הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הפיתוי של גרייסי
  • הפיתוי של גרייסי
    ידיעות ספרים | יולי 2019 | רומן רומנטי | 392 עמ' מודפסים

    לעולם אל תוותרי על החלומות שלך, לא משנה כמה זמן חיכית שהם יתגשמו...

     

    מודעה על קורס בישול בלב טוסקנה מושכת את תשומת לבה של גרייסי ברטון, אישה שכבר למעלה מ־ 40 שנה לא נסעה לשום מקום. דחף שהיא לא מצליחה לעמוד בפניו גורם לה להחליט לצאת למסע, על אף שהדבר יעלה לה בכל חסכונותיה.

     

    מי שמופתעת יותר מכול מהמהלך היא בתה של גרייסי, קרינה, אישה כה עסוקה עד שאין לה זמן לבקר את אמה, או את בתה בת ה־17 , אנסטסיה. שלוש הנשים התרחקו כל כך זו מזו עד שהן מרגישות כמעט זרות. קרינה ואנסטסיה מחליטות להצטרף לגרייסי לטיול הפתאומי אל הגבעות עוצרות הנשימה של קוֹלָדוֹרוֹ, שם נאלץ הרוזן טַנְקְרֵדִי בָּסָנֵלִי לפתוח את ביתו לאורחים בתשלום.

     

    אך מתחת לפני השטח הדברים מורכבים יותר; גרייסי שומרת בסוד את החיים יוצאי הדופן שהיו לה בטרם הקימה משפחה, וכשהיא פוגשת שוב באהבה שאיבדה ובטרגדיה שטלטלה את עולמה ושיגרה אותה בחזרה לאנגליה, עולה התהייה: האם יצליח הקסם של איטליה לעורר לתחייה את רוח ההרפתקנות שלה ויגרום לה לשוב ולפתוח את לבה?

     

    סנטה מונטיפיורי רקמה סיפור בלתי־נשכח על אהבה אבודה שמתגלה מחדש ועל יופיו של הטבע שבכוחו לעורר ולהסעיר את הלב האנושי.

  • ספר דיגיטלי
     
    38 25.9
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    אנגליה, מרס 2010
    מעטה העננים שאפף את מפרץ באדלי קומפטון היה כה סמיך, עד שסירות הדיג הקטנות שהיו קשורות למצופים במרכזו נעלמו לחלוטין מן העין. נעלמו גם שורות הבתים הקטנים הלבנים היפים שעיטרו את מדרון הגבעה, נעלמו הפרות האדומות שרעו בפסגתה הירוקה וליחכו עשב ותלתן, וגם הציפורים הקטנות שהשתעשעו בגדרות השיחים. הכול נעלם כלא היה.
    גרייסי ברטון ישבה מול המראה במספרה, שערה הקצר עטוף בנייר כסף וגופה הזערורי מכוסה בחלוק ניילון שחור, והביטה בערפל מבעד לחלון הזכוכית הגדול. עיניה נדדו מעבר למדרכות הרטובות ולחומת האבן המנצנצת מטיפות המים, למקום שבו בדרך כלל ראו את הים, וחזרו אל התמונה שהופיעה במגזין המונח על ברכיה - תמונה של טירה בטוסקנה, שזהרה כענבר בשמש החמה של איטליה. חשק עז ועמוק טלטל אותה. היא כבר קראה את הכתבה כמה פעמים, אבל עכשיו קראה אותה שוב והרגישה ששמש קטנה מתחילה לצמוח בתוכה, והיא שלה בלבד.
     
    על גבעות טוסקנה המשתפלות, על רקע הנופים המרהיבים של איטליה הכפרית והים, שוכן יהלום נדיר בשם קַסְטֵלוֹ מוֹנְטֵפוֹסְקוֹ. הטירה נבנתה על ידי משפחת מונטפוסקו במאה השתים־עשרה ואירחה שורה ארוכה ומכובדת של אישים רמי־מעלה, בהם לאונרדו דה וינצ'י ואפיפיורים שונים. הרוזן טנקרדי האלמן, שאמו היתה בת למשפחת מונטפוסקו, פתח את ביתו היפה לאורחים בתשלום, שיוכלו ליהנות מסדנת בישול איטלקי אמיתי בניהולה של טבחית הטירה הקשישה והמנוסה מאמא ברנדטה. אל תצפו לראות הרבה את הרוזן עצמו, הוא אדם שנוטה לשמור על פרטיותו, אבל כן תוכלו ליהנות מיופיים המדהים של הגנים והטרסות, מההוד וההדר של בית אבותיו על אוצרותיו ומשיעורי הבישול של מאמא ברנדטה האקסצנטרית והמוכשרת.
     
    גרייסי השהתה את מבטה על התמונה. הטירה נראתה כקסטלו איטלקי אמיתי: היה לה גג משונן שנישא בהרמוניה מושלמת מעל חלונות גבוהים בעלי תריסים, שמעליהם היו קשתות. היא היתה עשויה אבן חול שצבעה דהה לאפור־צהוב אחרי מאות קיצים יוקדים ורוחות חורף סוערות. הטירה משלה על הגבעה כמלכה קשישה והדורה, מתנשאת בהוד מלכותי מעל אוסף בתים מימי הביניים, שצמחו סביבה כמו יער של אבן. גרייסי עצמה את עיניה ושאפה שאיפה עמוקה. היא כבר הריחה את תימין הבר ואת הרוזמרין, את פריחת היערה והיסמין, את הגרדניה השופעת, את הטל המנצנץ על העשב ואת שרף האורנים החריף. היא שמעה את שירת הצרצרים וראתה את שמי הקטיפה ואת אלף הכוכבים המנצנצים ככיפת יהלומים מעל גבעות טוסקנה. היא חשה כמיהה עזה, ערגה שכמותה לא הרגישה שנים רבות, עמוק בלבה. התחושה הזאת הפחידה אותה, כי גרייסי כבר מזמן שכחה מה עושים כשמרגישים כך. היא שכחה מה זה להיות צעירה, מאוהבת, ספונטנית, הרפתקנית ואמיצה. היא שכחה איך לחיות. היא דחסה את עצמה לקונכייה ונשארה שם, נסתרת ומוגנת, עשרות שנים. עכשיו התמונה הזאת חלצה אותה מתוך הקונכייה כמו פקק שעם מתוך בקבוק. כל הבועות האצורות השתחררו עם הפקק והיא לא ידעה מה לעשות חוץ מלנסוע לטוסקנה, בהקדם האפשרי.
    היא הביטה בבבואתה והתסיסה נרגעה מעט. היא היתה בת שישים ושמונה, אמנם שמורה היטב, אבל בכל זאת מבוגרת. לאן נעלמו השנים? היא שאלה את עצמה. לא שאי־פעם היתה יפהפייה, כך שהאבל על אובדן יפי נעוריה נחסך ממנה מראש, אבל באישה צעירה יש חן מסוים מעצם היותה צעירה, ואצל גרייסי הוא כבר מזמן דעך ונעלם.
    היא ליטפה את לחייה. הזמן שאב את כל האוויר מעורה, אבל גם השמש והרוח עשו את שלהן בטיולים היומיים על החוף עם הכלבים, שעליהם הקפידה בכל מזג אוויר. אפה, כך הבחינה, לא השתנה. הוא עדיין משל בפניה בשל הגבנון הנשרי שלו שהעניק לה מראה של ציפור, ציפור זקנה עכשיו, עוף מוזר אז, אף פעם לא ציפור יפת כנף. אבל עיניה תמיד היו מיוחדות. כולם אמרו את זה, והיא נאחזה במחמאה הזאת בצעירותה כאשר ייחלה להיות ילדה יפה. היו לה עיניים גדולות בצבע אפור־ירוק, וסביב הקשתית היה גוון כהה יותר של אפור שהעניק לה מבט פראי שפעם אנשים נמשכו אליו. היום פחות שמים לב לעיניה, חשבה, בגלל הפנים המקומטות. הזמן גזל ממנה את הדבר היחיד שהבדיל אותה מאחרות. מאז היותה אישה צעירה לא היה לה אכפת איך היא נראית, אבל עכשיו, פתאום, היה לה אכפת. מאוד.
    "את בסדר, יקירה?" אמרה ג'וּדי, הספרית שמפעם לפעם עשתה לה תספורת וצבעה את שערה. ג'ודי היתה צעירה אופנתית בעלת עגיל באף, קעקוע, טבעת על כל אצבע וציפורניים בצבעים רועשים. "לא נשאר עוד הרבה זמן," היא אמרה. "רוצה עוד כוס תה?"
    "תודה," ענתה גרייסי, בלי להוריד את עיניה מבבואתה שבמראה. היא חששה שתיראה כמו בת מאה אם תפסיק לצבוע את שערה לחום. היא השפילה את מבטה אל ידיה, ידיים גסות מגננוּת ומקדרוּת, ידיים מחוספסות של אישה שמעולם לא טרחה לטפח את עצמה בקרמים ובמניקור. הכתבה משכה שוב את עינה, והיא בהתה בה והניחה לה לבלוע אותה אל קרבה.
    "זה נראה מקסים," אמרה ג'ודי כאשר חזרה כעבור דקות אחדות והניחה כוס תה על המדף הצר שמתחת למראה. "איפה זה? ספרד?"
    "איטליה," אמרה גרייסי.
    "מקסים," אמרה הצעירה שוב.
    גרייסי נאנחה בערגה. "נכון. אני יכולה לקחת את המגזין? אני אחזיר אותו."
    "את לא צריכה להחזיר, הוא ישן, מפברואר, נראה לי." ג'ודי ידעה שגברת ברטון לעולם אינה נוסעת לשום מקום וחייכה אליה בהבנה. "לא עולה לנו כסף לחלום, נכון?" אמרה.
    גרייסי חזרה לביתה הקטן הלבן שממנו נשקף הנמל. שני הכלבים המעורבים שקנתה מהמקלט אחרי מותו של בעלה, שמונה שנים לפני כן, קיבלו את פניה בהתלהבות. "אתם בטח רוצים טיול," אמרה, ואחרי שהניחה את המגזין על השולחן בכניסה, התכופפה ללטף אותם. היא החליפה מנעליים למגפיים ודחסה את שערה הטרי מהמספרה לתוך כובע צמר. דקה או שתיים אחר כך היא כבר הלכה בשביל אפוף הערפל לכיוון החוף, עם שני הכלבים הנרגשים.
    גרייסי ברטון התגוררה בבאדלי קומפטון קצת יותר מארבעים שנה. טד, בעלה, לקח אותה לחופשה באזור האגמים מפעם לפעם, אבל כמוה, גם הוא העדיף להישאר בבית. הם לא היו משופעים בכסף, אבל גם אילו היו, הם לא היו מבזבזים אותו על שיט תענוגות או על טיולים יקרים מעבר לים. טד, שהיה מבוגר מגרייסי בעשרים שנה ועיתונאי פרילנס במקצועו, אהב לשחק גולף, לבלות ערב בפאב עם חברים ולקרוא ספרים. גם גרייסי אהבה ספרים. היא טיילה בכל העולם דרך הסיפורים שקראה, אבל עד עכשיו מעולם לא חשה כמיהה לנסוע לשום מקום. היא צעדה בשביל כשחיוך על פניה, חיוך חששני ונרגש, כי היא החליטה, באופן ספונטני ובניגוד לאופייה, שהיא תיסע לאיטליה. לאישה זהירה ולא נועזת כמו גרייסי ברטון זו היתה החלטה יוצאת מגדר הרגיל.
    גרייסי מטבעה היתה אישה מתבודדת. היא לא חפצה בחברה, אבל ידעה שאם תרשה לעצמה להתנתק לגמרי מהקהילה היא עלולה להיעלם כליל, וטד הכריח אותה להבטיח לו, על ערש דווי, שהיא תעשה מאמץ להיות בקשר עם אנשים. התוצאה היתה שהיא הניחה לעצמה להישאב למועדון הקריאה של נשות באדלי קומפטון ולהיסחף כמו אבן קטנה שאבנים גדולות ממנה נושאות אותה במורד הזרם. זה התחיל כמועדון קריאה, אבל התפתח למועדון כל־מה־שנוכל- לעשות־כדי־להיות־עסוקות, ובראשו עמדה מלכת באדלי קומפטון בהכתרה עצמית, פְלָאפִּי סְקוֹט־בּוּת, שבעלה היה עשיר מאוד. שאר החברות היו ארבע נשים נלהבות, שכמו גבירות חצר קשובות הסכימו עם כל מילה שאמרה מלכתן. גרייסי, הצלע החמישית ובעלת המקום הנמוך ביותר בהיררכיה, מצאה את עצמה שקועה עד צוואר בכל העבודות השחורות הנלוות לארגון: אירועי צדקה, ערבי ברידג', פגישות לקפה, היריד המקומי השנתי, פגישות צהריים של מועדון הקריאה ועוד כל מיני מפגשים קטנים. היא תהתה, כאשר מחשבותיה נדדו, כיצד לכל הרוחות אפשרה לעצמה, ועוד בלהט כזה, להילקח כמובן מאליו. אבל היא לא התלוננה. היתה לה סבלנות, והיא קיבלה את הדין ועבדה בשקט ובחריצות בזמן שהזרקורים האירו על הנשים הנלהבות יותר. גרייסי אהבה יותר מכול את הטיולים עם הכלבים כי בשעות יקרות אלה, לבדה על החוף, היא היתה בחברת עצמה בלבד.
    זרע הרעיון הפתאומי הזה לנסוע לאיטליה בקושי הספיק להיטמן בתודעתה של גרייסי כאשר סיפרה עליו, בדרך אגב, להארי פראט, שאהב לשבת על הספסל ליד תחנת האוטובוס ולצפות בתנועה הערה שבנמל. היא עצרה לידו בדרכה הביתה מהטיול על החוף ושאלה אותו אם הוא מרגיש בסדר. בכל זאת, לא היה מה לראות חוץ מהענן שרבץ על הכול. הוא נהנה מהשלווה, ענה לה, כי היא מזכירה לו את ימיו כטייס בחיל האוויר המלכותי במלחמה. הוא טס לא פעם בערפל כבד מעל דובר, הסביר. גרייסי היתה נרגשת כל כך מההרפתקה שציפתה לה, עד שסיפרה לו עליה. הארי פראט נעץ בה עיניים נדהמות, כי לא רק שגרייסי דיברה על עצמה לעתים נדירות בלבד, היא גם כמעט לא יצאה מבאדלי קומפטון. היא היתה חלק מנוף העיר הקבוע לא פחות מהספסל שהוא ישב עליו. "אני לא מאמין," קרא הארי ועיניו הכחולות ברקו. "בשביל מה לעזאזל את רוצה לנסוע לאיטליה?"
    "אני אלמד לבשל אוכל איטלקי." גרייסי חייכה מאוזן לאוזן, והארי שאל את עצמו אם היא לקחה משהו. היא התנהגה כמו בחורה צעירה, והארי מצמץ בפליאה על השינוי הפתאומי.
    "ואת צריכה לנסוע עד איטליה בשביל זה?" הוא שאל.
    "זה כל הכיף," היא השיבה והמשיכה בדרכה בצעדים קלילים מהרגיל.
    הארי פראט היה מוכרח לשתף אחרים בחדשות המסעירות, ומיד. עוד בטרם נעלמה גרייסי בשביל הערפילי כבר מיהר הקשיש לקפה דליס, מול תחנת האוטובוס, שהיה תמיד מלא אנשים שהוא הכיר. הוא פתח את הדלת ושאף את האוויר החמים ואת ניחוח הסוכר. כמה פרצופים סקרניים הביטו בו מעל קפה וקרואסון. מרי טימפסון, שהיתה ידועה בכינויה "מרי השמנה", עמדה מאחורי הדלפק, חולשת על חגיגה של לחמניות מזוגגות בסוכר, מאפים ועוגות מפתות, שהוצגו לראווה מאחורי הזכוכית. "ערב טוב, הארי," היא אמרה בדיבור האטי והמתמשך של בני מחוז דבון, שעטף ברוך כל מילה כמו ציפוי שמכסה עוגה. למרי טימפסון השמנה והעליזה, שהיתה בעלת קוקו בלונד־פלטינה, לחיים ורודות תפוחות וסינר פסים צבעוני נמתח על חזה הדשן, תמיד היה זמן לדבר עם כולם, וגם זמן להקשיב. היא פתחה את בית הקפה חמש־עשרה שנה לפני כן, ומאז הפך המקום למוקד הרכילות של העיירה הקטנה.
    הארי פראט הסיר את כובעו והעביר את ידו בשערו הדליל המאפיר. עיניו הקורנות עברו בין כל הפרצופים, והוא לא ידע במי לבחור. הוא הכיר כל אחד ואחד מהנוכחים. "אספרסו כפול עם קצפת, הארי?" שאלה מרי השמנה, וכבר הורידה ספל ותחתית ורודים מהמדף מאחוריה.
    "ופרוסת טארט תפוחים," הוא הוסיף והתיישב על כיסא בין שני שולחנות. הוא לא רצה להתחייב לאף אחד מהם והחליט לשתף את כל אורחי בית הקפה בידיעה. "את יודעת שגרייסי נוסעת לאיטליה?" אמר. הוא כיוון את השאלה למרי השמנה, אבל מבטו התרוצץ מראש לראש והוא נהנה ממבטי ההפתעה.
    "גרייסי? גרייסי ברטון? גרייסי שלנו? מה זאת אומרת נוסעת לאיטליה?" מרי השמנה כמעט התפלצה ושכחה לגמרי מהקפה. היא הניחה את ידיה על מותניה הרחבים. "ממש נוסעת לאיטליה?"
    "היא תלמד לבשל אוכל איטלקי," הכריז הארי בעליצות.
    "למה?" שאלה מרי השמנה לאחר שתיקה ארוכה.
    הארי העניק לה חיוך שובב. "כי זה כיף," ענה ולא פירט, ולא רק כי לא היו לו פרטים רבים להוסיף, אלא כי עצם הרעיון שגרייסי ברטון נוסעת לאיטליה סתם בשביל הכיף היה כל כך בלתי־רגיל, אפילו הזוי, והארי רצה לנצור את הרגע ולהתענג עליו ועל התגובות של כולם בבית הקפה.
    עברו חמש דקות בדיוק עד שהידיעה המשיכה לדלוף הלאה. ג'ון היצֶ'נס, שישב בבית הקפה ושתה תה עם בנו ועם נכדתו, סיפר לחברו פיט מארי, שהיה בדרכו לקנות את העיתון, ובעל חנות העיתונים העביר את הרכילות לג'אגָדיש כאשר האחרון שילם על סיגריות וכרטיס לוטו. כאשר הגיע ג'ון הביתה הוא סיפר לאשתו מייבל, שמיהרה להתקשר לפלאפי, בתקווה שאף אחד לא הספיק להגיע אליה לפניה. פלאפי אהבה לדעת הכול על כולם, ומייבל אהבה להרשים את פלאפי. שיחת הטלפון הזאת תביא תועלת הדדית... היא חשבה בהתרגשות. "בבקשה, בבקשה, בבקשה..." מלמלה לעצמה בזמן שחיכתה עם הטלפון צמוד לאוזנה שפלאפי תענה. כעבור שבעה צלצולים טובים - פלאפי תמיד ענתה רק אחרי שבעה צלצולים כדי לעשות רושם שהיא עסוקה - הדהד קולה הנפוח של מלכת באדלי קומפטון מעברו השני של הקו.
    "דָרנלי מָנור, גברת סקוט־בות מדברת."
    "פלאפי, זאת אני, מייבל. יש לי חדשות," פלטה מייבל בבהילות.
    "אני מקשיבה," אמרה פלאפי בטון שהודיע על התעניינות אך לא על להיטות יתר.
    "גרייסי נוסעת לאיטליה," ירתה מייבל בלי לנשום. היא חיכתה לצווחת עונג קטנה ומשהו כמו, מה את אומרת מייבל, ממי שמעת? או, כמה יפה שהודעת לי, מייבל.
    אבל היתה רק שתיקה ארוכה. פלאפי נשמה מהאף כדי לשלוט בתגובת ההפתעה. איך ייתכן שגרייסי נוסעת לאיטליה והיא, פלאפי, אינה יודעת על זה? גרייסי היתה ה"מבצעת" שבחבורה. אם היא תיסע, לא יהיה מי שידאג לכל הפרטים המתישים בהפקות הרבות של פלאפי. העלבון היה צורב כל כך עד שבקושי הצליחה לדבר, אך היא דיברה כי לא היתה שנייה לה בשמירה על קור רוח ועל איפוק. "כן, אני יודעת, זה באמת בלתי־רגיל!" אמרה לבסוף בקול מאופק.
    התלהבותה של מייבל נגוזה בבת אחת. "את כבר יודעת?" שאלה באכזבה.
    "מובן שאני יודעת, יקירתי. אני תמיד יודעת ראשונה כל מה שקורה בעיר."
    מייבל התעודדה מעט מהציפייה לשמוע פרטים חדשים. "אז את בטח יודעת יותר ממני," היא אמרה. "מתי היא נוסעת?"
    שתיקה נוספת, שבסופה פלאפי אמרה, "אולי את תספרי לי מה את יודעת, ואני אשלים את הפרטים החסרים." מייבל העריצה את פלאפי במידה שלא אפשרה לה להבחין בפגם שבהצעתה ומיהרה לספר לה מה ג'ון שמע בבית הקפה. היא חיכתה בקוצר רוח למשהו נוסף מפלאפי, אבל פלאפי לא שיתפה.
    "אנחנו חייבות לשמוע את זה מהמקור עצמו," הכריזה פלאפי, שמוחה כבר המה רעיונות. גרייסי ידועה לשמצה בהתנהגותה החשאית, אבל אם היא סיפרה על תוכניתה להארי פראט, זה סימן שהיא לא מתכוונת לשמור אותה בסוד. הארי הוא פטפטן ידוע. "אני אזמין את כל הבנות לערב אַמְפְּרוֹמְפְּטוּ אצלי היום," היא הכריזה בהחלטה של רגע. "קֵנֶת לא נמצא וכל הבית לרשותי. כן, אני אזמן את כולן ואבשל ארוחה משובחת."
    "לכבוד מה יהיה הערב?" שאלה מייבל בהתלהבות, כי היא אהבה אירועים מיוחדים, וערבי האירוח של פלאפי תמיד היו אירועים מיוחדים. בערב האחרון הן חגגו את הכסף שהצליחו לגייס לתיקון גג הכנסייה, ופלאפי הביאה רביעיית כלי קשת מאֶקסטר לנגן במיוחד בשבילן. אבל היום לא היה זמן להפקה ברמה כזאת. פלאפי השתתקה לרגע ופינתה במוחה העסוק מקום לרעיון החדש שלה.
    "לכבוד גרייסי, כמובן. אם היא סיפרה להארי פראט, היא בטח יודעת שכל העיר כבר יודעת. יהיה נחמד לאכול פסטה ולשתות פְּרוסֵקו ופַּרלָארֶה אִיטַלְיָאנוֹ..." פלאפי נאנחה בשביעות רצון. "כן, יהיה כיף לפּרלארה בבֵּלָה לינְגְוָוה. הייתי כל כך הרבה פעמים בפירנצה, ברומא ובלה קוסטה אמלפיטנה, שאיטליאנו היא כבר טבע שני אצלי."
    העובדה שפלאפי מדברת איטלקית שוטפת כלל לא הפתיעה את מייבל. היא תמיד בירכה ב"בונז'ור" לבבי את המורה הצרפתייה שלימדה בבית הספר ואהבה את העוגות של מרי השמנה, ורק לפי הבונז'ור הזה ידעה מייבל שהיא דוברת גם צרפתית שוטפת. אין גבול לכישרונותיה של פלאפי, חשבה מייבל בהערצה.
    "תעשי לי טובה ותזמני את כל הבנות, מייבל חביבה," פקדה פלאפי. "אני אתקשר לגרייסי בעצמי." היא ניתקה ומיהרה לחצות את המבואה אל הספרייה ולמצוא את המילון האיטלקי כדי להיות מוכנה עם כמה ביטויים נבחרים לשלוף מהשרוול בזמן הסעודה.
     
    גרייסי ישבה בכורסה ליד האח, שתתה תה והתבוננה בכמיהה בתמונה של הטירה, כאשר פתאום צלצל הטלפון. היא נשלפה מהרהוריה על גבעות טוסקנה והרימה את השפופרת. "הלו?" אמרה.
    "יופי, את בבית," השתלטה פלאפי מיד השיחה.
    "פלאפי!" גרייסי קראה בהפתעה והניחה את התה.
    "אני יודעת שזו התראה קצרה, אבל נוכחותך מתבקשת הערב בדרנלי."
    "הערב?" גרייסי קיוותה להישאר בבית ולהתחמם מהמחשבות על השמש הלוהטת באיטליה, בדממה המבורכת של חדר הקַדָרוּת שלה.
    "הערב, בשבע וחצי ליתר דיוק. אני מארחת מפגש קטן ולא רשמי, וחיוני שתהיי כאן." היתה בקולה של פלאפי נימה נחרצת שגרייסי זיהתה מיד. טון שרמז שהיא לא תקבל שום תירוץ שגרייסי עתידה לשלוף בניסיונותיה להיחלץ מהיציאה מביתה בערב לח וערפילי זה. מלבד זאת, פלאפי ידעה היטב שלגרייסי אין שום סיבה לסרב. זה לא שיש לה משהו אחר לעשות.
    "נפלא," ענתה גרייסי חלושות, והרגישה לגמרי לא נפלא עם כל העניין. איטליה קראה לה. היא כבר היתה שם. אבל הערב היא תהיה נטועה חזק בדבון - הקַדָרות והתכנונים ייאלצו לחכות למחר.
    "יופי," אמרה פלאפי והוסיפה בקול עליז, "צ'או."
    גרייסי הזעיפה את פניה בתמיהה. היא מעולם לא שמעה את פלאפי אומרת צ'או.
     
    בעלה של פלאפי, קנת, עשה את הונו מרשת מסעדות מזון מהיר שהיתה פופולרית בשנות השבעים. הוא מכר את הרשת ברווח של מיליונים בשנת 1983 ויצא לפנסיה מוקדמת. אז הוא קנה את הבית הגדול בבאדלי קומפטון ובנה מגרש גולף, לשמחתם הרבה של המקומיים. הרעיון לאחד את שמותיהם עם נישואיהם היה של פלאפי, אבל איש בבאדלי קומפטון לא ידע זאת. ככל שהיה ידוע לתושבים, משפחת סקוט־בות היתה משפחה אנגלית עתיקה בעלת בית באלגארבה והרבה כסף לחופשות באיים הקריביים, שאליהן הזמינו בני הזוג את ארבעת ילדיהם ועשרת נכדיהם בחג המולד בכל שנה.
    דרנלי מנור היה בית לבן ויפה בעל גג רעפים אפור ובו ארבעה־עשר חדרי שינה, בריכת שחייה מקורה ומגרש טניס תחת כיפת השמים. בכל שנה היו הגנים פתוחים לציבור הרחב לשלושה שבועות ביוני (פלאפי נראתה שם תמיד מרחפת בשבילים בכובע קש גדול ובשמלה קיצית, אוחזת מזמרה ביד וגוזמת תפרחות ורדים נבולות שנקרו בדרכה). הערב הצליחה קארן, הבחורה שבאה לבשל, להיעלם בזמן, ופלאפי הספיקה ללבוש סינר ולהתחיל לערבב את רוטב הנפוליטנה לפני שהאורחות הגיעו לארוחת הערב. הראשונה שהופיעה היתה מייבל היצ'נס, שדאגה בכוונה להגיע לפני כולן. היא הביאה איתה את סאלי הנקוק במכונית הגולף הירוקה הקטנה שלה, והשתיים היו נרגשות עד מאוד. הן צלצלו בפעמון שלוש פעמים בקוצר רוח.
    פלאפי פתחה להן את הדלת כשבידה האחת כף עץ ובשנייה כוס פרוסקו, לבושה באלגנטיות בחולצת משי בצבע שנהב ובמכנסיים שחורים מתרחבים ולצווארה מחרוזת פנינים. שערה הבלונדיני, באורך הכתפיים, היה אחרי צבע טרי ופן מושקע. בגיל שישים ושש היא עדיין היתה יפה ומודעת לכך. "בּוֹאנָה סֵרָה," אמרה וסגרה את הדלת לאחר שהנשים נכנסו. "איזה בֵּלָה של ערב הולך להיות לנו. בואו, אתן חייבות לשתות קצת פרוסקו. אני טורחת במטבח כבר שעות, אז הרשיתי לעצמי כוס קטנטנה לפני שהגעתן."
    השתיים הלכו על מרצפות השחמט בעקבות גופה הגבעולי של פלאפי, אל המטבח הרחב, שתנור מסורתי גדול חימם אותו והפיץ בו ניחוחות מגרים של בצל מטוגן ושום. מייבל וסאלי התלבשו יפה לכבוד האירוע מפני שהפרשנות של פלאפי למונח "לבוש לא רשמי" היתה ידועה להן היטב. פלאפי תמיד הקפידה על שיק ועל הילה אירופית מסוימת וגם על שיזוף קבוע, ונהגה ללבוש משי וקשמיר ולהתהדר בתכשיטי זהב לרוב גם כאשר לא היו לה תוכניות לפגוש אף אחד. היא תיעבה נעלי ספורט גם על צעירים, ונעליה שלה תמיד היו מעודנות ואיכותיות, בעלות עקב נמוך וחבוי. היא טענה שאנשים שמנקרים עיניים בעושר שנפל בחלקם הם וולגריים (והעניקה שטיפה הגונה לסלבריטיז המודרניים שנופפו בעושרם כל הזמן), אבל הצליחה ליידע את האחרות, בשחרור פרט זה או אחר בשיחה, שכל בגדיה היו בגדי מעצבים יקרים שרכשה בנט־א-פורטה וקיבלה אותם במשלוח עד הבית, ונופפה את אצבעותיה עם הציפורניים המטופחות באוויר והוסיפה בשיא הטבעיות, "אותי הדברים האלה לא מעניינים, אבל זה מה שקנת רוצה."
    כששתי הנשים נכנסו למטבח קלטה פלאפי את עקבי הסטילטו המוזהבים והנוצצים של סאלי והשמיעה נשיפת זלזול קטנה. בעיני פלאפי כל דבר נוצץ שאינו יהלומים היה וולגרי להחריד. אבל המרידה הקטנה הזאת היתה המקסימום שסאלי העזה לעשות. מַעֲבָר לצד הלא־נכון של פלאפי סקוט־בות היה סיכון שאף אחת מהנשים לא רצתה לקחת. איילין בָּגְשוֹט עשתה פעם שטות והזמינה את הבנות לפגישה בביתה שלה, ואם לא די בכך היא גם ניהלה את הישיבה, צעד שהיה הכרזת מרד לכל דבר. התוצאה היתה סיום חברותה במועדון הקריאה של נשות באדלי קומפטון והקץ להזמנות שהיא קיבלה לדרנלי. איילין נעשתה דמות עלובה שיושבת בין הצללים בשורה האחורית בכנסייה בימי ראשון ונאלצה להתחנן - לא פחות - לכרטיסים לקונצרטים באולם המקומי. לכן חוץ מעקבי הסטילטו, סאלי, שבשלושים השנה האחרונות כתבה בלי בושה רומנים רומנטיים גרועים בשם העט צ'ריטי צ'אנס, לבשה מכנסיים בצבע בורדו (מעט צמודים) וחולצה ורודה ואספה את שערה האדמוני לתסרוקת שלדעתה היתה גרסה מודרנית של תסרוקת הכוורת משנות השישים. חולצות הנצנצים ומכנסי העור יועדו רק לארוחות ערב בבית עם משפחתה.
    מייבל, בניגוד לסאלי, היתה מעדיפה למות ובלבד שפלאפי לא תחשוב עליה דברים רעים. היא היתה אישה לחוצה, חסרת מעוף ולהוטה לרַצות. מייבל לבשה חולצה פרחונית רועשת שעליה סיכת יהלום ומכנסיים מחויטים בכחול כהה, ולרגליה הקטנות נעלה נעליים בעלות אבזם זהב - גרסה עממית יותר של פלאפי, מהודרת הרבה פחות. שערה היה באורך הכתפיים, בצבע חום אפרפר ודליל מדי לחיקוי המראה הגלי והמלא של פלאפי. מלבד המשקפיים שהגדילו את עיניה האפורות המימיות, שנטו לבהות הרבה, היא היתה חסרת ייחוד לחלוטין. עכשיו מיקדו שתי הנשים את מבטיהן בפלאפי, שטרחה טרם בואן על שולחן ערוך לתפארת. מייבל חשבה שזה מדהים איך שפלאפי הצליחה לארגן ערב תרבות כזה ברגע האחרון, ולרגע שכחה לגמרי מגרייסי שנוסעת לאיטליה. היא לטשה עיניים מתפעלות באשכולות הנרות, בסידורי הפרחים ובמפת השולחן היוקרתית והמעומלנת בצבעי לבן וכחול עם המפיות התואמות. "אין לי מושג איך את עושה את זה," מלמלה והעלתה את פלאפי, שכבר היתה מושא להערצתה, לגבהים חדשים.
    "פָה ניֶינְטֶה," אמרה פלאפי ונטלה לעצמה את הקרדיט על טעמה המשובח של קארן ועל עבודתה הרבה. היא היתה מרוצה מאוד מהאיטלקית של עצמה, שנשמעה מושלמת לאוזנה חסרת המושג. היא הגישה להן פרוסקו מבעבע בגביעי קריסטל וחזרה בזריזות לפתוח את הדלת. כעבור שניות אחדות נכנסו אסתר הנקוק ומאדג' ארמיטג', שהקדישו את השעתיים האחרונות לקריאת הספר הנוכחי של מועדון הקריאה למקרה שפלאפי תשאל אותן עליו, ומיהרו אל המטבח אחוזות התלהבות לדבר כבר על גרייסי.
    פלאפי קבעה עם גרייסי חצי שעה אחרי שאר החברות כדי שיהיה להן זמן לדון בהחלטתה לנסוע לאיטליה לפני בואה. לאחר שפלאפי היתה בטוחה שכל האורחות ראו אותה בסינר וחזו בה מערבבת את רוטב העגבניות בכף העץ בתנועות של מישהי שיודעת מה היא עושה, היא הסירה את הסינר והובילה אותן לסלון, שבו הדליקה קארן מבעוד מועד את אח העצים וכמה נרות ריחניים. ארבע הנשים בילו ערבים רבים בסלון של פלאפי, המעוצב בגוני שמנת ואפור כהה, ובכל זאת הן חיכו בעמידה שהיא תזמין אותן לשבת.
    "צריך לדבר על גרייסי," אמרה פלאפי בדיבורה האטי והרהוט, ושאר הנשים הקשיבו בשקט מכבד. "חשבתי עליה מהרגע ששמעתי את החדשות. סביר להניח שאני הייתי הראשונה. החלטתי שהדאגה העיקרית היא לא העובדה שגרייסי נוסעת לארץ זרה לבדה, אם כי היא לא נסעה לשום מקום לבד מאז שאני מכירה אותה וכחברות שלה מחובתנו לנסות לשכנע אותה להימנע מכך, אלא העובדה שהיא בורחת. ממה היא בורחת? מה קרה שגרם לה לנקוט צעד קיצוני כל כך?" פלאפי העבירה את מבטה בין כולן בזו אחר זו, נעצה בכל אחת בתורה את עיני הטופז הכחולות שלה וביקשה מהן בלי מילים לחשוב היטב ולא לענות כולן בבת אחת.
    "את כזאת חכמה, פלאפי. אפילו לא חשבתי על בריחה," התלהבה מייבל, שנהנתה מטעמו של הפרוסקו אבל השתדלה לא לבלוע אותו בלגימות גדולות מדי. "הנחתי שהיא סתם רוצה לצאת לחופשה."
    "לא, היא מעולם לא רצתה לצאת לחופשה. היא בורחת ממשהו," התעקשה פלאפי. "ואנחנו חייבות לגלות ממה."
    "היא בטח נורא רוצה לברוח אם היא נוסעת כל כך רחוק מהבית," אמרה אסתר, שהיו לה קול צרוד ועמוק כשל גבר ועור אדמומי צרוב רוחות ושמש, כאילו רוב חייה ישבה על אוכף. "היא יכולה לברוח לסוף העולם, אבל לברוח לאיטליה... זה נורא רחוק."
    "שעמום?" הציעה סאלי בחיוך שאולי היה זוכה לתמיכה לולא האחרות חששו מפלאפי.
    פלאפי הטתה את ראשה הצדה ושלחה אל סאלי במבט שהזכיר מורה שגוערת בתלמיד שאמר הערה לא יפה. "אולי את חושבת שהשגרה שלה קצת משעממת, סאלי, אבל זה לא אומר שהיא באמת משעממת," אמרה. "לגרייסי יש שגרה שמתאימה לה, והיא תמיד שמחה לקבל על עצמה משימות בשביל המועדון. אין שום דבר משעמם בחיים מלאים עיסוקים, ואת זה אני יודעת מצוין! גרייסי היא לא אחת שאוהבת חברה והרפתקאות כמונו." סאלי לגמה מהפרוסקו ושמה לב ששלוש הנשים האחרות אינן מאפשרות לה ללכוד את מבטיהן.
    "מעניין מה הבת שלה חושבת," אמרה מייבל, שידעה שאזכור בתה של גרייסי ימצא חן בעיני פלאפי. פלאפי אהבה למתוח ביקורת על הבת שאינה טורחת לבקר את אמה, לעומת ארבעת ילדיה שלה ועשרת נכדיה שאינם מפסיקים לכרכר סביבה כל הזמן.
    פלאפי לא אכזבה. היא שאפה אוויר בנשימה שניפחה את נחיריה והנידה את ראשה בצער. "שתתבייש לה. היא לא ביקרה את אמא שלה כבר יותר מחצי שנה. אם אני זוכרת נכון, ואני בדרך כלל זוכרת נכון, הביקור האחרון שלה היה באוגוסט. גם אם החיים שלה בלונדון עמוסים, היא צריכה לחשוב קצת על אמא שלה, שתמיד לבד בבית עם הכלבים. אני יודעת כמה הרבה נחת ילדים יכולים להביא. אני אפילו לא יכולה לדמיין מה זה כשמתעלמים ממך ככה כמו מגרייסי המסכנה. בלעדינו אין לה אף אחד."
    "אולי היא סתם רוצה לראות את איטליה," אמרה מאדג' ומשכה בכתפיה. "בסך הכול אין שום דבר רע ברצון לנסוע לאיטליה, נכון?"
    פלאפי שוב הטתה את ראשה הצדה וחייכה בסבלנות אל מאדג', שלבושה הבוהמי ושער השיבה המוזנח שלה עוררו בדרך כלל את רחמיה. "יקירתי, אם זו היתה מישהי אחרת לא היינו יושבות עכשיו ומנהלות את השיחה הזאת, נכון? ברור שאין כל רע ברצון לנסוע לאיטליה או בעצם הנסיעה לאיטליה, הייתי שם הרבה פעמים וזה פשוט פָּאֵזֶה אִינְקַנְטֵווֹלֶה, אבל מדובר כאן בגרייסי. היא פשוט לא יכולה לנסוע לבד. היא פשוט לא יכולה לנסוע. זה גדול עליה. זה יהיה אסון. גרייסי היא -" וברגע זה נשמע צלצול בדלת.
    "גרייסי!" קראה מאדג' בהתרגשות, וכשפלאפי קמה לפתוח את הדלת עקבו אחריה בשקיקה ארבעה זוגות עיניים.
    • סנטה מונטיפיורי
    • סנטה מונטיפיורי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מר סוואגר
    • כנפי מלאכים
    • שד יהיר
    • בית ליד הים
    • שבע האחיות
    • העמדת פנים
    • תשוקה מתמדת
    • מילים שנוגעות
    • מגע מהיר ומסוכן
    • קייטרינג יוקרתי
    • משיכה מפתיעה
    • מארגנת החתונות