האיברים ומפרידה ביניהם, והוא מדמֶה אותה למרחב המתקיים בין בני הזוג במערכות יחסים; כפי שלכל איבר יש אפיון משלו העומד בפני עצמו ובזכות רקמת החיבור הוא מקיים תקשורת עם איברים אחרים ושיתופי פעולה בתוך גוף אחד ושלם, כך גם אצל בני האדם - אם נשכיל לראות את עצמנו כחלק ממנגנון שלם, תוך קבלה עצמית ושמירה על עצמיותנו, אזי הזוגיות שלנו תהפוך למצע פורה המאפשר צמיחה ומצויינות אישית. 
    גילה בלפר משתמשת במודל זה עם מטופליה ומסייעת בהצלחה רבה למספר רב של  זוגות במשבר.
    הספר הוא בסיס הכרחי לאלו מאתנו שרוצים לחוות זוגיות מיטבית! 
    גילה בלפר, עובדת סוציאלית בהכשרתה, עם למעלה מ-30 שנות ניסיון בהתערבויות טיפוליות, מנחה ומטפלת ביחידים ובזוגות, למדה טיפול זוגי, אימאגו, את תרפיית הגשטאלט, למדה ולימדה NLP ודמיון מודרך, משלבת בין השיטות הטיפוליות ומתאימה אותן למטופליה בהצלחה רבה. בלפר היא תושבת הנגב, נשואה ואם לשתי בנות. "הרקמה שבינינו" הוא ספרה הראשון.
     
    "שילוב מרתק בין האישי למקצועי המדעי והסיפורי". 
    פרופסור ורד נבו סלונים, אוניברסיטת בן גוריון.
     
    "ספרה של גילה בלפר מרשים, אמין. הרגישות והכנות מאפשרים להציג בחדות סיטואציות, מצבים משפחתיים ואנושיים. המטפורה - רקמת החיבור מתאימה מאוד למודל כפי שהוא מוצג בספר".
    פרופסור יצחק בן מרדכי, אוניברסיטת בן גוריון. 
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • השלד
     
     
    הסיפור שלהם מתחיל מהסוף. בערוב ימיהם, התקרבו הוריי זה לזה. הריחוק ביניהם התקיים לאורך שנים רבות, שישים כמעט. הקור המצמית שבעיניהם התחלף בלחלוחית וברפיון הגוף. ההתקמטות, העקמומיות, העייפות, כל אלה יצרו נקודות חיבור מקווקוות, שקטות, חבויות כמעט. בלי משים הם החלו מושיטים ידיים זה לזה. הזמן כופף את הגאווה, והנוקשות נעשתה דקה. גופם כמו נטה במרוכך, נכנע. הם פסקו להטיח דברים קשים זה בזה, הלחימה נדמה. מאגרי האיבה הלכו והידלדלו, לא היו בפיהם מילים קשות כבעבר. כשגופם נחלש כל כך ונזקק, הם התחילו מתקיימים בתוך מהותם הפנימית. שם, במשך שנים ספורות של חסד, הם גילו את ההדדיות, את האכפתיות, את הרכות ואת החמלה. כך הוחמצה האהבה.
    הבית שלנו חי בתוך פרדס, בשורה האחרונה, הצפונית, בעיר הקטנה שלנו, רמלה. בינינו לבין היישוב הסמוך, באר יעקב, ניטע פרדס גדול. בית קטן ולו חצר גדולה היה ביתנו. חצר שהייתה חלקת גן עדן קטנה, ובה עצי פרי, כמו חבושים, לימונים, תפוחי עץ, תפוחי זהב, ואפילו שקדיה מניבה. ביניהם התרוצצו תרנגולות ואפרוחים שסבתא שלי טיפלה בהם. בין ביתנו לבתי השכנים השתרעה רחבה ענקית ששימשה אותנו למשחקים, ושם גם הדלקנו את מדורות ל"ג בעומר.
    אבא שלי, חרוש הדאגות, נראה כבד כמו העיר ירושלים, וכמוה היה מחולק לחלקים שונים ונצורים. נפשו ולבו היו סגורים יותר מחומות העיר, והיו לו הרים של דאגות, אינספור משימות, ודרכים צרות ומפותלות להביא פרנסה הביתה. אבא מילא את המצוות ברצינות יתרה וביראת שמים. גם במצוות כיבוד אב ואם נהג בהקפדה. אף שהוריו, סבי וסבתי, היו זכאים לדירה נפרדת כשעלו ארצה, החליט אבי שהם יגורו איתנו, כמו שנהוג היה בתימן.
    בצד הנוקשות שגילה בענייני קודש גילה אבי נוקשות גם בענייני חול, ועל כך העידו פניו. את רוב מלחמותיו ניהל מול אמי, אבל המלחמות האמיתיות התנהלו בינו לבין עצמו. לא היו לו שותפים למחשבות או למשימות שנטל על עצמו. רוב הזמן הוא נראה כמו אחד שנערם על גבו תל אבנים. אבנים שכופפו את גופו ועיקמו את מבטו, ואף על פי כן מלבושו היה מוקפד, ובשבתות הדור אפילו. הוא היה לבוש בז'קט כדבר שבשגרה, לעתים אף ענב עניבות צבעוניות, ולראשו חבש מגבעת.
    אמא שלי הייתה משולה בעיני לגלי ים. באה והולכת, גאות ושפל, שוטפת ונסוגה וחוזר חלילה. היא הייתה רצה מפה לשם, ומעולם לא היה לה זמן לעשות את כל שהציבה לעצמה. בסופו של דבר, תמיד הייתה חוזרת לאותה נקודה, לאותה שגרה. היה לה חיוך שהיה פותח את הגוף לשמחה, היא נראתה כנערה שטרם בגרה. איברי גופה קטנים ומעודנים, גמדיים כמעט. כפות ידיים קטנות כשל ילדה, נעליים במידה שלושים ושתיים אותן הייתה קונה בחנויות לנעלי ילדים — וכולה חיוניות מלבבת.
    מטבע הדברים היא לא הצליחה להסתדר עם המעמסה שהוטלה עליה מצדו של אבא שלי, וגם לא ידעה איך לעצור אותו, להסתכל רגע מסביבה, לראות לו בעיניים. יכול להיות שאימצה את ההתנהגות הזאת כדי לא להתמודד עם העצב שהיה חרוש על פניו, עם התסכול שניבט מעיניו. היא זכתה לחיזוקים רבים ולעידוד מכל הסובבים אותה. כולם התמוגגו מהקצב המטורף שלה בתחזוקת הבית, מהיגיעה המתמדת, מהשפשוף וההברקה. תמיד נמצא צורך לסיבוב נוסף של ניקיון או של בישול, העיקר להישאר בתנועה. באה והולכת, באה והולכת.
    סבי וסבתי, הורי אבי, גרו כאמור יחד איתנו. סבא שלי היה נוקשה מאוד בעברו, והוא היה, ללא ספק, האחראי הישיר לכך שהוריי נישאו בכפייה. אבי מצא את עצמו גרוש כבר בהיותו בן עשרים. הייתה זו תופעה נדירה בתימן. אשתו הראשונה עזבה אותו כאילו היה רוח, מבלי לגרום לו לחשוד, וחזרה עד מהרה לכפר שממנו באה. בנישואיהם הקצרים הספיקו ללדת שלושה ילדים, בת ושני בנים. האחד נפטר אחרי כמה חודשים, ואת השני ארזה יחד עם מעט המיטלטלין שלה. בדרכה אל בית הוריה, ומשלא הצליחה לשאת בזרועותיה את שני ילדיה, הפקידה את בתה הבכורה, שהייתה אז בת שלוש, בידי עובר אורח שהיה מוכר למשפחה, וביקשה ממנו להחזירה לבית אבי. סבתי היא שגידלה אותה.
    כנהוג בתימן, לאחר נישואיה לאבי עזבה אשתו את הכפר שממנו באה, שהיה במרחק של שני ימי הליכה ברגל. היא וסבתי לא הסתדרו ביניהן בלשון המעטה. בתחילה נראָה שמדובר בקשיי התאקלמות בעקבות כניסתה של נערה חדשה לבית, והתערבותה בנעשה במטבח ובניקיון הבית, אבל עד מהרה התברר שהן התנגשו זו בזו בכל דבר, קטן כגדול, הקשור בשליטה על הנעשה בבית. יחסיהן של השתיים עלו על שרטון. אשתו של אבי, כך סופר, סירבה לעתים להביא מים מהבאר, לא הצליחה ללמוד את מלאכת תיבול האוכל, והגרוע מכול — היא הרשתה לעצמה לנוח מעת לעת, דבר שנתפס כעצלות ובטלה. על כך סבתי לא הייתה יכולה להבליג.
    באותו יום שבו עזבה את הבית וחזרה אל הכפר שלה, אבי, כהרגלו, היה בעבודה, וממילא לא הצליח להשכין שלום בין נשות הבית. הוא עבד כסוחר בשווקים סוּק אָלְאָחַאד וָלְתָלוּת (השווקים של ימי ראשון ושלישי), כמו גם בכיפוף פחים, בתפירה של נאדות מים, בגידול צאן, ולמעשה שלח ידו בכל מה שהבטיח פרנסה טובה. אשתו הראשונה חזרה לבית הוריה בתקווה שילך אחריה, אבל הוא בחר לסיים את הקשר. מן הסתם לא היה יכול להתמודד עם המרד, קל וחומר עם הבושה על גאוותו שנרמסה.
    מכיוון שכך, כפה עליו סבי להינשא בשנית, הפעם לאמי. יכול להיות שהוא חשב כי נישואיו לאמי יצליחו למלא את החלל המרוקן של נשמתו, וכי אמי תקים אותו מעלבונו. הוריי היו בני דודים, ואמי אף נשאה אותו שם כשל סבתי — שם פרטי ושם משפחה גם יחד.
    אמי הייתה רק בת ארבע עשרה כשאביה בישר לה כי תינשא לאבי. קטנה־קטנה, חייכנית וחרוצה, כך סיפרו לנו, מוכנה לכל משימה, ועושה הכול בהתלהבות — בין שמדובר בליקוט זרדים, שאיבת מים מהבאר או שטיפת כלים. אלה היו עבודות הבית שיועדו לילדות־נשים הקטנות. אביה, שאהב אותה עד מאוד, בישר לה על נישואיה לאבי, והיא סמכה עליו בעיניים עצומות שכן לא ידעה דבר על משמעות הנישואים. כל שידעה היה שמדובר בטקס המלוּוה בשירה ובריקודים, באוכל ובריחות טובים. היא שמחה להיות מלכה לשבעה ימים, אך מעבר לזה לא ידעה דבר, בעיקר כי לא היה נהוג לדבר על דברים כאלה. כמו אמה וסבתה לפניה גם אמי נשלחה לגורלה עם המשפט הסתום: "מה שהוא יגיד לך לעשות, תעשי!" כך קרה שלמדה על בשרה מהי מהות הנישואים. למבוגרים היו ציפיות גדולות מגוף של ילדה קטנה בעלת ידיים קטנות ולב קטן ובו חדרים קטנים.
    היא הייתה ילדה ממושמעת, בִּנְת חָלַל, שמשמעותו ילדה כשֵרה, וגם יפה הייתה. עיניה הגדולות והשחורות מוסגרו בגָרְגוּשׁ, כובע העוטף את הראש ואת העורף, בדרך כלל בצבע שחור, רקום ברקמה עדינה ומקושט בפעמוני כסף קטנים. ביום חתונתה, חבשה כובע גבוה יותר ומפואר יותר, מוזהב ומעוטר אף הוא בפרחים ובתכשיטים. משתה החתונה נמשך כמקובל שבעה ימים ושבעה לילות. חתונה ארוכה, ציפייה דרוכה, שבסיומה נפל עליה הכול באחת. אמי לא אהבה את מה שנגלה לפניה. "הרמתי את העיניים וראיתי שהוא היה שחור," כך סיפרה לי כשבגרתי, וה"שחור" היה מודגש ונאמר בקול רם, קול שחדר לגופי כמו מתכת מושחזת. היא חיפשה אצלי צידוק לכך שהיא דחתה את אבי ואני, הכהה ביותר מבין ילדיה והדומה לו מכולם, לא ידעתי את נפשי.
    בארבע וחצי לפנות בוקר כבר הזדרז אבי להניח תפילין, וגם את התפילה לחש בקצב מהיר. לפעמים היה נושף אוויר יחד עם המילים, שהשתחררו ממנו כמו אנחה, ולפעמים נאספו אליו המילים בחזרה כמו סוד, כמו היו אלה דברים שהם רק בינו ובין האלוהים: "...תחינתנו לפניך, ויהי רצון... וקבל תחינתי... וחנני... ברוך אתה... שעשה לי כל צורכי." אמא שלי הייתה מכינה לו ביצה רכה שהיה מחסל ברגע, וכריכים עם גבינת קוטג' וסחוג, כדי שייקח איתו לעבודה. את הקפה הם היו שותים תוך כדי פעילות הבוקר. הוריי היו כל כך ערניים בשעות האלה, שלפני עלות השחר, כל כך אוהבים היו את הבוקר. נדמה כי היו אלה הפעמים הנדירות שהן שיתפו פעולה זה עם זו. אני יכולה לראות בעיני רוחי את אמא שלי חדורת שמחה על כך שהיא טורחת למענו, גאה על כך שאבא שלי חרוץ, וירא שמים. ברוב הפעמים הוא היה יוצא בסערה מהבית, ולא משנה איזה מזג אוויר שרר בחוץ. כשהיה נפרד ממנה לשלום היה זה תמיד עם רגל אחת בחוץ, על השביל המוליך מהבית אל החוץ. אחר כך הייתה אמי מתארגנת לקראת הנסיעה לתל אביב, כדי לנקות בתים של נשים יפות שהגיעו מאירופה.
    דלת זכוכית דקה הפרידה בינינו, הילדים, לביניהם. הם לא היו רואים אותנו אבל אנחנו ראינו אותם, מסונוורים מהאור, מתכווצים ומתפתלים מתחת לשמיכות, מנסים להשיב את השינה שנגנבה מאיתנו. הם היו כל כך שקועים בצהלת הבוקר, ובשיחותיהם זה עם זו, עד שלא שמו לב לנוכחותנו, ולא ניסו אפילו להיות שקטים לבל תופרע שנתנו.
    אבל מה שנראה כמו אידיליה בשעות הבוקר התנפץ לנגד עינינו לקראת הערב. בדריכות רבה, הייתה אמי מתהלכת אנה ואנה, כולה חיוורת, מפוחדת, מבקשת מכולנו לשמור על השקט לקראת בואו של אבי. אם הגיע עייף וזעוף, כפי שקרה על פי רוב, הייתה זו סבתי שהגישה לו את ארוחת הערב ולא אמי. לעתים קרובות שימשה סבתא שלי כמגן מפני אבי, שכן לא העז להעיר לה או להתנגד לה. אבל השקט היה מתוח, והתחושה הייתה שהכול עומד על כרעי תרנגולת. מבחינתנו, תם היום.
    עד שובו של אבי היינו משחקים בחוץ בתופסת, או במחבואים, ועושים פה ושם מעשי קונדס שתכליתם הייתה להבהיל את העוברים ושבים או למתוח אותם. בחוץ היה אפשר לצעוק, לצהול, לשמוח, לרוץ, להתעייף, לצחוק, ליהנות. כשקראו לנו הביתה נכנסנו לכוננות שקט. ידענו לשתוק כל כך טוב, לא להפריע, לא לנשום אפילו כשסבתא הייתה עושה לנו סימנים עם האף. מתנו לצחוק כשהסתכלנו עליה, אבל לא העזנו. החנקנו את הצחוק עמוק בבטן כדי שחלילה לא יפרוץ החוצה שבריר מהשמחה שלנו. אסור היה להעיב על העצב.
    היינו דרוכים לקראת הבאות. לא ידענו מה יקרה לאחר שיסיים את ארוחתו. כל מה שידענו הוא שעלינו להתכונן ללכת לישון ושהנה, חלף לו עוד יום בשלום. יום מתוח ככל הימים, כשברקע מזמזם זעם שלא מתפרק, ורק נאסף ונאגר ומחכה להזדמנות שבה יתפרץ בבת אחת.
    • גילה בלפר
    • גילה בלפר
      גילה בלפר, עובדת סוציאלית לפי הכשרתה, מרצה במסגרות שונות על מודל “הרקמה שבינינו”, מנחה בסדנאות ומטפלת ביחידים ובזוגות. למדה טיפול זוגי, תרפיית הגשטאלט, למדה ולימדה NLP ודמיון מודרך. משלבת בין השיטות הטיפוליות ומתאימה אותן למטופליה על מנת להשיג את התוצאות הרצויות. גילה בלפר, תושבת הנגב, נשואה ואם לשתי בנות.
      בקרו באתר האינטרנט שלה: הרקמה שבנינו
      ובעמוד הפייסבוק: הרקמה שבנינו
     
    העוקץ
    |
    העוקץ
    |
    10/05/17
     
    חגית בן חור
    |
    פרלמנט הספרים
    |
    05/08/18
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מדוע האהבה כואבת
    • לחיות פתוח
    • לכי תביני גברים
    • סיפור מהצד
    • לסדר את המיטה הזוגית
    • חמש שפות לאהבה לפנויים פנויות
    • יומנים מחדר המיטות
    • חמש שפות לאהבה
    • סוד האהבה
    • בודהה ואהבה
    • לצאת מהדעת - מצרות לאוצרות בחיים הזוגיים
    • האמת העירומה של האהבה