הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הרואין
    ספר מוגן
     
  • הרואין
    כנרת זמורה-דביר | ינואר 2019 | פרוזה מקור | 336 עמ' מודפסים
    סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. ליאורה ונינה, שתי נערות מצודדות נפגשות בבית הספר. ליאורה, המכונה ליל, מגיעה ממשפחה נורמטיבית. נינה באה ממשפחה, אם אפשר לקרוא לה כך, מפורקת ומעוותת.
     
    ליל, המספרת את הסיפור במבט לאחור, חשה שנינה היא נשמתה התאומה. הן מרבות לבלות יחד, שומעות מוזיקה, צופות בסרטים ומשוחחות שעות ארוכות.
     
    אבל די מהר ליל נחשפת לצד האפל והאלים בחייה של נינה. בשלב מסוים הן מחליטות לנסוע לגרמניה, גם, וכנראה בעיקר, כדי למלט את נינה ממשפחתה בארץ.
     
    ואולם מה שהיה אמור להיות מסע שיקום, הופך, במהירות מסחררת, לשקיעה בתהומות של יחסי תלות קשים, של מיניות אלימה ושל סמים. נינה מתדרדרת לתהומות וליל מנסה להציל אותה, אך היא נדרשת לתעצומות נפש שלא ברור אם הן עומדות לרשותה.
    ומנגד לא ברור עד כמה נינה רוצה באמת להינצל. במהלך המסע העוצמתי הזה העניינים מסתבכים כאשר ליל מגלה על עצמה דברים שלא שיערה שהם קיימים.
     
    "הרואין" הוא סיפור התבגרות במרחב מוטרף, הזוכה כאן, לראשונה, לתיאור מוחשי. דמותה של ליל מבוססת, מכמה בחינות, על דמותה של אליענה אלמוג. הסיפור שליל מספרת, שקשה להינתק ממנו, יונק מניסיונה של הסופרת כמטפלת בנערות ובנשים הסובלות מפוסט־טראומה מורכבת בעקבות פגיעות והתעללויות מיניות.
    יגאל שוורץ
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    כשאני שואלת את ציקי אם הוא הרגיש משהו בקיץ ההוא, אם היה איזשהו סימן מוקדם לכל הדברים שקרו אחר כך, הוא תמיד אומר שלא, ואחר כך הוא מוסיף: "אולי תפסיקי כבר לשאול אותי כל פעם את אותה השאלה?" אחר כך הוא אומר לי לעזוב את העבר בשקט, ואני עוזבת את העבר ואנחנו עוברים לדבר על דברים אחרים ומשעממים ואני מרגישה איך יורד עלי מסך של תחרה צהבהבה חונקת ואני חושבת בכוח ובקול רם שמחריש אותי כמעט, "אני הרגשתי. אני הרגשתי בקיץ ההוא שהכול הולך להשתנות, שדברים גדולים עומדים להתרחש. אני הרגשתי."
    אחר כך אני בדרך כלל מסתכלת על הראש של ציקי ומתחילה לספור.
    "אי אפשר לספור דברים שאין," הוא אומר לי כשהוא קולט מה אני עושה, "רק דברים שיש."
    אבל אני, מאז הקיץ ההוא, אני סופרת רק דברים שאין.
    "אני סופרת את השערות שאין לך," אני אומרת לו, "תסמוך עלי, אני אגיד לך בדיוק כמה."
    "תעזבי את השערות שלי," הוא אומר לי ואני שומעת שהוא מתעצבן.
    "אתה זוכר אותה ציקי?" אני שואלת אותו, "זוכר איך היא היתה מדברת בלי להזיז את הפה בכלל? ואי אפשר היה לדעת אם הקול יוצא ממנה או לא?"
    "די ליל," הוא אומר ברוך, מלטף לי את היד, משתמש בשם החיבה שלי מאז, זה שאף אחד כבר לא משתמש בו. "יש לך חיים עכשיו, תחיי אותם. יש לך ילדה, יש לך עבודה. את לא יכולה לחשוב עליה כל הזמן ולחיות בעבר."
    ואני, כמו תמיד כשהוא אומר את המילים הקבועות הללו, מתחילה לבכות.
     
    חלק ראשון
    תל אביב
     
    פרק 1
     
    נינה הגיעה לכיתה שלנו שישה ימים לפני סוף שנת הלימודים של כיתה י'.
    "איך זה יכול להיות," שאלה אותי אמא שלי שתמיד רצתה לדעת כל מה שקורה אצלנו בבית הספר, "שהורים מחליפים לילדה בית ספר שישה ימים לפני סוף השנה?" גבה היה מופנה אלי והיא קצצה בעצבנות בצל לחביתה של אבא. הוא אכל כל יום בשעה שבע בדיוק חביתה עם בצל וגבינה צהובה, סלט ירקות קצוץ דק וארבע פרוסות לחם שחור מרוחות בגבינת קוטג'. אבא שלי היה איש של הרגלים קבועים ואני עסקתי בהתמדה במתיחת ביקורת עליו.
    "אולי תכיני היום לאבא משהו אחר?" אמרתי.
    היא לא ענתה. זה היה הטקס הקבוע שלנו. היא אף פעם לא ענתה.
    "למה היה להם דחוף להעביר אותה בית ספר דווקא עכשיו? לא יכלו לחכות עד אחרי החופש ולתת לה לסיים את בית הספר כמו שצריך? אני לא מבינה הורים כאלה."
    "אמא..." אמרתי, "אולי תכיני לו היום נקניקיות? או סלט טונה?"
    "איך היא נראית לך? נראה לך שהיא במשבר בגלל המעבר? אולי את צריכה לנסות להתחבר איתה..."
    "די אמא," אמרתי לה, "תפסיקי כבר להתערב בעניינים שלא קשורים אלייך."
    "לילוש," היא נאנחה, "את עוברת את גיל ההתבגרות די בסדר בינתיים, אל תהרסי, ותוציאי לי שתי עגבניות מהמקרר, תכף אבא בא והוא יהיה רעב נורא."
    הוצאתי שתי עגבניות מהמקרר, וגם שני מלפפונים, והתחלתי לקלף אחד מהם. אהבתי את אמא שלי ואת החטטנות הרכלנית הזו שלה. אהבתי את העובדה שהכול עניין אותה, כל הדברים הקטנים שקרו לי ולחברות שלי, אבל היום הרגשתי עץ של מרדנות, קשה וחום, ניטע אצלי בתוך הבטן. לא רציתי לספר לה כלום.
    כמו תמיד, הגעתי גם באותו יום לבית הספר מוקדם. אהבתי ללכת לאט את הדרך לבית הספר, להחליט כל בוקר מחדש באיזו דרך אבחר הפעם. כשרציתי לחלום הייתי הולכת דרך השדרה, עולה בה עד היכל התרבות, חוצה את גן יעקב ויורדת במרמורק עד קרליבך. כשרציתי לחשוב על דברים מעשיים וחשובים הלכתי דרך אבן גבירול, וכשהייתי מדוכאת הלכתי דרך קפלן והצצתי לתוך בית הסופר, מערסלת את הזיכרונות החמים שהיו לי מבית הקפה שלו. אהבתי להיכנס מוקדם לבית הספר, להסתכל על החצר כשהיא עוד ריקה מאנשים, להיכנס לכיתה כשהיא ריקה ולאכול את הסנדוויץ' שאמא היתה מתעקשת להכין לי לפני שכולם מגיעים.
    הייתי הילדה הכי עצובה והכי שמחה שיכולה להיות. העצב היה חלק ממני וחשבתי שהוא משהו שינקתי מאמא שלי כשינקתי ממנה. גם בה היה את אותו עצב. מין חור כזה, ריק, חלל שחור שלא מתמלא ונותר בו רק הדהוד של עצב חיוור, שקט, כמעט עדין. לפעמים לא מורגש מרוב עדינות. והשמחה היתה חלק ממני אבל היתה נסתרת. כמו סוד. הרגשתי ששמחה היא משהו אינטימי שאסור לאף אחד לראות, רק לקרובים ביותר. רציתי לשמור את גילוי השמחה שלי לזה שיהיה הכי קרוב אלי. ורציתי שזה יהיה פיש. הייתי מאוהבת בפיש, הסולן של להקת מריליון, ונדרתי לאבד את הבתולים שלי אך ורק עם גבר בחצאית סקוטית.
    ביום ההוא, ביום שבו הגיעה נינה לכיתה שלנו ועשתה בי סערה, הלכתי לבית הספר דרך רחוב אבן גבירול. הייתי צריכה לחשוב. הייתי נחושה בדעתי לאבד את הבתולים שלי באותו קיץ, והחלטתי לעשות את זה עם ציקי. הבעיה היחידה היתה איך לשכנע אותו ללבוש חצאית סקוטית. וכמובן, איך לשכנע אותו לשכב איתי. זה לא היה אופייני לי לחשוב על כל העניין הזה בצורה כל כך מעשית ועניינית, אבל הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשאת את עול הבתולים הנורא הזה. הילה, שהיתה החברה הכי טובה שלי מסיבות שלא היו ברורות לאף אחד, כולל את שתינו, סיפרה לי שוב ושוב על החוויות המיניות שלה, שאחת מהן, אחת מאלו ששמעתי אין ספור פעמים, היתה עם מישהו שהייתי מאוהבת בו רק כמה חודשים לפני כן. היינו קוראים יחד שירים של יהודה עמיחי ומדברים בלהט על המטאפורות שנשזרו בהם, והיינו הולכים יחד לסינמטק לראות סרטים של פליני. כשבכיתי ב"לה סטרדה" על ג'ולייטה מסינה היפה שמתה בודדה, הוא החזיק לי את היד וניגן לי אחר כך בכינור את המנגינה שהיא ניגנה בסרט. נדמה היה לי אפילו שגם לו נשרו כמה דמעות קטנות וטעימות. היינו משוטטים ברחובות תל אביב וקונים זה לזה עציצים קטנים עם קקטוסים בפנים. אבל אחר כך הוא רצה שאני אשכב איתו וכשלא רציתי, הילה עשתה את זה במקומי.
    שנאתי את שניהם בלהט שהיה זר לי עד אז, אבל סלחתי לה במין מחווה של אצילות נפש ותחושת שביעות רצון עצמית נהדרת. ולו לא סלחתי.
    אז רציתי לאבד אותם. הם העיקו עלי, הבתולים האלה, ולא היה מישהו מתאים יותר מציקי.
    ציקי היה חבר שלי מכיתה ג'. הוא היה חכם. אולי הכי חכם בכיתה שלנו, אבל זה לא ממש עזר לו כי ציקי היה מהילדים האלה שלא משנה מה שהם יעשו תמיד הם יהיו לבד. רק שציקי לא היה לגמרי לבד. הוא היה איתי. אהבתי את ציקי בלהט ובזעם. הלהט נבע מכך שלא הכרתי מישהו יותר חכם ומעניין ממנו, הזעם היה כי לא רציתי לאהוב אותו. רציתי להיות כמו כולם. וכולם לא אהבו את ציקי. אבל לא יכולתי לעמוד באהבה שלי אליו. היא פשוט היתה שם, ולכן זעמתי.
    ציקי גם היה יפה. היו לו עיניים חומות עמוקות עם ניצוצות של דבש שהתרוצצו להם בתוכן, בעיקר כשהוא צחק, ושיער שחור חלק שנפל לו על המצח והוא היה כל העת מסלק אותו במין תנועה לא מודעת כזו שהפכה להיות אחד המראות האהובים עלי.
    לא יכולתי לדעת אז שיום אחד שערותיו היפות של ציקי יתמעטו וילכו ואני אספור באדיקות את שערותיו החסרות.
    גם לא יכולתי לדעת שלא היה לי שום סיכוי לאבד את בתולי עם ציקי מכיוון שציקי היה מאוהב בלהט וזעם דומים מאוד לשלי באהוד סניור שלמד בכיתה המקבילה.
    ועוד משהו שלא יכולתי לדעת היה שלא יעבור עוד זמן רב עד שאאבד סוף סוף את בתולי, למרות שהדברים שעתידים היו לקרות בקיץ ההוא יגרמו לי להתחרט על הרצון העז להיפטר מהם ולרצות דברים אחרים לגמרי.
    אבל באותו בוקר, בדרך לבית הספר, תיכננתי את המילים שאומר לציקי. רציתי לדבר איתו כבר באותו יום ולגמור עם העניין הזה כמה שיותר מהר. לא היה לי עניין גופני מיוחד באיבוד הבתולים, גם לא איזו תשוקה. רק הרגשה שמדובר במשהו שצריך להיפטר ממנו. בעיקר כדי שלהילה לא יהיה יותר שום יתרון עלי.
    באותו בוקר חשבתי לעצמי בפעם האלף שהייתי מעדיפה לאבד אותם עם פיש. פיש עם הגוף הגדול כמו שלאף אחד בכיתה שלי לא היה, עם הקול הצרוד והחצאית הסקוטית. לפיש היה עגיל באוזן ימין, חישוק קטן כמו של שודדי ים, ומזה ימים שניסיתי לשכנע את ציקי לחורר את אוזנו ולענוד עגיל כזה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה בכלל. חשבתי לנסות לעבוד בחודש הראשון של הקיץ ממש קשה ולחסוך כסף לכרטיס טיסה ללונדון, למצוא שם את פיש ולהסביר לו עד כמה אני אוהבת אותו, אבל בתוך תוכי לא האמנתי שאיזשהו חלק בתוכנית הזו קשור בכלל למציאות.
    הוצאתי מתיק בית הספר שלי את הווקמן, העליתי את האוזניות על האוזניים והקשבתי לפיש שר את שיר האהבה היפהפה שלו Lavender שכל כך אהבתי, שיר שהייתי מאזינה לו יום יום לפני השינה, עוצמת את העיניים, וחולמת.
    לא הרבה זמן אחרי הבוקר הזה נינה ואני נריב את הריב הראשון שלנו. נינה תטען שפיש הוא סתם בריון גדול ומטומטם. היא תדבר איתי על ניק קייב ועל מוריסי מהסמיתס. והיא תגיד לי: "את באמת לא רואה שציקי הומו?" ואני אחשוב לעצמי שנינה לא מבינה כלום, אבל רגע אחר כך אזכר שהיא מבינה הכול, ואחרי זה אף פעם לא ארגיש יותר את אותם זרמים מנצנצים בכל הגוף שלי, עולים מכפות הרגליים עד לחזה, כשאקשיב שוב לפיש שר Lavender.
     
     
    פרק 2
     
    פגשתי את ציקי ברגע שנכנסתי לחצר בית הספר. גם הוא נהג להגיע מוקדם.
    "אחרי שיעור אזרחות, בסניור סנדוויץ'," אמרתי לו.
    "לא יכול," הוא ענה. "הולך עם אהוד סניור לראות סרט אצלו בבית."
    "אהוד סניור?" בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. אהוד סניור היה מין עכברון כזה רזה ולא מורגש שמבחינתי לא היה קיים בכלל ולא יכולתי להבין איך ציקי יכול לרצות ללכת אליו הביתה במקום להיות איתי.
    "איזה סרט אתם הולכים לראות?" שאלתי.
    "הופעה של מינימל קומפקט," הוא אמר.
    טוב, את זה יכולתי להבין, גם אני וגם ציקי אהבנו את מינימל. "אפשר לבוא?" שאלתי.
    "לא ליל ואל תציקי לי בקשר לזה. חוץ מזה את בכלל לא ידעת שאהוד סניור קיים עד לפני דקה וזה מגעיל ונצלני מצדך לרצות לבוא למישהו שבכלל לא אכפת לך ממנו רק בשביל לראות הופעה שאת רוצה לראות."
    זו היתה אחת הבעיות עם ציקי. הצדקנות הזו שלו. אבל ביני לבין עצמי לא יכולתי שלא להודות שהוא צודק.
    "טוב," אמרתי מפויסת, "אז מחר?"
    "מחר," אמר ציקי והלך, משאיר אותי עומדת לבד בחצר, לא יודעת אם לכעוס או לאהוב אותו, וכרגיל מרגישה את שני הדברים גם יחד.
    נכנסתי לכיתה. ישבתי במקום שלי, בשורה הראשונה. הייתי חייבת לשבת בשורה הראשונה אם רציתי לשבת ליד ציקי. רציתי לשבת לידו, וזה היה המחיר.
    הוצאתי את הסנדוויץ' מהתיק. שוקולד השחר עם בננה. נאנחתי בעונג. ואכלתי.
    כשהייתי באמצע הביס השלישי נינה נכנסה.
    הפעם הזאת, שבה ראיתי את נינה לראשונה, לא יכולה ללכת לאיבוד בזיכרון שלי. לפעמים אני רוצה שהיא תאבד. אבל היא נשארת תקועה שם כמו מטבע במכונת שתייה שנתקע באמצע הדרך, ואתה נשאר צמא כי שום פחית לא יוצאת החוצה, וגם אין לך כבר כסף לקנות אחרת. כזה הזיכרון הראשון שלי מנינה.
    "אני צמאה," היא אמרה.
    היה יום חם. שישה ימים לפני תחילת החופש הגדול. כבר בבקרים היה חם עד אימה וכולנו פחדנו מאוגוסט.
    בתיק שלי היתה מימייה. צבאית. בצבע חאקי. תמיד הסתובבתי איתה, מעמידה פנים שהיא מלאה בבירה, כשבעצם היו בה מים. מקסימום מיץ פטל בימים שהייתי באמת פרועה.
    "קחי," אמרתי והושטתי לה את המימייה.
    היא שתתה בצימאון. נינה שתתה כמו שהיתה עושה כל דבר אחר. בהתמסרות. מתוך שהייה מוחלטת במעשה אותו עשתה.
    הבטתי בה שותה.
    השיער השחור הקצר שלה התנועע כשהיא הטתה את ראשה לאחור כדי ללגום מהמימייה. עיניה היו עצומות ויכולתי לראות את הפס השחור העבה המצויר על עפעפיה ומעליו מריחת צבע כחול כהה. שפתיה שחבקו את פיית המימייה שלי היו סגולות.
    היא סיימה לשתות ופקחה את עיניה. נדהמתי מיופיין.
    "אני מתה על מיץ פטל," היא אמרה, כמעט בלי להזיז את השפתיים, ואני, שהבטתי בה בפליאה שלא היתה ברורה לי, לא הייתי בטוחה אם זו היא שדיברה או מישהי אחרת.
    "אין בעד מה," אמרתי ומיד הסמקתי במבוכה.
    נינה צחקה.
    "אני נינה," היא אמרה, "אבל את יכולה לקרוא לי איו. אני באה לשבת לידך."
    "איו? איזה מין שם זה איו?"
    "אני אספר לך כשאני אחליט אם אנחנו חברות או לא," היא אמרה. "אבל נראה לי שנהיה חברות ליאורה."
    הבטתי בה במבט מטומטם, פה פעור למחצה, לא מבינה מה בדיוק קורה כאן. היא הרימה שוב את המימייה שלי והצביעה על השם ליאורה, שהיה כתוב עליה בטוש עבה.
    "קוראים לי ליל," אמרתי. "וכבר יושבים לידי."
    "ליל," היא חזרה על השם כמה פעמים. "זה יפה הקיצור הזה, יותר יפה מליאורה. ליאורה שהלכה אחורה, ליאורה שנפלה לג'ורה, ליאורה..."
    "די כבר," אמרתי. "אני שונאת את השם הזה ואף אחד לא קורא לי ככה חוץ מאבא שלי ולו אני סולחת כי הוא פשוט כזה."
    נינה חייכה. "אנחנו נהיה חברות," היא אמרה, "זה ברור." שוב, בלי להזיז כמעט את השפתיים.
    אחר כך היא תספר לי שהיא מתאמנת בדיבור מהבטן, בלי להזיז שפתיים. היא תגיד לי שהיא רוצה להיות פיתום ואני ארגיש פתאום שזה גם מה שאני הכי רוצה.
    "מי יושב לידך?" היא שאלה.
    "את לא מכירה," מילמלתי, "ציקי."
    "אני יושב כאן," אמר ציקי שנכנס בדיוק אל הכיתה, "אבל אם את רוצה את יכולה לשבת. נמאס לי לשבת מקדימה, אני הולך אחורה."
    לא הבנתי כלום. ציקי תמיד ישב מקדימה. תמיד, מאז כיתה א', ואנחנו תמיד ישבנו יחד.
    אבל עמוק בלב קצת שמחתי.
    "רוצה ללכת אחרי הלימודים עם ציקי לראות הופעה של מינימל קומפקט אצל אהוד סניור?" שאלתי את נינה, נוקמת בציקי בלי לתכנן.
    "לא," אמרה נינה. "אני עסוקה היום. אבל מחר ניפגש אחרי בית ספר. נלך לים."
    שמחה עצומה הציפה אותי, דומה רק לזו שהרגשתי כשחשבתי שראיתי את פיש הולך בבוגרשוב. בסוף זה לא היה הוא כמובן, אבל זה לא שינה במאום את השמחה המפעפעת שמילאה אותי בשניות הבודדות שבהן חשבתי שאני רואה את פיש שלי, הנהדר, הולך בבוגרשוב ופונה בשלום עליכם.
    "טוב..." אמרתי.
    נינה הוציאה ווקמן מהתיק ושמה אוזנייה אחת בתוך האוזן שלי ואת השנייה באוזן שלה. היא ישבה קרוב אלי. כל כך קרוב עד שיכולתי להריח את ריח השמפו שלה, את ריח הלבנדר של הסבון שבו התרחצה, את ריח אבקת הכביסה שבה כובסו בגדיה, את הריח הקלוש של סיגריות שאז עוד לא ידעתי לזהות כי אף אחד לא עישן בסביבה שלי אף פעם עד שנינה הופיעה.
    "תקשיבי," היא אמרה.
    קולה של מלכה שפיגל חדר אלי, מלנכולי, קצת עייף, מהמם בעוצמתו, ברכותו.
    היא שרה את When I go החד פעמי של מינימל קומפקט ואני כמעט התעלפתי מרוב יופי.
    מלכה שפיגל המשיכה לשיר ומלכה יריב המורה לתנ"ך נכנסה לכיתה. נינה הוציאה בעדינות את האוזניות מהאוזניים שלנו וחייכה אלי. ידה ליטפה את כתפי.
    "אנחנו נהיה חברות ליל," היא אמרה, "אני מרגישה את זה עד קצות העצמות שלי."
    בסוגריים: אני חייבת להפסיק לרגע את הסיפור הזה על נינה ועלי ועל ציקי ועל פיש ומלכה שפיגל וכל האחרים שעוד יבואו. אני חייבת להפסיק כי הסיפור הזה ממלא אותי בגעגועים בלתי נסבלים. אלה לא הגעגועים לנינה. אותם אני מכירה ושומרת מכל משמר. עכשיו אני מדברת על שנות השמונים. בעצם על סוף שנות השמונים, ותחילת התשעים.
    תל אביב. העיר הכי נפלאה שיכולה היתה להיות לי.
    מאחורי האוזן השלישית יש פאב שבו מקרינים כמעט כל ערב סרטי וידיאו של הופעות חיות של האמנים הכי טובים שיש. שם אני מכירה את הפינק פלויד ואת ג'נסיס ואת קינג קרימזון ואת מינימל קומפקט ועוד רבים אחרים. בחנות של האוזן, בשינקין שעוד לא יודע שהוא שינקין, אני קונה תקליטים משומשים. שורצת שם שעות. אני וציקי מסתובבים שם כמעט כל יום, קונים איזה תקליט, יושבים בפאב, אוכלים צ'יפס ורואים הופעה של ג'ון לנון.
    בקולנוע פריז יש סרטים כל שבת, כל היום. יש שם גם סרטי חצות. בפעם הראשונה שאני הולכת לסרט חצות אני רואה את "מחפשת את מר גודבר" ומפחדת ללכת אחר כך הביתה בחושך. בלילה חולמת על ריצ'רד גיר הצעיר מנשק אותי ומתעוררת מזיעה.
    בשבתות מקרינים שם את "מופע הקולנוע של רוקי" ואת "הלזה פופין" ועוד המון סרטי פולחן שמעצבים חלק נכבד מהמסך התרבותי שלי.
    במוזיאון תל אביב מציגים את "עורבים״ ו״ילדה גדולה". על זה עוד ידובר כאן רבות. זוהי תחנה חשובה. תחנת תרבות. תחנה של רגש. תחנה בקשר ביני לבין נינה.
    ציקי ואני הולכים המון לים. בעיקר בחורף. בעיקר בלילה. הים של שנות השמונים המאוחרות לא דומה בכלום לים של היום.
    פעם אחת אנחנו מוצאים כתובת חרוטה בחול:
    "מורד האתמול כותב: רק שמות, רק שמות נותרים לנו במערומיהם."
    ואני וציקי שנושאים מורשת מכובדת של תקליטי שלמה ארצי חורטים מתחת:
    "גם ים מוחק שמות כתובים בחול".
    דיזנגוף סנטר הוא הבית השני שלי. הוא ריק למחצה ואני אוהבת להסתובב בחלקים הריקים שלו. למצוא איזו פינה ולשבת ולקרוא שם. רצוי שירה. רצוי עמיחי או אבידן או דליה רביקוביץ.
    כל יום שישי בצהריים אני מטיילת עד לרחוב ארנון לראות את הבית של לאה גולדברג. הולכת עם ווקמן על האוזניים, שומעת את המוזיקה שאני אוהבת.
    תל אביב היא קטנה ומלאה בהפתעות.
    הופעות בצוותא, תנועות נוער שמאלניות, קומץ של אנשים עם ראסטות או סתם שיער ארוך, קצת פאנקיסטים שמדברים על השלום.
    ביום השנה לרצח ג'ון לנון, 1988, ציקי ואני יושבים ב"צוותא" בערב לזכרו ומתייפחים.
    בימי שישי בלילה הולכים לסרטים ברב חן, עובדים על הקופאית בקשר לגיל שלנו ומצליחים להיכנס ל"לבו של אנג'ל" עם מיקי רורק האלים והמהמם. אחר כך שוב יש לי סיוטים.
    ההורים שלי הם הדבר הכי יקר שיש לי בכלל בעולם. הם ואח שלי שאיתו אני רבה בדבקות מדי יום. בלי לפספס אף יום.
    הולכת להצגות יומיות עם אמא שלי.
    עוזרת לה להכין את ארוחת הערב המשעממת לאבא.
    בשנות השמונים היו ימים שבהם נראה לי שהדבר הכי נפלא שיש בעולם הוא ללכת עם אמא לסופר מרקט בדיזנגוף סנטר.
    בשנות השמונים אני לובשת תלבושת אחידה של בית ספר ומתחתיה חולצות קרועות או גזורות, גרביים לא תואמים.
    אני צובעת את השיער שלי בסגול.
    אני מחליטה להפסיק לאכול בשר.
    אני מאכילה את החתולים בחצר.
    רוב הזמן אני מאושרת. אבל אף פעם לא יודעת את זה.
    כששואלים, אני אומרת שאני בדיכאון. אבל זה מה שאומרים כולם. ובשנות השמונים יכולנו להגיד את זה. זה היה בסדר.
    • אליענה אלמוג
    • אליענה אלמוג
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רשימות מארץ הכביש
    • קופסה שחורה
    • גלבי
    • שטוקהולם
    • צעקה הפוכה
    • דברים שאני יודעת על ר'
    • בחברת נערות
    • שנה אחת ויום אחד
    • ימי הפופ
    • בתו
    • שלושתם
    • לילי לה טיגרס