הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הפיתוי של ברוריה
  • הפיתוי של ברוריה
    הקיבוץ המאוחד | 2017 | פרוזה מקור | 316 עמ' מודפסים
    רב פקד שושנה זבולוני היא חוקרת משטרה ירושלמית, ותיקה ומנוסה, אשר כבר ראתה את הכל, או כך נדמה לה, עד שנתבקשה לפענח תעלומה מרתקת מן העבר הרחוק, שאיש עוד לא העז לפצח עד עתה. היא יוצאת למסע בלשי מפותל, אל פרשיה מסתורית מלאת יצרים, אינטריגות ומאבקי כוח, שבמרכזה דמותה המסקרנת והמרדנית של ברוריה, אשתו של רבי מאיר.
     
    הפיתוי של ברוריה הוא רומן עוצר נשימה, המעמת את  גיבוריו עם ערכי יסוד משתנים וחושף סוד נורא שהחברה הדתית והחרדית מנסה להעלים זה מאות בשנים.
     
    ספר חובה לכל מי שמבקשת לברר את צמאונה לנגוס מעץ הדעת, ושל כל מי שמבקש להבין את הצימאון הנשי המרתק הזה.
     
    "דמותה של ברוריה ועיצובה מעניינת אותי שנים רבות וחקרתי ולימדתי יצירות ספרותיות שהתמודדו עם הדמות המורכבת והמאתגרת הזו. משום כך הייתי סקרן לקרוא את הפיתוי של ברוריה, ואכן קראתיו בהתענינות גוברת והולכת. בתחילה לא הבנתי את הקשר בין חוקרת המשטרה שושנה, לבין דמותו של רבי מאיר ורעייתו ברוריה. אולם תוך כדי קריאה התפעלתי להיווכח עד כמה הקשר הזה נהיה יותר ויותר אמיץ. התפעלתי מהאוטנטיות המשכנעת של עולם משטרת ישראל המתואר בספר, ומשלבי ההתקרבות של שושנה וצוותה לעולם האגדה התלמודית על רבדיו הגלויים והסמויים, התקרבות הדרגתית מעמיקה ואף מפתיעה.
     
    הפיתוי של ברוריה פותח וסוגר מנעול, חושף ואף מכסה, מפענח חידה ומשאירה חידתית. רומן היסטורי ואקטואלי בעת ובעונה אחת, שיש בו ייחודיות שמן הראוי להביאה לקהל שוחרי הספרות העברית".
     
    פרופסור [אמריטוס] יהודה פרידלנדר לשעבר רקטור אונ' בר-אילן וראש החוג לספרות עם ישראל ולספרות משווה.
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    88 70.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • התאבדותה של רונית כהן
     
    רונית כהן התאבדה בקפיצה מעץ בחורשה שמאחורי מגרש החנייה של תחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים בשעה שמונה ורבע בערב. להוציא את התורנים בתחנת המשטרה, כל בעלי הרכב המשטרתי עזבו כבר בחמש וחצי את החניון, ולכן רק בתשע ועשרים התגלתה גופתה על ידי עובדת ניקיון שיצאה לעשן סיגריה. מכיוון שהעובדת לא יכולה היתה לדעת שרונית כהן כבר היתה מתה מזה שעה וחמש דקות, היא מיהרה לחייג למגן דוד אדום ולא לחברה קדישא. המוקדן שאל מה מצבה של התלויה אבל כל שהמעשנת יכולה היתה להשיב היה שהתלויה מתנדנדת. לא, אין היא יכולה להגיד אם התנודות מלמדות שיש בה רוח חיים או שזו הרוח. לא. היא לא תצליח להוריד אותה מן העץ.
    המוקדן הורה לה לרוץ לתלויה ולאחוז ברגליה. 'אנחנו כבר אצלך' הבטיח.
    תחושת החובה גברה על מוראה הרב והעובדת המבועתת מיהרה אל רונית כהן והניחה את רגליה של התלויה על כתפיה. המשא הכביד הרבה מעבר למשקלה בקילוגרמים של המתאבדת. מחמת שפחדה, לא הסתכלה כלפי מעלה. המחשבה היחידה שעברה במוחה היתה שחבל שלא שמעה בקולו של חברהּ, שלא חדל לטעון שהסיגריות לא עושות לה טוב. הוא צודק. רק בגלל התאווה הבלתי נשלטת לסיגריה היא תקועה רועדת כולה בחורשה חשוכה, ונעלי המטיילים שלרגלי המתאבדת חורצות ומטביעות בכתפיה את תווי סוליותיהן. דבר אחד טוב ייצא מהזוועה הזו. היא תפסיק לעשן.
    שירותי ההצלה בירושלים, מסיבות שהמקום והזמן גרמן, מהירים, יעילים ומנוסים. האמבולנס הראשון קיים את שהבטיח המוקדן והיה אצל התלויה והתומכת בתוך דקות בודדות שנדמו למעשנת כנצח. לפני שהחליף אותה בתמיכה ברגליה של התלויה, בחן הפרמדיק את מחוג העצר בשעונו, ובלא מעט גאווה בקולו דיווח שהם הגיעו תוך ארבע דקות וחמישים ושתיים שניות מקבלת הקריאה. ממד הזמן, כשעל כתפייך מונחות רגליה של תלויה, תמיד נדמה ארוך יותר ממה שהוא במציאות, הסביר. רק אז עלה על ארגז עזרה ראשונה שהביא מהאמבולנס, תפס ברגליה של רונית כהן ושחרר את זו שלא תעשן יותר.
    בירושלים אמבולנס צופר דומה לכוכב שביט. לשניהם שובל. כהרף עין התקבצו בעקבות האמבולנס הסקרנים. אמבולנס אחד מביא שני, ליתר ביטחון. אליהם מיתוספים במהרה רוכבי אופנועים, כולל אופנועי המתחרים במגן דוד אדום, יריביהם מ'איחוד הצלה'.
    לעתים דומים רכבי העזרה הראשונה למתקהלים, המשפרים עמדות וקופצים ומנפנפים בעורפו של הכתב המדווח מהשטח. העיקר, שיראו אותם בטלוויזיה. אתה נראה - משמע אתה קיים. היריבות התחרותית בין העוסקים בדיני נפשות, עניינה דיני ממונות. מי שרכבו מופיע בדיווח המשודר במהדורות החדשות, מתרבים סיכוייו לזכות בתרומות. בחגים מתכנסים גבירי העולם היהודי מאנטוורפן ועד ברוקלין במלונות היוקרה של ירושלים, ומציגים לראווה את בנותיהם, במסע אחר שידוך הולם. על המדרכות המוליכות אל פתחי המלונות הללו חונים אופנועי העזרה הראשונה, כמקבצי נדבות דוממים. הכתמים האדומים כצבע הדם, הבולטים על הרקע הלבן של האופנועים והפנסים הכחולים המהבהבים, נדמים לצבעי מלחמה, בקרב על התורמים. למראם של האופנועים לבבות נמסים וארנקים נפתחים. קופירייטר מבריק הגה את השם 'הצלה'. אי אפשר לסרב לשם כזה. מי שמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. וכדי להדגיש את הערבות ההדדית, מבטאים 'הצלה' בהטעמה יידישאית, "הצוֹלֶה", המוכּרת היטב לתורמים מאמריקה.
    בעקבות האמבולנסים והאופנועים נוהרים רודפי האסונות.
    כמוהם כרודפי השיטפונות הצצים לאחר גשמי זעף, חמושים בארבע על ארבע, ויוצאים לצוד זרמי מים כבירים השוצפים בנחלי מדבר יהודה, כך גם שוחרי המפגעים. תאונת דרכים, שריפה, סכסוך שכנים אלים, פיגוע טרור - הם תמיד יימצאו שם, עד שלעתים לא ברור מה קדם למה.
    'יש תלויה בחורשה שבמגרש הרוסים' התפשטה השמועה ברשת תקשורת האסונות. במהרה גדל מספר הצופים שחגו סביב הענף שחבל בראשו, ובתחתיתו עניבת חנק סביב צווארה של התלויה. המכנה המשותף לכל המתבוננים היו הטלפונים החכמים שנשלפו ולא חדלו לתעד את המוות.
    תמונותיה של רונית כהן התלויה, עוד בטרם הורדה מן העץ בדרכה למכון הפתולוגי באבו כביר, כבר הופיעו ברשתות החברתיות מכל זווית אפשרית. התמונות עם השלט על צווארה כשברקע מטה המשטרה, הפכו ויראליות בתוך זמן שיא.
    רונית כהן קפצה אל מותה מענף עץ, מה שהקשה על תהליך הורדת הגופה והעניק זמן בשפע לתיעוד ולשיתוף קבוצות הווטסאפ בזמן אמת. למדדי המהירות המוכּרים היתוספה יחידת זמן חדשה, המציינת את הקצר שבזמנים. זה החולף בין צילום תמונה בנייד, לבין שיתוף עולם ומלואו במראות. תיעוד התאבדותה של רונית כהן שבר שיאים. נמצאו מי שהעבירו לחבריהם 'שידור חי' של המתה.
    התמונות כמו נלקחו מצילומי סוכנויות ידיעות זרות של תלויים בכיכרות השוק של רפובליקות אסלאמיות קנאיות או דיקטטורות שבטיות. השלט התלוי על צווארה הוא שעורר את ההקשר. מה שהעצים את הזוועה היה המבנה שבו שכן מטה משטרת ירושלים, שנראה ברקע.
    גופתה של רונית כהן טרם התקררה, וכבר נשמעו ביקורות קשות מכל עבר על הפצת הדרך שבה בחרה רונית כהן למות במרחב הווירטואלי חסר העכבות. ביזוי המת, בלשון זכר, היה לביטוי הרווח בתכניות המלל של יפי הנפש המזועזעים, שלא חדלו בעצמם לעסוק בנושא בהנאה מוסתרת. בשצף קצף גינו את התיעוד והפרסום, וכדי להוכיח את שאט נפשם שבו והראו את התמונות, להמחשת גועל הנפש שבהצגתם. לא עלה בדעתם לוותר על זוועה כזו.
    אלא שאם היו שואלים לדעתה של רונית כהן, היא דווקא היתה שמחה עד מאוד על הפצת ביזויה. ככל שירבה כן ייטב. לכך כיוונה כששקדה על הכנת השלט שתלתה על צווארה וכשבחרה בקפידה את המיקום, את העץ ואת השעה בה תסתלק מהעולם. רונית כהן איתרה עץ שגופתה המיטלטלת עליו תיראה על רקע בניין משטרת ירושלים. מכל העצים בחרה עץ מפותל, השולח ענף עבה שממנו תקפוץ אל מותה. בדרך אל הענף הנץ סבך של ענפים רבים, דבר שנועד להקשות על המחלצים ולעכבם זמן רב ככל האפשר. גם השעה שבחרה למות בה, שירתה את מטרתה. לו היתה מתאבדת שלוש שעות קודם למועד שבחרה, היו השוטרים המסיימים אז את עבודתם מוצאים מיד את גופתה, ממהרים להורידה מהעץ, ובכרוניקה המקומית אולי היתה מופיעה ידיעה קצרה על בחורה ששמה קץ לחייה. המשטרה היתה עושה כל שביכולתה כדי להצניע את מותה. רונית כהן לא היתה משיגה את מטרתה ומותה מבחינתה עלול היה להיות לשווא. רונית כהן ביקשה למות בצעקה גדולה, שתרעיש את אמות הסיפים, ומבוקשה עלה בידה.
    חששה של רונית כהן היה מוצדק. לו הדבר היה תלוי במפכ"ל המשטרה, במפקד משטרת מחוז ירושלים ובשני צוותי החקירה המיוחדים הנקראים בראשי תיבות צח"מים, היו אלה עושים כל שביכולתם כדי למנוע את צילומי התאבדותה. התפאורה שעיצבה רונית כהן למותה, הטילה אשמה כבדה ביותר לפִתחה של המשטרה.
    מבט של זלזול נהגה ראש לשכת המפכ"ל לנעוץ במרקע כשבסדרות טלוויזיה נראה מפכ"ל מורה שאין להפריע לו באמצע דיון חשוב ביותר בשום אופן. במציאות שלה לא מתקיימת התרחשות כזו. היא זו המחליטה מתי ראוי להפריע לבוס. זה תפקידה, אלו כישוריה המקצועיים. הפעם זה היה שונה.
    לראשונה בכל השנים שעבדה עִמו הורה לה המפכ"ל שהישיבה חשובה ביותר, ובשום תנאי אין להפריע לו. הפגישה היתה עם השר לביטחון פנים. הנושא - הטרדות מיניות מצד הפיקוד הבכיר של המשטרה. כשראש הלשכה שלו נכנסה באמצע הדיון עם השר, למרות האיסור המפורש, הבינו המפכ"ל והשר שמשהו חמור ביותר אירע. הם הלכו בעקבותיה אל המחשב. ראש הלשכה בחרה להראות את צילום הווידיאו. הצלם היה יצירתי: התמונה הפותחת היתה על המילה 'משטרה'. זום אאוט חשף את השלט כולו, ועליו כתובת המשנה האומרת 'מטה מחוז ירושלים'. עדשת המצלמה נפתחה וכל מבנה המשטרה במגרש הרוסים מילא את המסך. הצלם התעכב שניות ארוכות על המבנה, כאילו מדובר בצילום של חשוד במסדר זיהוי. אף לא שוטר אחד נראה בתמונה. בשעה זו התורנים ספונים בחדריהם ואין תנועה של באים ושבים. סרטון החובבים המקצועי הראה את הריק, את המבנה החלול. המשתמע היה שאין שוטרים. המצלמה המשיכה במסעה והוכיחה שוב שתמונה אחת שווה אלף מילים. פאן יציב של המצלמה טייל על מקומות החנייה המסומנים של ראשי מטה המשטרה. המצלמה התעכבה שוב, הפעם על השלטים המורים על המקומות השמורים לרכבים ממפקד המחוז דרומה, מדגישה את היעדרם. המשטרה איננה. זו היתה המשמעות שעלתה מהפתיח. הפאן עבר לחורשה. התמונה המטושטשת נכנסה אט אט למיקוד, וגילתה דמות תלויה המתנדנדת בחשכה. מדי פעם נזרקה עליה אלומת אור מפנס תאורה עָצמתי שכיוון נהג האמבולנס והאיר את הגופה, למען יוכלו המחלצים להורידה מהעץ. כשנח עליה האור, הזוועה נראתה כבצהרי היום. המראה היה קשה מנשוא. אבל מבחינת המפכ"ל והשר, הנורא מכול הגיע רק בשלב הבא של הסרטון, שצולם כולו בשוט אחד. זום אין מילא את מסך המחשב שבו צפו והתעכב על הכתוב בשלט התלוי על צווארה של רונית כהן. השלט היה בצבע לבן. האותיות באדום נוזלי. הדימוי לא דרש הסברים.
     
    המשטרה רצחה אותי בפעם השנייה
     
    המפכ"ל קרא פעם שבטיוטה של אחד מנאומיו של צ'רצ'יל נמצא שהנואם הגדול מכולם בזמננו, רשם לעצמו שהטיעון חלש ולכן עליו להרים את הקול. המפכ"ל אימץ את העצה הצ'רצ'ילית. בנסיבות הנוכחיות, כשדיבר עם מפקד מחוז ירושלים, קולו הרעים בדממה דקה.
    מפקד המחוז לא ידע על המתרחש במרחק מאה מטרים מלשכתו. מקולו השקט של המפכ"ל הבין מפקד המחוז מיד את חומרת האירוע. אחרי כמה בירורים שקיים בדחיפות היסטרית, התבררה התמונה בקווים כלליים. היא הדאיגה אותו עד מאוד.
    מפקד המחוז היה אמור להתמנות לסגן המפכ"ל בסבב המינויים הבא: שלב אחד לפני המקום בצמרת. השלט על צוואר המתאבדת התלויה מול מטהו עלול לטרפד את המינוי. זה היה פיגוע בסדר גודל השווה בנזקו לגילוי קיום יחסים עם שוטרת הכפופה למרותו. בדרך לישיבה הבהולה שזימן המפכ"ל, הוא הורה לנהגו להפעיל את הסירנה. היתה הצדקה לכך. מבחינת צמרת המשטרה דובר בפיגוע עם פוטנציאל לנפגעים רבים.
     
     
    העין השלישית
     
    שושנה זבולוני נחשבה לטובה מבין כל חוקרי המשטרה במחוז ירושלים. כמה מרכיבים בנוהגה העידו על השתייכותה לדור הישן. אחד הסימנים הבולטים לכך היה שלא היתה תלוית טלפון. שושנה נמנתה על המיעוט שבבעלותם טלפונים חכמים ולא על הרוב, של טלפונים חכמים שבבעלותם אנשים. לעתים קרובות, בנסיבות שהחליטה שראויות לכך, כיבתה את המכשיר ולא חשבה שזה סוף העולם.
    היא ישבה בסלון הבית שאליו הוזמנה כשהטלפון בתיקה צלצל. בעוד ידה מגששת במעמקי תיקה, חדל הצלצול. היא לא התכוונה לברר מי צלצל. בעניין דחוף, ישובו ויצלצלו. וככל הנראה, כזה היה המקרה. ידה שבה לתיקה, תרה בעקבות הצלצול שנשנה. אין ספור פעמים ארגנה מחדש את קרבוֹ וכרעיו של התיק, ודאגה לעתים מזומנות לרוקנו מ'מיותרים' שלא זכרה כיצד הגיעו לשם. לשווא. נס כד השמן לא חדל להתחולל בתיקה. בור המתמלא מחולייתו. תמיד היה התיק מלא. כשהטלפון שב וצלצל, החלה שושנה בחיפוש שתוצאותיו היו צפויות: הטלפון נמצא בשנייה שבה פסק הצלצול המתמשך.
    פעם, כשבעלה המנוח הפרופסור נפתלי זבולוני היה בשירות מילואים, הוצבה היחידה עליה פיקד לשמירות בגזרה שקטה. להפתעתה, בנוסף לשיחות הטלפון היומיות שקיימו, הגיע יום אחד מכתב ממנו. משעמם פה עד מאוד, כתב נפתלי. אין אנו חדלים מלהמציא דרכים להעביר את הזמן. הנה אחת מהן: אם היו נותנים לנו עין שלישית, באיזה מקום בגוף היינו מקבעים אותה? נפתלי הוסיף שלאחר דיון מעמיק הגיעו חיילי הפלוגה למסקנה שיש רק מקום אחד בכל רמ"ח האיברים, שבו צריכה לשכון העין השלישית. עלייך שושנה יקירה, למצוא את המקום הזה. הוא הותיר את סוף העמוד ריק, תובע ממנה לאמץ את מוחה. התשובה האפשרית היחידה, כתב, מופיעה בעמוד הבא. אסור לך לקראו עד שלא תחליטי היכן את ממקמת אותה. רק אז מותר לך לעבור לעמוד הבא.
    בעמוד הבא הודה נפתלי שהשעשוע טיפשי, ועם זאת היה בו כדי לתרום להעברת הזמן בחן רב. קודם שהגיע לתשובה הנכונה, תיאר שניים מהפתרונות שרווחו ופירט את מגרעותיהם:
    היו שהציעו לקבוע את העין השלישית במצח ונדחו, שהרי עין שלישית בכיוון שאליו מביטות שתי העיניים הקיימות, לא תוסיף דבר. היו שקבעו את העין השלישית מאחורי הראש, כך אפשר לראות מה אומרים עלינו מאחורי הגב. המיקום נפסל מטעמים מעשיים: עין באחורי הראש אולי תשכון בטח בקודקודי בעלי הקרחות. כל האחרים, בכלל זה קהילת הנשים, יחויבו בגילוח מעגל בלתי אפשרי של השיער האחורי, כדי לאפשר משכן לעין שתוצב מאחור. לכך יש להוסיף את הקושי בטיפול בריסי העין שמאחור. עין באחורי הראש - רעיון לא מעשי. כך עברו החיילים על כל רמ"ח האיברים, בחנו יתרונות ומגבלות עד שלבסוף היתה הסכמה כללית בפלוגת המילואים שהמקום האידיאלי לעין שלישית הוא בקצה הזרת.
    הדרך הטובה ביותר להיווכח בכך היא בהתנסות. נפתלי כפה על שושנה לדמיין עין שלישית מקובעת בקצה הזרת. כשהוא מפעיל את מלוא סמכותו כרב סרן במילואים, פקד על שושנה לכוון את זרת ידה לכל הכיוונים האפשריים. שושנה עשתה כהוראתו ונוכחה שצדק. בהפניית הזרת אפשרויות הראייה אינן מוגבלות. ניתן לכוון את המבט לכל הצדדים, להתבונן לכל הכיוונים ולראות את כל הפינות. זהו מיקום אידיאלי שאינו מפריע לתפקוד היד. עוד טעות שנעשתה במעשה הבריאה. אילו העין השלישית היתה ממוקמת בקצה הזרת, כשידה היתה נכנסת לתיק היתה שושנה רואה מיד את הטלפון וקוראת בעזרתה את הודעת המפכ"ל המחפש אותה בהיסטריה.
    רק בצלצול הרביעי הגיעה לנייד בעוד מועד וענתה לשיחה. התרחקה לפינה שקטה מחוץ לסלון שבו כבר התכנסו הקרואים והקשיבה. המפכ"ל הפנה אותה אל תמונות ההתאבדות שנשלחו אליה וביקש שתשוב אליו מיד. כששבה לאחר שבחנה את התמונות, הסביר לה המפכ"ל בכמה משפטים את שהתרחש, וביקש שתסכים לחקור יחד עם צוותה את התאבדותה של רונית כהן. שושנה היתה ככל הנראה היחידה במשטרה שהמפכ"ל היה זקוק לה ואילו היא לא היתה תלויה בחסדיו. הוא הכין שורה של טיעונים שיעלה בפניה כשבקשתו תידחה. אם אלה לא ישכנעו, הוא יתחנן. לתדהמתו, שושנה הסכימה מיד.
    כשסיימה את השיחה עמו חייגה ליעל מועלם, אמרה לה בשני משפטים במה מדובר, הוסיפה שאינה יכולה לעזוב עכשיו את ההתכנסות בה היא נמצאת וקבעה שייפגשו בעוד שעתיים במשרד. עד אז על יעל לעדכן את עמיתה לצוות גלעד בן מנחם ובדרך למטה המשטרה על שניהם לעבור בזירת האירוע וללקט כל מידע אפשרי.
    שושנה כיבתה את הטלפון בדיוק כשהמארח הציג את הדוברת, מרים פרדקין, שהקימה ומנהלת מדרשה לבנות. שושנה לא שמעה את שִמעה ולא ידעה דבר על פועלה.
    "מרים פרדקין ביקשה להרצות בפנינו על הפסוקים הפותחים את פרק ט' בספר שמואל א'," סיים המארח את דבריו לאחר שהודה לנאספים שכיבדו בנוכחותם את זכר בנו שנפל.
    מראה פניה של שושנה לא העיד על המתרחש בתוכה. היא נערכה לשעה של העמדת הפנים הצפויה לה. עליה להיראות מקשיבה בעניין לשעמום המרדים המובטח בהגדרת הנושא. מה כבר אפשר לצפות מהרצאת דברים על הפסוקים הראשונים של פרק ט' מספר שמואל א'. שושנה שמעה הרצאות רבות בחייה. היא התכוננה למלמול המשעמם הנובע מראש מורכן, המדבר מתוך ואל ניירות מוכנים מראש. ואכן אשר יגורה בא. מרים פרדקין פתחה את תיקה והוציאה דפי נייר. אלא שלשם שינוי במקום שינוחו על השולחן שלפניה, הניירות עשו דרכם אל המאזינים. מרים פרדקין דיברה מהשרוול, אפילו לא נעזרה בראשי פרקים. במקום דקלום מוקרא, סיפרה מעשה שנפל על אוזניים קשובות. דבריה - משנה סדורה בנויה כהלכה, מעוררת עניין, מוליכה את קהלה עקב בצד אגודל אל המחוז אליו ביקשה להובילם, כשהם עוקבים אחר הפסוקים המצולמים בדפים שבידיהם.
    כשהחלה הרצאת הדברים, שושנה הקשיבה בעניין רב. הם היו רחוקים בזמן ובתוכן מרחק אלפי שנים ממקרה ההתאבדות של רונית כהן, שזה עתה הונח על שולחנה.
    שושנה לא שיערה עד כמה היא טועה.
    "העולם מתחלק למי שמחפשים אבֵדות ולאלו המחפשים מציאות. מלבד שאול, שהלך לחפש אבדה ומצא מציאה." כך נפתחה הרצאת הדברים שעסקה בשאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. שושנה זבולוני, שישבה בקצה הסלון רחב הידיים, חשבה שכמו שאר עמיתיה באגף החקירות של משטרת מחוז ירושלים, היא שייכת למחפשי האבדות. ככה זה כשרודפים אחרי פשעים שנעשו. לבד מבעלה שהלך לעולמו. שהיה מציאה שאבדה.
    "קושי גדול עולה בספר שמואל מתיאור החיפוש של שאול ונערו אחר האתונות שאבדו. אנחנו יודעים שאין מילים מיותרות בתורה. מאותיות בודדות, ממילה, ממבנה המשפט, מסדר הופעת המילים, מריבוי אחר ריבוי או מיעוט אחר מיעוט, מפרט וכלל וכיוצא באלה, נלמדים תִלי תִלים של הלכות. והנה במהלך תיאור החיפוש מופיעים שלושה פסוקים ארוכים, מפורטים, ומה שחשוב לענייננו - מיותרים לחלוטין. הדבר היחיד שניתן ללמוד משישים ושתיים המילים שבשלושת הפסוקים המיותרים הללו הוא, שבתנ"ך שיחקו סימני דרך."
    שושנה שמה לב שהנוכחים נעים באי שקט. אולי משום שהדובר היא דוברת. אמנם אישה כשרה, שראשה מכוסה ופרקי ידיה ורגליה מוצנעים, אך עדיין בעייתית מעצם התייצבותה בפני קהל מעורב. היא ידעה שזו הפעם הראשונה שאישה חרדית מופיעה בפני הפורום. כך נאמר לה כשהוזמנה בטון ובנימה המבקשים להדגיש את ההעזה שבצעד. ואולי נבע אי השקט מהשימוש בשפה. בעיני שושנה היה השימוש ב'סימני דרך' מרענן. אלא שאפילו היא, שגדלה בחינוך חילוני מובהק, היתה ערה לכך שאזכור משחק סימני הדרך בהקשר תנ"כי לא מתאים לחלוטין ואינו צפוי מאישה שדרגת חרדיותה מתבטאת בכיסוי שלראשה ובאורך שרווליה.
    עוד רגע קט תיווכח שהיה זה רק קדימון עדין לרעיון ולסגנון מאוד לא צפויים, מפי אישה בלתי שגרתית.
     
     
    סימני דרך
     
    ההתכנסות היתה לרגל יום השנה לנפילתו של חייל, שנסיבות מותו נותרו לוטות בערפל - היו שמועות שאולי התאבד - ושלרגע קט נגעו חייו בחיי שושנה נגיעה נדירה. מטעם זה, מדי שנה בשנה התאמצה לא להחמיץ את המפגש לזכרו. שושנה חשבה שהדתיים יודעים לחגוג לידות, חתונות ומוות הרבה יותר טוב מהחילונים.
    "שאול ונערו הולכים לפגוש את שמואל, מקווים שכישוריו כנביא הרואה הכול יגלו להם היכן נמצאות האתונות שאבדו. כשהם עולים בכיוון כללי אל העיר, הם פוגשים בנערות היוצאות לשאוב מים. בנקודה זו נפתחת שיחה מיותרת לחלוטין, המתקיימת בין הנערות לבין שאול."
    קולה של מרים פרדקין היה רך, נעים, מתנגן. היא לא הרימה קולה, מקיימת את שנאמר על דברי חכמים שבנחת נשמעים. שושנה, שהיתה בעצמה מרצה מדי פעם, היתה מודעת היטב למעלות הדיבור השקט, הכופה התאמצות הקשבתית. הדף המצולם שחילקה למאזינים היה מספר שמואל א' פרק ט'. מרים אמרה שהפסוקים יא' יב' ויג' מיותרים. ביקשה שכשתקריא, ינסו המאזינים לחפש הסבר מדוע נכתבו חילופי הדברים בין שאול לנערות. על פי הכתוב כך היה המעשה:
    "המה עֹלים במעלה העיר והמה מצאו נערות יֹצאות לשאב מים ויאמרו להן: היש בזה הרֹאה? ותענינה אותם ותאמרנה יש. הנה לפניך. מהר עתה כי היום בא לעיר, כי זבח היום לעם בבמה. כבֹאכם העיר כן תמצאון אֹתו. בטרם יעלה הבמתה לאכל, כי לא יאכל העם עד בֹאו, כי הוא יברך הזבח. אחרי כן יאכלו הקרֻאים. ועתה עלו כי אֹתו כהיום תמצאון אֹתו."
    מרים המתינה דקה ארוכה, מאפשרת לנוכחים לעבור שוב על הפסוקים בדף המצולם שבידם, והציגה את הקושי:
    "הפסוקים הללו מיותרים לחלוטין. הם לא מוסיפים דבר להתפתחות העלילה. אם נשמיט אותם, לא יחסר דבר בסיפור. לכן ברור שכל כך הרבה מילים נועדו ללמד אותנו משהו, אחרת לא היו נכתבות. והשאלה המתחייבת היא לאן סימני הדרך של שישים ושתיים המילים הללו מוליכים אותנו? מה מבקש התנ"ך שנלמד מהם?"
    שושנה אותגרה. לא צריך להיות יהודי כדי לאהוב אוכל כשר. אין היא חייבת לקיים תרי"ג מצוות כדי להתמודד עם חידה שבמהותה דורשת כלי היגיון.
    היא תרה אחר רעיון כלשהו שיסביר לשם מה מסופר המעשה בנערות, מפעילה את כישוריה כחוקרת. מבט בפני הנוכחים לימד אותה שגם הם כמותה מנסים להתמודד עם האתגר שהציבה מרים בפניהם ללא הצלחה. מרים מזגה לעצמה מים מבקבוק שעל השולחן שלפניה. שושנה הכירה את ההשהיה המכוונת כבאקראי, שנועדה לאפשר לדברים שנשמעו להיקלט, לשקוע ולעבור ניתוח ועיבוד במוחם של המאזינים. גם היא נהגה לעתים להשתמש בתחבולה זו בהרצאותיה. מרים החלה לשאת חן בעיניה.
    "אל ההסבר שאני מבקשת להציג בפניכם הגעתי בזכות חברה טובה מהקרן החדשה לישראל. נלוויתי לפגישתה השבועית עם נשים בדואיות שאוהליהן נודדים בין ערד לדימונה. הייתי עדה לעבודת קודש הנעשית בקרן, בניסיון לסייע למי ששוכנות בתחתית הסולם החברתי בישראל."
    שושנה הזדקפה במושבה. משהו מאוד לא צפוי התרחש לנגד עיניה. זה עתה נשבר סטריאוטיפ שהשתכן בתפיסת עולמה. להבנתה 'הדוסים', כך נקראו בקבוצת ההתייחסות של החברה שסביבה, רואים בחברי הקרן החדשה במקרה הטוב עוכרי ישראל. זו חבורת מלשינים, "מויסרים", משתפי פעולה עם אויבי עם ישראל, המממנים את רוע מעלליהם מכספי חורשי רעת עם ישראל הקמים עלינו להשמידנו. היו בכנסת ישראל מי שביקשו בחקיקה לתת בהם סימנים. שיסתובבו עם שלט המכריז מנין באו, כאות שהוטבע במצחו של קין. והנה כאן - דוברת בשביס מכריזה בפני הקהל שהוא בשר מבשרה, עצם מעצמותיה, שיש לה חברה טובה בקרן החדשה לישראל ושזו עושה עבודת קודש.
    שושנה הביטה סביבה וראתה שבקרב כמה גברים בקהל החלו תזוזות אי נחת והוחלפו מבטים שלא נזקקו לפרשנות. מרים התעלמה:
    "בצדק תשאלו מה עניין שמיטה אצל הר סיני. אני מבקשת לטעון שעניינן של הנשים הבדואיות הוא כשל הנערות היוצאות לשאוב מים בסיפור התנ"כי. הנשים בדיונות בואכה דימונה חיות בסביבה שבה קפא הזמן. חייהן מתנהלים כאילו לא חלפו אלפי שנים מאז הסיפור המקראי שלפנינו.
    נשות השבט, כדיהן על ראשן, עושות דרכן לשאוב מים מבאר הרחוקה מהלך שלושים וחמש דקות בכיוון אחד מהמאהל, בדיוק כמתואר בספר שמואל שלושת אלפים שנים קודם לכן. החברה מהקרן החדשה סיפרה לי שהקרן הציעה לממן צינור מהמעיין למאהל, שיחסוך לנשים את ההליכה הארוכה. הנשים סירבו. זה זמן האיכות שלהן. פסק זמן שבו הן מסירות רעלה, פותחות כפתור, חופשיות להתבונן בעולם שמחוץ ליריעות האוהל הכולאות אותן. הדרך למעיין יוצרת סביבה סטרילית מגברים רכושניים, גדושים ברגשי בעלות. זה המרחב היחיד שבו מתאפשר להן להחליף חוויות על הגברים שבחייהן. הסירוב לצינור המים והדיאלוג המובא בספר שמואל א' פרק ט' פסוקים יא' עד יג' נובעים מאותה הסיבה. היינו הך הם."
    מרים הזמינה את הנוכחים לחזור אל ראשית הקטע המצולם, תשעה פסוקים קודם לתיאור המפגש, לפסוק ב'. שם טמון ההסבר לפירוט הנרחב של סימני הדרך.
    שושנה כשאר המסובים מיהרה לפסוק ב', מבקשת לפענח את תעלומת שלושת הפסוקים העודפים. חיוך עלה על שפתיה. התבוננותה החילונית עמדה לה והעלתה תשובה אפשרית. אלא שזו נפסלה על ידה מיד. לא ייתכן שמרים, האישה בשביס, מכוונת לאותו פתרון ששושנה, בכליה כחוקרת, איתרה כמניע לשיחה. רעיון יפה, השתעשעה שושנה עם הפתרון אליו הגיעה, אלא שאין סיכוי שאישה דתייה אפילו תחשוב עליו. שושנה תופתע מיד. האחרים קראו והעמיקו בפסוק ב' ולא העלו בדעתם למה מכוונים דברי מרים. שושנה חוותה רגע קצר של האושר, שבו גילויי התבונה מעשירים את עולמה. הטעם המרכזי לחיים, לטעמה. מרים הבחינה בשביעות הרצון שהביעו פניה של שושנה וחייכה לעברה. מרים הוליכה את מאזיניה להבנת הנקרא על פי גרסתה, מקריאה את פסוק ב' שהקדים את מפגש הרועות עם שאול:
    "ולו [לקיש האב] בן ושמו שאול. בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו. משכמו ומעלה גבֹה מכל העם."
    מרים שבה וחזרה על הפסוק פעם שנייה. שושנה העבירה מבטה על הקרואים. עדיין לא ניכר בפני איש מהם שירדו לסוף דעתה של מרים. והפרשנות הגיעה:
    "הנערות שעולמן נע אל הבאר וממנה, פוגשות את החתיך של התנ"ך. הבראד פיט של ספר שמואל נעצר לידן ושואל איך מגיעים לנביא. הן היו יכולות להשיב שבגבעה יפנה שמאלה וזה מה שהיה קורה. יפה התואר היה פונה בגבעה שמאלה וחולף כרוח נושבת, שתיחרט בזיכרון הרועות כחלום שעף. לחילופין, הן מאריכות בתשובה. ככל שתשובתן מתמשכת, מתארך פרק הזמן שבו שוטפות עיניהן את האיש שעליו אומר הכתוב שאין טוב ממנו בכל בני ישראל. ככל שירבו במילים וימציאו סימני דרך שאין ביניהם לבין השאלה שנשאלה כל קשר, כך יתארך זמנן המשותף עם הטוב שבבני ישראל."
    שושנה התרשמה שחלק מהגברים בקהל נותרו על מושבם רק מפאת כבודו של בעל הבית. כעסם ניכר על פניהם. גם כמה נשים הזעיפו פניהן. איך מרים מעזה לייחס לנשים מחשבות זימה כאלה. לתת עיניהן הצנועות ביופי גברי. בושה וחרפה לייחס כוונה מחפירה כזו לפסוקים בתנ"ך.
    על מרים התגובות לא הותירו כל רושם. כנראה אין זו הפעם הראשונה שהיא נתקלת בתגובות עוינות לדבריה. היא השלימה את מסקנותיה משלושת פסוקי סימני הדרך:
    "זה מה שהפסוקים באים ללמד אותנו בקריאה מנקודת מבט נשית. שכשם שדוד המלך מציץ בבת שבע הרוחצת עירומה, כך לנו הנשים מותר לתת עינינו בגברים נאים. בניגוד למה שהטמיעו בנשים במשך אלפי שנים, זה בסדר. מה שמותר לזכרים, נאה לנקבות. זהו ההסבר מדוע הפסוקים הללו לא נכתבו לשווא. התנ"ך, בהביאו את התשובה המתמשכת של הרועות, קובע שגם לעניין זה, גברים ונשים שווים."
    חמישה גברים קמו מכיסאותיהם ברעש מכוון, ניגשו אל מי ששושנה ניחשה שהן רעיותיהם ותבעו מהן להצטרף ליציאתם המופגנת מהבית. שלוש נשים הצטרפו אל בעליהן מיד. אישה אחת היססה. החמישית הניעה ראשה בסירוב והפנתה מבטה מבעלה אל מרים. המהססת שעקבה אחריה קמה ממקומה, הלכה והתיישבה ליד המסרבת, מפנה מבטה מבעלה והלאה.
    פנס בעין
     
    "רונית לא התאבדה לשווא", בישרה כותרת המשנה באדום בעמוד הראשון בעיתון, מעניקה טעם למוות מיותר. העורך ויתר על תמונת התלויה עם עיטור השלט שעל הצוואר. הגרפיקאי קבע שאין תמונת סטילס שתוכל להתחרות עם הטלטולים שבסרט הווידיאו החי של המתה, שהציפו את הרשת. הוא המליץ לזעזע 'בהפוך על הפוך'. התחקירנית השיגה תמונה נדירה שבה רונית כהן מחייכת חיוך ביישני, כזה שהלב יוצא אליו. חיוכה נמרח על פני כל העמוד הפותח. הכיתוב שליווה את החיוך הורכב מהאותיות נוטפות הדם שנלקחו מן השלט שהכינה רונית כהן והגרפיקאי חילץ מתוכו.
    'המשטרה רצחה אותי בפעם השנייה' הפך לקריאת הקרב, שהתפשטה כאדווה, התפתחה לגל והפכה לנחשול של אלפי מפגינים ובעיקר מפגינות, שהתפשטו בכל רחבי הארץ. הטוקבקים הוכיחו שהגרפיקאי צדק. הניגוד בין המסופר בגוף הידיעה על הנסיבות שהביאו למותה של רונית כהן, לבין תום הבתולין של חיוכה, עשה את העבודה. מאחרון המחרפים בלשון הביבים המשתלחת באנונימיות אינטרנטית נעדרת מעצורים, ועד יושבי הספסלים הקדמיים בכנסת ישראל, כל השׂשׂים לחבוט במשטרה - כשנותני הטון הם ארגוני הנשים - הכול תבעו את ראשה של משטרת ישראל. מדוע לא האמינו לרונית כהן! הדהדה ההאשמה מקצה הארץ אל קצהָ. חיוכה המקרין אמינות חיזק את ה'אני מאשים'. למה מאמינים לגרסת הגברים ולא לעדות הנשים!
    הצוות של שושנה, שלבקשת המפכ"ל התמנה להיות הצוות השלישי שיחקור את ההתאבדות, מנה מלבדה את החוקרים יעל מועלם וגלעד בן מנחם. היא בחרה אותם ממאגר החוקרים כשחזרה לעבודה, שלושה שבועות לאחר שבעלה הלך לעולמו, וראתה כי טוב. בארבע וחצי השנים שחלפו מאז, הם מילאו את ציפיותיה ושמרו על מסורת הצוותים הקודמים של שושנה שהיו הטובים ביותר באגף החקירות במחוז ירושלים. היו במטה הארצי כאלה שטענו שצוות שושנה הוא הטוב ביותר בארץ כולה, עולה באיכותו על היחידה המרכזית.
    משרדה של שושנה ניתן לה על פי יכולותיה ומעבר לצרכיה. בסוף המסדרון, גדול במעט משכניו: בעל חלונות במזרח ובדרום, פונקציונלי, מרווח ונוח במושגי הדיור המשטרתי. הריהוט כלל שולחן עבודה פינתי, ארון ובתוכו כספת ומקרר קטן, כיור פינתי ושולחן עגול במרכז החדר, שהיה בו מקום לשישה מסובים. שושנה סברה שדיון שנוטלים בו חלק יותר משישה משתתפים אינו יעיל. בפועל מספר המשתתפים בדיונים שניהלה לא עלה על חמישה.
    בניגוד למצופה בארגון ממשלתי, שבו תוספת מטרים רבועים מעוררת טינה וקנאה, היתה הסכמה כללית ששושנה הרוויחה ביושר את תוספת הנדל"ן. ועם זאת, הסיבה האמיתית לייחס המיוחד לו זכתה, נבעה מהיוקרה שהשפיעה על אגף החקירות. כל עמיתיה רוו נחת מהשם הטוב שיצא לאגף שהם חלק ממנו, הרבה מאוד בזכותה.
    לא קלה היתה דרכה למעמדה הנוכחי. זה נרכש בעמל רב. אגף החקירות היה ממלכה גברית. להוציא מזכירות, הנשים הבודדות באגף איישו משרות חקירה זוטרות. שושנה, אף שהצטיינה בתרומתה למספר פענוחים, נותרה חוקרת מדרגה שנייה בצח"מים, שהיו תמיד תחת פיקוד גברי. בניגוד לכל מהלך הגיוני, דווקא בזכות המצ'ואיזם הרווח במשטרה קודמה שושנה לתפקיד הבכיר ביותר שאישה הגיעה אליו באגף החקירות. האחראים לכך היו שלושה מהמפקדים הבכירים במשטרה, בכללם מפקדה הישיר. במרווח זמן של שבועות בודדים עפו שלושתם מהמשטרה, בעקבות הטרדות מיניות של שוטרות ששירתו תחת מרותם.
    כתבה נרחבת שפתחה את יומן החדשות בליל שישי בערוץ השני, הציגה את מיעוט הנשים בתפקידים בכירים במשטרה. המפכ"ל כונה 'המצ'ואיסט השוביניסטי'. שדולת הנשים הנשכנית זימנה אותו לדיון בוועדה בכנסת. בעצת דובר המשטרה, בצעד שראש לשכתו הגדירה כמבריק, הפך המפכ"ל את הדפקט לאפקט. שושנה זבולוני הועלתה לדרגת רב פקד ומונתה לעמוד בראש צוות חקירה שנתפר למידותיה. לא למעלותיה, שכן אלה לא נחשבו. עלייתה בסולם הדרגות נעשתה לא משום שבמשטרה סברו שהיתה ראויה לקידום על פי הישגיה. שהרי אילו קידום היה פרי הישגים, מזה זמן רב היתה שושנה זבולוני מתמנה לראש צוות. אלא שהמינויים בארגון היו תלויי קשרים ולא כישורים. שושנה הצטיינה בהיעדרם. כזה היה מבנה אישיותה. היא נעדרה כישורים חברתיים.
    ניסיונות הוריה, מוריה וכל מי שהיתה לו נגיעה ברצון לשנות את הסתגרותה, לא צלחו. כבר בגן הילדים התגלו המאפיינים הראשונים. שושנה שיחקה בגפה, דחתה ניסיונות התקרבות. לא השתייכה לחבורות. לא מצאה עניין בתנועת נוער ולא היתה לה חברה קרובה באמת, להוציא שתיים, שאף הן כמותה הוגדרו 'כלא חברותיות'. בנעוריה לא תויגו חריגות מהנורמה המקובלת במונחים מקצועיים מתוך ספרי הפסיכולוגיה.
    בהיעדר כותרת פסיכולוגית, האבחנה שהודבקה לה מימיה הראשונים בבית הספר העממי היתה 'הסנובית', זו שלא נאה לה. מכיוון שהיתה 'לא חברותית', 'היעדר חברתיות' והסתייגויות הסביבה לא הפריעו לה. כשנפתלי זבולוני, יפה התואר והמוכשר עד מאוד, שהיה יעד מבוקש למטרות נישואין, להפתעת כל מכיריהם ביקש להינשא לה, שאלה אותו מדוע הוא עושה זאת.
    בעלה לעתיד השיב שזה משום שהחיה האהובה עליו היא הקיפוד. כשנולדה ביתם הבכורה, גילתה לו שהסכימה לקחתו כבעל משום שידע להצחיק קיפודים.
    מבנה אישיות 'לא חברותי' זה עיכב את קידומה המקצועי. בחברה הבנויה על חבורות, שושנה היתה עוף נדיר. הצמרת הגברית במשטרה ראתה במינויה צעד שנועד להשתקת 'הצווחניות הפמיניסטיות', שם שהיתוסף ל'ברקודות', כפי שהן כונו מאחורי גבן. מינוי של אפליה מתקנת. כך גם קראו לשושנה במסדרונות מגרש הרוסים, ולא רק מאחורי גבה.
    ההתייחסות המקצועית היתה בהתאם. אף שהיתה ראש צוות, חקירות שוליות בלבד הופקדו בידיה. ראשיתה של אחת מהן, בטלפון לא מזוהה מפאב בתלפיות, על גבר 'המוריד כאפות' לבחורה. סיור משטרתי עצר את המכה ולקח את הבחורה לחדר המיון בשערי צדק. היא נזקקה למומחה לפה ולסת. הפגיעה חייבה ניתוח שאולי בעקבותיו תוכל לשוב וללעוס ללא כאבים. אולי. ראש אגף החקירות ידע שאין מה לחקור. האישה תסרב להתלונן, תאמר שנפלה במדרגות, ובעלה המכה, חייל בכיר ביותר בכנופיית פשע בדרום, ישוחרר. חבל, אבל אין מה לעשות. שצוות שושנה יחקור. הממצאים שלה ייתוספו לסטטיסטיקת הנשים המוכות המסתיימת בלא כלום.
    שושנה הלכה לבקר את המוכה בבית החולים שערי צדק. האשפוז בשערי צדק שירת את מטרתה. להצטיינותו המקצועית של בית החולים התלוותה אכפתיות רגשית של הצוות הרפואי. היחס האנושי לחולים בשערי צדק היה תוסף משמעותי למרכיבי הטיפול הרפואי. לצרכיה של שושנה, אמפטיה היתה המרכיב העיקרי בחקירה שלפניה. במודל לניהול החקירות שפיתחה, ייחדה פרק נרחב לשכלול השימוש ב'שוטר הטוב', המזדהה עם הנחקר.
    לבקשתה העמידה האחות הראשית של המחלקה האורטופדית חדר נפרד למוכה. שושנה הסבירה שבנסיבות חייה של המוכה, זהו המינימום שהיא ראויה לו עד לראשית החלמתה. מעט האנושיות שיש להעניק לה. אנושיות עמדה בלב תכנית הפעולה ששושנה גיבשה. היא נכנסה לחדרה של המוכה במחלקה האורטופדית בבגדים אזרחיים, בידה זר של שושן צחור. הלבן היה נופך מסייע לאווירה, עוד קוּר שהחלה לטוות. לייסורי הפה והלסת התייחסה כאילו מדובר במקרר שמעד ונחת על פרצופה. בכל פגישותיהן לא הזכירה את קיומו של בעלה. לא רמזה על עדות אפשרית נגדו. התעניינה בשלומה ו'שלא תדאג'. היא אוספת את הקטנה מהפעוטון ולוקחת אותה למשפחה אומנת שסידרה לקטנה עד שהיא תחלים. משפחה טובה. את נכדותיה, יש לה שתיים ואחת מהן בגיל הבת של המוכה, היתה מוסרת ללא היסוס בידי המשפחה שמצאה לה.
    זה בדרך שלה, ממש לא בעיה. בשמחה. ההורים של המוכה ניתקו כל קשר איתה ביום שהתחתנה עם הפושע. הזהירו אותה. זה מה שיהיה, אמרו. וכשזה מה שהיה, ניתקו מגע. לא רוצים לשמוע ממנה ומבעלה הפושע. נמחקה. אפילו הנכדה לא הצליחה להשיבה לחייהם.
    שושנה הכינה לשתיהן תה עם נענע. שמה שתיים וחצי כפיות סוכר. מגיע לה קצת מתיקות. מהתיק הוציאה חבילת ביסקוויטים של בית החרושת ויינברג. את שלה שושנה טבלה בתה. הצעירה המוכה חייכה בפעם הראשונה מאז המכות וסיפרה שסבתה נהגה אף היא לטבול ביסקוויט של ויינברג בתה. והוסיפה שהיתה הסבתא, שמאוד אהבה אותה, ממתיקה את התה בעזרת קוביית סוכר לבנה שהיתה מניחה על קצה הלשון ומזרימה דרכה את המשקה. למחרת הביאה שושנה קוביות סוכר לבנות ושתיהן ניסו לשתות תה בנוסח סבתה של המוכה. ניסו, לא הצליחו, וצחקו. שושנה רשמה עוד מחסום שהורד, עוד קוּר ברשת הנפרשת.
    ביום השלישי לחצה שושנה על 'גלריה' בטלפון שלה וחלקה עם המוכה את תמונת נכדתה, ולה אותו חיוך תמים הדומה לזה הנסוך על פני הבת של המוכה. אבל מה שהרס את המוכה היתה החולצה. יום קודם לכן ביקשה שושנה מבתה שתקנה בגאפ ילדים חולצה אדומה עם שני פסים לבנים לרוחבה, תלביש בה את הנכדה, תצלם ותשלח אליה את התמונה.
    חולצה כזו ממש הופיעה על הטלפון הנייד של המוכה. כשבחנה המוכה את תמונות הנכדה, זלגו עיניה לא בגלל כאב פיזי, תוך שהיא ממלמלת 'אותה חולצה, אותה חולצה'.
    חקירה שתניב פירות נמצאת בפרטים הקטנים, בשימוש שיש לעשות בזכוכית המגדלת. עוד הוראת הפעלה שהופיעה במודל.
    ארבעה ימים התמידה לבקר, מביאה מילקשייק, שוקו וקשית, בגלל הלסת.
    ביום החמישי, לפני שנכנסה לחדרה של המוכה, עצרה שושנה בשירותים. מתיקה הוציאה חלוק אבן עגול שלקחה מהגינה בכניסה לבית החולים. נטלה בקבוק קטן של אלכוהול וצמר גפן, ניקתה היטב את האבן ואת צידו השמאלי של מצחה, התיישבה על מכסה האסלה, עצמה את עיניה, כיוונה היטב והכתה באבן מעל עינה השמאלית.
    קשה לאמוד מראש את עָצמתה של הלקאה עצמית. שושנה למדה זאת על בשרה. כמו בכל עשייתה, גם כשהכתה פעלה כמיטב יכולתה. התוצאה היתה קשה משציפתה. כעשרים רגעים ישבה על האסלה, מוכה, מדממת וכואבת. כשהסירה את הממחטה שהרטיבה, התגלה כי על אף הלחץ שהפעילה על מקום החבורה, זו התנפחה עד שכיסתה כרבע מעינה. טיפות דם שנקרש הפגינו נוכחות מרשימה על הרקע הכחול־כהה שיצרו שטפי הדם הפנימיים. בעזרת חוש המישוש העלתה מתיקה קופסת איפור קטנה, פתחה אותה, בחנה את פניה במראה וידעה שלפי הצער השכר. משקפי שמש ענקיים נשלפו מהתיק וכיסו את עיניה ואזורים נרחבים סביבם. היא שבה ובחנה את מראה, וכואבת אך מרוצה יצאה מהשירותים.
    חיוך רחב שהתאמצה קשות להעלותו, הצליחה בכאב רב למרוח על החלק הגלוי בפניה. נכנסה מלאה שמחת חיים מאולצת לחדרה של המוכה. אל מילקשייק שוקו והקשית צירפה צילום וידיאו ובו נשיקה ששלחה הפעוטה לאִמהּ המוכה. חילוף התפקידים שעליו בנתה התרחש בו ברגע. המוכה התעלמה מצילום ילדתה שלה שבנייד וכמעט שפכה את המילקשייק כשהעיפה את השמיכה וקמה נסערת כולה ממיטתה. בעדינות מרבית ניגשה אל שושנה. עליה לא יעבדו. היא באה מהמחוזות האלו. משקפי השמש שלה הלכו וגדלו ביחס ישיר להתמשכות נישואיה.
    בבקיאות של בעלת ניסיון הסירה את משקפי השמש מעיניה של שושנה למרות מחאותיה. במומחיות של אחות רחמנייה מבית היוצר של 'שערי צדק' הושיבה אותה על כורסת המבקרים, הטתה את הכיסא לאחור למצב שכיבה כמעט מלאה, הרטיבה צמר גפן וניגבה את הדם מפניה של שושנה. אחר כך ארגנה שקית קרח והצמידה לחבורה בלחיצה. שושנה נאנחה, גופה הצטמרר. היא נשכה את שפתיה לבל תצרח. קריאת כאב נפלטה מפיה. המוכה חיבקה אותה בכל לבבה. שושנה פרצה בבכי. זה לא היה קשה. לימים סיפרה שבחיבוק החם והעז, המוכה לחצה על החבורה שמעל העין והכאב הביא לפרץ דמעות.
    באה לנחם ונמצאה מנוחמת.
    גם מעיין הדמעות של המוכה נפרץ. כל הערב, נופלות אחת על כתפי רעותה, חלקו שושנה והמוכה את סיפור חייהן. נפתלי בעלה ששכן בעולם שכולו טוב, לבש צורה של מפלצת. אבל דמיונה התגלה כמוגבל, בהשוואה לתיאורי האמת של עלילות הבעל המכה וחבריו. מכשיר ההקלטה עבד שעות נוספות ואל תוכו נגלו כל סודות כנופיית הפשע הדרומית, שבעלה של המוכה היה מראשיה. הרשימה כללה שלושה מקרים של ניסיונות לרצח, כולל אחד שעלה יפה: הרצח הכפול בבת ים, שצוותי חקירה קודמים לא מצאו אף לא קצה חוט לפתרונו; סחיטה באיומים בעזרת רימוני רסס; ומערכת הברחות סמים והפצתם בטריטוריה שבאחריות בעלה המכה. את פעילות בתי הבושת דאג בעלה להסתיר ממנה. המידע היחיד שהיה למוכה בהקשר זה, היה על נערת הליווי שנקראה 'המיוחדת' ונשמרה לאנשי מפתח ברשויות המקומיות, ולחברי ועדת התכנון בעיריות שבהן פעל בעלה. המוכה היתה מסיעה את 'המיוחדת' פעמיים בשבוע לבית מלון דרומי. פנקס הפגישות של 'המיוחדת' שלח חמישה אח"מים לשנים רבות אל מאחורי סורג ובריח. ארגון הפשע הדרומי כולו העביר את משכנו לכלא דמון לשנים ארוכות.
    שושנה דאגה לבנות למוכה חיים חדשים בניכר. כשהיתה מגיעה במסגרת תפקידיה לאותה ארץ, היו שותות קפה ביחד. זו משוויצה בהישגי בתה ושושנה מתפארת בחכמת נכדותיה. כשנפרדו היתה המוכה מעבירה אצבע עדינה על הצלקת שנותרה מעל עינה השמאלית של שושנה.
    בטכס הענקת הציון לשבח הודיע המפכ"ל שהמשטרה תממן מתקציבה את הניתוח הפלסטי להעלמת הצלקת. שושנה כפתה עליו להעביר את הסכום למקלט לנשים מוכות. ושהחשב ישבור את הראש כיצד לעשות זאת באופן כשר. מבחינתה הצלקת היתה עיטור שעלה על כל צל"ש ממוסגר על קיר משרדה. תעודת הצל"ש ותיאור מעלותיה נשלחו לשכון עמוק במגירת ארון הקלסרים ולא ניתלו על הקיר לתפארת המקבלת.
    במשך השנים נרשמו לזכות צוות שושנה עוד כמה הישגים בסדר גודל דומה. בשיטותיה הייחודיות נזקפו לזכות צוותה במשך השנים תפיסת האנס המנומס, שהטיל את חיתתו על נשות תל אביב, ההונאה בבנק, השימוש בכספי המדינה לצרכים פרטיים על ידי השר וסגנו, השוחד של חברת הענק הבינלאומית, וחשיפת הקשר שבין השר ומטיבו הטייקון ממזרח אירופה. לא נמצאו עוררים על מעמדה כטובה שבחוקרי המשטרה במחוז ירושלים. היא סירבה לעלות בסולם הדרגות. 'אני יודעת לחקור. זה יהיה לא נכון להטיל עלי תפקידים שאינם על פי כישורַי', כך הבהירה לשורת מפכ"לים שביקשו לקדמה בתפקיד. פעילותה באגף החקירות התנהלה במתכונת העצה שהעניק יתרו למשה, לגבי חלוקת עבודה יעילה. 'והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם'. שושנה וצוותה נשמרו לאותן חקירות אשר העומד בראש האגף העריך שצוותי החקירה המיוחדים האחרים יתקשו עד לא יוכלו להתמודד איתן.
    חקירת ההתאבדות של רונית כהן לא נכנסה לקטגוריית החקירות שבימים כתיקונם היו מגיעים לשולחן צוותה של שושנה זבולוני, אלמלא נעלי ההרים החדשות שלרגליה.
    כמו שיתברר לשושנה בהקדם, כל מה שיתפתח מחקירת ההתאבדות של רונית כהן לא יהיה דומה לחקירות קודמות שניהלה וגם הימים לא יהיו כתיקונם.
     
     
    דמיון מפותח
     
    בגלל הסערה הציבורית שהתחוללה, הונחה התאבדותה של רונית כהן על שולחנה של שושנה לפי בקשה אישית של המפכ"ל. שושנה היתה ערה לכל התסבוכת הציבורית שהביאה את המפכ"ל לפנות אליה. היא ידעה שהמפכ"ל משוכנע ששני הצח"מים הגבריים עשו מלאכתם נאמנה. שמינויה נועד לאשש את ממצאיהם. להעניק חותמת כשרות נקבית למסקנות זכריות. חישובי המפכ"ל לא עניינו אותה כלל ועיקר. כמו כולם גם היא נחשפה לתמונות שהופצו ברשת. התבוננותה לא היתה מציצנית. שושנה ראתה מראות נוראים יותר מצעירה השמה קץ לחייה. זה עשרות שנים שהיא בוחנת כמעט כל דבר בעיניים מקצועיות של חוקרת. כשם שבמאי קולנוע אינו יכול ליהנות מסרט ככל צופה, ואינו חדל לתור היכן עמד הצלם, לתהות מדוע בחר עורך הסרט לבצע חיתוך בפריים זה דווקא, ולחשב בקנאה את העלות הכספית של הסצנה, כך הורגלו עיניה לחקור. איבדה את יכולת ההתבוננות התמימה. שושנה לא מסתכלת סתם.
    פרט אחד בתמונות ההתאבדות צד את עיניה כבר במבט הראשון. רונית כהן נעלה נעליים גבוהות של מטפסי הרים. הן היו חריגות בדמותה העדינה. לא שייכות. שושנה בחנה אותן מקרוב. הן נראו חדשות. במודל שפיתחה היה פרק נרחב שעניינו חריגה מהמהלך הסביר. מדוע מי שהולכת לשים קץ לחייה, תרכוש נעליים חדשות של מטפסי הרים, כשברור מעדינותה שלמצדה היא עלתה ברכבל. היה די בכך כדי ששושנה תעשה כל שביכולתה לגלות את האמת על הנסיבות שהביאו להתאבדותה של רונית כהן, יהיו השלכות ממצאיה אשר יהיו. לא תחנוני המפכ"ל שכנעו אותה. נעלי המטיילים עשו את העבודה עבורו.
    רונית כהן בת העשרים ושלוש, התלוננה במשטרה מספר פעמים על אביה ושניים מאחיה שהתעללו בה מינית ואנסו אותה מגיל תשע ועד שמלאו לה ארבע עשרה. התלונות נבדקו ונדחו. בני המשפחה, בכללם האם והאחיות, העידו שמשחר ילדותה רונית נוהגת להמציא דברים שלא היו ולא נבראו. חולמת ומאמינה לחלומותיה. הצח"מ הראשון קבע שהכול פרי דמיונה המפותח.
    רונית לא ויתרה והתייצבה בתחנת המשטרה בלוויית חברת כנסת משדולת הנשים, טוענת שתלונתה לא טופלה כראוי. התייצבות חברת הכנסת בתחנת המשטרה כפתה על מפקד המחוז, על דעת המפכ"ל, למנות צח"מ שני לבירור התלונה. רונית כהן תבעה להיבדק בפוליגרף ונמצאה דוברת אמת.
    אלא שבדיקת פוליגרף אינה קבילה בבתי המשפט, הבהיר ראש הצח"מ לחברת הכנסת. ובכלל, מן המפורסמות הוא, כך הסבירו לחברת הכנסת, שחולי נפש מאמינים לחזיונותיהם ולכן נמצאה רונית כהן דוברת אמת בפוליגרף. הצח"מ השני פסק שבני משפחתה אמת דיברו ולא נמצא ביסוס להאשמותיה. מילה שלה כנגד כל משפחתה. אילו היתה גרסתה נכונה, היה מישהו מבני הבית חייב להיות עד לה. כולם טענו שלא היו דברים מעולם. הצח"מ השני לא מצא הוכחות לביסוס טענותיה של רונית, ובתוך כך הדביק לה מופרעות נפשית.
    שמה של רונית כהן הוכפש. בני משפחתה הפיצו את 'תעודת השיגעון' שהעניקה לה המשטרה בקרב בני המשפחה, חבריה ומכריה. תשעה ימים לאחר פרסום מסקנות הצח"מ השני ברבים, על אחד העצים בחורשה מול המשטרה במגרש הרוסים, מצאה עובדת הניקיון שיצאה לעשן את רונית כהן.
    במאמר באחד מעיתוני הערב רבי התפוצה נכתב שרונית כהן התלויה על עץ ושלט על צווארה, היא כמוחמד בועזיזי, הרוכל הטוניסאי ששוטר הרס את עגלת המרכולת שלו ושוטרת סטרה והעליבה אותו, ובכך הגדישו את הסאה. כשהצית עצמו, החלה התאבדותו לגלגל כדור שלג שהפך במהרה לאביב הערבי. התאבדות אחת הניעה תהליך שהפיל משטרים בטוניס, מצרים ולוב ועשה שמות בסוריה, ותוצאותיו מי ישורן. הכתב התנבא שזה מה שעתיד לקרות בארץ. בעקבות ההתאבדות, ראשים יעופו.
    ההתאבדות של רונית כהן עוררה כעס שחרג מן הארגונים והגופים שניצבו בשורה הראשונה של המאבקים להגנת המין החלש. המחאה על יחס המשטרה לנשים הקיפה את כל שדרות הציבור. הלחץ על ראשי המשטרה הלך וגבר. משמרות מחאה, מצגי מחאה והפגנות מנעו את דחיקת העוולות מסדר היום הציבורי. בישיבת חירום מצומצמת עד מאוד של צמרת המשטרה, נמצא מי שהציע להקדים את הפרסום על חקירת השחיתות במפלגה שותפה בקואליציה, שהתנהלה בסודי סודות. פרסום מוקדם אמנם פוגע בחקירה, אבל היה מסיט את תשומת הלב מן ההתאבדות. ההצעה נפסלה. לא הדאגה לפגיעה אפשרית בחקירה, האמורה להביא לתפיסת המשתמשים בכספי ציבור לעניינים פרטיים, היא שמנעה את הקדמת הפרסום. דובר המשטרה קבע חד משמעית ששום שערורייה שתודלף מאלו שנחקרות עכשיו וטרם פורסמו, לא תסיר את התאבדות רונית כהן מן העמודים הראשונים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות.
    זאת ועוד. כתבת חרוצה עוד עלולה לגלות שההדלפה, אם תבוא, נועדה להסיט את תשומת הלב מרונית כהן - והמשטרה בצרות. הידיעה על ההתאבדות שבה ופתחה את מהדורות כל הרשתות. התרעומת הלכה והתעצמה. הדובר אמר שבגלל ההתאבדות אי אפשר להשתיק את הסיפור.
    בוועדת הפנים של הכנסת התאונן המפכ"ל ששופכים את דמה של המשטרה, והצליח להגביר את הזעם. יושבת ראש הוועדה הטיחה במפכ"ל שבינתיים דמה של רונית כהן הוא שנשפך. אם הוא לא ינקוט בצעדים דרמטיים, הם 'ילכו על ראשו' הבטיחו חברי הכנסת, ובעיקר ידאגו שלא יקבל שום משרה ציבורית לאחר פרישתו. אמירתו האומללה בדבר 'דמו של המפכ"ל ודמה של רונית' כיכבה בכותרות מהדורות החדשות והעיתונות המודפסת. הרשת החברתית געשה. שלושת ערוצי הטלוויזיה החלו לעבוד על כתבות יומן נרחבות למהדורות סוף השבוע. התביעה שרעמה מכל עבר היתה אחידה. לא מקבלים יותר את המצב שכאשר יש שתי גרסאות - כצפוי בכל מקרה של הטרדה מינית ואונס - המשטרה השוביניסטית דוחה את זעקת המוטרדות והנאנסות. נמאס. הגיעו לחקר האמת!
    המפכ"ל שב וכינס את 'המטבחון' האינטימי הבלתי רשמי של חבריו לצמרת המשטרה. כיסאו רעד. שעה ארוכה בחנו דרכי פעולה אפשריות, שנפסלו כבלתי יעילות אחת אחר חברתה. הם היו קרובים לייאוש. חולת רוח השמה קץ לחייה בתלייה, עלולה להדיח מפכ"ל ושורה של קצינים בכירים. הם לא תלו תקוות גדולות מדי במוצא האפשרי היחיד שהציע הדובר, אבל לא השכילו להגות רעיון טוב ממנו:
    "שושנה זבולוני וצוותה הם התקווה האחרונה. תודיע שמינית אותה לחקור את ההתאבדות. כתבי המשטרה יודעים שרב פקד זבולוני לא מורחת חקירות. ממצאי שושנה זבולוני יעניקו חותמת כשרות לממצאי המשטרה."
    משתתפי ההתייעצות לא העלו לרגע את האפשרות שרונית כהן דיברה אמת. שני הצח"מים עשו עבודה טובה. הם היו שותפים לדעה שגם במקרה הלא מתקבל על הדעת שאמת דיברה, לא ניתן יהיה להוכיח את האשמותיה, בוודאי לא לאחר מותה.
    אחרי שיתפרסמו ממצאי צוות שושנה, תצא צדיק, הבטיח הדובר למפכ"ל. בנסיבות שבהן היתה המשטרה שרויה בעקבות שערוריות המין בצמרתה, היה למינוי זה עוד יתרון משמעותי, שמכל הנוכחים בדיון היטיב להגדירו הדובר, כשאמר 'וחוץ מזה היא נקבה'.
    המפכ"ל צלצל למפקד המחוז והורה לו למנות את שושנה זבולוני לחקור את ההתאבדות. בלשכת הדובר עמלו על ניסוח הודעה לעיתונות, ובמרכזה כישוריה המופלאים של רב פקד שושנה זבולוני וצוותה. מפקד המחוז הבהיר למפכ"ל ששושנה תזרוק אותו מכל המדרגות. היא מבינה בדיוק מה קדם לטלפון שלו. שושנה תשיב שהיא לא חוקרת מקרים שהגיעו לשולחנה בהמלצת הדובר, המעריך שמעורבותה חיונית לצורך יחסי הציבור של המשטרה. ומפקד המחוז הוסיף:"וכשאתה תדבר איתה תתכונן שהיא גם תגיד לך שכשהדובר הציע לך למנות אותה, הוא בטח הוסיף ש'חוץ מזה היא נקבה'. אם אתה זקוק לה, אתה חייב להתחנן."
    המפכ"ל ידע שמפקד המחוז צודק. מספר הטלפון של שושנה זבולוני הופיע ברשימת המועדפים בטלפון שלו. שושנה, שהיתה בהתכנסות לזכר החייל שנפל, השיבה רק בצלצול הרביעי. לרגע היה המפכ"ל משוכנע ששושנה אינה משיבה מיד בכוונה תחילה, עד שנזכר שאין זו דרכה. משחקי 'מי מצלצל למי' או הימנעות מלהשיב לצלצול הראשון, אינם מבית ספרה. הוא שב וחייג עד שענתה. שושנה השיבה לבקשתו בחיוב. המפכ"ל הופתע מן ההיענות המיידית. הוא ידע שהיא יודעת לשחזר במדויק את השיחות שקדמו לטלפון שלו, וציפה לתהליך שכנוע ארוך ומייגע. ה'בסדר' שלה אמר ששום דבר לא בסדר. בינו לבינו לא הבין המפכ"ל למה שושנה נענתה לפנייתו. היא השוטרת היחידה במערך שאינה תלויה ברצונו הטוב. על אף פערי הדרגות, הוא הזקוק לה.
    שושנה ידעה שהמפכ"ל אינו מבין מדוע השיבה בחיוב. אם לא היו פונים אליה, היתה היא יוזמת את מסירת החקירה לצוותה ומסתפקת בנימוק ש'חוץ מזה אני נקבה'. הסיבה שהשיבה בחיוב נבעה מנעלי מטפסי ההרים החדשות שעל רגלי המתאבדת. שושנה חשבה שאילו היא היתה מחליטה להתאבד, הדבר האחרון שהיתה עושה הוא לקנות נעליים גבוהות בחנות 'למטייל'. די במעשה בלתי מוסבר זה כדי לפתוח בחקירה.
     
     
    הצח"מ השלישי
     
    חקירה מחודשת, בהרכב אנושי חדש, של מקרה שנחקר והוסקו מסקנות לגביו, אינה הליך מקובל. הקושי כפול: כלפי חוץ יש בו משום הודאה שהצוות הראשון לא עשה מלאכתו כראוי. ואין מוסד השש להודות בכישלון אנשיו. כלפי פנים, מסירת חקירה לצוות חדש קשה שבעתיים. החוקרים מכירים איש את רעהו. חדריהם שוכנים זה לצד זה. המסדרונות והשירותים משותפים. בחדר האוכל ובמזנון הם חולקים קנקנים סביב אותם שולחנות. על הצוות החדש מטילים משימה שנועדה לחשוף את מחדלי חבריהם. לתוצאות חקירה של צח"מ חדש עלולות להיות השלכות קשות על הקידום בדרגות, על השכר המטפס בסולם הפיקוד ועל ההטבות הנלוות. לא פשוט. מטעמים אלו מינוי צוות חדש הינו נדיר ביותר.
    פתיחת חקירה על ידי צח"מ שלישי, ככל הזכור לא התרחשה אף פעם עד למקרה של רונית כהן. הסערה הציבורית שלא הראתה סימני דעיכה אלא הלכה והתעצמה, היא שכפתה את מינוי הצח"מ השלישי, בליווי ההוראה לשושנה, שהיתה למעשה בקשה התלויה ברצונה הטוב, לקשר רצוף עם המפכ"ל לגבי כל התפתחות. כל האמצעים הדרושים יועמדו לרשותה. 'מה שתרצי. אין מגבלות', התחייב המפכ"ל.
    שני הצוותים שקדמו לה הבינו היטב שלמפכ"ל לא היתה ברירה. מהמינוי לא השתמעה ביקורת כלפיהם. הכול שיבחו את התרגיל המבריק ביחסי הציבור. במסדרונות אגף החקירות במטה המשטרה במגרש הרוסים, לא חשו תרעומת על עצם המינוי או על נכונותה של שושנה לקבל עליה את החקירה. היא עושה מעשה חברי הראוי להערכה. הצוותים הקודמים היו בטוחים שממצאי צוות שושנה יאששו את מסקנתם. המתאבדת שוגה בדמיונות והתאבדותה היא ההוכחה החד משמעית לכך. הם הציעו את עזרתם ברוחב לב של מנצחים הבטוחים בצדקת גרסתם. כך ייפסקו ההשמצות המוטחות כלפיהם. צוות שושנה יעניק להם תעודת הכשר.
    שושנה אמרה לא תודה.
    צוותה ניגש לבחינת התאבדותה של רונית כהן כאילו לא נחקר האירוע קודם לכן. דף חלק. זו האפשרות היחידה לגלות ממצאים שהצח"מים הקודמים אולי החמיצו.
    המודל שעל פיו פעלה שושנה ושהיה נר לרגליה בניהול החקירה, הכתיב כצעד ראשון הכנת רשימת נחקרים. היא חילקה את המשימות ביניהם. יעל תכין רשימה של חברים, מכרים ועמיתים לעבודה, גלעד - של קרובי משפחה, ושושנה תכין רשימה של כל אלו שנחקרו.
    למשטרה היתה הרשאה להיכנס למרשם האוכלוסין. גלעד הכין את רשימת הקרובים מדרגה ראשונה וממנה שרטט את עץ המשפחה המלא. הוא ישב מול צג המחשב וביכה את רוע מזלו. למה התאבדה זו הנקראת רונית כהן. למה לא התאבדה למשל איזידורה בז'יז'ינסקי. איזידורות בז'יז'ינסקיות אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. רשימת הכהנים במרשם התושבים התארכה עד אין סוף. היה עליו לוודא שלא יחמיץ שום קשר משפחתי. להרחיק ככל האפשר מהגרעין המצומצם של המשפחה ועד לאחרון ענפי העץ המשפחתי. גלעד התקשה לצייר את כל הסתעפויות עץ המשפחה הנרחב מאוד של משפחת רונית כהן. נוכח מה שנתגלה לעיניו במרשם האוכלוסין, נחמתו היחידה היתה שלא התאבד גבר ששמו משה כהן. מלאכתן של שושנה ויעל היתה קלה בהרבה.
    כששלושתם השלימו את משימותיהם, נפגש הצוות להכנת רשימת נחקרים חדשה על פי הרשימות שהכינו. מודל החקירות שפיתחה שושנה ולפיו פעלה, הורה שתחילת כל חקירת פשע היא בחקירת בני משפחה מקרבה ראשונה, הורים, אחים ואחיות, ומהם ואילך במעגלים על פי הקרבה לנפגעים. במרבית המקרים קיימת היכרות בין הפוגע לקרבן. שושנה חילקה את המשימות בין שלושתם. בגלל קרבתה בגיל להורים של רונית כהן, היא זו שתחקור אותם. אחד הסעיפים במודל עמד על חשיבות שפה משותפת עם הנחקר. כך נבחרו מדובבי העצורים שטרם הוכחה אשמתם. רוסי עצור יפתח את לבו בפני שותף לתא הדובר את שפתו ושותף לשנאתו את הממסד. קרבת הגיל מבטיחה קרבת שפה. 'כאילו' 'כזה' ו'אחלה' לא יהיו חלק מאוצר המילים שיחלפו בשיחת שושנה והורי רונית כהן.
    "אני אקח את ההורים. גלעד יחקור את שני האחים ויעל את שלוש האחיות."
    גלעד בחן את רישומיו ותיקן אותה:
    "ארבע."
    "מה ארבע?"
    "יש ארבע אחיות. אמרת שיעל תחקור שלוש אחיות."
    שושנה שקעה ברשימותיה, בדקה אותן אל מול דו"חות שני הצוותים הקודמים. ליעל ולגלעד היו אין ספור שעות משותפות עם שושנה. הם זיהו מיד את המתרחש והחרישו. מתעלמת מהסובבים ומהסביבה, מרוכזת כולה, עמדה שושנה על סף גילוי שלמען האמת לא היה מסובך ומורכב כל עיקר.
    היא הציבה את עץ המשפחה ששרטט גלעד על פי מרשם התושבים, מול רשימת הנחקרים המופיעה בדו"חות החקירה הקודמים של שני הצח"מים שקדמו להם. על פי עץ המשפחה שהכין גלעד, ברישומי הלידה המקוריים של המשפחה היו לרונית כהן ארבע אחיות. בדו"חות של הצח"מים הקודמים הופיעו סיכומי חקירה רק של שלוש אחיות. הם שבו וקראו בקפידה מרובה את רישומי החקירות של כל בני המשפחה. כל הנחקרים דיברו לאורך כל החקירות על שלוש אחיותיה של רונית. לאחות הרביעית, שעל פי מרשם התושבים היתה הבכורה, לא היה כל אזכור בדבריהם. הם חשבו שזה מוזר. אם היא לא בחיים, מישהו מבני המשפחה היה מזכיר זאת במהלך החקירה. כלום. אף לא מילה עליה. נעלמה.
    מה שבעיני הצוות כלל לא היה מוזר היתה העובדה שאף אחד מהחוקרים בצח"מים הקודמים לא טרח ללכת למרשם התושבים. הם פשוט לא חשבו על כך. הם חקרו את כל בני המשפחה שהקיפו את רונית כהן. האחות הבכורה לא נמצאה בשטח. לא חוקרים מישהי שאינה קיימת. הצעד הטבעי המתבקש היה לחזור אל ההורים ולברר להיכן נעלמה האחות הרביעית. שושנה ידעה שתהיה זו טעות.
    יעל נשלחה לטבריה, לדודה של רונית כהן שהיתה על פי מרשם התושבים בת שמונים ושתיים. בכוונה נבחרה האחות הגדולה מהצד של האימא. האחים והאחיות של האבא היו מבחינתם פסולים לעדות, משום שהאצבע המאשימה של רונית כהן הופנתה כלפיו. אם יש מידע שמסתירים מהם, לא הצד המשפחתי של האב יחשוף זאת. הדודה שאיש מצוות החקירה לא חשב שיש מקום לחקור אותה, סיפקה את הסחורה:
    "עדינה קראו לה והיתה כשמה. אני זוכרת כמו עכשיו את הפעם האחרונה שהיא באה אלי לטבריה. באה בלי לטלפן קודם. בחוף קנינו מהדייג דג אמנון שעכשיו תפס. היה חם. הדייג הרטיב את הדג ובתוך כך התיז עליה קצת מים. בצחוק. אמרתי לך שהיא היתה יפה? בגלל זה הוא התיז את המים. רצה להתחיל איתה. היא לא צחקה. נרתעה ממנו, קפצה לאחור ומשכה אותי ממנו.
    ביחד הכנו את הדג כמו שהיא אוהבת. קצת שמן זית ולימון, טיפה פטרוזיליה. לא צריך יותר. סלט עגבניות. שמן זית ומלח. זה הכול. עדינה כמעט לא דיברה. בסוף חיבקה אותי והלכה. נעלמה. אפילו אני לא שמעתי ממנה. כאילו האדמה בלעה אותה."
    יעל שאלה אם הדודה זוכרת מתי זה היה.
    "יומיים אחרי שבועות. לפני אחת עשרה שנים בדיוק."
    עם המידע הזה נשלח גלעד למרשם התושבים. אחרי עמל רב גילה ששבעה חודשים לפני הסעודה עם הדודה, עדינה כהן, שעל פי נתוני המרשם היא אחותה הבכורה של רונית כהן, שינתה את שמה לרחל טרופר. רישום היוצאים והנכנסים העיד שרחל טרופר עזבה את הארץ יומיים אחרי ארוחתה עם הדודה בטבריה. ממרשם התושבים לא יכלו לדעת לאן היו מועדות פניה. מן המרשם גם למדו, שמאז רחל טרופר לא נכנסה לארץ. הם ניצבו בפני עבודת נמלים ארוכה ומעצבנת של איתור, שדרשה חיטוט בקלסרים ישנים של כל סוכנויות הנסיעה שהחזיקו בידם רשימות נוסעים.
    שושנה אמרה שסביר להניח שהסוכנויות שומרות תיקי לקוחות שהשתמשו בשירותיהם. שאם יש 'דיל' טוב אפשר לחזור ולהציעו למי שכבר השתמש בשירותיהם. היא הציעה שיתחילו בסוכנויות המרוחקות ביותר מביתה של עדינה כהן, ומהן יתקדמו עד לסוכנות שהיתה ברחוב שבו התגוררה המשפחה. אם היא תכננה להיעלם, וזה מה שלימד שינוי השם, היא תקשה על בני משפחתה לגלות להיכן מועדות פניה. ספק גם אם עדינה קנתה כרטיס ליעד הסופי אליו הסתלקה. הם סימנו על מפת העיר את סוכנויות הנסיעות, טלפנו לכולם וביררו מי מהן היתה פעילה לפני אחת עשרה שנים, וחילקו ביניהם את הסוכנויות. בדיעבד התברר שהיתה זו דרך פעולה מאוד לא חכמה. רק בתום היום השלישי, עלתה יעל על עקבותיה של עדינה כהן. רחל טרופר טסה לגרמניה ומשם לקנדה. את הכרטיס לכל הדרך היא רכשה בסוכנות הנסיעות מרחק שבעה בתים מבית משפחת כהן.
    לצוות היה ברור שהדבר מלמד שלא חששה שיחפשו אותה. ומה שהרבה יותר מעניין בהקשר לחקירתם, היה המשתמע מכך. לכהנים לא היה אכפת שבתם הבכורה עדינה תימחק ממצבת הנפשות המשפחתית.
    הצח"מים הקודמים גבו עדויות מכל מי שהיה בסביבת רונית כהן. האחות הנעלמת לא היתה אחת מהם. מבחינת המשפחה היא לא היתה קיימת. הם לא נידבו מידע. הצח"מים כלל לא עלו על קיומה של עדינה כהן/רחל טרופר.
    במודל שבנתה הקדישה שושנה פרק שלם לחשיבות פיתוח קשרים אישיים עם עמיתים מחו"ל. לו היתה תלוית נהלים, בירוקרטיה רשמית וכללים נוקשים של חילופי מידע, ספק אם היתה נענית בכלל בקשתה לקבלת מידע על אחת רחל טרופר. שושנה עשתה שיחת טלפון יחידה לעמית בטורונטו. בתוך כמה שעות היה בידה פרופיל ראשוני של רחל טרופר ובכלל זה כתובת מגוריה. שושנה החליטה לשלוח לקנדה את יעל. על פי הרישומים יעל ורחל טרופר הן בנות גיל קרוב. יעל ידעה לרכוש אמון. יעל היתה זו ששמעה מהדודה בטבריה על קיומה של עדינה.
    משיחתה המתמשכת עם הדודה, היתה לבקיאה בתולדות המשפחה ומוצאותיה. כל פעם התפלאה מחדש על כמות המידע שאפשר לשאוב, מבלי שבן השיח בכלל מבין שהוא נחקר. יעל התברכה ביכולת הקשבה. זקנים בודדים לא יחדלו לדבר אם רק תימצא אוזן כרויה.
    כשיעל דפקה על דלת ביתה של האחות הנעלמת בטורונטו, זו היתה הפעם הראשונה שנודע לאחות האבודה על התאבדות אחותה הקטנה רונית. היא החלה את שיחתן בדרישת שלום מהדודה, כולל טעמו של דג האמנון. ובמעבר חד, כפי שלמדה מהמודל, עברה מאידיליה נוסטלגית לווידיאו המטלטל. השוק שִחרר את חרצובות לשונה של רחל טרופר. באחת שבה להיות עדינה כהן. הנוראות שפגעו בגופה ובנפשה ונקברו, אך לא חדלו לתסוס בעמקי נשמתה כל השנים, התפרצו כהר געש. המעשים שעשה אביה בה, ההתעללות של שני אחיה, הזוועות שחוותה בשנים שהרסו את ילדותה ונעוריה, הציפו אותה. יעל איתרה את השכבה הדקה שכבשה את ייסוריה. היא נגעה בעדינות בבריחתה של הבכירה, שהותירה את בת הזקונים חסרת הגנה, ועדינה התפרקה. שתיהן בכו. יעל לא העמידה פנים. בכייה היה אמיתי. הן בכו גם על אִמהּ של עדינה ושל רונית, שלא עמד לה כוחה והסבה פניה.
    האחות תעיד במשפט. ברשימת העדים תופיע רחל טרופר, על דוכן העדים תתייצב עדינה כהן. פגישתה עם יעל העניקה לה את כוחות הנפש שלא היו לה כשברחה על נפשה. ייסרה את עצמה על שלא עמד לה כוחה להתייצב נגד צורריה. אולי היתה מצילה את אחותה מגורלה שלה.
    יעל ניחמה אותה. רק מי שחוותה פגיעה מינית כה קשה, יכולה להבין מדוע היא מודחקת ונקברת לשנים רבות, וברוב המקרים נותרת שם. עדותה תשלח את האב ואת שני האחים לשנים רבות מאחורי סורג ובריח. הווידיאו שיעל הביאה משיחתה עִמה היה בו די כדי לשכנע את השופט התורן לשלוח את האב ושני האחים למעצר עד תום ההליכים.
    כבוד המשטרה ניצל.
    המפכ"ל כינס מסיבת עיתונאים. היא הצליחה מאוד. הכול התנהל כפי שתכנן הדובר, פרט למרכיב אחד. שושנה זבולוני סירבה לשבת ליד המפכ"ל. על פי הצעתו של הדובר, המפכ"ל פתח בהבעת צער עמוק על מותה ללא צורך של רונית כהן. הדובר כתב לו להגיד 'המיותר', אבל יצא לו 'ללא צורך', פליטת פה שהעידה על הצורך:
    "לו רונית כהן היתה מתאזרת במעט יותר אורך רוח, היא היתה יושבת כאן לצידי. המשטרה העמידה לצורך חקירת האשמותיה את מיטב החוקרים. רונית כהן התאבדה ללא צורך, כאשר רק מחצית מעבודת המשטרה הושלמה. רק ממצאי הביניים, שבסופם נחשפו מעשיהם הנפשעים של אביה ואחיה, היו לנגד עיניה של רונית כהן זיכרונה לברכה בשעה ששמה קץ לחייה ללא צורך. על כך אני מבקש להביע צער רב בשמי ובשם המשטרה כולה, וצוותי החקירה המיוחדים שעשו ימים כלילות בחשיפת האמת."
    הדובר הִרבה לשבח את המפכ"ל על שמיעט ככל האפשר להזכיר את שמה של רונית כהן ואת ההתאבדות, ובעיקר על שלא שכח את הנספח הנסמך לשמה של רונית כהן, ובפעמים הבודדות שהזכיר את שמה, זכר להוסיף את 'זיכרונה לברכה'.
    "רק תקפיד בפעם הבאה להחליף את הסדר. כבר אמרתי לך את זה כמה פעמים. כשאתה אומר 'שהשוטרים עושים ימים כלילות', הפירוש הוא שגם בימים השוטרים ישנים כמו בלילות. בסוף איזה כתב שגם יודע קצת עברית יעלה על זה. תגיד 'לילות כימים', לא להפך."
    שושנה, יעל וגלעד צפו בשידור החי ממסיבת העיתונאים שנקבעה לשעה שמונה ורבע, בתיאום זמנים מקרי שארגן הדובר למועד שידור מהדורות החדשות בטלוויזיה. גלעד היה זה שביטא את שחשו, בהטחת משפטים קצרים כלפי הטלוויזיה בכעס רב:
    "איבדו את הבושה. עכשיו בכלל רונית כהן אשמה במותה. מה היא מיהרה לקפוץ. עוד רגע היינו תופסים אותם. חתיכת חרא. אם היא לא היתה מתאבדת עם השלט על יד המטה, כלום לא היה קורה."
    הטלפון צלצל. על הצג הופיעה המילה 'המפכ"ל'. שושנה הניחה לטלפון לצלצל עד שחדל.
    הם קבעו ארוחת צהריים מסורתית ליום המחרת, כנהוג בצוות בסיום מוצלח של חקירה.
    מכל החללים שנוצרו עם הסתלקותו של בעלה, הרגישה בחסרונו יותר מכול לאחר פענוח פשע מורכב. שושנה חזרה לבית ריק. נפתלי לא היה שם לחלוק איתה את ניצחונה. בבית צנחה על הכורסא, כוס יין לבן מיקבי מונטיפיורי על השולחן שלפניה. כשלגמה מהיין חשבה שגלעד צדק. אם רונית כהן לא היתה מתאבדת, לא היתה האמת יוצאת לאור.
     
     
    .C.P.C
     
    כדרכם בכל חקירה, ציינו את סיומה בחדרה של שושנה בארוחה יפנית, שלא על ידי שליח הגיעה. גלעד הוא שיצא לסושי רחביה והסתיר את שהביא בסל קניות. לא נעים לחגוג כשבחדרים הסמוכים מבוישים העמיתים שכשלו. שושנה התפעלה ממיומנותם ושליטתם של יעל וגלעד במקלות האכילה. בסושי הראשון עוד עלה הדבר בידיה. השני חמק והתפרק תחת סרבול אצבעותיה בניווט המקלות. כך קורה כשמתחילים מאוחר. בנעוריה לא היה סושי. אותה נכות ניכרה בשושנה גם בתחום המחשבים והטלפון החכם. הטלפון הצדיק את התואר שדבק בו ולא חדל להזכיר לה שבמגעיה עמו, כשהוא החכם, ממילא היא הטיפשה. אולי חמישה אחוזים מן השימושים האפשריים במכשיר יצאו מתחת אצבעותיה מהכוח אל הפועל. לא התביישה להודות שאינה חשופה לשפע המוצע בתשעים וחמישה האחוזים הנותרים.
    נחמתה היחידה היתה שלעומת נכדתה הבכורה, עם האפליקציות ומשחקי המחשב, יעל וגלעד נדמו כשרידים מתקופת האבן. היא החליטה שגם היא הרוויחה בצדק את הארוחה וראויה ליהנות ממנה: המירה את המקלות במזלג מפלסטיק שהביא גלעד, למוד ניסיונות העבר ורואה את הנולד, ואספה בעזרתו את האורז והירקות שהתפזרו, ראתה כי טוב ודבקה במזלג. כשסיימו לאכול, פינו את השולחן והתיישבו לנסח את המסמך המסכם של חקירתם.
    הם יעלו על הכתב את השתלשלות האירועים ללא כחל וסרק. על פי רוב הסיכויים, עין לא תשזוף את המסמך שיכינו. עמלם יתויק בגנזך. תיאור המקרה לא יופץ ולא יילמד על ידי החוקרים בכל המערך. לקחים לא יופקו. שני צח"מים שנכשלו ומתאבדת באשמתם, אינם לתפארת המשטרה. בהיעדר בגרות ארגונית, ההתמודדות עם הכישלון היא בהסתרתו. המשטרה חייבת לעבור עוד דרך ארוכה עד שתיישם את תרבות הארגון הנהוגה בחיל האוויר.
    יעל הציעה שלאור ניסיון העבר, אולי במקום להשחית שעות ארוכות על הכנת מסמך שאין כל סיכוי שאי פעם ייקרא, יכניסו לקלסר דפים ריקים. גלעד חלק עליה:
    "דווקא הפעם קיים סיכוי לא רע שאם נכתוב את כל האמת על מה שקרה, המסמך יתפרסם. בסוף יימצא שוטר ממורמר שירצה לסגור חשבונות עם מישהו מהצוותים שפישלו, והוא כבר ידאג להדליף את זה לעיתונאי. רווח כפול: גם ידפוק את מי שהוא רואה כאויבו, וגם יצייד עצמו ליום סגריר בעיתונאי שיהיה חייב לו על הסקופ."
    ניתוח אירוע הוא דרך הלימוד הטובה ביותר. שושנה הגיעה למסקנה זו בשלב הכשרתה כחוקרת. פרק הפתולוגיה בקורס החוקרים, נלמד על ידי הצבת הצוערים במכונים הפתולוגיים בבתי החולים. מנהל המחלקה לפתולוגיה בבית החולים מאיר בכפר סבא שאליו נשלחה, היה הפרופסור בנימין גריפל. שושנה בירכה על מזלה הטוב. במהלך ההשתלמות שנמשכה שבועיים, דבקה בפרופסור, למעט שעות שינה מצומצמות. היתה כצל הצמוד למטילו. לא הרפתה. יומם המשותף החל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בשיעור בפתולוגיה לסטודנטים לרפואה בשנתם הרביעית. לימודי הפתולוגיה נחשבו לקשים ביותר, בהשוואה לתחומי הרפואה האחרים. ברחבת הכניסה לאולמות ההרצאות נתלו תעודות שהעידו שלמרות מורכבות חומר הלימוד, זו השנה השלישית ברציפות שפרופסור גריפל נבחר על ידי הסטודנטים כמרצה הטוב ביותר בפקולטה. בשיעור שהעביר הבינה מדוע בחרו בו. היתה עדה לדרך שראוי ללמד בה. הפרופסור עודד הצגת שאלות, לא לעג לטעויות, עורר ספקנות ובירך על חילוקי דעות והחלפתן. הכול נעשה בסבלנות רבה ובהומור שעורר פרצי צחוק מדי פעם, ללא ויתור על חומר הלימוד שיש לדעת ולהבין על בוריו. אף שהבינה מעט מאוד מהחומר הנלמד, יצאה מן השיעור עם הלקח הראשון שלמדה: הכרה מעמיקה של כל פרט בנושא הנחקר, היא תנאי הכרחי. במהלך שירותה תיווכח עד כמה רעיון בסיסי זה, הנראה כמובן מאליו, הוא מוצר נדיר בתרבות החפיפניקית.
    משם הצטרפה לדיוני הוועדה שבחנה מועמדים ללימודי רפואה, ועדה שפרופסור גריפל עמד בראשה. כל המועמדים התברכו בקרבה מרבית לציון שמונה מאות במבחן הפסיכומטרי. ממוצעי בחינות הבגרות שלהם נעו בתחום הצר שבין תשע נקודה שמונה לעשר. כולם ראויים. שושנה תמהה כיצד ייקבע מי ראוי ומי ייכשל. השאלות שפרופסור גריפל הציג למועמדים היו בלתי צפויות. ממועמד אחד ביקש לספר מה ידוע לו על אלפסי, האישיות שעל שמה נקרא הרחוב בו התגורר המבקש להיות רופא. ממועמד אחר ביקש שיציע מסלול טיול לתייר שבא לארץ לשלושה ימים בלבד. בקפיטריה על כוס קפה הסביר לשושנה שמי שגר ברחוב אלפסי ולא טרח לברר מיהו אלפסי, הוא מועמד נעדר סקרנות, שהיא תנאי הכרחי לרופא טוב. מועמד שלא יכלול במסלול טיול בן שלושה ימים בארץ את בית לחם, נצרת, הירדן וטבחה, הוא מועמד צר אופקים, שלא ער לאפשרות שהארץ קדושה גם לנוצרים ושהתייר עשוי להיות נוצרי. כקודמו, גם הוא לא יהיה רופא טוב כי אינו בוחן את כל האפשרויות.
    כשבחנו ממצא תחת המיקרוסקופ במכון הפתולוגי, גילתה לה הרופאה העובדת עם פרופסור גריפל כי הוא נחשב לאחד הטובים בתחומו. סיפרה שהיה פתולוג בבית החולים רמב"ם בחיפה, ויצא שמו בקרב המבינים. בבית החולים מאיר מאוד רצו שיעמוד בראש המחלקה שלהם. הבטיחו הרים וגבעות. יעניקו לו משכורת של מנהל בית חולים. כל שיבקש - יהי. פרופסור גריפל הסתפק באותה משכורת שקיבל ברמב"ם, והודיע שיהיה מוכן לעבור בתנאי שיקנו למחלקה מיקרוסקופ אלקטרוני, שעלותו מאתיים וחמישים אלף דולרים. איתו אפשר יהיה לעשות אבחנות רחבות ומדויקות יותר. היה זה שיעור מאלף עבור שושנה. תחת המיקרוסקופ ובתוך המבחנות, הבינה את חשיבות הדיוק והירידה לפרטים, ואימצה אותם כדרך פעולה ואורח חיים מקצועי. שם עמדה על הכורח שלא להותיר אף לא אבן אחת בלתי הפוכה, שלא נבדק מה מונח תחתיה. הפענוח נמצא בפרטים הקטנים.
    פרופסור גריפל התרשם מרצינות התייחסותה ונכונותה ללמוד והזמינהּ להצטרף אליו למה שבדיעבד התברר לשושנה כשיעור החשוב ביותר בחייה המקצועיים. מזכירת המכון החתימה אותה על התחייבות שלא להוציא מילה על המפגש שהורשתה להשתתף בו. המזכירה הסבירה שזו התחייבות בעלת תוקף משפטי, שכל משתתפי המפגשים קיבלו עליהם. שושנה הורשתה להיות עדה לתהליך ה־Clinical Pathologic Case Presentation שקיצורו C.P.C., ופירושו הצגת מקרה פתולוגי. בגאוות יחידה ציינה המזכירה שפרופסור גריפל היה בין הראשונים שהנהיגו את התהליך בארץ. התפיסה שעמדה מאחורי התהליך היתה לאורים־ותומים בעשייתה המקצועית.
    פעם בשבועיים היו כל רופאי בית החולים מאיר מתכנסים במכון הפתולוגי. מעל הבמה פירט פרופסור גריפל את הסימפטומים של מקרה שאותו בחר לבחון. החולה הגיע עם חום גבוה, כאבים בבטן, פריחה בחלק התחתון של הגב. פרופסור גריפל הזמין את הרופא התורן שקיבל את החולה להסביר מה היתה אבחנתו ואיזה טיפול ניתן לחולה בהתאם. מרגע זה נפתח דיון נוקב, ענייני, נעדר חשיבות עצמית של המשתתפים ופתוח ללא סייגים. האגו נותר מאחורי הדלתות האטומות. הרופא התורן נשאל האם בדק בנוסף לתסמינים שהוזכרו גם נפיחות בגרון, כי אם כך הדבר, מדובר במחלה אחרת לגמרי. האבחנה שנעשתה במקרה כזה אינה נכונה והטיפול שניתן, במקום להיטיב יחמיר את מצב החולה. במשך שעתיים הסתגר הצוות הרפואי ובחן את האפשרויות השונות, חיפש שגיאות שנעשו, למד. אבחנות ודרכי טיפול הונחו על השולחן.
    קרביהם נותחו ונקרעו לגזרים. התפתח דיון שבמהלכו השערות ואפשרויות עלו וירדו, נבחנו ונדונו, התקבלו ונדחו. כשכל הדוברים סיימו להציג את אבחנותיהם ותרופותיהם למקרה שנידון, העלה פרופסור גריפל צילום על מסך גדול ובו הממצא הפתולוגי של האבחנה הנכונה.
    זה היה הטוב שבשיעורים, שניתן על ידי הטוב שבמורים, לרופאים שנעשו טובים יותר.
    במהלך השבועיים שתמו לטעמה של שושנה מהר מדי, חיפשה ומצאה מיטות פנויות במחלקות בית החולים ונשארה לישון בכפר סבא. זו הפעם הראשונה שנעדרה מהבית מאז נישואיה. ביקשה לשהות במחיצת הפרופסור כמה שיותר. חששה שאם תיסע בתום היום הארוך לירושלים, ותשכים לשוב כדי להגיע בזמן, אולי תפסיד דקות יקרות משעות ההשתלמות שלה, ודאגה שמא תתיש אותה הדרך ולא תפיק את המירב מן הידע של פרופסור גריפל ומאישיותו. כשהסתיימה ההשתלמות, ידעה שפרופסור גריפל השפיע עליה יותר מכל מוריה. שמבחנה כאדם וכאשת מקצוע יהיה אם תצליח לדמות לו.
    בראשית דרכה ניסתה לכפות על הסובבים אותה ללמוד משגיאות. עמיתיה כעסו. לא מעט אויבים הקימה. רצון להשתפר, הכרה במגבלות, ביטחון עצמי, גדלות נפש ובגרות נדרשים כדי להתבונן במראה המשקפת טעויות ומחדלים. מהר מאוד הבינה שושנה שהמשטרה אינה בשלה דייה לאימוץ תהליך הבדיקה הפנימית והסקת המסקנות בשיטת ה־C.P.C.. עליה להמתין להזדמנות מתאימה, שבה תנסה להחדיר את מורשת פרופסור גריפל לתרבות הארגון. בחלקת האלוהים הקטנה שבאחריותה, כל עשייתה היתה ברוחו. בהתאם לכך ייכתב גם הדין וחשבון המסכם את חקירתם בהתאבדותה של רונית כהן. באחד הימים אולי יימצא מי שילמד את הלקח. תובנות כלליות שהוציאה מהחקירה ייתוספו למודל החקירות אותו היא מפתחת.
     
     
    פחדנות או גבורה?
     
    בשעה ארבע סידרו יעל וגלעד את ניירותיהם, וידאו שהכספת נעולה והלכו לדרכם. בעבר היתה שושנה עוזבת איתם. היו די והותר ימים שבהם צורכי החקירה חייבו את הישארותה עד השעות הקטנות של הלילה. בימים בהם אפשר היה לסיים מוקדם, לא האריכה את שהותה במשרד. השעות הבלתי נגמרות שבִּתה הבכורה בילתה במיזם הסטארט־אפ בהייטק שהיתה מעורבת בו, נראו בעיניה בלתי מתקבלות על הדעת. בִּתה סיימה את העבודה בתשע, עשר ולעתים בחצות הלילה. מניסיונה ידעה שזו טעות.
    השעות האין סופיות, לא רק שאינן אנושיות, אלא הן פוגעות במה שמנסים להשיג, ניסתה שושנה להסביר לבִתה. ניתן לכך שם: תפוקה שולית פוחתת. החל מעומס שעות מסוים, בגלל העייפות והירידה בריכוז, בעיקר פוגעים בתוצר. אבל הבת השיבה שאִמהּ שייכת לדור שלא יבין על מה מדובר.
    כשהנסיבות אפשרו, שושנה היתה הראשונה לעזוב את משרדה. בביתה התקלחה ותמיד החליפה את הבגדים שלבשה במשטרה, מציינת את המעבר לאזרחי. טכס החלפת הבגדים הצחיק את בעלה, שהרי גם בשהותה במשטרה לא לבשה מדים. חוקרים 'הלכו על אזרחי'. הסכימה עִמו והתעקשה להחליף. רק באירועים רשמיים או בטכסים ממלכתיים לבשה את מדי הרב פקד שהעמילן בצווארונם תמיד גירד בצווארה.
    את זמנה ומעשיה מעבר לשעות העבודה חלקה עם בעלה, שלמזלה ולמזלם היה גם חברהּ הטוב ביותר. למעשה, היחיד. לעתים הלכו לסרט, לא החמיצו הצגה בחאן. אכלו לבדם או הצטרפו לחברים הלא מרובים שהיו להם לארוחה במסעדה במחנה־יהודה או במושבה הגרמנית. לא היתה להם מסעדה מועדפת. אהבו את מרק הבשר ב'סימה'. מהמסעדות האפנתיות, שהשמיעו מוסיקה בקולי קולות, וכשביקשו להנמיך את עצמת הרעש נענו בשלילה בהנמקה שמדובר 'בקונספט', מאלו הדירו רגליהם, גם אם האוכל בהן נשא חן בעיני מבקרי המסעדות.
    מדי שנה בשנה חידשו את המנוי לשישה קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית בבנייני האומה. פעם בשנה היו יורדים לתל אביב לקונצרט עם תכנית מיוחדת, שלא הגיע לירושלים. נפתלי זבולוני אהב אופרה והיה לו מנוי שנתי. שושנה קיבלה במתנה ליום הולדתה פטור מלהתלוות אליו. אופרה לא היתה שפה מוזיקלית שדיברה אליה. כשהיה כינוס מעניין במשכנות שאננים או במכון ון־ליר, לא החמיצו. היו בחוג הידידים של מוזיאון ישראל.
    פעם בשבוע היו יורדים אל שתי הבנות שעברו לתל אביב. שושנה היתה סבתא ברמת בסדר, מפגרת אחרי בעלה שהיה סבא מצטיין. היא קיוותה שכשהנכדות יגדלו, תמצא שפה משותפת עִמהן.
    נכדותיה היו פרי בטנה של הבת הצעירה. הגדולה, זו שבסטארט־אפ, טענה שאין מה למהר. הבטיחה שכשיגיע בן הזוג הראוי הם יהיו הראשונים שיתבשרו. "אל תדאגו," הרגיעה אותם. וה"אל תדאגו" הדאיג מאוד. באחת הפעמים אחרי "אל תדאגו", בדרך חזרה לירושלים, האיצה בבעלה שישכנע אותה לעבוד פחות שעות. שיהיה לה זמן לעצמה. שתצא, שתבלה.
    השלימה אפילו עם ישיבתה על כיסאות מוגבהים בברים שבסביבת רחוב הירקון. 'לאבא שלה היא מקשיבה', הפצירה. בעלה לא התלהב. חלק עמה ששמע שבברים שהיא שולחת את בִּתם אליהם, בוחנות הבחורות את מבחר הגברים בבר, וכשמישהו נראה להן, לפני שהן מתחילות איתו הן שואלות את עצמן האם זה הגבר שאני רוצה שבעוד עשר שנים כל שבת שנייה הילדים יהיו אצלו.
    שושנה חשבה שרווקותה של בִּתה הבכורה היא החמורה בצרותיה. עד שלפני חמש שנים התגלה סרטן אגרסיבי בראשו של בעלה ובתוך חמישה חודשים וחצי נפטר.
    אף שבמסגרת עבודתה נגעה לעתים קרובות במוות, לא הצליחה להגיד בקול לעצמה ולסובבים אותה שבעלה מת. נפטר היה הפועל הקרוב ביותר ל'מת' שהשמיעה בהתייחס למותו. השתמשה בביטויים נרדפים: הלך לעולמו, מצא מנוחה נכונה, נאסף אל אבותיו, יצאה נשמתו, הסתלק. הכול, בכלל זה ביטויים שלא האמינה בנכונותם כמו אלתורים על גן עדן או שוכן במרומים, רק לא לבטא בקול את המילה מת. לא הצליחה להבין את התנהגותה הבלתי רציונלית שעמדה בניגוד מוחלט לאופייה. עד שקראה ריאיון עם מנחה של סרט על תור הזהב בספרד. המנחה העיד שעמד בגרנדה, עירו של שמואל הנגיד, ועל פי התסריט היה עליו לסיים את הפרק בציון מותו של הנגיד. הבמאי העמידו כשגבו לשמש השוקעת, מעניק ביטוי ויזואלי לסוף הדרך. הצלם הפעיל את המצלמה והמנחה נתקע בלשונו. היה עליו לומר: 'שמואל הנגיד מת' והתבלבלו מילותיו. השמש לא המתינה ועשתה דרכה אל מעבר להרי הסיירה נבדה. הבמאי נזף.
    בסך הכול משפט קטון בן שלוש מילים עליו לומר, והוא כבד פה וכבד לשון, המילים לעו בפיו והשמש הולכת ונעלמת. עד שהמנחה הבין שאחרי שלושה ימים, שבהם העמיקו ביצירתו של שמואל הנגיד והחיו את דמותו ויצירתו, נפחו בהם רוח חדשה והחזירוהו לחיים אף שעברו אלף שנים מאז מותו - אין הוא מסוגל להמיתו בשנית. הוא לא מצליח להגיד ששמואל הנגיד מת, כי הוא לא מת. יצירתו מחייה אותו. כשהבין שזו המכשלה, התייצב מול המצלמה ובאור אחרון של שקיעה הכריז ששמואל הנגיד נאסף, מינוח שלקח מיצירתו בת האלף על חודש תשרי שנאסף.
    אולי מאותה הסיבה היא מתקשה. משום שבעלה הנעדר נוכח בחייה, אין היא יכולה להוציא מפיה את המילה 'מת' בהתייחס לבעלה המת.
    מאז שנאסף, התארכו שעותיה במשרד. גם עכשיו לא מיהרה אל הבית הריק, והמשיכה להעסיק עצמה בניתוח התאבדותה של רונית כהן.
    נזכרה בארוחת ערב בבית עמית של בעלה בכינוס מדעי שהתקיים בשיקגו, כאשר הצטרפה לנסיעת נפתלי שהיה אחד המרצים. פרטי ההקשר שבו עלה הנושא בארוחה נעלמו ממנה. אבל זכרה היטב את הוויכוח הסוער שהתפתח בשאלה האם התאבדות היא מעשה פחדנות או גבורה. שישה זוגות הסבו לשולחן. נפתלי הצטרף לדוברים שטענו שהתאבדות היא בריחה פחדנית מהחיים. כשנשאלה לדעתה השיבה שאין בידה די ידע על התאבדות כדי שתגבש דעה. מול כל המוקיעים את הפחדנים הנמלטים אל המוות, אורח יחידי טען לעומתם בלהט עז, שאין מעשה גבורה העולה על התאבדות. אשתו של הטוען לא נטלה חלק בוויכוח. המארחת כממתיקת סוד לחשה לאוזנה של שושנה שהנאבק על הגדרת ההתאבדות כמעשה גבורה, הוא בנו של אדם ששׂם קץ לחייו. מאז לא נתנה דעתה על שאלת 'גיבור או פחדן' בהתאבדות.
    גם בחקירת התאבדותה של רונית כהן רדפה אחר העובדות. הסתפקה בחשיפת האמת. אפילו בהקשר להתאבדות שזה עתה חקרה, לא שבה לדיון שהתקיים סביב השולחן בשיקגו. לענייניה לא מצאה טעם בבירור השאלה. לשאלת גבורה או פחדנות בהתאבדות אין כל חשיבות לצורכי החקירה, ולכן לא נתנה דעתה על כך.
    מהר מאוד תגלה שושנה עד כמה היא טועה.
     
     
    בראד פיט
     
    לבד מאי יכולתה להוציא מפיה את המילה 'מת' בהקשר לבעלה, משום מה התקשתה שושנה להשיב 'הלו', במענה לצלצול הטלפון. לצלצול שיחה מזוהה מבנותיה וחבריה הקרובים היתה משיבה בבוקר טוב, ערב טוב, אפילו שלום אמרה לעתים. צלצולים לא מזוהים נענו ב־'שושנה מדברת'. אף פעם לא 'הלו'. כך נהגה גם במענה לצלצול הטלפון ממספר לא מוכּר, כשהיתה עסוקה בהכנות לארוחת הערב בביתה, משדרת ענייניות. המענה מהעבר השני היה בהתאם:
    "ופה מדברת מרים פרדקין."
    השם היה מוכּר, אך נעלמו ממנה הנסיבות שבהן נתקלה בו. במוקדם או במאוחר יצוץ המידע מאכסונו בנבכי זיכרונה. אלא שבעודה תרה אחר ההקשר הגיעה התזכורת. הדוברת בצד השני קראה את מאמציה וקיצרה את התהליך:
    "ישבת בשורה האחרונה בהתכנסות לזכר החייל." מרים עשתה הפסקה קטנה ביותר, מאפשרת לשושנה למקם אותה בתודעתה. שושנה נזכרה מיד וציינה לעצמה שמרים פרדקין בחרה לציין את מיקום מפגשן באזכרה לחייל שנפל. רבים מהסובבים אותה היו בוחרים לומר שהיא פגשה אותה בהרצאה שנתנה על שאול והנערות. מרים ניגשה ישר לעניין:
    "קראתי על פענוח ההתאבדות של רונית כהן זכרה לברכה. אני מבקשת להציג בפנייך מעשה התאבדות שלא פוענח. אני סבורה שתמצאי בו עניין, ואולי תהיי מוכנה לחקור אותו." הפנייה לא הפתיעה את שושנה. כמעט בכל פעם שלפענוח פשע התלווה פרסום שכלל את שמה, נמצאו מי שהתחכמו למרכזייה, עקפו את הסינון ההכרחי והגיעו ישירות אל הנייד שלה בבקשה שתחקור את עניינם. לכך התלוותה הקביעה המתחנפת, שרק היא תגיע לחקר האמת במקרה שלהם. שושנה הפנתה את הפונים להליך המקובל של הגשת תלונה פורמלית. יעצה למתלוננים להעלות את סיכום תלונתם על הכתב. כך כפתה עליהם ניסוח מאורגן, שחייבם לבחינה מסודרת של טיעוניהם, מה שהביא בלא מעט מקרים לפתרון בעיה שלא היתה קיימת מלכתחילה.
    הפרשנות ששמעה ממרים פרדקין לסימני הדרך שנתנו הנערות לשאול, הביאה אותה לשנות ממנהגה. אין מדובר בעוד נודניקית. היה גם משהו בקולה של מרים, שהעלה במעורפל זיכרון מבורך מעמקי עברה. גם משהו בניסוח הבקשה היה לא צפוי, והיא נזקקה לזמן כדי לזהות מה אתגר את אוזנה. לפיכך השיבה בנימוס שהדרך הנכונה תהיה בהגשת תלונה מסודרת בתחנת משטרה, ואם יימצא שצוותה הוא הראוי לטפל בה, כך ייעשה.
    "הנוהל הזה מוכּר לי, ואילו היה העניין שאני מבקשת שתחקרי מצריך הליכה בו, כך הייתי נוהגת. מדובר במעשה התאבדות מסוג אחר לגמרי. אודה לך מאוד עם תיאותי להקדיש לי מעט מזמנך."
    כשלא נשמעה תשובה מעברה השני של השיחה הוסיפה מרים:
    "אני משוכנעת שאחרי שתשמעי במה מדובר, מיהן הנפשות המעורבות ומהם פרטי מעשה ההתאבדות, תשיבי בחיוב."
    שושנה מאוד לא אהבה את המשפט האחרון. היא ממש סלדה עד כדי תיעוב מתרבות 'הסלבס', ועוד יותר מ'הנחות הסלבס'. כששמעה את החלק של 'מי הנפשות המעורבות', עמדה להשיב בשלילה. מילה אחת בהמשך המשפט גרמה לה לשנות את החלטתה ולנהוג בניגוד לכל הכללים שעל פיהם התנהלה. זו הפעם הראשונה שהתאבדות תוארה כ'מעשה'. סקרנותה התעוררה:
    "אני מוכנה לשמוע. ניפגש מחר באחת וחצי. אני יושבת במגרש הרוסים."
    מאחר שזה עתה סיימה את חקירת ההתאבדות של רונית כהן, יהיו עתותיה פנויות עד למשימה הבאה.
    "תודה. אני שמחה שהסכמת. מכיוון שאני משוכנעת שתשובתך תהיה חיובית, אני מציעה ששני אנשי הצוות שלך, אלה שהוזכרו בכתבה בעיתון על ההתאבדות של רונית כהן זכרה לברכה, יצטרפו לפגישה."
    תוך שמרים מדברת נזכרה שושנה שהפעם האחרונה בה שמעה את הקול הזה, היתה לפני קרוב לארבעים שנה. ניחוחו לא פג מאז. מרים פרדקין נשמעה בדיוק כמו המורה שלה לספרות, זו שהפיחה רוח חיים בשנתיים האחרונות ללימודיה בתיכון. רוחב ידיעותיה, נוהגה התרבותי, אופן הוראתה, הליכותיה ופתיחותה, הדיאלוג שפיתחה עם התלמידים, עוררו בשושנה את סקרנות הנעורים התוססת, שאותה הצליחו מורים אחרים לכבות.
    הרצון שהקנתה המורה לספרות לחקור את המסתתר מאחורי המילים, להבין מניעים, לגלות רבדים חבויים, היה למרכיב המהותי בחייה. לכשתגיע שעתה, שושנה ידעה שתתבשר מראש על מותה הקרב. הבשורה על סיום חייה תגיע כשתחדל לחקור. ללא הסקרנות, החיפוש אחר החבוי, יאבד הטעם לחייה. מרים פרדקין נשמעה כמו המורה לספרות. אולי משום כך ואולי מחמת החוצפה שבהצעה, כשמרים אמרה בנוסף לצירוף שני אנשי הצוות, שמוטב - לצורך הצגת מעשה ההתאבדות - שייפגשו אצלה במדרשה במקום במשטרה, פעלה שושנה פעם נוספת במהלך השיחה בניגוד לנוהגה והשיבה בחיוב.
    גלעד נהג בטויוטה המשטרתית. עד לאחרונה שושנה לא הפקידה את ההגה ואת חייה בידי איש. באחת נמאסה עליה הנהיגה. מכסת הקילומטרים שהוקצבה לה לנהיגה עצמית בימי חייה, התמלאה עד תומה. כך הרגישה, תוך שהיא משווה זאת לאגדה רווחת על מכסת המילים המוקצבת לכל יילוד, וכשהוא משתמש בכולם מסתיימים חייו. במקומות שהתאפשר הדבר, נהגו אחרים. ממושבה לצד הנהג לא נהגה כנהגי המשנה משיאי העצות. רק כשרגלו של הנהג היתה כבדה על דוושת הגז, היתה אומרת לנוהג: "סע לאט, אני מאוד ממהרת."
    הכתובת שמסרה מרים הוליכה לבית מלון ששינה את ייעודו, ובהתאמות צנועות הפך משכן למדרשה לבנות דתיות, שאותה הקימה וניהלה מרים פרדקין.
    כזה היה גורלם של מבנים לא מעטים בירושלים. ראשיתם בתי מלון שהקימו יזמים, משוכנעים שחדריהם יתמלאו במיליוני התיירים שנפשם יוצאת לירושלים. אחריתם - התפכחות כואבת, באדיבות מלחמות קטנות וגדולות, דקירות סכינים ומטענים מאולתרים שהדירו את עולי הרגל והתיירים והותירו את התל אביבים בשפלה. התוצאה הבלתי נמנעת, החקוקה באבן ירושלמית מדורי דורות, היתה של חולמים המקיצים אל פשיטות רגל. חלק מהמלונות הפכו אכסניות לעולים, אחרים שיכנו צעירים שהובאו במסגרת 'תגלית', ובמקום שאליו היו פניהם מועדות עתה, הפך המלון למדרשה.
    רק בעלי המסעדות השתוו בטיפשותם למלונאים, חברי כבוד במועדון עוגמת הנפש הכלכלית שמשפיעה ירושלים על יזמים הבאים בשעריה: האימא או האישה מכינות מטעמים לארוחת ליל שישי וקרובים ומכירים מוקירים, אז למה שלא נפתח מסעדה. האוכל שלהן כל כך טעים. כולם יבואו.
    לוקחים את החסכונות והלוואה מהגיס ויאללה. מסעדות נפתחות חדשות לבקרים וההשקעה הלא מבוטלת בהן יורדת כולה לטמיון. זו לא מתמטיקה, זה סתם חשבון פשוט, שרבים לא עושים. פותח המסעדה נקרא אל מנהל סניף הבנק וזה מבשר לו שדירוגו כלווה הורד לנמוכה בדרגות. אבל כמו מקימי המלונות, המסעדנים המתחלפים משוכנעים שלהם זה לא יקרה. וזה קורה.
    פרק שלם במודל החקירות עסק בדרכים השונות והמגוונות ללמוד מהניסיון. שושנה לא הסתפקה בלימוד בשיטת 'איזהו חכם הלומד מהניסיון'. חכם ממנו הוא זה הלומד מניסיונם של אחרים. במקרים רבים היתה חכמת המודל ישימה מעבר לעסקי המשטרה. היכרות רופפת עם ההיסטוריה של ירושלים היתה מלמדת את יזמי המלונות מהזמן הזה, שכבר בעלי המלונות מהימים ההם לא ראו החזר להשקעתם.
    בכניסה לאגף החקירות במגרש הרוסים, משם אספו יעל וגלעד את שושנה ברכב המשטרתי הלא מזוהה, חצוב בסלע שרוע חצי עמוד אבן גדול ממדים. חציבתו נקטעה. חציו העליון מסותת כעמוד מפואר לכל דבר ועניין, ונותר כשחציו התחתון מחובר לסלע האם, ממנו ביקשו החוצבים לנתקו. עמוד שחציו קבור וחציו בוקע מרחם אימא אדמה תקוע באמצע תהליך לידתו. מצבה לזמן שקפא, מנציחה רגע שבו ייעודו ותקוות חוצביו לתמוך בו בניין בתפארתו, התנפצו בכידוני המלחמה שקטעה את החלום. אילו בוני המלונות מלאי התקווה והמסעדנים החולמים בזמן הזה היו מטריחים רגליהם אל פתח מטה המשטרה בירושלים ומתייעצים עם חצי העמוד ונוהגים על פי עצתו, היו נמנעים מעוגמת נפש ואיבוד ממון. מצבה ייחודית לכישלון יזמת התיירות הנמשכת מדור לדור בירושלים. אנדרטה ליזם מלא מרץ שמימן את חציבת העמוד אך איבד את כל עולמו וכנראה גם את חייו, כשהקיץ הקץ לזרם התיירים שנטש את ירושלים.
    עוד רגע קט יתברר לשושנה עד כמה ההרהור על ימי העבר רלוונטי לעניין שיוצג בפניהם.
    בדרך למדרשה הוציאה שושנה מתיקה את הדף המצולם מספר שמואל שלקחה עִמה בתום ההרצאה של מרים ונותר שם. לקיחתו ושמירתו חרגו ממנהגה. בדרך הקריאה ליעל ולגלעד את פסוקי סימני הדרך וסיפרה על הפרשנות החדשנית של מרים, בבחינת דעו בפני מי אתם עתידים לעמוד.
    מרים, שקיבלה את פניהם בכניסה למדרשה, הוליכה אותם לסיור היכרות בין החדרים, שבחלקם הופלו המחיצות שביניהם והפכו לכיתות לימוד. חדרי אוכל ומבואות, ומרחב הבר, הוסבו לאולמות קריאה והרצאות. באחדים התקיימו שיעורים שבהם ניצבה מרצה בפני השומעות. באחרים נראו צעירות שקועות בספרים שלפניהן. באולם הראשי היו פזורים שני מנייני שולחנות וליד כל אחד מהם שתי צעירות, דפי גמרא לפניהן והן מחליפות דעות על הסוגיות הנלמדות. סטנדרים - עמודי עץ מאורכים ברוחב ספר תלמוד פתוח, המגיעים עד גובה החזה ובראשם משטח אלכסוני המיועד להנחת ספר, שנועדו ללימוד בעמידה - היו מפוזרים בין השולחות ובפינות האולם. ליעל נדמו הסטנדרים שהיו נעים בידי הלומדות קדימה ואחורה, לציורים המתארים את סוסו של דון קישוט.
    מרים הסבירה בהרחבה על מה שוקדות הנשים. הן לומדות תורה, נביאים וכתובים, ספרים חיצונים שלא נכנסו לתנ"ך, משנה, תלמוד, מחשבת ישראל, שולחן ערוך, שו"תים שהם שאלות ותשובות בענייני הלכה, מדרש ואגדה.
    אין תחום שיבקשו לרכוש בו דעה החסום בפניהן. גלעד שהיה רחוק כמרחק מזרח ממערב מן העולם שבו התארחו, ביקש להראות שבכל זאת משהו הוא יודע ושאל מה הסיבה שהן לא לומדות גמרא. מרים השיבה שגמרא זה בארמית תלמוד. יעל העירה שהאולם נראה כמו אולמות הלימוד בישיבת מרכז הרב או ישיבת הכותל. גלעד לא התאפק והוסיף שהלומדות פה יפות לאין ערוך מהבחורים שם. שושנה נתנה בו את אחד ממבטיה הנוקבים המקפיאים מים רותחים. מרים היתה הרבה יותר סבלנית והעירה שזה בסדר. גם לגברים מותר להביט בנשים יפות.
    שלושתם באו מרקע חילוני. הם היו מודעים לקיומו של חור שחור בהשכלתם בתחומים שמרים פירטה. מרשימת נושאי הלימוד שציינה, הכירו פרקים נבחרים בתורה ונגיעות בכתבי הנביאים. על הכתובים ועל הים רחב הידיים של המחשבה היהודית שמעבר לתנ"ך לא ידעו דבר. שלושת נציגי אגף החקירות במשטרת ירושלים הופתעו לשמוע שאין צורך לגדול בחברה חילונית כדי להיות בורים בכל הקשור ליהדות. תוך שהם מתבוננים בנשים השוקדות על דפי התלמוד, תיארה מרים מציאות שהיתה חידוש מוחלט מבחינתם:
    "אלפי שנים אסרו הגברים על הנשים ללמוד תורה ומשנה ותלמוד וכמובן כל שאר ספרות החכמים, ראשונים ואחרונים. עד ימינו נלמדו רק חמישים אחוזים מהפרשנות למקורות היהודיים. העין הנשית טרם שטפה את הכתובים.
    "עכשיו מתחילים לבקוע ניצנים ראשונים של התבוננות מנקודת מבט חדשה על כתבי הקודש, נקודת המבט הנשית. אני לא טוענת שהיא עדיפה או חכמה יותר. היא שונה, אחרת. הנשים שתצאנה מכאן תפלגנה באוקיינוס היהדות ועתידות הן לגלות יבשות של ידע והבנה חדשים. עושר רב שמור להן במפגש עם כתבי הקודש. במדרשה הן פוסעות את הצעדים הראשונים."
    מרים פרדקין דיברה בלגאטו. מילותיה זרמו בחיבור מתמשך ביניהן. מוסיקת השיחה שלה היתה היפוכו של אופן הדיבור של שושנה, שאפילו כשהיתה מזמינה קפה השמיעה את דבריה בסטקאטו, חדים, קטועים, כל אות במילה עומדת בפני עצמה. למתבונן ולמקשיב מהצד שושנה היתה היפוכה של מרים. כזה היה גם הרושם מבחינה חיצונית: מכנסיים מול חצאית ארוכה. זרועות חשופות מול ידיים חבויות. אף ששושנה מיעטה להתאפר, על רקע היעדר האיפור של מרים בלט אפילו טיפוחה המועט. שיער שקיבל חיזוקי פסים עדינים, מול בדל שיער שלא נראה תחת מטפחת מהודקת. יד מטופחת שציפורניה צבועות בלק עדין, ומנגד יד הצבועה בצבעי הטבע. קו עדין בעיפרון שחור להדגשת הריסים, מול עיניים עירומות.
    הם התיישבו בפינת ישיבה במשרדה. מרים התיישבה לידם, לא מאחורי שולחנה. גלעד סיפר ששושנה תיארה בפניהם את הרצאתה על הנערות המתבוננות בשאול יפה התואר, ועתה משסיירו במדרשה הוא מבקש לשאול משהו שמאוד לא ברור לו מהתיאור של שושנה להרצאתה. מרים נענתה בחיוב.
    "שושנה סיפרה שדימית את שאול של ספר שמואל לבראד פיט."
    "פסוק ב'. משכמו ומעלה גבוה מכל העם."
    "מאיפה בכלל את יודעת מי זה בראד פיט?"
    "בחברה החרדית יש שתי מילים שלא מעלים על דל שפתיים. סרטן ושדיים. סרטן זו 'המחלה' ו'שדיים' הם פשוט חלק אנטומי הקיים רק אצל החילוניות. אין משמיעים אותן לא רק ברשות הרבים אלא גם בבית פנימה. רע ומר גורלו של נער שפרשת בר המצווה שלו נופלת בפרשת שמות. פצעי בגרות ראשונים הפציעו על לחייו הוורודות והוא ניצב על הבמה בפני הקהל הקדוש ועליו לקרוא בהפטרה את הפסוק הבא: 'את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב, עתיקי משדים'.
    טכניקה ייחודית פותחה כדי לפתור את הנער האומלל מייסורי אמירת 'שדיים' בקול. בהגיעו לסוף הפסוק בולע הנער שנפל בגורלו לומר 'שדיים' ברבים את המילה, ובה בעת, בתיאום מרבי, אבי הבן והרב מכחכחים בגרונם בקול תרועה גדולה. בגלל איסור השמעת המילים סרטן ושדיים, סרטן השד הניתן לטיפול באבחון מוקדם - כה מסוכן בחברה החרדית. חברה שלא אומרת סרטן ולא אומרת שדיים, הורגת את נשותיה. אנג'לינה ג'ולי שיתפה את כל נשות העולם בהחלטתה להסיר את שדיה ולמנוע אפשרות של מחלת סרטן־שד תורשתית. האישה הזו הצילה בפרסום הכריתה מיליוני נשים אולי. נשיותה ללא שדיה התעצמה בעינַי. אנחנו מפיצות מפה לאוזן את שעשתה אנג'לינה ג'ולי לסרטן ולשדיה. שאלת מאיפה אני מכירה את בראד פיט. אם אני לא טועה, בראד פיט הוא הגרוש שלה."
     
     
    מעשה ברוריה
     
    "אני מבקשת להודות לכם שהסכמתם להיפגש איתי ושהפגישה מתקיימת פה. אלו אינן מילות נימוסין לתפארת המליצה. יודעת אני שאין אתם נוהגים כך כל שני וחמישי ושני."
    אוצר המילים, והשימוש ב'שני וחמישי ושני' בישרו על סגנון וכנראה על תכנים שאינם מורגלים בהם:
    "חשבתי שהאכסניה הזו, שאולי דומה במקצת למה שאתם קוראים 'זירת הפשע', תתרום להצגת העניין שלשמו התכנסנו. אני מבקשת שתנסו לפענח את מעשה ברוריה. אולי בעזרתכם נגלה מדוע התאבדה."
    שושנה נתנה דעתה שוב על השימוש שעשתה מרים במילה 'מעשה'. זו פעם ראשונה ששמעה התייחסות לפשע בכלל ולהתאבדות בפרט במונח 'מעשה'. בעודה נתונה בניסיון לברר לעצמה מה מסתתר מאחורי 'המעשה', התייחסה יעל לרצונה של מרים להבין מדוע התאבדה אחת מתלמידותיה. שלושתם הניחו שמדובר בהתאבדות של אחת מתלמידות המדרשה:
    "אני מניחה שפנית אלינו כי בעיתונים כתבו שפענחנו את מקרה ההתאבדות של רונית כהן. אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להבין, כפי שניסחת את בקשתך, מדוע היא התאבדה, אם אני מבינה נכון את מה שאת מבקשת מאיתנו. אנחנו חוקרים, לא ספקי הבנות. הצבענו על מניע אפשרי לצעד הקיצוני שרונית כהן נקטה. כתוצאה מכך, אביה ואחיה יישבו הרבה שנים בכלא. אבל אנחנו לא באמת יכולים להבין מדוע רונית כהן התאבדה. מה שגילינו מסביר מה הביא אותה לכרוך חבל על צווארה. זה לא מסביר למה היא קפצה מהעץ. אפשר להסביר מדוע בנסיבות מסוימות אדם יצמיד אקדח לרקתו. אי אפשר להסביר ובטח לא להבין את הלחיצה על ההדק. שום דבר לא שווה את אבדן החיים. הלחיצה על ההדק נובעת משיבוש כימי במוח. אני לא חושבת שנוכל לתת לך הסבר שבעקבותיו תביני מדוע התאבדה התלמידה שלך."
    "לא מדובר בתלמידה שלי. מדובר באישה שעד להתאבדותה היתה דמות מופת, ואני לא מצליחה להבין את המעשה שהוליך להתאבדותה. עד כדי כך תמוה סופה, שיש הטוענים שהיא לא התאבדה כלל."
    מרים ראתה שעוררה את התעניינותם שאבדה קודם לכן. לכך כיוונה את דבריה. קיוותה שכשם שמעשה ההתאבדות לא מרפה ממנה, כך תצליח לעורר את סקרנותם של חוקרי המשטרה. זו היתה מטרתה, והיא החלה לשאת פירות. גלעד היה זה שהציג לה את השאלות המתבקשות:
    "האם לאור העובדה שיש מי שטוענים שהיא לא התאבדה, את חושדת שייתכן שמישהו רצח אותה? משום כך את רוצה שנחקור?"
    "לא. היא לא נרצחה. קיימת עדות המתארת התאבדות בחניקה."
    "אז יש עד שראה את ההתאבדות ושאפשר לחקור אותו?"
    "לא וכן. לא, כי אי אפשר לחקור את העד מכיוון שעדותו היא מלפני אלף שנים, וכן, כי אפשר לחקור את עדותו הנמצאת בכתובים."
    "את מבקשת שנחקור התאבדות מלפני אלף שנים?"
    "לא. מעשה ההתאבדות אירע לפני אלף ושמונה מאות שנים."
    צוות חוקרי המשטרה התקשו להאמין שלשם כך הוזמנו. יעל הביעה את מחשבות שלושתם בקול:
    "אני רוצה לדעת אם הבנתי נכון. הזמנת אותנו לחקור התאבדות שאירעה לפני אלף ושמונה מאות שנים, ושהעד היחיד לה מת לפני אלף שנים?"
    מרים הניחה על השולחן שלפניהם עמוד נייר מצולם, מחולק לשלושה טורים. מספר שורות בחלקו העליון של הטור השמאלי היו מודגשות במרקר צהוב. היא נוכחה מיד לדעת שזו הפעם הראשונה שהשלושה רואים עמוד ערוך ומסודר במבנה כזה:
    "כך נראה עמוד מן התלמוד. במרכז העמוד באותיות הגדולות, מופיע נוסח התלמוד. עיקרו דיונים והלכות של חז"ל, חכמינו זיכרונם לברכה, שנאספו ונחתמו בערך בשנת חמש מאות לספירה. בצד החיצון של העמוד מודפס פירוש לתלמוד הנקרא פירוש תוספות. מי שחיברו פירוש זה הם תלמידיו וצאצאיו של רש"י, חכמי צרפת ואשכנז המכונים 'בעלי התוספות'. בצידו הפנימי של העמוד מודפס פירושו של רש"י לתלמוד.
    "העמוד המצולם שלפניכם הוא ממסכת עבודה זרה, דף יח' עמוד ב'. בתלמוד עצמו נכתב רק 'מעשה ברוריה', מבלי לפרט מהו המעשה הזה. רק רש"י בפירושו מפרט מהו המעשה. המילים שסימנתי במרקר הצהוב, הן העדות שמביא רש"י, ובהן מתואר מעשה ברוריה. מי שעיניו נחות על דף התלמוד בפעם הראשונה, יתקשה אולי לקרוא את כתב רש"י. אבל אם תעקבו במבטכם אחרי המילים הצבועות בצהוב, לקצב הקריאה שלי, תוכלו בקלות לזהות את המילים."
    מרים הקריאה את הקטע המסומן בהטעמה ועם הוספות בסוגריים להבהרת הכתוב. ההקראה נעשתה מזיכרונה, מבלי שמרים הביטה בנייר שלפניה. עיניה היו נעוצות בשושנה, שיחד עם יעל וגלעד אכן הצליחה לעקוב אחר המילים:
    "משום מעשה דברוריה. שפעם אחת לִגלגה על שאמרו [חכמים] נשים דעתן קלות הן עליהו. ואמר לה בעלה [רבי מאיר] סופך להודות בדבריהם. ושילח בה אחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה. והפציר בה [התלמיד] ימים רבים עד שנתרצת. וכשנודע לה, חנקה עצמה, וערק רבי מאיר מחמת כסופא [מחמת הבושה]."
    מרים הביטה בהם והבינה שעליה לחזור ולהקריא את מעשה ברוריה. היא עשתה זאת שוב, בהקראה איטית ובהפסקות קלות בין קטעי העלילה.
    כשסיימה גלעד לא התאפק, ושושנה שהכירה את ניסוחיו הבוטים, בכוונה לא עצרה בעדו:
    "שאני אבין. לפני אלפיים שנים בערך, איזה רב אחד שולח תלמיד שלו שישכב עם אשתו וההיא מתפתה, שוכבת עם התלמיד ואז מתאבדת, ובעלה מתבייש במה שעשה ויורד מהארץ. וזה מה שאת רוצה שנחקור?"
    מרים חייכה בסלחנות:
    "ה'איזה רב' אחד כהגדרתך הוא רבי מאיר. אחד המוחות המבריקים ביותר בכל הדורות. וזו שקראת לה 'ההיא', היא ברוריה הנחשבת לאישה החכמה ביותר בתולדות עם ישראל. וכן, אני מבקשת מכם לחקור את מעשה ברוריה, שבו שולח אחד מגדולי היהדות את תלמידו לפתות את אשתו. אני משוכנעת שבמעשה ברוריה מונח המפתח להבנת היחסים בין המינים, למהות הקשר בין זכרים לבין נקבות."
    "ואני חשבתי שהכבוד הזה נפל בחלקם של אדם וחווה", הקשתה יעל, שאף היא כגלעד לא הבינה מה גרם לשושנה להסכים לפגישה. מבט שנתנה בשושנה הבהיר לה שגם היא לא משוכנעת שנהגה נכון כשגררה את פיקודיה לכאן.
    התשובה ניתנה מיד, עדות לכך שמרים לא התלבטה בשאלה הזו לראשונה בעקבות הערתה של יעל. תוכנה הפתיע אותם עד מאוד:
    "המיתוס של אדם וחווה כביטוי למאבק שבין המינים הוא אמנם ציורי וסיפורי, אבל ממש לא מעבר לכך. בסיפור המקראי על אדם וחווה, מדובר בשני יצורים שהעירום שלהם אינו רק פיזי. שניהם יצורים תמימים, נעדרי מחשבה עצמית, שהכתוב מעיד עליהם שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע. ספק אם ראויים הם להיקרא בני אדם, שכן אין מותר להם על הבהמה. הם אינם אלא שני יצורים חסרי בינה ודעת, שאינם ראויים שייתלה בהם המאבק בין המינים.
    "בכל המעשה באדם וחווה, השאלה היחידה שראוי אולי לדון בה נובעת משלבי ההתרחשויות של האירועים כפי שהם מסופרים."
    יש הרבה טעם בניתוח שהציגה מרים, חשבה שושנה. יעל היתה זו ששאלה את מה שהתבקש מסיום דבריה של מרים:
    "מה הבעיה עם לוח הזמנים בסיפור אדם וחווה?"
    "תעקבו איתי אחרי השלבים בהתפתחות העלילה. הבורא אוסר על אדם וחווה לאכול מעץ הדעת. הנחש מפתה את חווה. חווה אוכלת מעץ הדעת. עיניה נפקחות. ברגע זה חווה יודעת להבחין בין טוב לרע. לידה ניצב אדם שטרם אכל מעץ הדעת, עירום כביום בריאתו, תמים, טיפש מוחלט. אין הוא יודע להבחין בין טוב לרע. זהו הרגע הדרמטי ביותר בעלילה. חווה רואה שעירומה היא. זוהי מטפורה האומרת שביכולתה להבחין בין טוב לרע. היא הכי קרובה לאלוהים, כפי שמעיד הנחש המפתה, כשהוא משכנע אותה לאכול מפרי עץ הדעת שנאסר עליהם: 'כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע'. נקודת זמן זו היא היחידה הראויה לבחינה. מדוע נתנה חווה לאדם לאכול מן התפוח? מדוע פקחה את עיניו ואפשרה לו להבחין בין טוב לרע? איזו סיבה היתה לה להפוך את המין החזק שהיא היתה באותה נקודת זמן, למין החלש, עד לסוף כל הדורות? גם בחינוך הלא דתי לומדים את סיפור הבריאה. שאלתם פעם את עצמכם למה פקחה חווה את עיני אדם?"
    מרים הצליחה לעורר את סקרנותם, לתפוס את תשומת לבם. שושנה נכבשה. היא מעולם לא שאלה את עצמה שאלה כל כך מתבקשת. היא חשה מאותגרת. מרים הבחינה בכך. מניסיונה כמורה, הנאבקת ללא הפסק על תשומת לב מתמשכת של תלמידותיה, זיהתה את הסימנים. עתה עליה לרכוש לצידה את הצעירים. בטכניקה של מרצה מנוסה, הבקיאה בכל רזי התחבולות לכיבוש לב מאזיניה, הפעילה את מרכיב המעורבות האישית. יעל וגלעד ישותפו כשחקנים בתוך המחזה, במקום צופים המתבוננים מבחוץ. ברוב המקרים התרגיל עובד:
    "תחשבי יעל, על עולם שבו עיני הנשים פקוחות ואנו מוקפות גברים עירומים שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם. מדוע חווה, שכבר ידעה להבחין בין טוב לרע והבינה באיזה עולם היא חיה, הגישה לגבר את התפוח לנגוס בו? שאלי את עצמך יעל, איך את היית נוהגת במקומה.
    "ואתה גלעד, דמיין לעצמך מה היה קורה לו הנחש היה מפתה את אדם קודם. נניח לרגע שאתה ניצב במקומו. אכלת מעץ הדעת. האם תיתן גם לחווה לטעום מפרי עץ הדעת, או שתעדיף לחיות בעולם שבו אתה מוקף בנשים עירומות חסרות דעת, שירקדו לחלילך, שיקומו בבוקר ויברכו 'שעשני כרצונך'.
    "כשולטן יתנהלו חייך כשאתה מוקף נשים עירומות, שעולמן כשם סרט הקולנוע שאם אינני טועה נקרא 'תהיי יפה ותשתקי'. לבד מן השאלה הזו, סיפור אדם וחווה - אם חושבים על כך ברצינות - עניינו ביצורים המהווים כלי משחק בידי יוצרם, לא דמויות הראויות לשקף את המלחמה בין זכרים לנקבות."
    אף שהשאלה היתה היפותטית, גלעד שהכיר היטב את עמיתתו לצוות החקירה לא יכול היה להתאפק:
    "אני שמח מאוד שחווה היתה הנוכחת בגן עדן באותו מועד. לו יעל היתה במקומה, הייתן עכשיו מחליפות דעות לגבי חלקַי המוצנעים שהיו גלויים ואני לא הייתי בכלל יודע על כך!"
    "ואני מעדיפה לא לחשוב מה היה קורה אילו הנחש היה מפתה את גלעד ראשון..."
    הם צחקו. מרים ידעה שעליה לעשות עוד צעד אחרון כדי להשיג את הסכמתם:
    "לעומת אדם וחווה, מעשה ברוריה ראוי שיהווה בסיס רעיוני ופילוסופי לבירור היחסים בין גברים לנשים. זוהי התנגשות של המוחות המבריקים ביותר ביהדות. מעשה ברוריה לא נחקר כפי שראוי היה להיחקר. עכשיו שאני שומעת את ניסוח דברי, יש בהם מן ההטעיה. ה'כפי שראוי' אינו נכון. המעשה לא נחקר, סימן קריאה. מעולם לא התקיים הדיון שראוי היה שיתקיים במעשה. בידיכם הכלים. זוהי מלאכה שאתם אמונים עליה. מעידים עליכם ש'צוות שושנה' הוא שם נרדף למקצוענות בחקירות. כבר נאמר שבעולם מתוקן חיילים יילחמו, מוסיקאים ינגנו, מורים ילמדו ורופאים ירפאו. מן הראוי שחוקרים יחקרו. אני מבקשת מכם לנסות ולפצח את תעלומת התאבדותה של ברוריה."
    יעל וגלעד הביטו בשושנה. שושנה הבטיחה לשקול את בקשתה. מרים, שליוותה אותם החוצה, שמה לב שהיא לא אמרה 'אשקול בחיוב'. היא עשתה כמיטב יכולתה לעורר את סקרנותם, אבל היו לה ספקות מרובים אם ייעתרו לבקשתה. האמונה מתחילה במקום בו ההיגיון מסתיים. אחרת לא היתה נקראת אמונה. עולמם של שלושת חוקרי המשטרה מסתיים במקום שבו מתחיל עולמה. אין כל סיבה הגיונית שיקבלו על עצמם חקירת התאבדות בת אלף ושמונה מאות שנים.
    • אברהם קושניר
    • אברהם קושניר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מגדת העתידות
    • עושה כרצונו
    • שטן בירושלים
    • מתי תבוא אלי
    • לפני ואחרי בבני ברק סיטי
    • וכי נחש ממית?
    • אחת שאלתי
    • אוויר בצורת נערה
    • תל אביב
    • שירה גאולה
    • לא חשבתי על אקליפטוס
    • אחד משלנו