הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • העשירים
    ספר מוגן
     
  • העשירים
    כרמל | דצמבר 2017 | עיון | 420 עמ' מודפסים

    הספר הזה הוא שי למדינת ישראל ליום הולדתה השבעים, ממי שהייתה בת שבע בזמן הקמתה. הוא מספר על מולידיה הפחות מוכרים מנקודת מבט לא שגרתית: הגיבורים הם לא חלוצים סוציאליסטים שהגיעו ממזרח אירופה אלא סוחרים, תעשיינים ופוליטיקאים מפוכחים, שחיו בגרמניה ובאנגליה והגיעו שם למרום החברה. הספר כתוב בצורת סידרה של תמונות בזמן הווה, ללא כל דברי פרשנות. הוא מבהיר בצורה מוחשית מדוע העם היהודי זכאי וראוי למדינה. הוא מספר על חמישה דורות של אנשים שאפתנים וחסרי סבלנות, שמצטיינים ביכולת להפיק דברי ערך מחומרי פסולת. זוהי כרוניקה משפחתית שמתחילה בשלהי המאה ה-18 בפולין, עוברת לגרמניה ולאנגליה, ומסתיימת ב-1948, עם קרב טירה הכושל והכרזת העצמאות. הספר עשיר באירועים, וחלקים ניכרים ממנו מבוססים על מקורות שלא נחקרו עד כה.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק א:  גרמניה
    *
     
    – תעמוד בשקט, מאיר! קצת סבלנות! זאת החופה שלך! ככה לא מתנהג חתן. עוד מעט יגיע תורך. מה אתה עושה? זה לא הזמן ללוש נרות. תיזהר מהאש!
     
    רק חודשיים אחרי הבר-מצווה שלו הוא עומד מתחת לחופה לצידה של ילדה לא מוכרת, גבוהה ממנו, צווארה דק כמו גרון של תרנגולת מבושלת. כשהציץ בה ראה שיש לה נחיריים ארוכים וצרים, שפתיה פשוקות קצת והשיניים הקדמיות שלה נשענות על התחתונות. אמרו לו שקוראים לה בַּסְיָה, ושהם יהיו עכשיו בעל ואישה ויישנו יחד בחדר אחד. הוא לא פחד מזה, אבל היה מעדיף מישהי לא כל כך רזה.
     
    מאיר שונא לעמוד ולשבת זמן רב במקום אחד. רגליו, ידיו ופאותיו מקפצות ומיטלטלות תמיד לכל עבר, אבל עכשיו אין ברירה: ארבעים ושנים ילדים עמדו באותו יום, ט' באב התק"ט (2 באוגוסט 1759), מתחת לחופות בחצר בית הכנסת. ביום הקודם, אחרי שמונה ימים שאוכלים בהם רק אטריות, קלמן השדכן נכנס הביתה, ובעיניים לטושות וגבות מורמות סיפר שיצא חוק חדש: החל ממחר יהודים לא יוכלו להינשא לפני שמלאו להם עשרים וחמש!
     
    – הם אומרים שאצלנו ההורים מחתנים ילדים כדי להשתמט מהגיוס. אם אתם רוצים להציל את הבן שלכם מהצבא, חייבים להעמיד חופה מחר. פיקוח נפש! מי יחזור הביתה אחרי עשרים וחמש שנים בקסרקטין של גויים? גם ילדים בני שמונה ותשע יינשאו מחר! בלי בדחנים, בלי תזמורת, בלי סעודת מצווה, בגלל תשעה באב, ככה עושים כשיש נישואי בהלה!
     
    בת כמה בסיה – מי יודע? תאריכי לידה של בנים נרשמו כדי לדעת מתי לחגוג בר-מצווה ומתי להיזהר מהגיוס. עשר שנים עברו מהחתונה והיא עדיין לא ילדה בן, ואפילו לא בת. מאיר הביא אתו הביתה את הריח מהשוק שם עבד בניקוי דגים, והריח מילא את המיטה. הוא לא אהב את האוכל שבסיה בישלה. בערב לפני השינה הוא ניסה להסביר לה איך לבשל את הדגים, ולמחרת כשהיא לא הצליחה הוא היה משליך את הצלחת אל הרצפה בכוח, והיא הייתה צריכה לאסוף את השברים ולקנח את הרצפה ואת דמעותיה. אימה תלתה על צווארה אבן עגולה ולבנה עם חור, שהייתה מונחת שבוע קודם לכן בקן של עורב, ואמרה לה למשש אותה שמונה עשרה פעמים לפני השינה. חודשיים לאחר מכן בסיה התחילה להרגיש בחילות ולהקיא. בטנה הלכה ותפחה לנגד עיניו המשתאות של מאיר. לילה אחד היא התחילה לצעוק ולא חדלה עד עלות השחר. מאיר רץ לקרוא למיילדת. בבוקר יצא לשוק וכשחזר בערב היא עוד צעקה. כדי להקל על הכאבים המיילדת קשרה לרגלה הימנית נוצה של חסידה, והשקתה אותה יין חם מעורבב בחלב של כלבה. לאחר יומיים נולדה סוף סוף תינוקת, שבכתה בקול חלש. קראו לה אלקה.
     
    – אין דבר, בת היא סימן לבנים, ניחמה המיילדת.
     
    אחרי הלידה בסיה לא יכלה לשבת והיה לה קשה ללכת. ממיטתה ומבגדיה נדף ריח של משחת עלי לענה שהיו שרויים שבוע בתערובת של וודקה עם חומץ. לתינוקת יש ראש גדול, שפתיים צרות ורגליים רזות. היא צורחת יומם ולילה. קשה לה לינוק. לבסיה יש יותר מדי חלב בשדיים, הם מתנפחים ומתקשים. ראשה לוהט. החובש מניח על שדיה חבישה טבולה בדבש, חלמון, קמח ולקריץ. המרַפאת מהכפר מביאה לב של ארנבת, שורפת אותו שבע פעמים, ואת מה שנשאר עוטפת בחיתול ומצמידה למותן השמאלית של בסיה. אחר כך היא מניחה סכין חדשה מתחת לכרית. בסיה נפטרה כשאלקה הייתה בת שלושה שבועות. למאיר היה קשה לומר עליה קדיש, כי הבכי הפריע למלים.
    *
     
    מי ינקה את הבית כשמאיר עובד בשוק? מי ישגיח על אלקה? מי יבשל? השדכן מצא שעל פי ההלכה מותר למאיר לשאת אישה אפילו בתוך השבעה. הוא מציע את רבקה, בחורה בריאה וחזקה. אבל מאיר לא רוצה לשמוע על אישה ולא להתקרב אליה. הוא רוצה לעבוד. בשוק יש לו חברים ויש לו אויבים. לפני שהוא הולך לעבודה הוא מוסר את אלקה לאמו. כשהוא חוזר הוא לוקח אותה הביתה, מבשל לה דייסת שיבולת שועל מתוקה ואוכל ממנה גם הוא בבליעות גדולות. כשהיא מתעוררת ובוכה בלילה הוא קם ממיטתו, מתהלך אתה בחדר, משקה אותה מים רתוחים עם קמומיליה, מחליף לה את החיתול וחוזר למיטה. כשאלקה חולה הוא לא הולך לשוק.
     
    בין קונות הדגים יש אישה אחת שנראית לו יפה. יש לה צמות ארוכות ועיניים נוצצות, וכשהוא נותן לה את הדג המנוקה היא מודה לו בחיוך. אמרו לו שקוראים לה יוכה, והיא קצת מוזרה. יש לה עיניים ירוקות, אחת מהן פוזלת, אבל למאיר זה לא מפריע. אומרים שהיא הולכת לספרייה וקוראת שם ספרים ועיתונים ברוסית ובגרמנית, ולכן נשארה רווקה עד עכשיו. אלקה חולה לעתים קרובות. היא מתחילה ללכת רק כשהיא בת שלוש. כשהיא מגיעה לגיל שבע היא כבר יודעת לנקות את הבית ולבשל. מאיר מביא לה ממתקים מהשוק, והיא מחבקת ומנשקת אותו. הוא לוקח אותה אתו לבית הכנסת בשבת ובחגים, ודואג שאמו תתפור לה שמלות יפות. נעים לו שהיא הולכת לצדו. נעים לו לדבר אתה. ביום הכיפורים הם אוכלים ביחד את הסעודה המפסקת שהוא בישל, וצמים ביחד מערב עד ערב.
     
    כשהשדכן מופיע שוב בבית הוא כבר מציע חתן לאלקה, אבל מאיר שואל אותו אם יוכל לדבר עם יוכה. מעמידים חופה בסמטה שמאחורי בית הכנסת. היין שנשאר בבקבוק אחרי הטקס הוא מתנה לחתן וכלה. יוכה מתמסרת לאלקה כאילו הייתה בתה שלה. היא אומרת למאיר: "מסירות של אימא לילדים שלה זה לא רְבוּתָא: כל תרנגולת מתמסרת לאפרוחים שלה וכל פרה לעגל שלה. רק האדם, שנברא בצלם אלוהים, מסוגל להתמסר לילדים שאינם שלו." אבל מאיר רוצה מאד בן, וכשהוא אומר זאת יוכה מחייכת בעצב ואומרת שבגילה היא כבר צריכה להיות סבתא, ומי שצריכה להתחתן וללדת עכשיו זאת אלקה. מאיר אומר שהרבה נשים בעיירה יולדות כשהן כבר סבתות.
     
    – אני כבר אלטע זאכען, אומרת יוכה וצוחקת.
     
    – אני אוהב דברים עתיקים, הוא אומר ומחבק אותה.
     
    יש לה לחיים ורודות תמיד, גם כשבטנה מתעגלת. מאיר מסתכל עליה כשהיא קמה מישיבה על כיסא. הוא שם לב שהיא מרימה קודם את הירך הימנית. האם זה סימן שתלד בן? התנועה המתפנקת הזאת מעוררת את אהבתו. הצד השמאלי של הבטן גדול יותר, וזה דווקא סימן לבת.
     
    יוכה יולדת תינוק בריא ויפה, ומבקשת לקרוא לו יצחק. מאיר עובר לישון על מזרן שמונח על הרצפה ליד המיטה. הוא עוטף את התינוק במוך, וסוגר את כל חלונות הבית שלא תיכנס אליו רוח קרה. הוא עוקר מקור של תרנגול, שם אותו בפי הטבעת של התינוק ואומר "זה התרנגול ילך למיתה והתינוק יזכה לחיים ארוכים", זאת סגולה לשמור על תינוק שלא ימות ושלא ייפגע מברית המילה. כשהוא יוצא לשוק הוא מזהיר את יוכה שלא תפתח את החלונות ושתבדוק אם התינוק נושם ושלא תשקע בקריאת ספר ושתקפיד מאד על הניקיון ועל כשרות הכלים. בערב כשהוא חוזר מהשוק הם אוכלים דג מלוח, מרק עם אטריות, לחם מקמח כוסמת. לפעמים היא מפנקת אותו בבלינצ'ס ממולאים בגבינה או בתפוחי-אדמה עם בצל מטוגן. כשהוא אוכל בתיאבון היא מאושרת. אחרי האוכל הוא ממשיך לשבת לידה כשהיא מיניקה. הוא מקיף את ראשה בכפות ידיו החמות. אחר כך הוא רוחץ את הכלים ומתחיל לחפש משהו שצריך לנקות או לתקן בבית, ואם הוא לא מוצא, הוא הולך לנקות ולתקן דברים בבית של אלקה, שכבר נישאה וגם לה יש תינוק.
    *
     
    יוכה מיניקה את יצחק שלוש שנים, שדיה כבר תלויים רפויים, אבל היא מקווה שהוא ימשיך לינוק. כשהיא מיניקה כל גופה מתכווץ מעונג. היא מראה למאיר בגאווה איך התינוק מברך "שהכול" לפני שהוא אוחז את השד בשתי כפות ידיו ומוצץ.
     
    – הגיע הזמן שילך ל"חדר", הוא אומר כדי להסתיר את האושר.
     
    כשיצחק מתחיל ללמוד ב"חדר" מאיר פותח דוכן של אריגים בשוק. הוא קונה בגדים ואריגים ישנים, וצובע אותם בצבעים שהוא מייצר בעצמו. נשים מכל הסביבה קונות אצלו. אחרי כעשר שנים יש לו כבר חנות משלו ויש לו כסף יותר משנחוץ למחייתו. כסף בכיס או במזרן זה מסוכן. לקנות בו בית או חנות או אדמה אסור ליהודי. מאיר מלווה כסף ליז'יק, סוחר האטריות. יז'יק מבטיח להחזיר את החוב עד החגים הגדולים של היהודים. אבל באותה שנה ברנדל האלמנה התחילה למכור בשוק אטריות שהיא הכינה בבית, וכל הנשים באו לקנות אצלה. יז'יק פשט את הרגל, ולא יכול להחזיר את ההלוואה. כשהוא עובר ליד הבית של מאיר הוא יורק ומקלל, מכה במוט ברזל על הדלת, שובר חלון.
     
    בארוחת הערב מאיר משתדל לספר ליוכה וליצחק דברים חדשים ששמע בשוק או בבית הכנסת. הוא לא קורא ספרים ועיתונים, אבל גם הוא יודע הרבה דברים.
     
    – נפוליאון כבש את פרוסיה ונתן ליהודים שם זכויות כמעט כמו לגויים! ימות המשיח! ופרוסיה זה לא כל-כך רחוק כמו אמריקה. אולי נעבור לגור שם?
     
    יצחק, נער שמנמן וחיוור, מתקשה לסבול את חוסר המנוח של אביו. יוכה אומרת שדיבורים על משיח מביאים לנו רק שערוריות ובושות. בפרוסיה היה משה מנדלסון שכתב ספרים בגרמנית והביא לנו הרבה כבוד. מה שיהודים קיבלו שם זה בזכותו.
     
    – את חושבת שהכול זה מהספרים? ואני אומר לך שהכול בא שם מהכסף. היו שם יהודֵי חצר, שמכרו סחורות לצבא הפרוסי ונתנו הלוואות למלך, אז הוא שמר עליהם ונתן להם אפשרות לקנות בתים בכל מקום, אפילו בברלין.
     
    – הסוף שלהם היה לעתים רע ומר. שמעת על היהודי זיס?
     
    – לא. אבל אני יודע שצריך להיזהר מ"אפריימים" – אלה המטבעות הפרוסים שאין להם שום ערך. היה שם אפרים אחד שהלווה כסף למלך והיה עושה את המטבעות, אחר כך כדי שהמלך יוכל להחזיר המטבעות איבדו את ערכן.
     
    – הם אומרים שם שיהודים צריכים לעשות תיקון כדי לקבל זכויות, אומר יצחק.
     
    – תיקון המידות?
     
    – אין לזה קשר עם המצוות. יהודים צריכים להתקדם. להוכיח שהם מועילים, שהם מתפרנסים מחקלאות ומעבודת כפיים. והם צריכים להתלבש ולדבר כמו הגרמנים ולהתגייס לצבא. אבל יש פרוסים שאומרים שאי אפשר לשנות את התכונות הרעות שלנו, אז ככה הם מתווכחים שם כבר עשרים שנה.
     
    – אבל עכשיו כבר אין להם ברירה: נפוליאון הכריח אותם להתקדם. צריך לשתות "לחיים", לקחת את הילדים ולעבור לגור שם! רק צריך להיזהר – שמעתי שהם לא שומרים על שחיטה כשרה, ואפילו לא על הפרדה מלאה בין בשר לחלב. והנשים שם לא ממליחות את הבשר!
     
    – אתה בטוח שרק הנשים מזלזלות שם במצוות? אומרת יוכה.
     
    – יהודים צריכים להשתנות. להשתפר. הם יהיו ראויים לזכויות שוות רק אם יוכיחו שהם שווים לגרמנים, אומר יצחק.
     
    – שווים במה? לאיזה גרמני אני צריך להיות דומה? שואל מאיר.
     
    – אם אתה לא קורא את הספרים שלהם, איך תוכל להכיר אותם? אומרת יוכה.
    *
     
    בערב פסח, כשהשולחן ערוך ומוכן לסדר, נשמעות דפיקות מפחידות בדלת. פותחים. בחוץ חושך מצרים. על סף הדלת מוטל שק קטן. מאיר מרים אותו ולוחץ עליו בידו. הוא רך. הוא מניח על ספסל ופותח. רגליים זעירות וגוף של תינוק, אולי בן שנה, עטוף ומרופד בצמר טלאים. עיניים פקוחות, עיני תכלת גדולות, עם עפעפיים בלי ריסים. הגב והבטן מרוחים בדם ועליהם סימני דקירות במכשיר חד. שיער בהיר מאד, דקיק כמו פלומה של אפרוח, והפה פתוח, כאילו הוא שואל משהו. תינוק לא נימול. עומדים ומסתכלים בגופה, משותקים מאימה. מגיע שוטר. רושם מה שרושם. בלילה הם לוקחים את הכסף וחפצי הערך ונוסעים ברכבת לכיוון הגבול שבין פולין לפרוסיה. הם חוצים את הגבול ומגיעים לאזור הֶסֶן, שהפכה לאחרונה, תחת שלטון נפוליאון, לחלק ממדינת וֶסטפאליה. הם מגיעים לכפר טרֶנְדֶלבּוּרג, לא רחוק מהעיר קאסֶל, שם הם מוצאים מקום מגורים בצריף שבחצר אחד האיכרים. מאיר מפרנס את המשפחה מתיקונים בבתי האיכרים ומסחר בדברים ישנים. הוא בונה עגלה מקרשים, וגורר אותה אתו מכפר לכפר. הוא לא מרשה ליצחק לבוא אתו – הדרכים מלאות שודדים, חיילים צרפתים, כנופיות מקומיות. הוא מביא לו ספרים משומשים, שאימא תלמד אותו לקרוא ולדבר גרמנית וצרפתית. אבל יוכה מסתובבת בכפר, מדברת אל עצמה ומבקשת שיראו לה את הבאר שממנה יוצאת הדרך לפולין. מאיר מביא לה קמע עם תרנגול שחור, שהוא טוב נגד מרה שחורה וכל סוגי הדיבוק. לאבד בית זה כמו לאבד אישה, הוא חושב.
    *
     
    להתקדם. בדרך המובילה אל טרֶנדֶלבּוּרג הוא צועד בחיפזון, ברגליים קצרות, בשיניים חשוקות, בעפעפיים מכווצים, ראשו שלוח קדימה, שפתיו פשוקות ממאמץ הנשימה. הוא רתום לעגלה בעלת שני גלגלי עץ מצופים חישוקי מתכת דקים, המשמיעים צווחות דקות קצובות. הוא לבוש מעיל שחור, לרגליו מגפי עור המגיעות עד מעל ברכיו, גופו התחתון קצר לעומת חזו וכתפיו, הנושאים עליהם ראש גדול חבוש מגבעת קטיפה שחורה רחבת שוליים. כדי להזדרז הוא שולח קדימה יחד עם הרגל גם את הכתף והשכמה. מדי פעם הוא מסב במהירות את ראשו לאחור, לוודא שאין איש מאחוריו. אם שודדים יהרגו אותו הם ישאירו אותו מוטל בצד הדרך, ומי שימצא אותו יביא את הגופה לחברא קדישא של הקהילה הסמוכה,  והם יחפשו סימנים כדי להודיע ליוכה, שלא תישאר עגונה.
     
    הוא משתדל להדק את הראש אל הצוואר כדי לחדול מהתנועה הזאת שמפריעה להתקדם, אבל קשה לו להיפטר מהתנועה הזאת, שמסובבת לו מדי פעם את העורף כדי להעיף מבט לאחור. הוא נזהר שגלגלי העגלה שלו לא יגלשו לתעלת הביוב הפתוחה שבצד הדרך. הוא פוער את פיו ונוגס מכיכר לחם גדולה שקנה לפני ימים אחדים, משתדל לא לחשוב אם הוא לגמרי כשר, לועס במהירות. בדרכים אי אפשר להקפיד, והוא כבר זמן רב חי בדרכים. כשהוא שותה מים מספל הוא שופך ממנה תחילה מעט, כדי להבטיח שלא נכנסה למים רוח רעה. אם יחלה – מי יטפל בו? מי יאשפז אותו? ואם ייאסר – מי ידאג לשחרר יהודי זר במדינה כבושה על ידי זרים, כאשר אפילו היהודים המקומיים לא מקובלים כאן?
    *
     
    מאיר גורר את העגלה לרגלי חומת הטירה בלב היער, מעונו לשעבר של זֶ'רוֹם בּוֹנַפַּרטֶה. לפני כן הטירה הזאת הייתה שייכת לבארון פון הוּיזל, שהיה שודד סוחרים עוברי אורח בטענה שהוא גובה מסים. המסרבים נידונו על ידי "בית הדין הקדוש של פֶהם", חבורת אצילים מרוששים שהתלקטו סביבו. המשפט התקיים בטירה בחצות הלילה,  וגזר הדין נתלה על ענפי העצים ביער. בבוקר נמצאה גופה תלויה על אחד העצים, ולידה פגיון תקוע באדמה. מאיר מעמיס על עגלתו בגדים, נעליים וספרים שהושלכו אל מחוץ לחומת הטירה. מסביב לחומות משוטטים עוד כמה רוכלים יהודים, מצפים לפתיחת השער כדי להציע לסַפָּקי הארמון מצרכים שמותר ליהודים לסחור בהם: דבש מפולין, ענבר מליטא, אריגי צמר ומשי, כלי מטבח וכלי חרסינה, חפצים ובגדים משומשים. סוחר סוסים יהודי מוביל סוס עבודה שקנה בהמבורג לאחר שנפסל שם להיות סוס רכיבה. מאיר היה רוצה לרכוש סוס שיוביל את עגלתו, אבל בינתיים – על אף חוקי השוויון הצרפתיים – מותר ליהודים לסחור בסוסים, אבל לא לרכוש אותם.
     
    בעגלה של מאיר מונחות פרוות שפן – הכי זול ונמכר הכי טוב – מתחתן שאריות אריגים של קטיפה, משי, פשתן. מתחתם אוסף של קמעות, משחות ואבקות מרפא. יש כאן משחה לריפוי דלקות ונפיחויות עשויה מצפרדע שהוכנסה חיה לסיר חמר, ונאפתה שבע שעות בתנור עם שמן זית, ויש משחה חריפה נגד סיפיליס, שגברים בני המקום וגם רוכלים וקבצנים יהודים קונים אותה. בתחתית העגלה מונחים לוח השנה היהודית באותיות עבריות וגרמניות, גליונות של העתון "פרנקפוּרטֶר ז'וּרנל" וחוברות של Sulamith, ירחון להנחלת תרבות ואנושיות בקרב הלאום היהודי.
     
    הספר שנמכר הכי טוב הוא "כיצד להתהלך עם הבריות" של אדולף פון קניגֶה. המחבר הוא חבר באגודת הבונים החופשים, האגודה היחידה שגברים יהודים הורשו לאחרונה להצטרף אליה. עד שייפתחו שערי הטירה מאיר מעיין בספר. הוא קורא את האותיות הגותיות לאט ובקושי. כתוב כאן שאם אתה נאלץ לסחור עם יהודי כדאי לך לזכור שהיהודי מצטיין ביעילות אין סופית, שיש לו קשרים בינלאומיים, ושהוא אינו כבול לשיקולים של מוסר, כי הרווח הוא מטרתו היחידה. כדאי  גם להיזהר מרוכלים יהודים, שלא יחסכו במאמץ ובערמומיות כדי להבטיח את הרווח המועט שלהם.
    *
     
    – אלטע זאכן! אלטע שיך! עולה ויורד קולו בעצב, בקצב צעדיו המתבוססים בעפר הדביק, באותה עקשנות. הוא צועד לאורך הנחל העובר בכפר. הוא נוגס מכיכר לחם השיפון הענקית שהוא נושא אתו מזה ימים אחדים ולוגם ממי הנחל שהוא שואב בכפות ידיו. הוא נושם את ריח האדמה הסופגת גשם ראשון, תפוחי-עץ נרקבים, חמיצת בשר וכרוב, גללי בהמות, עשן העולה מארובות בתים מחוממים. לכל אחד מבתי הכפר צמודים אסם ומכלאה לחזירים, לעזים או לפרות. "הֶפּ-הֶפּ, הֶפּ-הֶפּ", קוראות האיכרות לבהמות כדי לכנס אותן לרפת. מאיר נחבא מאחורי עץ, עושה את צרכיו במי הנחל, מנגב בעלי העץ.
     
    לצדו צועדת שורת אווזים מעכסת ומגעגעת, מקוריהם פשוטים קדימה כמו כיתת חיילים צרפתים עם כידונים שלופים. מאיר דופק על דלתות בזו אחר זו, מציע את סחורתו, מבקש לקנות נוצות של אווזים ועורות של עיזים, מציע לעזור בניקוי עשבים בגינה או לתקן כל מה שנחוץ לתקן בבית. האיכרות שמחות על האורח שמפר את השגרה, מתעניינות באריגים, בתרופות, בקמיעות, שואלות על הנעשה בטירה, מתירות ארנקים וממהרות לקנות את מה ששבה את ליבן, מסתירות את הקנייה עד שיגיע זמן נוח לספר עליה לבעל.
     
    – תודה רבה, אין לי צורך. לא, תודה רבה. ואל תבוא הנה יותר בבקשה. אני קונה כל מה שנחוץ לי ביריד של קאסל. אומרת אישה גבוהה ושזופה, בעלת עיניים תכולות-אפורות וצמות בלונדיות-אפורות-בהירות סביב קדקודה, גאה על שאינה מתפתה לרוכלוּת היהודית. הסירוב של האישה היפה הזאת ננעץ כסיכה במעיו של מאיר ומעלה טעם חמצמץ בפיו.
    *
     
    חיילי נפוליאון עטורי כובעי נוצות מפוארים  פושטים על טרנדלבורג בשעות הקטנות של הלילה כדי להביא איתם את כל הסוסים הראויים לרכיבה, את כל סוגי הנשק שיצליחו לגלות, וכל גבר בן  שבע עשרה עד עשרים וחמש שאינו נשוי. אישור על נישואין בחצי השנה הקרובה טעון תשלום במזומן של חמש מאות טאלר. פטור מלא מגיוס עולה חמשת אלפים. לפי הפקודה הם דופקים בנימוס על הדלת, מחכים שהדלת תיפתח, ואם לא – נכנסים לבית בכוח, עורכים חיפוש בכל החדרים, באסם, באורווה, בכל פינה בחצר, אפילו בחביות של הכרוב הכבוש. הם לוקחים לעצמם כסף ודברי ערך, בטענה שהם מחרימים רכוש עבור הצבא. הורי הצעירים שגויסו מקללים את החיילים, מנופפים לעומתם בצלב כדי לגרש את השטן הקתולי, מרימים לעומתם גביעי יין מלאים במים, פעולה שתגרום למותם בקרוב. האימהות צורחות כמו עורבים למראה גוזלן שנפל מן הקן, שורטות את ידי החיילים ומושכות בשערותיהם.
     
    בפאתי הכפר כחצי תריסר בקתות שבהן לא מתגלה התנגדות לגיוס. בחצרות אין שום דבר מועיל – אסם, אורווה, רפת או מכלאת חזירים. הגברים חובשים כיפות ונראים שונים מבני הכפר – הם כהי שיער, בעלי זקן ופאות לחיים ארוכות. הם מדברים ביניהם בשפה דומה לגרמנית, אבל במבטא משונה. בחדר המגורים עומד ארון עם ספרים גדולים, כמו בבית של כומר, אבל על הקיר אין איקונין. יהודים, כנראה. הצבא הצרפתי, שדוגל בחירות, שוויון ואחווה, מגייס גם אותם, אף על פי שהם נראים בלתי מתאימים.
     
    יצחק מקבל בדעה פזורה את החיבוקים והנשיקות. "מוֹן שֶׁרִי, סוּאַ קוּרָזֶ'ה", יקירי, חזק ואמץ, אומרת יוכה, מנסה להרגיל אותו לתפקיד החדש. היא מכניסה לתרמילו קופסת עץ מלאה תערובת של חלמון ביצה מבושל בשמן פשתן, סגולה נגד פציעות ודלקות. מאיר נראה כמתעלם מכל המתרחש.
     
    – מה לנו ולמלחמות? הוא אומר ומושך בכתפיו מול חוסר ההיגיון של המצב. האם לא מוטב היה לשלוח שתדלנים שיעזרו לפרידריך וילהלם ולנפוליאון ליישב את הסכסוך ביניהם?
     
    – מה לנפוליאון ולשתדלנים יהודים? עונה לו יצחק, נדהם מדיבורים מנותקים כל-כך מהמציאות. הוא רגיל לנהל את השיחות עם אביו בשאלות שאין עליהן תשובה.
     
    כשהבן עם שני מלוויו עטורי הנוצות כבר על סף הדלת, מאיר מחבק את כתפיו הרזות מדי של בנו, ואומר באזנו בחיוך מתבדח:
     
    – אל תהרוג יותר מדי יהודים ברוסיה, שמעת? ואם תיפצע, חס ושלום, תנשוף על המקום הפצוע ותלחש את המלים 'לחנה מחנה רחנה',  עם דגש חזק על הנו"ן – זה עוצר שטף דם ומונע מהפצע להתנפח. הבן סב על עקביו ונצמד לרגע בשתיקה אל חזו המוצק של אביו.
    *
     
    החייל הצרפתי בעל הכובע מקושט בנוצות עובר מבית לבית ומחלק מעטפות חתומות עם הודעות על החיילים בני המקום שנפלו בספרד. יוכה צמה באותו יום, למרות השבת, כדי לבטל חלום רע שחלמה בלילה. בחלום ראתה את אבריו הכרותים של בנה מובלים באלונקה לתנור גדול, כמו נתחים של עגל לתנור אפייה. היו לה הרבה חלומות רעים מאז הגיוס של יצחק, אבל מאיר לימד אותה לומר בבוקר "היה לי חלום טוב היה לי חלום טוב היה לי חלום טוב" ולומר אמן. יוכה מסתכלת בחייל בעיניים קרועות, בשתיקה, וקורסת על רצפת העץ. שכנה טובלת תפוח בחומץ ומקרבת אותו אל נחיריה, מסירה את נעליה ומניחה את התפוח בנעל השמאלית, כך תיכנס לתוכה המרה השחורה.
     
    – אין מי שיגיד אחרינו קדיש! אומר מאיר בעיניים מזוגגות כשהוא מגיע הביתה לשבת. אחר כך הוא מטיח את ראשו ברצפת הטיט וגועה בבכי שנשמע כמו געייה של שור. יוכה מחזיקה אותו בזרועותיה בכל כוחה, כמו שמחזיקים שני שברי צלחת שנשברה, מחזירה אותו למיטה ושוכבת לצדו.
     
    האם לשבת שבעה? במכתב נאמר שהוא נהרג לפני חודשיים. הרטה השכנה נכנסת מדי פעם לבית כדי לנקות ולבשל, ומנסה לשכנע את יוכה שתאכל משהו, שתשתה משהו. היא מחזירה לה מבט קפוץ. גם בעלה של הרטה גויס ולא חזר, אבל היא חייבת לקום בבוקר ולהאכיל את הבנות ואת העזים.
     
    יוכה לא קמה מהמיטה. היא מסרבת לאכול ולשתות. היא יושבת יומם ולילה בפינת המטבח, מחזיקה בחיקה תרנגולת שחורה, שמדי פעם עולה על שולחן האוכל, מנקרת פירורים, מלשלשת וחוזרת לקנן בחיק המצטנן. יוכה לא מדברת. כשמאיר מנסה להאכיל אותה בכפית דם קרוש של תיש, סגולה לריפוי כאב פנימי, היא קופצת את שפתיה. פניה מחווירים ומתמזגים עם הכרית. היא גוססת לאט, בשקט. גופה כבר מצומק כמו גוף של ילד כשהוא נושא אותה בסדין לטבול בקערת פח מלאה מים פושרים שלתוכה הכניסו עצם של מת מתוך קבר – סגולה מותרת רק במקרה של פיקוח נפש ממש. הסַפָּר מניח על גופה עלוקות כדי להקיז לה את הדם הרע. כפות רגליה יבשות ונוקשות כעץ כשהוא עוטף אותן בתחבושות טבולות בשומן חזיר לאור שלושה נרות, בשעה שבין הלילה ליום. כשמאיר מוצא אותה ללא רוח חיים במיטתה הוא לא ממהר להזעיק את החברה קדישא מקאסל. הם ימהרו לטמון אותה באדמה באותו יום, והוא רוצה לשבת לידה, להרגיש את קרבתה, עוד לילה אחד.
     
    בגשם שוטף מאיר מוביל בעגלתו את גופתה של יוכה ל"מקום הטוב" – כך קוראים כאן לבית הקברות היהודי בקאסל. יהודים שגרים בכפרים אינם יכולים להיקבר קרוב לבית, כי לבית קברות יש צורך ברישיון. הרישיון לבית קברות יהודי בקאסל ניתן לפני דורות רבים לאחד מיהודי החצר, שקיבל גם רשות מיוחדת לקנות אדמות.
     
    כל החודש שלאחר מכן מאיר שותה לפני השינה יין שבתוכו מעורבת צואת חתול יבשה, סגולה ידועה נגד עצֶבֶת, אבל הוא לא מצליח להסיח את דעתו מתמונתה של יוכה לבושה כתונת לילה אפורה, שוכבת שטוחה על גבה, עיניה דוממות, פעורות, והוא עצמו פוסע שעות על שעות לאורכה של מיטה הלוך ושוב, כדי לרסן בתוך עצמו את הכאב, ומדי פעם מדליק לעצמו סיגריה, שואף עמוק את תוכו את גל העשן, טובע בתוכו. לראשונה בחייו הוא אוכל לאט, מכריח את עצמו להגיש את הכף אל הפה, מועך בלשונו את האוכל בלי חשק. כשהוא יוצא שוב עם העגלה הוא שוכח מה עליו לשים בה, באיזה סדר. בדרך הוא שואל את עצמו פתאום לאן בעצם הוא הולך.
    • חמוטל בר-יוסף
      צילום: בועז אופנהיים
    • חמוטל בר-יוסף

      חמוטל (בורשטיין) בר-יוסף (נולדה ב-1940) היא משוררת, סופרת מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרצה באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם.

      היא כלת פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990) פרס האישה היוצרת (1999), פרס הנשיא לספרות (2002), פרס ברנר (2005). שיריה הופיעו כספר בתרגום לרוסית (פטרבורג 2004), אנגלית (ניו יורק 2008), הונגרית (בודפשט 2009) ולאחרונה גם לערבית (קהיר 2010).

     
  • המלצות נוספות
    • הרצל
    • הכריש
    • על שירת זלדה
    • מוסיקה
    • קריאות ושריקות
    • הישתוות
    • שווה לך
    • 21 מחשבות על המאה ה-21
    • תאיר - המסע של אילנה ראדה בעקבות האמת
    • ממה עשוי התפוח?
    • הסדק
    • כל דבר קטן