הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים
  • הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים
    אדגר אלן פו | תרגום: שירלי אגוזי
    עם עובד | 2007 | מתח ופעולה | 172 עמ' מודפסים

    ב-1841 פורסם לראשונה "הרציחות מרחוב מורג" ואתו נולד הסיפור הבלשי. אדגר אלן פו, גאון פרוזה, סופר חודר נפש ותודעה, הוליד את הבלש אוגוסט דופאן והמציא ז'אנר ספרותי חדש. דופאן איננו חוקר משטרה המתרוצץ בין זירות הפשע אלא אינטלקטואל מבריק ומקורי המאמין באינטואיציה ובכוח המחשבה. שלושת הסיפורים המרכזיים בקובץ הזה מציבים בפני דופאן אתגרים קשים: גופותיהן של אם ובת נמצאות בחדר נעול; מכתב בעל חשיבות עצומה לעתידה של צרפת נגנב על-ידי אישיות פוליטית בכירה; צעירה יפת מראה נעלמת לפתע וגופתה שטה על הנהר. לא בכדי טבע פו את חותמו על דורות של משוררים וסופרים: הברק מעורר ההשתאות, צלילות המחשבה והאומץ להישיר מבט אל המציאות של זמנו עושים את פו ליחיד ומיוחד ואין דומה לו. התעלומות שבהן הוא עוסק גדולות יותר מאשר הפרשיות עצמן. פו הוא לא רק מגדולי הסופרים במאות האחרונות אלא גם מגדולי החוקרים של נפש האדם והחברה האנושית. גם היום, למעלה מ-150 שנה לאחר שפורסם הסיפור הראשון, לא נגרע דבר מעוצמתו של פו. קריאה בסיפוריו היא מסע מענג, מבהיל ומתעתע בנבכי נפש האדם. סדרת הקלאסיקונים גאה להציג את שלושת סיפורי הבלש הראשונים בהיסטוריה הנקראים כרומן אחד. אליהם נוספו הסיפור "איש ההמון", ואחרית דבר מקיפה מאת שמעון אדף.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    74 59.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • איזה שיר שרו הסירנות, ובאיזה שם נתכנה
    אכילס כשהסתתר בין הנשים, אלה אמנם
    שאלות קשות, אך לא כאלה שהן מעבר לכל
    פתרון.
    סר תומס בראון*


    [* מתוך ״קבורת הכד״,"Urn Burial", מאת הרופא והסופר הבריטי סר תומס בדאון, נתפרסם בחיבורו שלעיל ובחיבורו אמונת הרופא, Religio medici. כל ההערות בסיפור זה וכבאים אחריו, למעט במקום שצוין אחרת, לקוחות מתוך המהדורה המוערת לסיפורי: פו, The Annotated Tales of Edgar Allan Poe בעריכת Stephen Peithman, הוצאת דאבלדיי, ניו יורק 1981.]

    התכונות השכליות שמכנים אותן ״אנליטיות״, כשהן לעצמן, ניתנות אך מעט מאוד לניתוח. אנו יכולים להעריך אותן רק על פי תוצאותיהן. ידוע לנו עליהן, בין שאר הדברים, שלמי שמחזיק בהן במידה ניכרת - הן תמיד מקור להנאה מלאת חיים. כשם שאדם חזק שואב עונג מיכולתו הגופנית, ומהנה את עצמו בתרגילים שמזמנים פעולה לשריריו, כן עולץ המומחה באנליזה בפעילות הרוחנית המביאה לידי פענוח. הוא שואב עונג אפילו מהעיסוקים הפעוטים ביותר שמביאים את כישרונו לכלל פעולה. הוא מחבב תעלומות, חידות, כתבי־סתרים, ובפתרון כל אחד מהם הוא מציג דרגה כזאת של חריפות השכל, שלבעלי התפיסה הרגילה נראית על־טבעית.

    התוצאות שלו, שהן פועל יוצא של השיטתיות בתמציתה, נראות, לאמתו של דבר, באינטואיציה ממש.
    אין זאת אלא שכישרון הפענוח שואב משנה כוח, במידה רבה, מלימוד המתמטיקה, ובמיוחד מהענף הגבוה שלה, אשר לא בצדק - ורק בגלל פעולותיו הנסוגות לאחור - נקרא, כמו במלוא הידורו, חוכמת הניתוח. ואולם חישוב כשלעצמו איננו ניתוח. שחקן שחמט, למשל, עושה את האחד בלא שיתאמץ באחר. יוצא אפוא שמידת השפעתו של משחק השחמט על אופיו של השכל לוקה באי־הבנה גדולה. אינני כותב עתה מאמר, אלא רק מקדים לסיפור מוזר למדי מחשבות אקראיות במידה רבה; אשתמש אפוא בהזדמנות זו כדי לקבוע שמשחק הדמקה הצנוע מעמיד את הכוחות הגבוהים ביותר של האינטלקט החושב במבחן נחרץ ויעיל יותר מכל גנדרנותו המשוכללת של השחמט. באחרון, שבו לכלים יש מהלכים שונים ומשונים, בעלי ערכים שונים ומשתנים חליפות, המסובך נחשב בטעות (טעות שכיחה למדי) למעמיק. כאן נזקקים היזקקות רבה לתשומת לב. אם תרפה ולו לרגע, תיגרם שגיאה שבהיסח הדעת, והתוצאה תהיה היפגעות או תבוסה. המהלכים האפשריים אינם רק מרובים אלא גם מפותלים, ולכן הסיכויים לשגות שגיאה כזאת, שבהיסח הדעת, מוכפלים, ובתשעה מתוך עשרה מקרים, השחקן המרוכז יותר, לא החריף יותר, הוא המנצח. לעומת זאת במשחק הדמקה, שמהלכיו יחידים וכמעט שאין בהם גיוון, הסיכויים לשגיאה שמתרחשת בהיסח הדעת מתמעטים עד מאוד, וכשתשומת הלב כמעט שאין לה שימוש, כל יתרון שישיג אחד המְשחקים יושג באמצעות חריפות השכל. אם לנקוט ניסוח מופשט פחות - נדמיין משחק דמקה שהכלים בו הם ארבעה מלכים בלבד, ושכמובן, אין לצפות בו לטעות. ברור שהניצחון כאן יוכרע (אם שני המתמודדים שווים לחלוטין) רק באמצעות מהלך מחוכם, תוצאה של מאמץ גדול של האינטלקט. המתמודד, שנשללו ממנו התחבולות הרגילות, משליך את עצמו אל תוך רוחו של היריב, מזדהה עמה, ולא אחת מבחין, רק במבט, באמצעים היחידים (שלעתים הם אמנם פשוטים עד כדי גיחוך) שיאפשרו לו לשדל את יריבו לשגות או לזרזו לכלל שיקול מוטעה.
    משחק הוויסט נודע מאז ומעולם בהשפעותיו על מה שמכונה כושר החישוב; ואנשים בעלי אינטלקט מן הדרגה הגבוהה ביותר ידועים כמי ששואבים ממנו הנאה שאין להסבירה כביכול, ואילו את השחמט הם פוטרים כמשחק שטותי וריקני. אין ספק שאין כמשחק הוויסט להעמיד בניסיון את כושר הניתוח. שחקן השחמט הטוב בעולם אינו אלא שחקן השחמט הטוב ביותר; אבל שליטה בוויסט מעידה על יכולת להצליח בכל אותן משימות חשובות, שבהן שכל מתמודד עם שכל. באומרי שליטה, כוונתי לדרגת שלמות הכוללת הבנה של כל המקורות שמהם אפשר להשיג יתרון לפי חוקי המשחק. הללו מרובים, ולא זו בלבד אלא שגם לובשים צורות רבות, ולעתים קרובות הם שרויים בחביוני מחשבה, החסומים בפני ההבנה הרגילה. להתבונן בתשומת לב פירושו לזכור בדייקנות; ובכך יצליח שחקן השחמט המרוכז גם בוויסט, כל עוד חוקיו של הויל* (שהם עצמם מבוססים על המנגנון הפשוט של המשחק) יהיו מובנים כל צורכם לכול. מקובל אפוא לחשוב שדי בזיכרון טוב ובפעולה ״לפי הכללים״ כדי להגדיר משחק טוב. ואולם מיומנותו של בעל חוכמת הניתוח ניכרת בעניינים שהם מעבר לכלל לבדו. הוא מבצע בדממה אינספור פעולות של התבוננות והסקת מסקנות. כך, אולי, עושים גם חבריו; וההבדל בהיקף המידע המושג טמון פחות בתוקף המסקנה ויותר באיכות ההתבוננות. הידע הדרוש הוא במה להתבונן. השחקן שלנו איננו מגביל את עצמו כלל וכלל; והוא גם איננו דוחה הסקת מסקנות מדברים שהם מחוץ למשחק רק משום שהמשחק הוא המטרה. הוא בוחן את ארשת פניו של שותפו למשחק ומשווה אותה בקפידה לארשת פניהם של יריביו. הוא מביא בחשבון את דרך מיון הקלפים בכל ״יד״; ולעתים מזומנות סופר סדרה אחר סדרה וקלף קובע אחר קלף קובע על פי המבטים שנותנים בהם אלה המחזיקים בהם. ככל שהמשחק מתקדם הוא שם לב לכל שינוי בהבעת פנים ואוסף שפע של מחשבה מן ההבדלים בין ארשת של ביטחון, של הפתעה, של ניצחון או של כאב. לפי האופן שבו נלקחת לקיחה הוא שופט אם יש בכוחו של המשחק לקחת לקיחה נוספת מיד. הוא מבחין בתחבולה על פי האופן שבו מושלכים הקלפים על השולחן. מילה שנפלטה בטעות; קלף שנפל או התהפך, ושהסתרתו מלווה דאגה או אדישות; ספירת הלקיחות והסדר שלהן, מבוכה, היסוס, להיטות או פחד - כל אלה מספקים לכושר התפיסה האינטואיטיבי כביכול שלו עדויות למצב הדברים הממשי. לאחר שניים־שלושה סיבובים ראשונים, הוא יודע בבירור את תוכנה של כל ״יד״, ומאותו רגע ואילך הוא מניח את קלפיו בתכלית שאין מדויקת ממנה, ממש כאילו הפנו אליו שאר המשחקים את קלפיהם.
    [* ספר חוקים של משחקי קלפים שחיבר אדמונד הויל האנגלי.]
    אסור לבלבל בין כישרון הניתוח לבין חריפות השכל סתם. כי בעוד שבעל כישרון הניתוח הוא בהכרח גם חריף שכל, האיש ששכלו חריף לעתים מזומנות איננו מסוגל לניתוח כלל ועיקר. כישרון הפרשנות, או ההרכבה, שבאמצעותו מתגלה בדרך כלל חריפות השכל, ואשר לו ייחסו הפתולוגים* (בשוגג, לדעתי) איבר נפרד במוח בהניחם שמדובר בתכונה פרימיטיבית, נצפה לעתים קרובות כל כך באנשים שהאינטלקט שלהם גובל מבחינות אחרות בטמטום, שכל מי שכתבו על עניינים שבשכל העירו על כך. בין חריפות שכל לבין כישרון ניתוח שורר הבדל גדול הרבה יותר מההבדל בין שיגיון לדמיון, אם כי הוא מסוג דומה מאוד. תמצא, למשל, שחריפי השכל שוגים בדמיונות תמיד, בעוד בעלי הדמיון האמיתיים הם לעולם אנליטיים.
    [* אנשי מדע הפרנולוגיה, ניתוח מבנה הגולגולת.]
    הסיפור שלהלן ייראה לקורא, במידה מסוימת, כפרשנות לטענות שהובאו לעיל.
    כשגרתי בפאריס באביב ובחלק מן הקיץ של שנת --18, התוודעתי שם לאדון ושמו ס׳ אוגוסט דופאן. האדון הצעיר הזה היה בן למשפחה מצוינת, נעלה, לאמתו של דבר; אבל בשל מגוון שלם של אירועים אומללים בא לידי עוני כזה, שתשו כוחות נפשו, והוא חדל להתערב בעולם וגם לא טרח להשיב לעצמו את הונו. בחסדי נושיו נשאר בידו שריד קטן מירושת אביו, ומן ההכנסות שהניב הצליח, באמצעות ניהול קפדני של משק הבית, להשיג את צורכי החיים הבסיסיים בלי להטריח את עצמו במותרותיהם. אכן, ספרים היו דבר המותרות היחיד שלו, ובפאריס אפשר להשיגם בקלות.
    פגישתנו הראשונה היתה בספרייה עלומה ברחוב מונמארטר, שם חיפשנו בדרך מקרה אחר אותו כרך נדיר ויחיד במינו, וחיפושינו אלה הביאו אותנו לכלל קשר קרוב. התראינו שוב ושוב. מצאתי עניין רב בסיפור המשפחתי הקטן שגולל באוזני באותה הכנות הידועה שהצרפתי מתענג עליה כאשר הוא עצמו נושא סיפורו. הפליא אותי גם ההיקף העצום של קריאתו בספרים; ומעל לכול, הרגשתי איך נפשי ניצתת בי בלהט הפרוע וברעננות החיה של דמיונו. מאחר שחיפשתי אז אי אלו דברים בפאריס, הרגשתי שחברתו של אדם כזה תהיה בעבורי אוצר שאין לו שיעור, ואת הרגשתי זו גיליתי לו ביושר לב. בסופו של דבר סודר שנגור יחד בזמן שהותי בעיר; ומאחר שהייתי נתון בקשיים כלכליים פחותים מאלה שלו, הורשיתי לשכור ולרהט בסגנון שהלם את העגמומיות המופלאה של מזגנו המשותף, בית מגורים משונה ואכול־שנים, שננטש לפני זמן רב בשל אמונות תפלות שלא העמקנו לחקור בהן, בית מט לנפול באזור מרוחק ונידח ברובע סן ז׳רמן.
    אילו נודעה שגרת חיינו במקום הזה לעולם, היו רואים בנו משוגעים - אם כי, אולי, משוגעים שאין בהם כדי להזיק. בידודנו היה מושלם. לא קיבלנו אורחים. יתר על כן, מקום מגורינו נשמר בסוד מפני מכרי שמקודם. את דופאן איש כבר לא הכיר, והוא לא הכיר עוד איש בפאריס. התקיימנו אך ורק בינינו ובין עצמנו.
    שיגיון היה לידידי (וכי איך אכנה זאת?), מאוהב היה באלת הלילה כשלעצמה; במוזרות הזאת שלו, כמו בכל האחרות, נשביתי גם אני, והתמסרתי עד כלות לשיגיונותיו הפרועים.
    אלוהות השחור עצמה לא דרה עמנו כל העת; אבל יכולנו לזייף את נוכחותה. עם הנץ החמה הגפנו את התריסים הכבדים של ביתנו הישן והדלקנו שני נרות שהדיפו ריח בושם עז, והטילו קרניים רפות וחיוורות. בעזרת אלה העסקנו את נשמותינו בחלומות - קראנו, כתבנו ושוחחנו, עד שהודיענו השעון את דבר בואה של החשכה האמיתית. או אז הגחנו שלובי זרוע אל הרחובות והמשכנו את נושאי השיחה של אותו היום, או שוטטנו הרחק עד שעה מאוחרת, מחפשים - בין האורות והצללים הפרועים של העיר המאוכלסת בצפיפות - את אותה התעלות רוחנית עד אין קץ שההתבוננות השקטה יכולה להביא עמה.
    בשעות כאלה לא יכולתי שלא לשים לב לכישרון אנליטי מוזר אצל דופאן (אף על פי שכבר הייתי מורגל לצפות לכך מהשלמות העשירה שלו).* גם הוא נראה כמי שנהנה הנאה עזה מהפעלתו של כישרון זה - אף שלא מעצם גילויו - ולא היסס להודות בעונג ששאב מפעולה זו. הוא התפאר באוזני, בצחקוק שקט, שככל שהדבר נוגע לו רוב בני האדם נושאים חלונות בחזותיהם,** ונהג להביא הוכחות ישירות ומעוררות פליאה להיכרותו האינטימית עם המתרחש בחזי שלי. התנהגותו ברגעים כאלה היתה קרירה ומרוחקת; הבעת עיניו היתה ריקה, ואילו קולו, טנור עשיר בדרך כלל, התרומם לצליל גבוה, שהיה נשמע נרגז אלמלא היה דיבורו כה שקול ובהיר. כשראיתי אותו במצבי הרוח האלה, שקעתי לעתים מזומנות בהרהור על הפילוסופיה של הנשמה החצויה והשתעשעתי בדמיונות על דופאן הכפול - זה היצירתי וזה השכלתני.
    [* Rich ideality. פשר הביטוי במקור לא ברור עד תומו]
    [** אלוזיה לסיפור של לוקיאנוס, המספר על מומוס, אל הצחוק, שאמר ליופיטר כי היה עליו ליצור את בני האדם עם חלונות בחזותיהם, כדי שיראו את מחשבותיהם האמיתיות.]
    אל לכם להסיק מדברי אלה שאני מגולל איזו מעשיית מסתורין או מחבר סיפור הרפתקאות דמיוני. מה שעולה מתיאורי את התנהגותו של האיש הצרפתי אינו אלא תוצאה של אינטליגנציה מרוגשת ואולי אף חולה. אבל דוגמה תיטיב יותר מכול להעיד על אופי הערותיו באותן השעות.
    לילה אחד טיילנו ברחוב ארוך ומלוכלך, בקרבת פאלה רויאל. שנינו היינו שקועים, ככל הנראה, במחשבות, ואיש מאתנו לא הוציא הגה במשך רבע שעה לפחות. לפתע פתאום התפרץ דופאן ואמר את המילים: ״אמת, הוא ברנש נמוך מאוד, ומוטב לו שיציג על בימת הווריאטה.״
    ״בלי כל ספק,״ עניתי בהיסח דעת, בלא שהבחנתי בתחילה (כל כך הייתי שקוע במחשבותי) באופן המופלא שבו עלו דבריו בקנה אחד עם מחשבותי. כעבור רגע התעשתי, ולתדהמתי לא היה גבול.
    ״דופאן,״ אמרתי ברצינות רבה, ״הדבר נבצר מהבנתי. אינני מהסס לומר שאני מוכה תדהמה, ואני מתקשה לתת אמון בחושי. הכיצד ידעת שאני חושב על---?״ כאן עצרתי, כדי לוודא מעל לכל ספק שבאמת ידע על מי חשבתי.
    ״---שנטילי,״ אמר הוא, ״מדוע עצרת? אמרת לעצמך שבשל נמיכות קומתו אין הוא מתאים לשחק בטרגדיה.״
    על נושא זה בדיוק נסבו מחשבות,. שנטילי היה סנדלר לשעבר מרחוב סן דני, שבלהיטותו לבימה קיבל על עצמו את תפקידו של קסרקסס במחזהו של קרביון בשם זה,* ושפכו עליו קיתונות של לעג.
    [* המחזאי פרוספר דוליו דה קרביון (1762-1674 ,Crebillon).]
    ״הסבר לי, למען השם,״ קראתי, ״את השיטה - אם אמנם יש כאן שיטה - שבעזרתה יכולת לרדת כך לחקר נפשי.״ לאמתו של דבר, הייתי מבוהל יותר מכפי שהייתי מוכן להראות.
    ״רוכל הפירות,״ השיב ידידי, ״הוא שהביא אותך לכלל מסקנה שמתקן הסוליות אינו גבוה דיו לתפקיד קסרקסס, *".et id genus omne
    [* לטינית: ״וכיוצא באלה״.]
    ״רוכל הפירות! - אתה מפליא אותי - אינני מכיר שום רוכל פירות.״
    ״האיש שנתקל בך בריצה כשנכנסנו לרחוב - לפני רבע שעה בערך.״
    עתה נזכרתי שלמעשה, רוכל פירות וסל תפוחים על ראשו כמעט הפיל אותי שלא במתכוון כשעבדנו מרחוב ס--- לרחוב שבו עמדנו; אך מה לזה ולשנטילי - את זאת לא יכולתי להבין בשום פנים ואופן.

    • אדגר אלן פו
    • אדגר אלן פו

      פו אדגר אלן
          

      אדגר אלן פו (1809-1849) היה משורר וסופר אמריקני, אבי סיפור האימה, סיפורת המתח והספרו הבלשית.
      פו נולד בבוסטון. עד הגיעו לגיל שנתיים איבד אב ואם. בשנת 1815 עזב יחד עם משפחתו המאמצת לאנגליה וכעבור חמש שנים חזר יחד איתם לארצות הברית. בעת לימודיו באוניברסיטה החל לשתות ולהמר. פו התגייס לצבא אך גורש בשל בעיות משמעת. בשנת 1832 התיישב פו בריצ'מונד, שם גם נשא את דודניתו בת ה-11. הוא החל מפרסם ספרי שירה וסיפורים קצרים. הוא החל גם משתמש באופיום. רעייתו חלתה בשחפת והוא התמכר לאלכוהול. למעט נחת זכה כאשר התפרסמה בהצלחה הפואמה העורב בשנת 1845, אולם למרות ההצלחה המשיכו הוא ואשתו להתקיים בדוחק וב-1847 נפטרה אשתו.
      לא ברור מה התרחש בימיו האחרונים של אדגר אלן פו. הוא הובהל לבית החולים, כנראה לאחר שנמצא ברחוב ללא בגדים וממלמל מלים חסרות פשר. ב- 1849 נפטר בבית החולים בשל דלקת במוח והוא בן 40 בלבד.
      ספרו הבור והמטוטלת המכיל ארבעה סיפורים פרי עטו מגלה את כשרונו לאווירת אימה, בלהה וסיוט.
       ב"סדרת הקלאסיקונים" יצא קובץ סיפוריו הרציחות ברחוב מורג.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המכתב הגנוב ואחרים
    • מצב ביש וסיפורי אימה אחרים
    • פרנקנשטיין
    • זר
    • הדירה
    • ולא נותר אף אחד
    • הייתי חיית מחמד של השטן
    • דוקטור סליפ
    • הבן הטוב
    • רצח רוג'ר אקרויד
    • האישה בלבן
    • האישה בחלון