הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הקופסה
  • הקופסה
    יהלומים | אפריל 2019 | רומן רומנטי | 360 עמ' מודפסים
    לענת אופיר, עורכת דין יפהפייה מתל אביב, יש הכול – חבר חתיך, עשיר ומצליח, משרה נחשקת ופנטהאוז יוקרתי בתל־אביב, אבל משהו בתוכה אינו שלם.
    ענת מבינה שהדברים החומריים, שהיו חסרים לה בילדותה, הם לא מה שהיא מחפשת כעת ושכדי להיות מרוצה, עליה לפרק לחלקים את עולמה ולהרכיבו מחדש.
    בחיפוש אחר מימוש עצמי ובמטרה להגשים את חלומותיה ולעמוד בהבטחה שנתנה להוריה, ענת אורזת את מיטלטליה ועוברת לגור בקריית שמונה.
    הרחק מהביצה התל־אביבית הנוחה והמוכרת, ענת לומדת להכיר את עצמה מחדש, להבין את יכולותיה, לגלות את כוחה של חברות אמיתית ולדעת שבכל הקשור לאהבה – היא לא מוכנה להתפשר.
    הקופסה מאת אביבה סרור בייגל, הוא רומן רומנטי מרגש, עכשווי וארץ ישראלי, שבו שזורים ערכים כמו אהבת המולדת וחברות אמת. ספר נוסף שלה, ההחלטה שלי, ראה גם הוא אור בהוצאת יהלומים וזכה לשבחים רבים.
  • ספר דיגיטלי
     
    35 29
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • טעימה מהספר

    ספר זה מוקדש לאיש שלי, שבנה עבורי את הקופסה שהיוותה השראה לכתיבת ספר זה.
     
     
     

    פתח דבר

     
    רון נועץ לתוך עיניי מבט נוקב וחד, עיניו הכחולות בוערות באש כחולה. "תסבירי לי דבר אחד," הוא אומר ובקולו זעם כבוש ותסכול.
     
    "מה?" אני מנסה להתחמק ממבטו הבלתי מתפשר.
     
    "למה את מתעקשת לעבור? רע לך כאן?"
     
    אנחנו יושבים על כיסא הנדנדה ומשקיפים על רחוב דיזינגוף ממרפסת הפנטהאוז המפואר של רון שממוקם באחד מבנייני היוקרה החדשים בלב ליבה של תל אביב. כבר שעה ארוכה שאני מנסה להסביר לו מדוע החלטתי לעשות שינוי בחיי, לקום ולעזוב את הנוחות ואת המותרות שיש לי כאן ולעבור לקריית שמונה, להשתקע בה.
     
    "אני באמת לא מצליח להבין למה את מתעקשת, למה את רוצה לעבור לאיזה חור בצפון ולעשות השד יודע מה?"
     
    "הסברתי לך כבר עשרות פעמים. זה לא שאני לא מרוצה פה. כיף לי, טוב לי איתך ונעים לי בדירה שלך, אני מאושרת מהחיים שיש לי פה, אבל – "
     
    "אבל מה?" הוא מרים מעט את קולו בעוד הווריד המוכר, זה שמתנפח בכל פעם שהוא לא מרוצה או מוטרד ממשהו, בולט במצחו. "אין פה שום אבל. אנחנו יחד ונישאר יחד כך שאין לך סיבה לעזוב. יש לך כאן הכול, כל מה שאת צריכה."
     
    "אני לא בטוחה," אני עונה ומשפילה את עיניי, מנסה להסתיר את הדמעות המציפות אותן בניגוד לרצוני.
     
    רון מתקרב אליי, מלטף את שערי ברוך ואומר בקול שקט שהתסכול מובחן בו, "למה את מתכוונת כשאת אומרת שאת לא בטוחה?"
     
    "שלא תבין אותי לא נכון," אני זוקפת את ראשי ומוחה את דמעותיי, שכבר החלו לזלוג במורד לחיי. "אני לא עוזבת במטרה לחפש מישהו אחר. היחסים בינינו חשובים לי, הקשר שלנו חזק מכל דבר," אני מתקרבת וכורכת את זרועותיי סביבו, מצמידה את שפתיי לשפתיו ומנשקת אותו. "הוא יעמוד בכל השינויים ובכל המשברים. חשוב לי שתבין, השינוי הזה ממש לא קשור אליך או למחויבות שיש לנו זה כלפי זה. נוצר אצלי מן חלל מוזר כזה שמטריד אותי ואותו, את החלל הזה, אני חייבת למלא. אני חייבת למצוא את מה שבוער בתוכי."
     
    רון מתרחק ממני מעט, מביט בי רגעים ספורים כשוקל מה לומר ומנסה לסכם את הנושא בדרכו העניינית, "העיקר שתגיעי לכאן בכל סוף שבוע, כפי שהבטחת, ושתהיי כאן איתי ובשבילי כי בסופו של דבר, אלה החיים שלך ואת זו שתקבעי כיצד הם ייראו ואיך לחיות אותם." הוא משחרר את אחיזתו ומלטף את לחיי, "בואי נתארגן, אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצל ההורים שלי."
     
    רון מעולם לא הצליח להבין מה הניע אותי, מה גרם לי להחליט לעשות את השינוי, שינוי שהשפיע על שנינו ועל אנשים נוספים, מפני שמבחינתו הוויכוח הסתיים לפני שבכלל התחיל.  
     
     

     

     
     
    הסבל המזוקן מניח את ארבעת הארגזים האחרונים על הרצפה, מוחה את הזיעה ממצחו ומכריז בהתלהבות: "זהו, סיימנו. אפילו את הארגזים עם משקולות הברזל העלינו." הוא מצביע בידו על כמה ארגזים שמונחים בפינת הסלון ומניח בעדינות כוננית מפורקת שסביב חלקיה מלופף ניילון נצמד עבה.
     
    "אלו לא משקולות, אלא הארגזים שבהם ארזתי ספרי אומנות ואלבומי תמונות." אני פורצת בצחוק ומביטה בארגזים הכבדים שבתוכם מתויקים גם הציורים שלי. הוא מחייך אליי במבוכה ואני ממהרת להוציא מעטפה חומה מהתיק שלי, מודה לו ולכל אנשי הצוות ומלווה אותם אל הדלת.
     
    שקט משונה משתרר בדירה הקטנה. אני בוחנת את סביבותיי ונאנחת. יש לי דירה משלי. אומנם בעיר זרה לחלוטין ובלי אף מכר או ידיד, אבל הלב שלי פועם בהתרגשות. אחרי שנים שחייתי בצילם של אחותי, שחושבת שהיא יודעת הכול, ושל רון – עכשיו הכול תלוי רק בי, ביכולות ובכישורים שלי.
     
    למרות שהכניסה לדירה עמוסה בארגזים ושבכל פינה בסלון הקטן פזורים חפצים ושקיות בצבעים שונים, אני מתרווחת על הספה ומחייכת בסיפוק, התרגשות עצומה שמהולה בחששות גדולים ממלאת את ליבי. אני מושיטה את ידי אל התיק, מוציאה ממנו תפוח אדום, גדול ועסיסי, נועצת בו את שיניי ונאנחת. הוא טעים כל־כך. אני מנגבת בגב כף ידי את העסיס שניגר מזוויות שפתיי אל סנטרי, מלקקת בהנאה כדי לא להפסיד אפילו טיפה. מוזר, אני חושבת לעצמי ומתבוננת בסקרנות בתפוח, מתי לאחרונה הרשיתי לעצמי לשבת ככה בשקט ובשלווה וליהנות מתפוח?
     
    צלצול הטלפון החזק והרועם מפר את השקט ששרר בדירה. אני מביטה בצג וממלמלת, "אורה. רק את חסרה לי עכשיו." אני מתרווחת על הספה ומניחה את התפוח בצד, על השולחן המאובק, שואפת במלוא ריאותיי ומתכוננת לשיחה ארוכה ומייגעת.
     
    אני בקושי מספיקה לענות, והיא מייד מתנפלת עליי, "את כזאת עקשנית! למה התעקשת לעשות את המעבר הזה? אני לא מצליחה להבין, היה לך רע כל־כך? גרת בדירת פנטהאוז מפוארת בתל אביב, עם החבר העשיר, החתיך והמוצלח שלך, עבדת במשרד עורכי הדין הגדול במדינה וכולם ניבאו לך עתיד מזהיר, אז למה ציפיתי שתתנהגי כמו אישה נורמלית? היית חייבת לעזוב הכול וללכת? ובשביל מה?! בשביל להגשים משאלת לב מטופשת? או הבטחה מטומטמת שנתת להורים שלנו לפני שתים עשרה שנה?"
     
    אני בוחרת לא לענות כי כשאחותי מתחילה, אף אחד לא יכול לעצור אותה. עדיף לשתוק ולחכות עד יעבור זעם. ברור לי שהיא לא תסכים לשמוע מה הניע אותי לעבור כי מלבד מה שהיא רוצה לשמוע, לא מעניין אותה דבר.
     
    "ואת יודעת," היא ממשיכה כאילו משהו בוער בתוכה ומונע ממנה להפסיק, "שלא אהיה שם כדי לעזור לך. את מבינה את זה, נכון?" טון קולה מתרכך מעט, "עדיין לא קיבלנו את הגרין קארד וגם יש עומס של עבודה בחנות ורפי..."
     
    אני נעה במקומי בחוסר סבלנות. המילים שלה חוזרות ומהדהדות בראשי, אך מחשבותיי נודדות ואני כבר לא ממש שומעת אותה. רפי, הבעל הלא ממש מוצלח שלה, מנהל חנות אלקטרוניקה קטנה ולא רווחית ליד הטיימס סקוור שבמנהטן, ניו יורק. היא מייחסת לעבודה שלו חשיבות רבה כל־כך, שאפשר לחשוב שהוא איזה מנתח מוח.
     
    פתאום, כשאני חושבת על זה, אני מבינה שהם חיים שם כבר זמן רב כל־כך. ייתכן שבמידה מסוימת אחותי סמכה על העובדה שיש לי חבר עשיר ולכן הרשתה לעצמה להמשיך לרדוף אחר החלום האמריקאי המגוחך שלה, ואולי בגלל זה חשוב לה שאשאר עם רון כך שהאחריות תמשיך ליפול על כתפיו ולא על כתפיה, שמעולם לא נשענתי עליהן.
     
    "הכול בסדר, את לא צריכה להגיע וגם לא ציפיתי לכך." אני נושכת את הלשון, החלק השני של המשפט היה מיותר, פליטת פה איומה.
     
    "למה את מדברת ככה?!" היא מתפרצת לדבריי ואני שומעת את חריקת הכיסא, יודעת שהיא קמה בתנועה מהירה ומסתובבת בחדר מקצה לקצה, לחייה אדומות מכעס. "את יודעת שאם הייתי יכולה הייתי באה, ייסורי המצפון שאת מנסה לעורר בי לא יעזרו לך להתחמק מלענות על השאלה ששאלתי וכדי להיות בטוחה ששמעת, אחזור על הדברים שאמרתי. למה החלטת להרוס את העתיד שלך?"
     
    "לא הרסתי שום דבר," אני עונה מבעד לשפתיים חשוקות. "אין לי ספק שמערכת היחסים שלנו חזקה מספיק כדי לאפשר לי להגשים את עצמי. אני מתכוונת לקיים את ההבטחה שהבטחתי לאבא ולאימא ולטפל בהתנדבות בתיקים של אנשים שאין ביכולתם לממן סיוע משפטי. אני גם רוצה להרגיש שאני דואגת לעצמי, שאני מסוגלת. אני לא יכולה לסמוך רק על מערכת היחסים שלי עם רון. אני עובדת בעסק המשפחתי שלו, גרה בפנטהאוז שלו ובעצם חיה על חשבונו." ברור לי שאני מדברת לעצמי מפני שהיא לא מסוגלת להבין את הצורך שלי לעזור לאנשים זרים, ועוד ללא תמורה, או את הרצון שלי לעמוד על רגליי ולנהל את חיי בכוחות עצמי, לפחות למשך תקופה ולכן, כדי לרכך את הדברים ובעיקר במטרה לסיים את השיחה, אני מוסיפה, "ברור לי שאם היית יכולה, היית עושה ככל שביכולתך כדי להגיע. את יודעת שלא באמת התכוונתי למה שאמרתי." היא הייתה באה רק כדי להמשיך לנהל את חיי מקרוב ולהגיד לי איך לעשות את דברים שאני רוצה לעשות. אין לי סבלנות לשמוע אותה ואת הטפות המוסר שלה. אני עומדת באמצע הדירה, חום יולי אוגוסט נותן בי את אותותיו והזיעה ניגרת מכל מקום בגופי, מזכירה לי שעליי להזמין טכנאי שיתקן את המזגן המקולקל בעת שאני מנסה להיות סבלנית ולתת הסברים לאחותי שחיה את החלום הלא ברור שלה אי שם באמריקה.
     
    "אורה, הכול בסדר. תסמכי עליי ואל תילחצי כי אצליח להסתדר." בדיוק כמו שהסתדרתי לבד עד עכשיו, אני מוסיפה ללא קול.
     
    אנחנו נפרדות לשלום ומנתקות את השיחה שכמו כל השיחות איתה, מוציאה אותי מאיזון. יש לה כישרון מיוחד לערער אותי ולהציג את כל הדברים שאני עושה כאילו הם טעות גורלית שנעשתה באופן מכוון נגדה. 
     
     
    הייתי בת שש עשרה, עדיין תלמידת תיכון, כשהורינו נהרגו בתאונת דרכים והחיים, כפי שהכרתי אותם, נשמטו תחת רגליי. אורה לקחה על עצמה את תפקיד האימא, אומנם לא האימא הכי מוצלחת, אלא יותר מכשפה שתלטנית, שחשבה שהיא צריכה להגיד לי מה לעשות ואיך לעשות ותמיד עמדה על כך שיהיה זה בדרך שלה בלבד.
     
    למעשה, אורה ורפי חיכו עד שאשתחרר מהצבא כדי לממש את זכותם על הדירה הישנה של הוריי. הדירה המתפוררת בשכונת עמידר בבת ים הייתה הנכס היחיד שהוריי השאירו אחריהם, דירת שני חדרים וחצי שמכירתה לא השאירה לנו כמעט דבר מפני שהחובות שההורים שלנו הותירו אחריהם היו גבוהים במיוחד.
     
    אורה ורפי לקחו את חלקם וטסו לארה"ב כדי לנסות את מזלם מעבר לים, ואילו אני נותרתי כאן. בסכום הזעום שנותר ברשותי נרשמתי ללימודים.
     
    הייתי סטודנטית מצטיינת, בימים למדתי ובערבים ובלילות עבדתי במלצרות, בשמרטפות ובניקיון בתים. לשמחתי, הצלחתי לקבל מלגה ומגורים במעונות הסטודנטים כך שלמרות שלא היה לי דבר, הסתדרתי.
     
    אוף, די, אסור לי לחשוב עליה או על אף אחד אחר כעת, למרות שהשיחה איתה השאירה אותי במצב רוח מחורבן, כמו תמיד.
     
    בהיסח הדעת, אני מושיטה את ידי ולוקחת את התפוח, נוגסת בו שוב ומחליטה להיכנס להתקלח. הדירה ששכרתי ממוקמת בבניין רכבת בעל חמש כניסות, מה שמאפשר שני כיווני אוויר בלבד. השילוב בין הקומה הרביעית, שנמצאת ממש מתחת לגג הלוהט, לבין החלונות הקטנים, הופך את הדירה לחמה ולחנוקה.
     
     
    אני מתקלחת במים קרירים ומחליטה לצאת למרכז הקניות הקטן שממוקם לא הרחק מדירתי כדי לקנות מאוורר, מקווה שהוא יועיל לי בהתמודדות עם החום עד שהמזגן יתוקן. אני לובשת שמלת כתפיות עשויה בד כותנה דק ותוחבת את רגליי לכפכפי אצבע, נועלת את הדירה ומסיימת לאכול את התפוח במורד המדרגות. חדר המדרגות צר, אפלולי ומחניק, ריח חזק של חלודה נודף ממעקות הברזל הרעועים. לא ראיתי את הדירה לפני ששכרתי אותה, סמכתי על המתווך שלא טרח לתאר את המצב כפי שהוא ובחר לייפות את הדברים.
     
    בצידה הימני של הכניסה לבניין ממוקמות תיבות הדואר, רובן שבורות ומפורקות, ובצידה השני זוג אופניים ישנים קשורים למעקה בשלשלות ברזל ועגלת ילדים עטופה בניילון. אני פוסעת החוצה, חולפת מבעד לדלת הכניסה ועיניי נפערות. נראה שפעם הייתה כאן גינה רחבה שבשוליה לבלבו עצים שקיבלו את פני העוברים והשבים בצבעים מרעננים, אבל לא נותר ממנה דבר מלבד צמחים יבשים, דשא שהצהיב והרבה פסולת. לאן שאני לא מסתכלת, אני רואה ניירות, בדלי סיגריות, אריזות של חטיפים, שברי עץ של מה שהיו פעם ספסלים וחורבן.
     
    הדרך למרכז המסחרי קצרה. השביל יורד במדרון תלול ומגיע כמעט עד הכביש הראשי, הכביש שחוצה את קריית שמונה לכל אורכה. אי אפשר להתעלם מהלכלוך, מהמרצפות השבורות והעקומות ומפחי האשפה הפזורים בצידי הדרך ועולים על גדותיהם. העזובה, העוני והייאוש ניכרים בכל מקום. הדרך הקצרה נטולת צמחייה ואין בה טיפת צל, השמש קופחת על ראשי ועד שאני מגיעה למרכז המסחרי אני תשושה ומיוזעת כאילו עשיתי מסע כומתה של חמישים קילומטרים לפחות.
     
    אני נכנסת לחנות חשמל קטנה וצנועה. המוכר שקוע בטלפון הנייד שלו ונראה משועמם לגמרי. אני קונה מאוורר גדול שניצב על רגל ארוכה מתוך מחשבה שכשהמזגן יתוקן, המאוורר ישמש אותי בחדר השינה הקטן שיש בו רק אשנב שלא מאפשר לרוח לחדור פנימה.
     
    "גברתי," שואל בעל החנות ומגיש לי את החשבונית, "את חדשה בעיר? את לבד? יש לך רכב?"
     
    "כן, כן ולא." אני מטה את ראשי בחיוך רחב.
     
    "ואת גרה רחוק?"
     
    "לא, בערך רבע שעה הליכה מכאן. בעלייה, לכיוון הגן הציבורי."
     
    "טוב," הוא אומר ויוצא מאחורי הדלפק, לוקח את צרור המפתחות שליד הקופה ומרים את הארגז עם המאוורר. אני לא מצליחה להבין מה הוא עושה, ומסתכלת עליו בעיניים פקוחות לרווחה.
     
    "נו," הוא אומר, "למה את מחכה? תראי לי את הדרך ואקח את המאוורר לדירה שלך. בחורה קטנה כמוך לא תצליח להתקדם הרבה בחום הזה עם ארגז גדול כל­־כך." הוא מסמן לי בידו ואני ממהרת בעקבותיו, עדיין בהלם מוחלט.
     
    מיוזעים ומתנשמים כמו אחרי ריצת מרתון, אנחנו נכנסים לדירה. אני מושיטה את היד לארנק, אך הוא מתבונן בי בתדהמה ומגרד בראשו כחוכך בדעתו אם להגיב ואיך.
     
    "מה נראה לך שאת עושה? אומנם האזור נראה עלוב ועזוב, אבל האנשים..." הוא אומר וחיוך רחב, חם ולבבי מאיר את פניו הטובות, "... האנשים כאן זהב." הוא מסתובב על עקבותיו ופונה ללכת, מניח את ידו על הידית ולפתע מסתובב בחזרה, מישיר את מבטו אליי וממשיך ושואל, "מה את עושה פה? גרת בסביבה פעם? יש לך כאן משפחה?"
     
    "לא, זו רק הפעם השנייה שלי כאן."
     
    "אז מה פתאום עברת לגור כאן? התנועה היא בדרך כלל בכיוון ההפוך."
     
    "באתי כדי לפתוח משרד עורכי דין," הוא פותח זוג עיניים ענקיות ומבטו בוהה בי כלא מבין. "הבטחתי להוריי," אני ממשיכה כמחפשת אישור לכך שעשיתי את המעשה נכון. "הבטחתי לעצמי שכשאסיים את הלימודים אתרום מהיכולת ומהידע שלי לחברה, סוג של שליחות." אני לא יכולה להתעלם מהנימה המעט מתנצלת שבקולי.
     
    "וואו, שיהיה לך בהצלחה, גברתי. אני בטוח שתתאהבי בעיר. אה, אולי בעיר פחות, אבל באנשים יותר. נעים מאוד, רמי, אם תצטרכי משהו – אל תהססי."
     
    "ענת," אני משיבה בחיוך נבוך, מתקשה לדמיין סיטואציה דומה בתל אביב. ייתכן שהוא צודק והאנשים כאן באמת מזן אחר.
     
    לאחר שרמי הולך, אני מחברת את המאוורר לחשמל ולוחצת על מתג ההפעלה, נעמדת מול משב הרוח הקריר ונושמת לרווחה.  אני מחליטה לסדר שלושה ארגזים ואז לחזור למרכז המסחרי, מקווה שאולי אצליח למצוא משרד פנוי שאוכל לשכור מאחר שבלי משרד לא אוכל להתחיל לעבוד, ובלי עבודה לא אוכל להתקיים לאורך זמן, אם בכלל. כשהחלטתי לעבור, לא ייחסתי חשיבות למשרד, אבל עכשיו, לאחר שכבר עשיתי את ההחלטה והתמקמתי, עליי להתקדם הלאה.
     
    כשעה מאוחר יותר, אני מגיעה שוב למרכז המסחרי ונכנסת ישירות לחנות החשמל של רמי, שמקבל אותי בחיוך רחב.
     
    "המאוורר עובד?" הוא לוגם מכוס מים ומחווה בראשו, מציע לי גם.
     
    "ברור שכן, לא שזה מי יודע מה מועיל בחום הזה, אבל גם קצת רוח זה בסדר." אני מחייכת במבוכה ולוגמת מכוס המים שהוא מושיט לי, "אני מחפשת לשכור משרד, אולי אתה יודע אם יש באזור משרד קטן שפנוי לאכלוס מיידי?"
     
    "זו לא תהיה בעיה," הוא מכחכח בגרונו. "ואם את שואלת אותי, כל העיר להשכרה כך שייתכן מאוד שאוכל לעזור לך. תראי מה תעשי, תצאי מהחנות ותפני שמאלה, כשתגיעי לפינה תשאלי על סלומון, הוא המנהל של המרכז ואין לי ספק שיש לו משרדים פנויים להשכרה, וגם אם לא, הוא כבר ימצא לך משהו."
     
    "תודה רבה, רמי. אתה החבר הראשון שלי בקריית שמונה." אני מחייכת ויוצאת מהחנות, שומעת אותו צועק אחריי, "תגידי לו שרמי שלח אותך, הוא יעשה לך מחיר."
     
    אני מגיעה לפינת הבניין ונעמדת מול דלת עץ פשוטה למראה  שעליה כתוב באותיות דהויות ששוליהן מחוקים 'סלומון את סלומון נכסי דלא ניידי בגליל המערבי'. "נראה שאחרי הכול לא אצטרך לשאול אף אחד," אני ממלמלת לעצמי ודופקת על הדלת.
     
    "אפשר להיכנס, פתוח!" קול גברי ועמוק נשמע מבפנים ואני מניחה את ידי על הידית ומסובבת אותה בעדינות.
     
    הדלת נפתחת בחריקה חלושה ואני מוצאת את עצמי במשרד צנוע, מול אחד האנשים הכי גדולים שראיתי בחיי. סלומון יושב בכיסא עץ, לובש חולצת טריקו לבנה שפסים צבעוניים נמתחים לרוחבה כמבקשים להבליט את הגודל העצום של החזה שלו, עורו שחום ואת ראשו מעטרת קרחת מבהיקה ונוצצת. המבט שהוא מפנה אליי נעים, חיוכו הרחב חושף שיניים צחורות.
     
    "כן?" הוא שואל ומקשת את גבותיו, מניח את משקפי הקריאה שלו על השולחן ונועץ בי את מבטו.
     
    "שלום, אני ענת ואני מחפשת משרד, כלומר לשכור משרד." אני מעבירה את ידי בשערי וממהרת להוסיף, "רמי מחנות החשמל שלח אותי." סלומון מחכך את סנטרו בידו וחושב כמה רגעים, ואז שב ומבזיק אליי חיוך רחב כמו זה שעימו קיבל את פניי.
     
    "טוב מאוד." הוא פותח מגירה בשולחן הישן שלפניו ומוציא ממנה צרור מפתחות ענק, מתרומם ממקומו ומסמן לי ללכת אחריו. אני נדהמת שוב מגודלו כשאנחנו צועדים לאורך הבניין, או ליתר דיוק הוא צועד ואני רצה אחריו, עד שהוא נעצר מול אחת החנויות.
     
    "כאן," הוא אומר ופותח את הדלת שנעה בכבדות על ציריה ומדליק את האור, "נמצא אחד המשרדים הטובים שיש כאן במרכז, ולמזלך הרב הוא שופץ לאחרונה." הוא מאפשר לי להיכנס לפניו, ממהר להדליק גם את המזגן.
     
    ריח נעים של צבע טרי ושל ניקיון חודר לנחיריי ולשמחתי הרבה, המזגן מתחיל לקרר את המשרד שכולל למעשה שני חדרים. החדר הראשון הוא החדר שאליו הדלת נפתחת, ומייד אני מחליטה שהוא יהיה חדר ההמתנה. אני מחייכת לעצמי ומקווה שביום מן הימים תשב בו גם המזכירה שאעסיק. אני עוברת דרך פתח צר ומגיעה לחלל שבו מטבחון קטן שמאובזר במקרר משרדי בצבע אדום בוהק ובכיור קטן שמתחתיו ארון בעל שתי מגירות. משם אני מתקדמת שני צעדים ומבחינה בתא שירותים פשוט למראה אך בוהק בניקיונו. בפינת חדר ההמתנה ניצבת דלת. בצעדים מהירים אני ניגשת אליה וממהרת לפתוח אותה, מגלה שהיא מובילה לחדר השני, החדר הגדול מבין השניים. אני מביטה סביבי ושמחה לגלות שהחדר מאפשר פרטיות מוחלטת, מה שיאפשר לי לנהל פגישות ללא הפרעות מבחוץ.
     
    אני חוזרת לחדר ההמתנה ובוחנת את סביבותיי. המשרדים מרוהטים מעט ויש בהם שני שולחנות גדולים, חמישה כיסאות וקיר עמוס מדפים.
     
    "נו... אז מה את אומרת?"
     
    "המשרד נראה נחמד. למעשה הוא מוצא חן בעיניי מאוד, אבל ההחלטה שלי תלויה בעיקר במחיר." הוא נוקב במחיר וטוען שעשה לי הנחה משמעותית ושהריהוט כלול במחיר. אנחנו מסכמים את העסקה בלחיצת יד ועכשיו אני יכולה לחייך לעצמי בסיפוק, אני בעליהם של דירה ושל משרד.
     
    "כאן אנחנו נפרדים, תיכנסי אליי מאוחר יותר ונחתום על חוזה השכירות. את יכולה להתחיל להתארגן, אין בעיה, ואם את צריכה משהו," הוא מגיש לי כרטיס ביקור, "אל תהססי."
     
    "אה סלומון!" אני קוראת אחריו כשהוא יוצא.
     
    "כן?"
     
    "חסר לי משהו."
     
    "והוא?"
     
    "וילונות." למראה המבט התמה שבעיניו אני מתחילה לאבד את הביטחון וממהרת לנשוך את שפתיי.
     
    "וילונות?"
     
    "אתה מבין, זאת לא חנות, זה משרד, ולא כל אחד שעובר ברחוב או במרכז צריך לראות מה קורה בפנים. יכולים להתרחש כאן גם אירועים סוערים למדי, שדורשים סוג של אינטימיות, אם אתה מבין את כוונתי." אני משפילה את מבטי במבוכה.
     
    "על איזה סוג של וילונות אנחנו מדברים?" עכשיו ברור לי, ללא צל של ספק, שסלומון הוא אדם תכליתי.
     
    "הכי אטומים שאפשר, מעין מסך."
     
    בעיניו מתנוצץ זיק של חיוך קטן ונעים. "חשוב לגברת גם הצבע?"
     
    "רצוי שיהיה כהה, אבל לא שחור," אני עונה ומתעלמת בכוונה מהציניות הקלילה שנשמעת בקולו.
     
    "או־קיי. את מזמינה ומשלמת ואני דואג להביא את הווילונות ולתלות אותם עבורך, מקובל?"
     
    "יותר ממקובל," אני עונה וליבי פועם בהתרגשות. נראה שדברים יכולים להסתדר בקלות כשיש רצון טוב.
     
    אני יוצאת מהמשרד ומבחינה בחנות נעליים קטנה. על חלון הראווה תלוי שלט שמצביע על זוגות הנעליים שבמבצע. בעל החנות יושב על שרפרף בפתח ומנופף בעיתון, מנסה להתמודד עם החום המעיק.
     
    מצד שמאל אני רואה קיוסק ישן שבמרכזו דלפק קטן וצר מלהכיל את מכונת הקפה הענקית שמעליו. אני מביטה במדפים שעליהם מסודרים בצפיפות חטיפים, סיגריות ומשקאות ובפינה המרוחקת שבה ניצב מקרר גדול ובו משקאות קרים. מחוץ לקיוסק מונחת על כיסא ערמה של חינמונים, 'קול הצפון' ו'קול הקריה', ולידם מקרר נוסף שבתוכו ארטיקים וגלידות. בעל הקיוסק מתגלה כאיש חרוץ ומלא מרץ. למרות שהקיוסק ריק מאדם, הוא קושר למותניו סינר ויוצא לקראתי, מנקה ומצחצח את השולחנות ואת הכיסאות שניצבים ברחבה שמחוץ לקיוסק, מוחה את מצחו ונעצר לרגע רק כדי להתבונן בי.
     
    "נעים מאוד, שמי ענת."
     
    הוא מניח את הסמרטוט על הדלפק, מוחה את ידו בצד מכנסיו ומשיב על חיוכי בחיוך רחב משלו, "נעים מאוד, יוסף." הוא מתבונן לעברי עוד רגע ומציין באדישות לא ברורה, "אנחנו שכנים, ברוכה הבאה ובהצלחה."
     
    אני מחייכת ומנידה בראשי, מסתובבת וחוזרת למשרד כשמחשבות רבות מתרוצצות בראשי. אני מתיישבת על הכיסא ומתחילה לחוש את התשישות משתלטת על גופי ועל נפשי ומחליטה שזהו, הגיע הזמן לסיים את היום הארוך והמתיש הזה.
     
    אני מעיפה מבט אחרון על המשרד ונועלת את הדלת, עושה באיטיות את דרכי חזרה לדירה, יודעת שהארגזים שנותרו מפוזרים בערבוביה ממתינים לי. ראשי מסתחרר מהבלגן, מהחום ומהעייפות, ואני נכנסת שוב למקלחת, עומדת דקות ארוכות תחת המים הקרירים.
     
    אני מחליטה ליצור קשר עם רון ולעדכן אותו בכל החדשות המסעירות. לפני כמה ימים הוא טס לחו"ל עם עובדי משרד 'עו"ד רודמן ושותפיו'. בכל שנה, בתקופת הפגרה של בתי המשפט, המשרד של אביו מוציא לטיול מפנק את כל העובדים. גם השנה הם יצאו לחופשה מרוכזת באחד מאתרי הנופש היוקרתיים ביותר בעולם, כראוי למשרדם, והפעם הם בחרו באתר הסקי 'קפרון' שבאוסטריה, אתר שממוקם על קרחון ולכן פעיל גם בחודשי הקיץ החמים. הם נסעו לשבועיים ואני מקווה שאצליח לארגן את כל החפצים שלי ולהתמקם לפני שיחזרו, כך שאולי אצליח לשכנע אותו לבוא לכאן.
     
    אני מוציאה את הנייד ומבחינה בחמש הודעות מרון, הוא מבקש לדעת את כל הפרטים ומתעניין אם הגעתי ואיך התארגנתי. אני מתקשרת אליו ובטרם נשמע צליל חיוג, קולו הצוהל נשמע מעבר לקו, כאילו ישב וחיכה לשיחת טלפון ממני.
     
    "ילדה שלי, אהובתי, מה שלומך? אני כבר מתגעגע. איך הסתדרת? איך הדירה? איך היו הסבלים? ספרי לי הכול." אני מתיישבת על הספה וחיוך רחב נמתח על פניי, הוא לא כועס עליי, הוא מתעניין ורוצה לשמוע מה עבר עליי.
     
    אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניי ומתחילה לפרט באוזניו את רצף אירועי היום. לפתע ההכרה בפער העצום שבין העולמות שבהם אנו חיים מטלטלת אותי. הדירה העלובה, הסביבה המוזנחת, כל אלו מדגישים ביתר שאת את העושר ואת הפאר שבהם הוא חי. אני חשה חוסר נוחות וכדי לייפות את המציאות, מחליטה לא לספר לו על ההזנחה ועל הלכלוך, על החנויות הריקות ועל המראה המדכא של המקום ולהתמקד בדברים היפים ובהצלחות שלי – בדירה, במשרד ובאנשים הנחמדים שפגשתי.
     
    שלוש דפיקות חזקות נשמעות בדלת ואני מביטה בשעון, מבינה שטכנאי המזגנים הגיע. "רון, הגיעו לתקן את המזגן, אני חייבת לסיים אז נמשיך לדבר מאוחר יותר. אני מתגעגעת אליך."
     
    לאחר כחמש דקות עבודה, שמלוות בלא מעט רעשים, המזגן חוזר לעבוד והדירה קרירה ונעימה יותר. באנחת רווחה אני מתיישבת על הספה, מקפלת את רגליי ומנסה להשיג את רון, אך מגיעה לתא הקולי.
     
    הבטן שלי מתחילה לקרקר ואני נזכרת שמלבד תפוח לא אכלתי היום דבר. אני מחליטה להסתפק בארוחת ערב צנועה, כוס קפה ללא חלב ופרוסת לחם עם שוקולד. מחר, בין יתר הדברים שעליי לעשות, אהיה חייבת לערוך קניות. כבר הבחנתי בחנות מכולת שנמצאת בצידו המערבי של המרכז המסחרי, וכולי תקווה שהם גם עושים משלוחים. לא נראה לי שאצליח לסחוב הכול במעלה הרחוב ולטפס ארבע קומות.  
     

    2

     
    אני פוקחת את עיניי ומציצה בשעון, מופתעת לגלות שהשעה כבר שמונה בבוקר. ישנתי כמעט שתים עשרה שעות ונראה שהתאוששתי מעט. אני מכינה ארוחת בוקר, כוס קפה ללא חלב ופרוסת לחם עם שוקולד, בדיוק כמו שאכלתי אתמול בערב, ומחייכת כשאני משווה את ארוחת הבוקר הקלה שלפניי לארוחות הבוקר שמנהלת משק הבית של רון הייתה מכינה לנו.
     
    אני מתמתחת ומביטה סביבי, מבינה שההתארגנות לא תהיה פשוטה כי חדר השינה שלי מלא בארגזים ורוב הבגדים שלי נמצאים בתוכם. אני מתחילה להזיז ארגזים ממקום למקום, פותחת אותם ומחפשת אחר בגדים מתאימים. מכנסי ג'ינס ישנים וקרועים, חולצת טריקו מהוהה שכתמי צבע מרוחים על שרווליה ועל צווארונה, נעלי התעמלות ישנות ומברשת שיער. אני אוספת את שערי בקוקו מתוח ומחייכת לעצמי מול המראה בחדר האמבטיה, אין ספק שזוהי ההופעה הנדרשת לעבודות ניקיון שכוללות גם אחזקה ושיפוצים קלים.
     
    אני מחפשת אחר הארגזים שבתוכם ארזתי את הציוד שאזדקק לו כדי לפתוח את המשרד ומרכזת אותם ליד הדלת. ברור לי שאיאלץ לעשות כמה פעמים את המסלול שמתחיל במורד המדרגות הצרות, נמשך דרך הירידה התלולה בשביל המוביל מהבית שלי למרכז המסחרי ומסתיים במשרד.
     
    אני יוצאת לרחוב עם הארגז הראשון, ולמרות השעה המוקדמת, השמש יוקדת על ראשי ומכה בי ללא רחמים. אני מתחילה להזיע עוד לפני שאני יוצאת מרחבת הכניסה המוזנחת של הבניין ומנסה להזדרז ככל שביכולתי.
     
    לאחר שאני מכניסה את הארגז הראשון למשרד, אני ניגשת לבעל המכולת ומבקש לשאול עגלת קניות. הוא משיב בחיוב ואני מציעה לשלם לו, אך הוא פוטר אותי בחיוך ומניד בראשו.
     
    לאחר שאני מסיימת להעביר את החפצים, אני מחזירה לו את העגלה ומביטה בתדהמה בדמותי המשתקפת מהוויטרינה של מקרר הגבינות. שערי פרוע, פניי אדומות ונפוחות וחולצתי רטובה.
     
    אני רוכשת בקבוק מים קרים וניגשת למשרדי החדש, ולפני שאני מספיקה לעשות משהו או אפילו לסדר את מחשבותיי, מישהו דופק בעדינות על הדלת.
     
    גופו העצום של סלומון חוסם את הפתח ועל פניו מתוח חיוך רחב כשהוא מציג בפניי בחורה שחומה וגבוהה, כמעט כמוהו. "תכירי, זו סמדר, הבת שלי ועוזרתי הנאמנה והמוכשרת."
     
    סמדר נראית כבת גילי. אומנם היא גבוהה ממני בכעשרה סנטימטרים, אבל שוקלת כמחצית ממשקלי ונראית כמו שרוך – רזה וארוכה.  
     
    "נעים מאוד," היא מחייכת חיוך רחב כמו זה של אביה ומייד מוסיפה, "את ממש יפה והשיער שלך, מעולם לא ראיתי שיער יפה כל־כך, איזה צבע מושלם."
     
    לחיי בוערות. היא מחמיאה לי כאילו זה הדבר הטבעי לעשות כשפוגשים מישהו לראשונה, אבל קשה לי להתמודד עם מחמאות ואני לא יודעת איך להגיב להן.
     
     "אל תהיי נבוכה," היא אומרת ומפנה את מבטה לאביה. "הפעם לא הגזמת." היא מושכת בכתפיה ומפנה אליי את חיוכה המקסים שוב. "את צריכה עזרה?"
     
    "לא, השתגעת? עבודות הסדר והניקיון הן לחלוטין לא משהו שאבקש ממך לעשות."
     
    "לא ביקשת. הצעתי. אשמח לעזור." היא לא מהססת ומייד מפשילה שרוולים ומתחילה לעבוד. היא עוזרת לי לפרוק את הארגזים שהבאתי ולסדר כל דבר במקומו, מביאה חומרי ניקוי מהמשרד של אביה ואת כל הדברים החסרים משלימה מהמכולת.
     
    להפתעתי, היא גם מתגלה כגאון מחשבים ומצליחה בן רגע לתפעל את המחשב ואת המדפסת. אני עוד לא מספיקה להודות לה, והיא כבר מרימה את הטלפון הנייד שלה ודואגת לחבר את רשת האינטרנט.
     
    לקראת סוף היום, סלומון נכנס למשרד עם מגש פיצה ואנחנו מתיישבים לאכול יחד בטבעיות, כאילו עשינו זאת כבר עשרות פעמים בעבר. כשאנחנו מסיימים לאכול, סלומון אוסף את השאריות לקרטון ומתרומם, ממלא בגודלו העצום את החדר. "אני מקווה שכבר הזמנת וילונות." הוא מחייך אליי, אך אני מנידה בראשי. "או־קיי, אז תעדכני אותי לאחר שאת מזמינה כדי שאביא אותם ואתקין אותם." הוא לא מחכה לתשובה ממני ורק מניד בראשו ויוצא מהמשרד.
     
    "אז מה הסיפור שלך?" סמדר שואלת ברגע שהדלת נסגרת מאחוריו ואני מתבוננת בה בתמיהה. "יש לך תואר במשפטים, את נראית כמו דוגמנית על, למרות שברור לחלוטין שאת מנסה להסתיר זאת עם הג'ינס הרחב הזה שאת לובשת, אפשר לראות מקילומטרים שאת לא מפה, כלומר לא חזרת הביתה או משהו כזה, אז מה את עושה פה? למה דווקא כאן? ולמה לבד?"
     
    "זה לא כזה סיפור מעניין, ואני ממש לא לבד."
     
    "לדעתי זה סיפור מעניין לגמרי..." היא מתרווחת בכיסאה, מרימה את רגליה הארוכות על השולחן ונאנחת, מסבירה לי ללא מילים שיש לה את כל הזמן שבעולם ושהיא ממתינה בסבלנות.
     
    "הוריי נהרגו בתאונת דרכים לפני שתים עשרה שנה," אני נאנחת. "הם חינכו אותנו, את אחותי ואותי, שצריך לעזור לאנשים, שחשוב לדעת לתת ולא רק לקחת או לקבל. הם אמרו שכדי להיות אדם טוב, עליך לתרום מעצמך ומהכישורים שלך לאנשים אחרים. וזה, בקצרה, הסיפור כולו." אני מתמצתת ומקווה שאצליח להתחמק משאלות נוספות.
     
    "את רוצה להגיד לי שבאת לכאן מבחירה?"
     
    "כן," אני עונה בחום ומחייכת, מבינה שכאן הדברים עובדים קצת אחרת, "עבדתי באחד המשרדים המובילים בארץ ויכולתי גם להמשיך לעבוד שם, אבל העדפתי לעשות משהו אחר. בחרתי להתרחק מהבועה התל אביבית." סמדר מתבוננת בי במשך כמה רגעים ואז מסבה את מבטה ובוחנת בעניין את הקירות הריקים, מתלבטת כיצד להגיב.
     
    "וואו, מדהים שעוד יש אנשים כאלה," היא מורידה את רגליה  מהשולחן ומזדקפת בכיסאה, מישירה את מבטה לתוך עיניי. "וחבר? את יודעת, בעיר הגדולה יש יותר הזדמנויות, ובחורה שנראית כמוך..." היא מוסיפה בלי למצמץ, כאילו אנחנו חברות כבר שנים.
     
    אני מזדקפת בכיסאי מולה, מניחה כפות ידיים מאוגרפות על השולחן, רוכנת לעברה ואומרת בטון מהוסס, "יש לי בקשה."
     
    "כמובן, מה שתרצי." היא מחייכת בביטחון שמפתיע אותי.
     
    "תפסיקי לציין את העובדה שאני נראית טוב, זה מפריע לי." היא פוערת זוג עיניים ענקיות ובוהה בי בחוסר הבנה, אז אני ממהרת להסביר, "אני יודעת שאני נראית טוב, אולי אפילו טוב מדי, אבל ההופעה החיצונית שלי מושכת כל מיני תגובות וזה מביך אותי."
     
    "או־קיי, עשינו עסק, ועדיין... איך זה שאת לבד?"
     
    "כבר אמרתי לך שאני לא לבד. יש לי חבר והוא מושלם."
     
    "מה מושלם בו כל־כך?"
     
    "מטר ותשעים של שרירים מסותתים, שיער שחור, גלי מעט בפוני, ועיניים כחולות, שתי בריכות שאפשר לטבוע בהן. כל דבר שהוא נוגע בו, נעשה על הצד הטוב ביותר – לימודים, אימוני כושר, עבודה, הכול."
     
    "ודבר כזה עזבת?!" היא נועצת בי מבט לא מאמין אבל אני מחליטה להתעלם ולא לגלוש לשיחה עליו, קשה לי לדבר על ההחלטה שעשיתי אפילו עם עצמי.
     
    "בואי נזוז, כבר מאוחר," אני מנסה לזרז אותה ומתעלמת מהמבט שהיא נועצת בי עד שלבסוף היא נעמדת, מושכת בכתפיה ואוספת את חפציה, מחווה בראשה לעבר הדלת ומרימה כמה שקיות זבל.
     
    "תודה רבה," אני מחייכת אליה לאחר שהראתה לי את חדר האשפה וכל אחת מאיתנו פונה לדרכה.
     
    "שמחתי לעזור והיה לי נעים להכיר אותך." חיוכה הרחב מעטר את פניה והיא פונה לדרכה.
     
    אני מתקדמת במעלה הרחוב ועושה את דרכי הביתה. המחשבות ממלאות את מוחי והספקות הרבים שהטרידו אותי במהלך החודשים האחרונים שבים ומהדהדים בראשי. אני נזכרת בוויכוחים האין סופיים עם רון ובשיחות הלא נעימות עם אורה, וחוסר הביטחון שלי שב ומערער אותי.
     
    מאז ומתמיד מיהרו לשפוט אותי לפי המראה החיצוני שלי.  אנשים ספורים עצרו כדי לראות מי אני באמת, האישה חסרת הביטחון העצמי שעומדת מולם. הפעם החלטתי לעמוד על שלי ולהתמודד עם הפחדים ועם החששות שלי, ארזתי את כל חפציי ועשיתי שינוי משמעותי מאוד, אבל השינוי העצום הוא רק למראית עין ומבפנים אני עדיין אותה אישה.
     
    אני נכנסת אל הדירה המבולגנת ומחליטה לפנות שלושה ארגזים נוספים. "לאט לאט, עד שתוכלי לקרוא למקום הזה 'בית'," אני אומרת לעצמי ופתאום שמה לב שחלפו שעתיים ושבחוץ כבר החשיך.
     
    לאחר מקלחת ארוכה, אני קולה פרוסת לחם ומורחת אותה בשוקולד, מכינה כוס קפה ללא חלב ונאנחת. למרות שתכננתי, לא הספקתי לעשות קניות ולא נותר לי אלא להבטיח לעצמי שמחר אמלא את המקרר ואתחיל לבשל ארוחות נורמליות.
     
    במהלך היום הצצתי בנייד פעמים רבות מתמיד וחיכיתי להודעה מרון, לא רציתי להפריע לו בפעילויות החברתיות והנחתי שיצלצל אליי כשיתפנה, אך המכשיר נותר דומם. הספקות חוזרים לערער אותי והלב שלי פועם בקצב מהיר, יכול להיות שהוא כבר שכח ממני?
     
    קולות של צחוק ושל ילדים שמשחקים בחצר מעירים אותי משנת לילה עמוקה. אני מתארגנת במהירות ולובשת שמלת טריקו קלילה וסנדלים. "איזה מזל שעוד אין לי לקוחות ואני לא חייבת להתלבש כמו עורכת דין," אני אומרת לעצמי בגיחוך ומביטה במראה הקטנה שבאמבטיה, מותחת את גופי לכל הכיוונים ומנסה לראות ככל שמתאפשר, אך לבסוף מוותרת ויוצאת מהדירה.
     
     כבר מהשביל המוביל למרכז המסחרי אני מבחינה בסלומון שממתין מחוץ למשרד, מחייך את חיוכו הרחב. 
     
    "בוקר טוב, אפשר לעזור לך במשהו?" הוא קורא לעברי ומנופף בידו. ממש מוזר. למה הוא מציע לי עזרה? ככל הידוע לי, אנשים לא סתם מציעים עזרה זה לזה. רון תמיד אומר לי אדם לאדם זאב, הכול זה אינטרסים ואין דבר מלבדם. אני מנערת את ראשי כאילו אצליח לפנות ממנו את הגיגיו של רון, ומחזירה לסלומון חיוך.
     
    "לא הרבה, רק לקוחות." אני מושכת בכתפיי ומתקרבת אליו בצעדים מהירים.  
     
    "איזה סוג של לקוחות?" הוא עונה מייד.
     
    "ההתמחות שלי היא במשפט מסחרי."
     
    "כלומר?"
     
    "קשרים בין חברות שונות, עבודה עם כל סוגי הסוחרים, היבואנים, היצואנים ובעלי המלאכה, טיפול בחוזים, במכרזים ובהעברת בעלות בין חברות, דברים בסגנון הזה."
     
    "אין בעיה, תסמכי עליי. השמועה, שהגיעה לכאן עורכת דין מעולה מהמרכז, תגיע לכל מקום. אין אחד שאני מכיר או שיגיע אליי למשרד, שלא יעודכן. תהיה לך עבודה והרבה ממנה, ראי זאת כהבטחה." הוא מחייך ומוסיף כממתיק סוד, "והבטחה של סלומון זו הבטחה."
     
    הוא נפנה ממני והולך לדרכו, מותיר אותי עומדת ומתבוננת בגבו הרחב והזקוף ובצעדיו הבטוחים, חושבת כמה כיף לסמדר שיש לה אבא, שיש מי שידאג לה. סלומון עוצר לפתע על מקומו ונפנה לאחור, "מה קורה עם הווילונות?"
     
    "היום אזמין, מבטיחה." הוא מהנהן ומייד מסתובב בחזרה, ממשיך בדרכו.
     
    רגע לפני שאני פותחת את דלת המשרד, אני מביטה לאחור. מעל חנות הספרים שממוקמת בדיוק מול המשרד שלי, מתנוסס שלט שעליו כתוב: 'מספקים גם שירותי דפוס וגרפיקה'. אני מחליטה להתעכב קצת, חוצה את המרכז הקטן וצועדת לכיוון החנות, יודעת שכרטיסי ביקור הם בדיוק מה שאני צריכה.
     
    לאחר שאני יוצאת מהחנות אני מזמינה מונית ונוסעת למרכז העיר, מחליטה לנצל את הזמן הפנוי כדי לבחור ולהזמין וילונות חדשים.
     
    חולפים כמה ימים ועדיין אין לי עבודה. המוכרת האדיבה מחנות הספרים הביאה לי את כרטיסי הביקור ואני מתכוונת לנצל את הזמן ולחלק אותם מאחר שזו הדרך להכיר אנשים ולעדכן אותם שפתחתי משרד ושאשמח לייצג אותם.
     
    בשעת ערב מוקדמת אני יושבת במשרד ומכינה לעצמי רשימת מטלות, לפתע סמדר נוקשת קלות על הדלת ונכנסת פנימה.
     
    "מה קורה?" היא שואלת בעודה מתיישבת על הכיסא מולי, מרימה את רגליה הארוכות על השולחן ונשענת לאחור.
     
    "שום דבר מיוחד," אני עונה ומרימה את עיניי מהשולחן, מתבוננת בה ובוחנת את שמלת הפרחים הוורדרדה ואת נעלי הסירה הלבנות שמונחות מול פניי.
     
    אני לא יכולה להתעלם מהקלילות ומהחופשיות שלה ומבינה כמה החיים שלי סובבים סביב העבודה ושום דבר מעבר לזה. לפתע, כבר לא מתחשק לי לבלות ערב נוסף בדירה, לבדי, ובנוסף לכך, העובדה שלא שמעתי מרון מאז הערב הראשון מטרידה את מנוחתי.
     
    "מתחשק לך לבוא אליי לארוחת ערב? אין יותר מדי מה לאכול כי קניתי רק מעט דברים והדירה עדיין מבולגנת – "
     
    "בשמחה," היא קופצת ממקומה, "ותדעי שאני אשפית במטבח, אני יכולה לעשות אוכל מכלום." סמדר מתלהבת ומייד מרימה את התיק שלה, מחווה בראשה לכיוון הדלת ומזרזת אותי בחיוך.
     
    אנחנו מתחילות לצעוד במעלה הרחוב לכיוון הדירה שלי כשסמדר מפנה את תשומת ליבי לחנות שממוקמת בצד הדרך, חנות שלא הבחנתי בקיומה קודם לכן.
     
    "בואי, אני רוצה להכיר לך את אחת החנויות הכי מדליקות שאני מכירה, הבעלים היא חברה טובה שלי." היא מחווה בראשה לעבר השלט 'חנות המציאות של רננה'.
     
    רננה נמוכת קומה ועגלגלה, בליטה קטנה בבטנה התחתונה מעלה בראשי את המחשבה שהיא בהריון. היא משדרת קסם אישי וביטחון רב. תלתליה הצהובים והארוכים פזורים על ראשה באי סדר מוחלט, וכשאני מעיפה מבט סביבי ובוחנת את הבלגן השורר בחנות, אני מבינה שזו תכונה מרכזית באישיותה. היא לובשת גלבייה כחולה עם פרחים אדומים וירוקים, וגם היא, כמו סמדר, מלאת אנרגיה ושמחת חיים וחברותית מאוד.
     
    רננה לוחצת את ידי בעוצמה, נועצת את עיניה הכחולות והענקיות בעיניי. "כדאי לך לעבור דרכי פעם ביום מפני שאני מביאה סחורה חדשה ומגוונת ותמיד מעניין כאן. לחנות שלי אין חוקים או כללים, הכול הולך." אני מחייכת אליה, נמסה מהכנות ומהחום שהיא משדרת ומוקסמת מהחנות המלאה בפריטים צבעוניים ומקסימים – פופים בכל צבעי הקשת, מנורות לילה בגדלים ומחומרים שונים, מעמד ענק עם נרות במגוון ריחות משכרים ובכל מיני צבעים, על הקירות תלוי מבחר של תמונות צבעוניות, הכול בערבוביה וללא חוקיות או סדר, אבל בדרך שמשרה שמחה ואופטימיות.
     
    אני משחררת את ידי מאחיזתה ומתחילה להסתובב בחנות, מרגישה מהופנטת ונזכרת בימים שנראים לפתע רחוקים כל־כך, ימים של שיטוט בשווקים העשירים הפזורים ברחבי העולם הגדול. אני נזכרת גם בארגזי עבודות האומנות שלי שמונחים בפינת הסלון, מחכים שאסיים לסדר את חפציי שעדיין נותרו ארוזים.
     
    למרות שאני שקועה לחלוטין בפריטים השונים, אני שומעת את סמדר ואת רננה מדברות, בין השאר גם עליי: "כן, היא עורכת דין. היא למדה בתל אביב," סמדר מציינת בגאווה אימהית. "ברור שיש לה חבר, תראי איך היא נראית. עם כזה שיער וכאלו שדיים, מה נראה לך?"
     
    "תגידו לי, אתן השתגעתן?" אני מתקרבת אליהן ושואלת ספק בצחוק ספק ברצינות.
     
    "אצלנו אין סודות, אין משחקים ואין העמדות פנים. יש אהבה וחברות אמיתית," הן עונות לי בו זמנית.
     
    לאחר שאנחנו נפרדות מרננה וממשיכות במעלה הגבעה לכיוון הדירה שלי, מתנשמות ומתנשפות, מחשבותיי נודדות ואני לא יכולה שלא לעשות השוואה בין האנשים החמים שאני פוגשת פה לבין אלו שהשארתי מאחור, מרגישה שעברתי לחיות ביקום מקביל.
     
    אנחנו פותחות את דלת הדירה ומשב אוויר חם, לוהט ומעט מסריח מקבל את פנינו. אני פותחת במהירות את החלונות בעוד סמדר מדליקה את המזגן. היא מחייכת אליי ואנחנו בוהות זו בזו, ממתינות במשך כמה רגעים עד שהדירה מתאווררת.
     
    "נחפש משהו לאכול?" אני מחייכת וניגשת למטבח, אך לפתע נשמעת דפיקה על הדלת.
     
    "את מחכה למישהו?" סמדר מחייכת וניגשת אל הדלת, פותחת אותה בלי לבדוק מי זה ומחווה בידה כשבפתח עומדת אישה מבוגרת שמציגה את עצמה כאחת השכנות.
     
    "נעים מאוד, אני בלה, השכנה שלך מהקומה הראשונה, אם תרצי משהו, אני כמעט כל הזמן בבית ואשמח לעזור לך, וזה – " היא מצביעה על הסיר שבידה, "מנהג אצלנו, לקבל דיירים חדשים עם אוכל. אני מצטערת שנדרשו לי כמה ימים, לא ידעתי שיש לי שכנה חדשה עד שרמי סיפר לי." אני לוקחת מידיה את הסיר, פותחת את המכסה ושואפת במלוא ריאותיי כשריח מנחם של אוכל ביתי ממלא את הדירה.
     
    אני מזמינה אותה לשבת איתנו, אך היא מסרבת בנימוס וממהרת לצאת מהדירה. אני מושכת בכתפיי, המומה מהמחווה, ומזמינה את סמדר למטבח.
     
    "נראה שאחרי הכול לא נרעב הלילה." אני מצחקקת ומוציאה שתי צלחות בעוד סמדר פותחת את המגירות בזו אחר זו עד שהיא מוצאת סכו"ם ואנחנו מתיישבות לאכול. כמה דקות לאחר מכן נשמעת דפיקה נוספת בדלת, ואני לא יכולה שלא לתהות אם השכנה התחרטה.
     
    "נראה לך שהיא התחרטה? להחביא את הסיר?" אני שואלת בפה מלא.
     
    "לא, אל תדאגי," סמדר פורצת בצחוק ומוסיפה, "אני אגש." היא קמה מכיסאה וניגשת אל הדלת, קוראת אליי, "ענת, יש לך אורחת."
     
    אני ממהרת אל הדלת, בפתח ניצבת אישה מבוגרת שחיוך רחב מתוח על פניה. "שלום, אני עדנה, השכנה מהקומה השלישית. אם תרצי משהו, אשמח לעמוד לשירותך, וזו – " היא מצביעה על התבנית שבידיה, "עוגת התפוחים שלי. זו העוגה הכי מפורסמת בקריית שמונה, והתפוחים," היא מוסיפה בגאווה לא ברורה, "ממושב מרגליות, ישר מהעץ." היא מגישה לי את התבנית וממהרת להסתלק.
     
    "אני רואה שאת המומה, אבל ככה האנשים פה מתנהגים. לא מדובר פה בחום מזויף, אלא בסולידריות, באהבה ובחברות, את עוד תגלי את זה ואני בטוחה שתתרגלי לזה, לדברים כאלה קל להתרגל."
     
    אני מקשיבה לה וחושבת לעצמי שאם ימשיכו לפנק אותי, לא ארצה לחזור. ואז זה מכה בי. אחזור? יהיה לי בכלל לאן?
    • אביבה סרור בייגל
    • אביבה סרור בייגל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כמו שהיינו פעם
    • רויאל 2 - נסיך שבור
    • תחזור אליי
    • כסף מלוכלך 4 - סוף משחק
    • מארז כסף מלוכלך
    • רבות הדרכים (1)
    • התחנה 1 - תחנת ביניים
    • פיית'
    • התחנה 2 - תחנה סופית
    • עשי שאשכח
    • אם אלה החיים (2)
    • נחושת של זהב