הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הרומן האפל 2 - בלייר 2
  • הרומן האפל 2 - בלייר 2
    אניטה גריי | תרגום: דפנה לוי
    לבבות | ספטמבר 2019 | רומן אירוטי | 450 עמ' מודפסים
    אל תיקחו את מה שלא שייך לכם –  אלא אם אתם מוכנים להילחם למענו.
     
    שרדתי את האדון המושחת והחולני שלי, מקסים. כעת אני שייכת לצ'רלי דקנה  – הוא לימד אותי לאהוב אותו, ואני למדתי לרָצות אותו. הוא ריסק את כל מה שהאמנתי בו. חיי עדיין מתנהלים באזור האפור –  בין אפלה לאור, בין אהבה לשנאה, בין בגידה לרצח. 
    אני נאבקת באילוף האכזרי שאולפתי על ידי מקסים, כדי לגלות מי היא בלייר, למען צ'רלי. אני עדיין נושאת אליו את עיניי, מתענגת על תשוקותיו הסוטות ומרָצה את תאוות השליטה שלו. 
    עד שהוא עובר את הגבול. 
    אני מקווה שלא שברתי את ליבכם לגמרי בתחילת סיפורי, כי הסיפור הזה רק מתחיל. אני עומדת בפני אתגרים שלוקחים אותי אל הקצה, ואיומים הגוזלים ממני את היקר לי מכול. ואם לא יחזירו לי את מה שאינו שלהם – מישהו ימות.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אזהרת טריגר:
    הספר "בלייר 2" אינו מתאים לקוראים מתחת לגיל 18, והוא מכיל תיאורים של פגיעות גופניות, הסכמה לא ברורה ואלימות.
     

    פרולוג

    "אני אוהב אותך, בלייר," אומר צ'רלי ברכות אל פי. "כעת עצמי את עינייך, מתוקה, וחשבי על משהו נחמד."
    אני מתאמצת לטלטל את ראשי, ומסרבת לעצום את עיניי. אני מפחדת מדי מהניתוח. אני פשוט לא מוכנה למות. כל עוד אני מצליחה, אני נאבקת בהרדמה המערפלת, שצורבת בקור את עורקיי. אני שוכבת כאן במיטת בית החולים ומביטה, מחפשת את העומק בעיניו של צ'רלי. יש להן גוון כחול נוקב כל כך, ועם זאת כהה ורדוף כמו עיניי.
    גן העדן שלי.
    אני זקוקה לו יותר משאי פעם נזקקתי לאדם אחר. הרכות שאני מחפשת בו כבר אינה זרה לי. היא הפכה למי שאני. אני תמימה עם צ'רלי, בניגוד גמור למה שאני באמת: מרושעת, מושחתת, מוכתמת ומוּעדת לחטוא. בעיקר מוּעדת לחטוא: מסוגלת לבצע חטאים. אבל למי אכפת? לא לצ'רלי. הוא אוהב אותי. ככה הוא אמר לי.
    שפתיו המלאות חותמות את שפתיי בנשיקה נפלאה ומלאת רגש, ומקיפות אותנו בבועה של עוצמה. אני מרימה את סנטרי ומנסה לנשק אותו בחזרה, אבל אני מתפוגגת. מתפוגגת... עיניי כבדות ואני ממצמצת. ממצמצת. ממצמצת. אבל פניו היפות של צ'רלי הופכות מטושטשות ולבנות, נעלמות במרחק בעודי נעלמת בברכת פרידה חסרת נשימה.
    תת ההכרה שלי לוקח אותי למקום בחלומותיי שממלא אותי אושר. לרגע שבו צ'רלי העניק לי את הצמיד שלי. לח בביתו, בדיוק כפי שזכרתי. אני לובשת את הבגדים שהוא קנה לי. אנחנו עומדים לצאת לארוחת ערב - אבל הוא מכריח אותי לשבת על הספה בסלון. הוא כורע לרגליי ואני מקמטת את המצח, תוהה מה הוא עושה. עיניו בורקות ברגש עז, מיליון מילות כמיהה תלויות על שפתיו.
    "הייתי רוצה לתת לך הרבה יותר מצמיד, בלייר," הוא אומר, וקולו, בעל המבטא ההיספאני, עמוק כל כך ומחוספס, ומהדהד בערפל השמימי שבמוחי. "אני רוצה להעניק לך כל מה שאת רוצה."
    הבטן שלי מפרפרת בעוצמה, משום שאני יודעת עכשיו למה הוא התכוון, ולמה הוא נזהר כל כך. הוא אהב אותי - לא, הוא אוהב אותי. הוא רצה לומר לי, והוא רצה שאבחר בו על פני האדון שלי, שמת.
    מקסים... מקסים...
    אפילו תחת השפעת ההרדמה, עצם המחשבה עליו מזרים אדרנלין השוצף בכל גופי בגלים של כעס. אני רוצה לבכות מכעס, לצרוח, להכאיב לאנשים. להכאיב לו. אני פאקינג שונאת אותו בגלל מה שעשה לי - ובגלל מה שעשה לאחי, ג'יימס. אני שונאת את העובדה שיכולתי למנוע את ההתעללות בו, אבל לא מנעתי. אני שונאת את זה שיכולתי להישאר עם צ'רלי כשהוא התחנן שאישאר, אבל עזבתי.
    הזעם שלי, והחרטה המרירה, מתהפכים בחלומי, נטענים באנרגיה וגורמים לעולם שסביבי לרעוד. אני לא מסוגלת לראות דבר, אבל אני מרגישה את גופי מושלך מצד לצד. אני שומעת נהמה עזה של מנוע וצחנת טיטניום של דלק.
    האם אני במכונית?
    "עצרו אותו! תירו בו!" צועקים גברים בזה אחר זה. קולות מהדהדים באוזניי, וקצב הלב שלי ממריא. אני מזהה אותם, אבל לא במדויק.
    בנג, בום! בנג, בום!
    אני עוברת במהירות לרגע אחר. מקסים בועל את ג'יימס בפראות על מיטת מתכת בתאי, מושך את שערו בעודו הולם בגופו העירום מאחור. אני מתבוננת באימה לא הגיונית, לא בטוחה מה קורה. למה אני רואה את זה?
    "אל תסתכלי, בלייר," אחי אומר בנשימות חטופות, מתנגד בקושי למקסים שמזהיר אותו לסתום את הפה. "תכסי את העיניים! הכול בסדר!"
    עיניי נעות לעבר דמות רפאים הנעה בקצה התא. זו אני בילדותי. היא מכורבלת על רצפת הבטון הקרה, וברכיה צמודות לחזה, מסתתרת ומטונפת, ויש לה שיער ג'ינג'י ארוך. "זה... זה לא בסדר," היא בוכה ברוסית שבורה, ומתפללת להיות במקום אחר. ליבי כואב בגלל אחי, בגללה. הלוואי שגם אני הייתי במקום אחר, משום שאני לא מסוגלת להמשיך לראות את מקסים אונס את ג'יימס. אני לא מסוגלת להניח לזה לקרות שוב.
    אני מתייפחת ועוצמת את עיניי בכוח. כשאני פוקחת אותן, אני עומדת בשביל הגישה לביתו של רומו.
    יריות בלילה, בעוד הגברים ממהרים הלוך ושוב ותוקפים זה את זה, משתופפים וחומקים מן הקליעים. ראשי מסתובב במהירות לכל הכיוונים, בניסיון להבין למה אני נעה מרגע לרגע. ואז אני מבינה שזה הערב שבו ברחתי, כשמקסים ניסה להרוג אותי וצ'רלי הציל אותי. מה זה אומר?
    מרחוק, אני מבחינה בצללית גופו החזק של צ'רלי. הוא רכון מעל מקסים, עומד על רגל אחת, שיניו חשוקות והוא חובט בפניו של אדוני. הוא רוצה להרוג אותו, ממש כמו שאני רציתי - כפי שאני רוצה כעת.
    כן, אני רוצה שימות.
    ידיי אוחזות בחפץ כבד. אני מסובבת אותו, ורואה שאני מחזיקה אקדח. אור הירח מאיר אותו בברק כסוף ומגביר את תשוקתי להיות חופשיה, עם צ'רלי.
    "הוא חייב למות," אני מסננת, ודמעות פתאום זולגות על לחיי, ותחושה של עצב אכזרי ממלאת אותי. "אסור שהוא יחיה."
    "אני עדיין לא יכול לרדת לגיהינום. אני לא מוכן. חיית מחמד קטנה שלי."
    "גם אני לא!" אני משיבה למקסים בצעקה, נואשת כל כך להשתחרר ממנו. אני חייבת להגן על אחי, ואני רוצה רק יום אחד נוסף עם צ'רלי. בבקשה, רק עוד יום אחד. אני רוצה לנשק את המאהב שלי. אני רוצה להרגיש את ידיו על פניי ובשערי, כשהוא משחק בו.
    לא אהיה מסוגלת לעשות את זה, אם מקסים יחיה.
    "אני אעשה זאת, בלייר," אומר צ'רלי, שמופיע לצידי. אני מרגישה את חום גופו לפני שאני רואה אותו מושך אותי אליו.
    אני מרימה את הראש ומתבוננת בפניו, פני המלאך החוטא, זוהרות בחיבה מסוג חדש. האפלה שלו מעורבת באור. אני חושבת שאני מסוגלת לאהוב אותו. אני באמת חושבת שאוכל לחיות למענו, ולכן אני מניחה לו להרוג את מקסים. אני לא מסוגלת להסתכן בכך שדמו של מקסים יהיה על הידיים שלי, משום שאני לא יודעת מה אני עלולה לעשות.
    ואני לא מסוגלת להסתכן ולפגוע בו. זה יחסל אותי.
    אני כורעת לצידו של אדוני, מאבדת את שיווי המשקל כשמשתלטת עליי סחרחורת. ידיו של צ'רלי נחות על כתפיי ומייצבות אותי, הבטחה מוחשית לתפוס אותי בכל פעם שאפול. אני רוכנת כדי להצמיד את האקדח לרקה של מקסים, ושפתיי רוטטות מזעם כשאני לוחשת באוזניו, "הגיהינום מוכן לקראתך."
    בום!
     

    1.

     
    הערפול מתפוגג ונוטש אותי.
    ראשי נשמט הצידה ועיניי מתאמצות להיפקח ומחפשות אחר צ'רלי. בתחילה, שדה הראייה שלי מעורפל, ואז אני מתחילה לראות צורות באפלה המקיפה אותי, קווי מתאר של ספה ושולחן קטן ליד הקיר המרוחק. שקט כל כך שאני יכולה לשמוע את נשימותיי הקצביות. שקט מדי.
    דמות גבוהה ורזה בלבוש לבן חולפת בין הצללים. אחות, כנראה. אני כנראה עדיין בבית החולים.
    איפה צ'רלי? אני לא מרגישה אותו, לא מריחה אותו, לא חשה בחום גופו. למעשה, כל כך קר לי ששיניי נוקשות. משב קריר נושב מלמעלה על בטני וחזי העירומים, עורי סומר במהירות ורעד מטלטל את גופי. אני מתהפכת על הצד ומצטנפת כדי להתחמם, מגרדת מקומות מציקים בפנים מרפקיי. שרירי השוק שלי מתכווצים כל כך, עד שאני נרתעת מהכאב. ואז אני מרגישה שהמשטח שתחת גופי הוא קפיצי וגושי, ובד מחוספס שורט את עורי. משונה. המיטה שבה נרדמתי לא הייתה כזו, והייתה לי שמיכה. לא היה לי קר.
    הבזקים כתומים מאירים את שדה הראייה שלי ואחריהם נשמעים קולות תקתוק, כמו מצית סיגריות. ריח חמצמץ חמים ממלא את האוויר, רעיל כל כך, שעם כל שאיפה נשימתי נקטעת.
    מה זה, לכל הרוחות?
    צעדים כבדים מתקרבים אליי ומושכים את תשומת ליבי. מישהו דוחף את כתפי כדי להפוך אותי על גבי. אני גונחת כשהכאב מתפשט בכל גופי, המכוסה בשערי הארוך והפרוע. אני מושיטה את ידי כדי לאחוז במשהו, רועדת מחולשה, ורק אז אני שמה לב לכך שמשהו מאוד לא בסדר. תחושה משונה מאוד. אני מרגישה... לא נוכחת ומנותקת. אני לא ממש זוכרת משהו.
    "את שומעת אותי, ילדה?" אומרת אישה במבטא ערבי צרוד. אני לא מזהה את קולה.
    אני נושאת את מבטי ומגלה שהיא עומדת שם, לבושה בגדים לבנים מתנפנפים, מטושטשת למראה. האחות... היא בטח האחות. היא מחזיקה בידה משהו. משהו דק וארוך עם מחט חדה בקצה. מזרק, אני חושבת. היא נוקשת בו באצבעה, ואחר כך בציפורנה. אני מכווצת את עיניי כדי לבחון את פניה, אבל לא מצליחה לזהות תווי פנים.
    לא. משהו לא בסדר.
    "צ'רלי?" אני קוראת לו בלחישה, אבל פורצת בשיעול. אני מתכרבלת על המזרן, נחנקת כל כך שעיניי יוצאות מחוריהן ודמעות זולגות על פניי.
    אני לא שומעת תשובה מצ'רלי. הוא כנראה לא כאן.
    לפני שאני מתפקעת מחרדה, אני מנסה להזכיר לעצמי שהכול בסדר, שאני חייבת להישאר רגועה. צ'רלי בטח אינו רחוק מכאן. הוא הבטיח שיהיה שם בזמן הניתוח, והוא הבטיח שיהיה שם כשאתעורר. אור באפלה, זה מה שהוא. כל צלקת על גבי הובילה אליו, וכעת הן באמת מזכירות לי כמה אני חזקה, ולא כמה חזקה אני צריכה להיות.
    לא. הוא בטח לא רחוק.
    "למה היית חולה?" הפעם זה איש במבטא ערבי שמדבר, כשאני מפסיקה להשתעל. קולו עדין אבל צרוד, והמילים שלו נשמעות גרוניות.
    גם אותו אני לא מזהה.
    "למה היית חולה?" הוא חוזר ושואל. "האיש שממנו לקחנו אותך אמר שהיית בבית חולים. הוא אמר שאת עדיין זקוקה לטיפול רפואי."
    אני לא עונה לו, משום שאני לא אמורה לדבר בלי רשות. אני פשוט שוכבת שם וממלמלת בראשי את המנטרה, צ'רלי חייב לחזור עכשיו. צ'רלי חייב לחזור עכשיו.
    "הצלקת," לוחשת האישה ומלטפת את שולי בטני. היא גורמת לי לצמרמורת. "הנה, קח את זה ותזריק לה. אם היא חולה, בקרוב מאוד היא תפגין סימנים."
    אני תוהה לרגע למה הם לא יודעים מה יש לי, אם הם אנשי רפואה, אבל מישהו מושך את זרועי. פיסת גומי נכרכת סביב החלק העליון של זרועי ועוצרת את זרימת הדם. אני רוטנת מבעד לשיניים חשוקות כשפנים המרפק שלי נצבט, אבל אז חום ממלא את עורקיי, זרם, כוח שאינו דומה לשום דבר אחר, והוא נושא את נשמתי אל מחוץ לגופי.
    אני נושפת בהילוך איטי. זרועותיי צונחות לצידי גופי ורגליי הופכות רדומות ומעקצצות לפני שאני מאבדת תחושה.
    יד מלטפת את פניי, מטלטלת את ראשי בעדינות מצד לצד. אני לא מגיבה, וממש מריירת מרוב אופוריה. אני שוכבת ומביטה אל תוך הריק, ואקסטזה מרטיטה את חושיי. כאילו המזרן מחבק אותי בקסם. זה נמשך זמן מה ואני לא בטוחה שאני רוצה אי פעם לעזוב את המקום הזה, משום שכאן לא כואב לי כלום. כאן אני לא צריכה לדאוג לגבי שום דבר. עד שהאופוריה מתחילה לדעוך ואני נותרת קרה וחסרת מנוחה.
    אני מחבקת את עצמי, ומתעטפת בשערי כדי להתחמם, אבל הקור מתחפר עמוק בעצמותיי. זה לא נמשך הרבה זמן. הערבים דוקרים את גופי כאילו הם הופכים אותי ליצירת אמנות: קרסוליי, ירכיי, מפרקי הידיים, פנים המרפקים והצוואר. בכל פעם אני מוטלת למקום של אי ידיעה מאושרת. אני מנותקת מהעולם. אני בקושי שמה לב לרגעים שבהם נדחס מזון אל פי, או מים קרים מותזים על פניי, אבל אני מסטולית מדי ולא אכפת לי. אני מסטולית מכדי לאכול או לשתות.
    בשלב מסוים, אני מורמת מהמזרן העלוב ונדחפת לישיבה בגבי אל הקיר. על מצחי נכרך בד שמונע ממני לזוז, וצינורית מוכנסת לאפי. היא שורטת את אחורי גרוני, ואני מתנשפת עמוקות. ידיי הרפויות מתנופפות בניסיון לעצור את מי שעושה לי את זה, אבל המאבק שלי קלוש וחסר אונים.
    "את צריכה לאכול, ילדה," הערבי אומר ליד פניי, והבל פיו החמים מכה בלחיי. "את לא יכולה להתקיים רק על סמים."
    סמים?
    צפצוף עז נשמע וזמזום חרישי ממלא את החדר. הבטן שלי מתנפחת, מתמלאת בנוזלים, ואני מקיאה בעוצמה. הקיא מתפזר לכל עבר ומכסה את זרועותיי ואת ברכיי העירומות. הוא צורב את עורי הרגיש.
    "מספיק עם החלב," אומרת הערבייה, ולאחר מכן נשמע צפצוף נוסף.
    הזמזום החרישי נעלם, והצינורית מוצאת מתוכי. אני חשה צביטה בבטן, והצינורית נמשכת אל מחוץ לגרוני. אני משתנקת ונחנקת בגלל הטעם החומצי של הקיא. "מה... מה אתם עושים... לי?"
    "רק מנה קטנטנה הפעם," אחד מהם לוחש. החושים שלי מצטמצמים. עיניי הכבדות מחפשות את מי שהבטיח מנה נוספת. הם התכוונו לאקסטזי. אני בטוחה.
    אני רוצה אקסטזי. אני רוצה שוב לאבד את עצמי. אני לא אוהבת את החלום הזה.
    רצועות מהודקות סביב פנים מרפקיי והעור שם מגרד לי, וגורם לי לרטון בתגובה. אבל אני לא צורחת ולא מתנגדת. אני מניחה לאופוריה להשתלט עליי.
    הרתמה מוסרת מראשי, ואני צונחת אל הקיר כמו גווייה, שרועה שם ומתענגת על תחושת הריחוף הנעימה. הקרקע מחבקת אותי, ונדמה לי שאני מחייכת. הקסם מלטף את חושיי, ואני חושבת שאני צוחקת. מעולם לא הרגשתי כל כך חופשייה. אני לא מסוגלת לזכור מישהו או משהו. שום כאב. רק עונג. בעיקר כשידיים מלוכלכות לשות את גופי, את מותניי, את ירכיי. פה גס נושך קלות את עצם הבריח שלי ומלקק את העורק הפועם בצווארי.
    הממ, צ'רלי.
    הליבה שלי מדגדגת, ובין רגליי אני משתוקקת בכאב לפיו. אני משתוקקת לחוש את פניו החלקות על פניי, את הנשיקות שלו ואת קולו באוזני, לוחש, "אני אוהב אותך, בלייר."
    "את רוצה זין." הפה מגרגר באוזני. נשימתו מדגדגת בעורי, ואני מרגישה כל כך פאקינג מסטולה, שאני כמעט מעופפת.
    "צ'רלי... המממ, צ'רלי."
    ברכיים דוחפות ומפשקות את ירכיי, ורגליי כל כך רפויות שהן פשוט צונחות לצדדים. משקל כבד לוחץ אותי אל הרצפה ומוחץ אותי. משהו שמן וארוך נמרח על ירכי הפנימית ומתחכך במפשעתי. גופי מתחכך בחזרה ומחפש את אהובי.
    אבל יש לו ריח מוזר. יש לו ריח... טחוב.
    זה לא הריח של צ'רלי.
    "את אוהבת את זה, נכון? את רוצה את זה קשה, זונה קטנה?"
    זונה?
    אני מבינה שצ'רלי מעולם לא היה קורא לי זונה, ועיניי נפערות לרווחה.
    קצה זין לח מתחכך בשפתיים שלי. אני ממהרת לסגור את רגליי אבל הוא נעוץ ביניהן.
    "איש מלבדי אינו רשאי לגעת בך, חיית מחמד קטנה שלי."
    "בלייר, אני רוצה אותך... אני רוצה שתבואי לגור איתי במקסיקו. אני רוצה להיות איתך."
    המחשבות שלי מתערבלות. הפקודות של מקסים והבטחות האהבה של צ'רלי מסיטות את המתג השחור שלי. הליבה שלי נטענת במהות שלו ופולטת החוצה כוח עז.
    "תפתחי ותיתני לי להיכנס, זונה."
    "לא! רד... ממני!" אני בקושי מצליחה לצרוח. אני נדרכת מבפנים ונאבקת כדי להדוף את האיש בחזהו, אבל אני כל כך חלשה. "רד...! ממני...!"
    "מספיק!" צווחת אישה, וקולה חד כל כך שגולגולתי כואבת.
    המשקל שמעליי מזנק ויורד ממני ואני מסתובבת, מתאמצת להתרחק בזחילה. משהו מכה בקול חבטה עזה באחד מקירות החדר, ואני מתכווצת ועוצמת את עיניי בכוח. הייתי קמה ומטפלת בשניהם, אבל אני לא יכולה. אני לא מסוגלת, פיזית. אני לא מבינה מה קורה לי.
    "אמרתי לך לא לגעת בה!" צועקת האישה ויורקת מטח של קללות בשפה זרה. "אם היא לא תהיה טהורה, הערך שלה ירד! אם ניתפס ויתברר שהיא נאנסה, אתה יודע מה יקרה, יא כאלב!"
    הם פורצים במהומה של צווחות, ושוב נשמעות חבטות ודלתות נטרקות. אני זוחלת על ארבע ומנסה להתרחק משם. צ'רלי. אני חייבת להגיע לצ'רלי. אבל אני בקושי מסוגלת לזוז. הגוף שלי כבד כל כך, כאילו הוא עשוי מפלדה.
    דלת נוספת נפתחת ברעש לפני שאני מצליחה להימלט, וציפורניים חדות ננעצות בכפות רגליי, מושכות ומפילות אותי. ראשי נחבט במשטח קשה, והמכה מפילה אותי הצידה. הכול מסתחרר, ושדה הראייה שלי מיטשטש.
    "תנקה אותה, עכשיו!" האישה צועקת וקולה מהדהד כשהיא גוררת את גופי המעולף למחצה על הרצפה המטונפת. "אנחנו חייבים ללכת! אנשים מחכים!"
    ללכת? לאן ללכת?
    * * *
    "כפי שאתם רואים, הפריט אינו מגרה," אומר הערבי בתוך האדים שבמוחי. "היא מצולקת כולה, אבל על פי האישורים הרפואיים היא טהורה לגמרי."
    אני כושלת ברגליים רועדות, עקביי מתוחים אל מעל קצות האצבעות כאילו אני נועלת נעליים עם עקבי סטילטו. הגוף שלי עטוף בגלימה דקיקה עשויה משי, שערי מסורק משני צידי ראשי ואני מריחה צחנה נוראה של כלור. אני מרגישה את החום העולה מן הפנסים שמסביב. ראייתי מעוותת. אני מנסה להתמקד בענני האורות הלבנים כדי למצוא יציבות, אבל הם בוהקים מדי. הם צורבים את עיניי.
    "תראה להם מה אנחנו מציעים..." יד חדת ציפורניים אוחזת בלסתי ומפנה את ראשי מצד לצד. "תראו בעצמכם, גבירותיי ורבותיי, היא בחורה יפה."
    כשהיד מרפה ממני, אני כושלת לאחור, גונחת מתשישות. אני לא מסוגלת לחשוב על זה, מה שזה לא יהיה, או איפה שזה לא יהיה. אני רק רוצה לחזור ולישון בבועת הנירוונה שלי. המנה האחרונה שהכריחו אותי לקבל הייתה שונה. היא הייתה יותר... רגועה. לא הייתה שום אקסטזה. אני רוצה אקסטזה - או את צ'רלי.
    איפה הוא?
    "אם אתם נהנים מסדיזם," הערבייה מגיעה, וקולה אופף אותי כשהיא מדברת. "אני משערת שתוכלו להשתמש בה. ומאחר שאיש לא שיחק בה קודם, זה יכול להיות מפתה."
    "כולכם בוודאי תוהים למה היא עומדת למכירה, לא?" קולו של הערבי גובר על קולה של האישה. "אז תרשו לי להסביר מי הבחורה הזו. קוראים לה בלייר-מרקוב."
    "ידעתי!" גברת בעלת מבטא היספאני צועקת מקצה החדר.
    אנחות עמוקות ממלאות את חלקו המרוחק של החדר, וכיסאות נעים על רצפת האבן. יותר מדי קולות. גברים מתחילים לצעוק שטף של קללות, מזהירים שהם טעו טעות גדולה. הגברת ההיספאנית חולקת עליהם. היא חושבת שזה עונש מוצדק.
    אני לא מצליחה לעקוב, אני מעורפלת מכדי להבין. אני צונחת על ברכיי וכפות ידיי נחבטות ברצפת האבן החלקה ומזדעזעות מכאב. אני לא זזה. אני סופרת את השניות ומקווה שכשאגיע לעשר, הם יעזבו אותי במנוחה ויאפשרו לי לנוח בשקט ובשלווה.
    "תוודא שהאורחים שלנו יעזבו ללא בעיות, בסדר?"
    "אידיוטה," מישהו מסנן בבוז, ואני מבינה שאנשים עוזבים.
    "אנחנו צריכים להפסיק את המכירה הפומבית," מתעקשת הערבייה, אבל הגבר מהסה אותה ומבטיח לה שהגיע יום הגמול.
    יום הגמול?
    אני מנסה נואשות להבין מה קורה, אבל ראשי מתחיל להסתחרר. הסחרחורת הולכת ומאיצה, עד שאני מתמוטטת. אני נופלת על ישבני ושוכבת שם פשוקת איברים. ידי נחה על החזה במקום שבו ליבי פועם בקצב חרישי ומדוד, והתקרה הכהה נעה סביב בהילוך איטי ומאומץ.
    תתמקדי, בלייר, אני מתחננת בפני עצמי, אבל עדיין איני יודעת איפה אני או מה אני עושה כאן. הדבר האמיתי האחרון שאני זוכרת הוא שהרגתי את מקסים, ואז צ'רלי אמר לי לעצום עיניים ולחשוב על משהו נחמד. הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואני עמדתי לעבור ניתוח. היינו אמורים להיות מאושרים כשאתעורר. אבל כעת, בכל פעם שאני מתעוררת, יש לי תחושה של "היי" וניתוק מוחלט מהמציאות.
    "האקרית מומחית ולוחמת מאומנת באמנויות לחימה," מציג הערבי את הסחורה. "כפי שכולכם בוודאי יודעים, בלייר-מרקוב היא יקרת ערך להדהים עבור כל גוף ממשלתי. אבל זה השוק השחור, אנשים. לכל דבר יש מחיר."
    "אתה מוכר גם את הילד?" שואלת ההיספאנית.
    "הילד הוא תוספת בחינם," אומרת הערבייה, וחולפת ליד ראשי בעקביה הנוקשים. "הוא נחוץ כדי לרסן את הילדה. אחרת היא תחסל אתכם."
    הילד... הילד... בחור צעיר? או שהם מדברים על מישהו בחוסר כבוד? צ'רלי מדבר ככה. הוא קורא לג'יימס ילד.
    דמעות צורבות את עיניי כשחזי מתכווץ בייסורים.
    איפה צ'רלי?
    "לפני שהמכירה תתחיל, אני חייב לחשוף את הכול." הערבי צוחק. משום מה, אני מדמיינת אותו מחכך את כפות ידיו המיוזעות זו בזו. "מנהיג הלוס סטאס טוען שהילדה הזו שייכת לו - הוא מחפש אותה כבר שלושה שבועות, ובמלוא הכוח - אז תצטרכו גם את הילד, כדי להבטיח שהיא תשמור את זהותכם בסוד, אלא אם כן אתם רוצים שהלוס סטאס ירדפו אחריכם."
    שוב החדר נמלא מהומה של קולות, שנשבעים שאין להם שום קשר לזה.
    "הוא יאנוס את הבנות שלנו מול עינינו בגלל זה!"
    "הוא פרסם אזהרה פומבית!"
    "המחיר מתחיל ממיליון לירות שטרלינג!" קורא הערבי למרות האזהרות. "תתעלמו מכול המשונים האלה. לצ'רלי דקנה אין מושג איפה היא או מי חטף אותה - והוא בוודאי לא ידע מי קונה אותה - כך שאיש לא יאנוס את הבנות שלכם."
    צ'רלי דקנה?
    אני מבינה שהם מדברים על צ'רלי, וגרוע מזה - על ג'יימס. הם אומרים שהם צריכים להשתמש בג'יימס כדי לשלוט בי.
    "לא!" אני צורחת, או גונחת, ומתגלגלת לשכיבה על הבטן. אני אפילו לא יודעת מה עובר לי בראש, אבל זהו רגש עז במיוחד. אני מנסה להכריח את עצמי לקום ולהילחם. אני נצמדת לקרקע אבל המרפקים שלי קורסים, ואני חובטת בה את ראשי. "לא את ג'יימס! פפ... פפקשה!" המילים נפלטות מפי לא ברורות, ואני מנסה להיאחז בהן. "פפפקשה... לא את ג'יימס!"
    "תרסני אותה, עכשיו!"
    עקבים נוקשים על הרצפה ממהרים אליי, ואז אני מוטחת בקרקע וברך מוצמדת בין שכמותיי. מאחור, ידיים כחושות מכניעות אותי, כשזרועותיי מתעופפות בניסיון עלוב להילחם.
    "אני אהרוג אותך!" אני מאיימת בגמגום. "את... את יודעת שאני אהרוג אותך!"
    היא נוהמת בעודה כורכת את אצבעותיה סביב מפרקי ידיי, מושכת אותם ודוחפת אותי עם הפנים אל הקרקע, כך שאני פשוקת איברים. אין אור מהבהב ואין ריח חמוץ וחם. מחט מוכנה חורצת את העור בפנים מרפקי כפי שקרה מאה פעמים קודם, וכל חושיי מתפוצצים בחום ובתחושת התעלות.
    "פפקשה, אני מתחננת!" אני צועקת ומתגלגלת כך שעורפי מונח על הקרקע. "לא... לא ג'יימס... רק לא ג'יימס..."
    "תשתקי כבר, ילדה," האישה רוכנת אל אוזני. "תהיי בשקט והכול יהיה בסדר. האדון החדש שלך משלם תמורתך הון תועפות, אז הכול יהיה בסדר."
    • אניטה גריי
    • אניטה גריי
      אניטה גריי היא מחברת רבי מכר שספריה מופיעים ברשימת הלהיטים הבינלאומית של אמזון. מאז שספריה ראו אור בשנת 2016, היא מככבת במקום שני ברשימת רבי המכר של אמזון במבחר ז'אנרים. היא גם זכתה במבחר פרסים והייתה מועמדת לפרס הרומן הטוב ביותר של שנת 2017 - Summer Indie Book Awards.
      אניטה מכורה לגמרי ל"מתים מהלכים" ול"המקוריים", אוהבת ספרים מכל הסוגים, סובלת מוזיקת רוק ומתעבת תוכניות טלוויזיה חסרות משמעות. היא מודה לקוראות שלה ולעמיתותיה הבלוגריות, שאותן היא מעריצה מעל ומעבר, על תמיכתן בה לאורך מסעה. היא מודה שלא הייתה יכולה לחיות בלי משפחתה, הלב הפועם של חייה. היא חייבת הכול לשיין.
      תוכלו למצוא את אניטה וליצור איתה קשר בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. היא תמיד אונליין - ברצינות. בואו לארח לה לחברה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מפלצות באפלה 2 - Q תמצית הקיום
    • מארז הרומן האפל
    • הרומן האפל 1 - בלייר
    • סלבטורה
    • כפתורים וכאב (3)
    • כפתורים ושנאה (2)
    • תשוקה וארס 1
    • מארז מפלצות באפלה
    • קח אותי איתך
    • מארז סדרת הצבעים
    • סדרת הצבעים 1 - קוראים לי בלאק
    • נקמה