הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הקומדיה האלוהית: תופת (פירוש)
  • הקומדיה האלוהית: תופת (פירוש)
    דנטה אליגיירי | תרגום: יואב רינון, לואיזה פרטי קואומו
    כרמל | 2013 | עיון | 766 עמ' מודפסים

    כרך זה, השני מתוך שניים המוקדשים לתופת מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה, הוא כרך הפירוש שנכתב בידי לואיזה פרטי קואומו ויואב רינון. לכל אחד ממזמורי היצירה פירוש נפרד, הפותח במבוא כללי וממשיך בהתייחסויות מפורטות על פי סדר השורות. בסוף הכרך מופיע מפתח אישים, שמות ומקומות שמטרתו לסייע לקורא להתמצא בשפע האנציקלופדי המאפיין את יצירתו של דנטה.
    פרופסור יואב רינון מלמד בחוגים לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומכהן כראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות.
    לואיזה פרטי קואומו היא פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית בירושלים, בה כהנה כמרצה וכראש החוג לשפה ולספרות איטלקית עד לשנת 2008

  • ספר דיגיטלי
     
    59
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • דנטה והקומדיה
    מאת לואיזה פרטי קואומו


    אלמלא חיבר דנטה את הקומדיה, סביר להניח שהיום היה שמו ידוע רק להיסטוריונים של התרבות ושל הספרות. החותם הגדול שהותיר בתרבות המערבית קשור כולו ביצירה זו, שבכוחה המיוחד אנו חשים עד היום, ושאנו ממשיכים לגלות בה את המודרניות של תפישתו. קסם דימוייו, רצינות מחויבותו להבין את הטבע האנושי על שלל פניו, החמלה העמוקה המתלווה למוסריות ללא פשרות – כל אלה מותכים ביצירה יחידה במינה זו בזכות משמעת ברזל אינטלקטואלית ופורמלית.
    נאמר – ואכן אמת הדבר – שדנטה לא הקים אסכולה מפני שלא ניתן לחקותו. ניתן לכתוב מחדש על דמויות המופיעות בסיפורי התנ"ך או במיתולוגיה ובספרות הקלאסית, ועל אלה אכן נכתב רבות במהלך ההיסטוריה. מֵדֵיאָה, שאול, אכילֵס, וסיפור ייסוריו של ישו שמופיע בברית החדשה, כל אלה שימשו לעיצובם של דמויות ומאורעות ביצירות בעלות אופי שונה מאוד האחת מהשנייה, וכולן נחלו הצלחה בזכות רעננותן, ערכן האמנותי ומקוריותן. לא כך היה בנוגע לדמויות ולאפיזודות מתוך הקומדיה. ייתכן שהסיבה לכך היא סגנונה הייחודי: אותו סגנון דיאלוגי – במשמעות שנתן למושג חוקר הספרות מיכאל בַּכְטין – שבאופן מעורר השתאות מצליח לעצב את הריחוק האפי, שבַּכְטין ראה בו את המאפיין של המונולוגיות האפית. השיח האפי לא מאפשר ויכוח ולא מאפשר חקירה, וייתכן שזו הסיבה לכך שיצירה זו של דנטה היא יצירה אחידה במלוא משמעותו האריסטוטלית של המונח: אורגניזם שמקבל את חיותו מחלקיו השונים בזכות ארגונם המדויק, ושיש לקלוט אותו ממרחק מדוד, כלומר לא רחוק מדי ולא קרוב מדי, כדי שיוכל להעביר לקורא, או למאזין, את חיותו. חיוניות זו היא תוצאה של איזון מתוחכם בין דרישות השכל לדרישות הרגש, המשתלבות זו בזו ומעניקות זו לזו ערך מוסף.
    כיום, הקומדיה היא חלק רשמי של הקאנון הספרותי של העולם המערבי. מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום העניק לדנטה מקום שווה-ערך לזה של שייקספיר במסורת המייסדת של הספרות האמריקנית. לכאורה עשוי הדבר לעורר תמיהה, הן משום ששפת הקומדיה היא הניב שהיה בשימוש בטוסקנה במאה השלוש-עשרה, אך בעיקר משום שהאידיאולוגיה המניעה את הטקסט היא תיאולוגית-נוצרית, תיאולוגיה שהמחבר – שחי בהתאם לעקרונותיה – התייסר ביחס אליה והתעמת עימה לא מעט, ואשר קשורה לשירתו בקשר בלתי-ניתן להתרה.
    אך ייתכן שדווקא מצב בסיסי זה של עימות – עימות בין מערכת ערכים קשוחה שיש לקבלה במלואה מצד אחד, לבין מרץ שופע שתובע את עקרון הבחירה החופשית לאדם כמרכיב יסוד של מוסריותו, ולמעשה של אנושיותו – ייתכן, אם כן, שמצב זה הוא שהביא את המשורר הרוסי אוסיפ מנדלשטם לכתוב בברית-המועצות הסטאלינסטית של שנות השלושים של המאה הקודמת את הדברים הבאים: "אין זה עולה על הדעת שניתן לקרוא את מזמוריו של דנטה מבלי להפנות אותם לעבר ההווה. לשם כך הם נבראו. הם מצוידים בכל שדרוש לצורך תפישת העתיד [...]. דנטה הוא אנטי-מודרניסט. אי-אפשר למצות עד תום את הבו-זמניות שלו, אי-אפשר לחשוב אותה, ואין אפשרות להביא לכיליונה."
    ***
    ובכל-זאת, אין להטיל ספק בכך שהטקסט הוא טקסט השייך במלואו לימי- הביניים. זהו סיפור בגוף ראשון על מסע לעולם המתים שבו שלוש ממלכות: התופת, משכנם של החוטאים שסירבו להתחרט, כור-המצרף, שם החוטאים מרצים את עונשם בטרם יוכלו לעלות לעֵדן, ובסוף, העדן עצמו, שם מולך האל ושסביבו המלאכים והקדושים. ממדיה הפיזיים של היצירה הם מוגבלים למדי: היא נחלקת לשלושה חלקים – או קנטיקות – המכונות – במקביל לסיפור – 'תופת', 'כור-המצרף' ו'עדן'. היצירה מתפרשת על פני מאה יחידות – או מזמורים – המחולקים בצורה שווה: שלושים וארבעה ב'תופת', שלושים ושלושה ב'כור-המצרף', ושלושים ושלושה ב'עדן'. כל מזמור מכיל כמאה ארבעים וחמש שורות בממוצע, המכונות 'הנדקאסילאבים', משום שהן כוללות, כל אחת, כאחת-עשרה הברות. הן מקובצות בבתים של שלוש שורות כל אחד, המכונים 'טֶרְצינות' או 'טֶרְצֶטים'. בסך הכול מדובר בכחמישה-עשר אלף שורות, שלו היו נכתבות בכרך אוקטאבו לא היו תופסות יותר ממאתיים עמודים, ואולי אפילו רק מאה או מאה וחמישים לו היה המדפיס נמנע מלהתחשב בגבולות שורות השיר.
    אין אלו נתונים בעלמא, שכן כוחה של יצירה זו עומד ביחס הפוך לממדיה; יתר על כן, אחד מסודותיה מצוי דווקא בשיח שלה, אשר מצליח להשיג איזון מושלם בין צמצום-ההבעה ושלמות הדימויים מצד אחד, לבין רוחב-היריעה של המושגים והרגשות המוצגים בה מצד אחר.
    המבקרים מתווכחים עד עצם היום הזה אם מדובר במסע שהתרחש בחיזיון או בחלום, או שמא בדמיון בלבד. מכל מקום, מדובר בסיפור מסע אשר נמצא בפסגתה של סדרה ארוכה של סיפורי חזיונות ושל מסעות לעולם הבא, ששורשיהם נמצאים בספרות הנבואית של התנ"ך ובחזון יוחנן בברית החדשה. בנוסף לספרות הקנונית אנו גם מוצאים, החל מהמאות הראשונות לספירה הנוצרית, סדרה שלמה של טקסטים אפוקליפטיים, שעימם נמנה חֶזיון פטרוס הקדוש. יצירה זו, שכפי הנראה חוברה במצרים במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה, מתארת לראשונה, ובפרטי פרטים, את עינויי התופת והנאות העדן. יצירה זו העבירה לעולם הנוצרי הראשוני השפעות מיוון ומהמזרח, וקבעה תפישה של התופת ושל העדן שהייתה תקפה לאורך מאות רבות של שנים, ובמידה מסוימת גם היום. תפישה זו, שלה ערך חינוכי ברור, מצאה ביטוי גם בתרבות האיסלאם, והיא שהולידה את סיפור מסעו של מוחמד בעולם הבא בהדרכתו של המלאך הראשי, גבריאל. סיפור מסע זה תורגם מערבית לקסטיליאנית ולצרפתית – וקיבל את כותרתו ספר הסולם – בחצר המלך אלפונסו העשירי בקסטיליה בסביבות מחצית המאה השלוש-עשרה. הכותרת מתייחסת לסולם הארוך שעליו עלה כביכול מוחמד כדי להגיע מירושלים לגן העדן. ארגון עולם המתים, וכן דימויים רבים אחרים ביצירה, נראים קרובים כל כך לקומדיה, שמבקרים שואלים את עצמם עד היום אם ניתן לחשוב שדנטה הכיר ישירות יצירה זו, או שמא עלינו לחשוב שמדובר בעולם דימויים שהיה משותף לתרבות הים-תיכונית של המאות הללו. האפשרות שדנטה אכן הכיר את היצירה הזו היכרות ישירה מבוססת על כך שבְּרוּנֶטוֹ לטיני – שדנטה מכריז עליו כמורו במזמור טו של התופת – נשלח כשגרירה של העיר פירנצה אל חצר קסטיליה וללא ספק הכיר את התרגום הזה. על כל פנים, כבר החל מהמאה השתים-עשרה אנו עדים לעיטורים בכנסיות – בפרט באיטליה ובצרפת – שמתרכזים ביום-הדין, ומדגישים דווקא את העינויים התופתיים שאליהם מושלכים הנידונים הרבים בהשוואה להנאות של הנבחרים-המעטים בעדן.
    באותה תקופה אנו עדים להתגבשותו של מדור נפרד, שלישי, בעולם המתים, בנוסף לתופת ולעדן: כור-המצרף. הצורך בתקופת היטהרות למתים חלחל כבר לחשיבה האסכטולוגית הנוצרית, ומימושו היה בדרך-כלל בחלקים העליונים של התופת – בחיקו של אברהם, שם אמורים היו החוטאים להמתין בציפייה ליום הדין, שאחריו תתאפשר הגעתם ליעדם הסופי והנצחי. במהלך ציפייה זו היו אמורים החוטאים שניתן למחול על חטאם לעבור סדרה של עינויים שונים. לעינויים אלה לא היה תמיד מקום מוגדר, והם הופיעו לעתים בקווי מתאר מטושטשים ואבסורדיים, ככל שמדובר במציאות; לעתים קרובות הם התממשו בנופים הקרובים לאלו שבהם התנהלו חיי החוטאים עלי אדמות. הדוגמא המובהקת ביותר היא אולי זו הקשורה לאגדה הקלטית של כור-המצרף של פטריקיוס הקדוש, שבה מסופר ביקורו בעולם הבא. הנזיר האנגלי הנרי אובסולטרי הותיר לנו גרסה לטינית של ביקור זה (Tractatus de Purgatorio S. Patrici), גרסה שתורגמה על-ידי מארי דה פראנס לאנגלו-נורמַנדית בין המאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.
    ברבע האחרון של המאה השלוש-עשרה, בתקופת נעוריו של דנטה, הקדישו שני סופרים בצפון איטליה יצירות בשפה המקומית לתיאור מדוקדק של העונשים התופתיים ושל ההנאות השמימיות: בונבזין דלה ריבה (Bonvesin della Riva) חיבר את ספר שלושת הכתובים השחור, האדום, והתכלת, וג'אקומינו מוֶרוֹנָה (Giacomino da Verona) כתב את על בבל התופתית ו-על ירושלים השמימית. ליצירות אלה הייתה תפוצה נרחבת, ומידית, ואין ספק שדנטה הכיר את הראשונה מהשתיים.
    תורת אחרית-הימים הנוצרית של יום-הדין, אותו יום שבו אמור להתרחש בואו האחרון של ישו ('פארוסיה'), פיתחה במהלך המאות גם תורה של דין פרטי ומוחלט, שמתרחש מיד לאחר המוות של כל אחד ואחת, ושפסק-דינו מתבצע ברגע שהנשמה מתנתקת מהגוף. באותה התקופה הציפייה ליום הדין מתאחדת עם הציפייה לתחיית המתים, ומורגש הצורך לקבוע מעמד ומיקום מדויק דווקא בעבור אותן הנשמות שלא צונחות ישירות לתופת או עולות ישירות לשמיים, אלא בעבור אלה שצריכות עדיין להיטהר, למרות שאין ספק שהן תגענה, בסופו של דבר, לעדן...

    • דנטה אליגיירי
    • דנטה אליגיירי

      דנטה אליגיירי (באיטלקית: Dante Alighieri, בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 - 13 בספטמבר 1321), משורר ופילוסוף פלורנטיני. יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית" (La divina commedia) היא אחת מיצירות האמנות הגדולות של כל הזמנים והבסיס לשפה האיטלקית המודרנית.

      יצירתו הגדולה ביותר של דנטה היא "הקומדיה האלוהית", המתארת את מסעו של דנטה דרך הגיהנום (Inferno), הפורגטוריום (Purgatorio) וגן עדן (Paradiso), כשהוא מודרך על ידי המשורר הרומי ורגיליוס ולאחר מכן אהובתו באטריצ'ה, המשמשת סמלה של הישועה האולטימטיבית. דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר.
      עבודות אחרות של דנטה כוללות את "על רהיטות השפה המקומית" (De vulgari eloquentia) ו"החיים החדשים" (La Vita Nuova), סיפור אהבתו לביאטריצ'ה. הספר כולל שירי אהבה בטוסקנית, דבר שהיה מקובל, אך מוסיף גם הערות של דנטה שאף הן כתובות טוסקנית ולא בלטינית, כפי שהיה מקובל באותה תקופה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עיר השמש
    • תעלול
    • הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
    • החברה הגאונה
    • הר אדוני
    • כשהכריש ישן
    • אמרות משפחה
    • האורות בבתים של אחרים
    • סטאבט מאטר
    • איש לא ייוושע לבדו
    • הקיץ היפה
    • פלא לא מושלם