הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • העיקר מזל שיהיה לה
  • העיקר מזל שיהיה לה
    נעמה חיזקי | 2012 | פרוזה מקור | 170 עמ' מודפסים

    "העיקר מזל שיהיה לה" ביטוי הנוגס בשלמות האישה ומערער את היותה ישות עצמאית, בעלת רצונות, שאיפות משלה, לקרירה, או לעצמאות מחשבתית ורגשית.

     

    אישה, מוכשרת ומצליחה ככל שתהייה, לעולם לא תהיה שלמה, אלא אם "מזל יהיה לה" היינו התחתנה, גידלה ילדים לצידו של בעלה, הגבר, ראש המשפחה.

     

    זה העולם בו גדלה נעמה. בבית חסר שמחה וחיים שכל מהותו הוא השרידות, מציאת הבעל, מישהו שיבחר בה, יתחתן עימה וכך יסב את מזלה.

     

    באומץ מוסרי ובכנות נדירה, מתארת נעמה את התהליך שעברה לאורך השנים. התהליך שתחילתו כניעה לתכתיבי הסביבה והחינוך, נישואם וילדים, ציות מחלט ומובנה לרצונותיו של בעלה, המשכו בהתעוררות מחיים משוללי זכויות, וסופו בגירושים, עצמאות וחירות.

  • ספר דיגיטלי
     
    19
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • קמתי ועזבתי


    הקול הפנימי שלי שוב זועק, קומי, צאי, אי-אפשר עוד, את חייבת!
    הראש מנסה לסנן אותו, לא, לא יכולה, איך אצליח, איך אשרוד עם שני ילדים? מה אומר להם? זה קשה מדי, עוד קצת... תתאפקי.
    וביחד עם זאת, חייבת לקום וללכת, חייבת להציל את שניר, יואב ואותי. אבל איך?
    אני נחנקת, שרירי העורף מתוחים, זרמי כאב מציפים אותי ואני משוועת למעט חמצן, לאתנחתא קלה.
    בקיץ 2006 הייתי מפורקת. הייתי מתחת לשטיח שעליו מרבית האנשים דורכים, חזקים יותר וחזקים פחות. ובכל זאת עשיתי את זה. מילטתי את עצמי ואת ילדיי מהבית השקוע באווירה מחניקה ודורסנית. כל העת ניקר בי געגוע לחבריי שהקיפו אותי, לעבודתי שאתגרה אותי, למכריי שחיכו והאמינו בי. כל אלה היו עבורי חמצן, כך שתלשתי את עצמי מעליהם ווויתרתי על לא מעט דברים שאהבתי, שמאוד אהבתי.
    ייתכן שנמוך יותר מזה אין. כך שהאפשרות שנותרה לי היא רק לטפס בחזרה מהמתים אל בין החיים.
    שלחתי קודם את שניר ויואב לארץ. ככה יהיה לי קל יותר, חשבתי.
    שכבתי בסלון על הספה והתבוננתי על פסי הצבע על הקיר בגב הפסנתר. פס צר סגול, וצמוד אליו פס כחול, אותו העדפתי להרחיב יותר. גיל זלזל בבוטות וטען כאילו הכנסתי אותנו לטייבה. למרות זאת נהנתי מפרויקט הצביעה ומהצבעים כל פעם מחדש. מבטי נדד לספות בסלון. בתחילה התלבטתי איתן המון זמן, נזכרתי כיצד נסעתי למרפדיה בעיר, יצאתי וחזרתי כל פעם עם בד אחר, עם שרטוט שונה, עד שהתחברתי אליהן. רצפת העץ בבית והאח הקרינו חום מעצמם. מול האח שכנו שלושה חלונות זכוכית לאורך כל הקיר, מהתקרה ועד לרצפה. אלו כבשו אותי מהפעם הראשונה שראיתי את הבית. לכל חלון קניתי אדנית בגודל המתאים. תחושת שייכות וגאווה עטפה אותי בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה. אהבתי את פנים הבית והתחברתי לכל פינה שכזו. בעונה הגשומה שטפו טיפות ענקיות את החלונות, והכניסו פנימה את הגשם בכל עצמתו. בשעות הקשות, נפשי היתה נשטפת במים מחיים, וכך הייתה זוכה בנשימה הבאה.
    התכוננתי שוב, רק עם עצמי, לשינה, כמו שעשיתי פעמים רבות קודם לכן.
    "את לא שפויה, איך את עושה דבר כזה? את הורסת את הילדים, זורקת אותם".
    הוא צועק מחדר השינה.
    "שולפת אותם ממערכת חינוך מעולה ומשליכה אותם לבתי ספר בארץ. את לא שפויה".
    הוא הטיח בי מילים קשות. הוא ידע שהמיתר הרגיש ביותר שלי הוא שניר ויואב, והוא פרט עליו, לכל אורכו ובכל העצמה.
    הם לא כאן, הזכרתי לעצמי. שיצעק כמה שהוא רוצה ויאמר מה שיבחר, מותר לך לבכות. תקופה ארוכה ליווה אותי גוש שהלך והתעצם בגרון. כעת אוכל לשחרר ולהניח לו להתפרק לאיטו לחלקיקים. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן, מפוררת אותו לאבק.
    זה נכון, רציתי ששניר ויואב ילמדו בבית הספר הדיפלומטי הפרטי ללא האלימות ששוררת בבתי הספר בארץ, שירכשו אנגלית ברמת שפת אם, שיחוו תרבויות ומקומות בעולם. רציתי עבורם את השמיים. הרי לשם כך הסכמתי לצאת לשליחות. וכעת אני גוזלת מהם את היתרון החשוב הזה שכה רציתי להעניק להם. שהאמנתי בחשיבותו.
    "אני מקווה שאוכל להעניק להם בית בריא יותר, ובעזרת האווירה בתוכו, הם יוכלו להתמודד עם הקשיים בבתי הספר," השבתי. והמשכתי לסנן ביני לבין עצמי "דבר שאני לא מסוגלת לעשות כאן איתך".
    אבל לא הייתי משוכנעת. הרגשתי חצויה. הרגשתי שאני תולשת אותם מסביבה חיצונית נהדרת.
    כל מה שבמעגלים שמחוץ לגיל ולי היה נפלא, מצמיח, בונה. ואת כל זה אני צריכה לנטוש.
    על כל זה אני צריכה לוותר משום שהאווירה ביננו רקובה והורסת? אני זו שצריכה להתקפל, לוותר, לקום וללכת.
    הובלתי פרוייקט מרתק באו"ם. סביבת עבודה מפרגנת, אנשים המכירים את רבגוניות העולם, שונים, ובכל זאת נוהגים תמיד בסובלנות איש ברעהו. בכל יום מחדש הם מסוגלים להבחין בחלק המלא של הכוס. אנשים נעימים שחיוך תמידי על פניהם, שנרתמים למלא את החלק החסר, בכל שלב ובכל מחלקה. השתתפתי בקורסים מקצועיים, נחשפתי לכלי עבודה ונחלתי הצלחה עצומה. כל יום בבוקר, בחיוך מאוזן לאוזן, הייתי מציגה בגאווה את כרטיס העובדת שלי, ומברכת על כל יום של התנסות כזו. הייתי גאה בעצמי.
    שניר ויואב פרחו בבה"ס, עשו חיל מבחינה אקדמית. האווירה הסובלנית הביאה את שניר, יואב, וגם אותי לנסיקה.
    שניר, כמו תמיד, מצאה חברות בקלות ויואב שתמיד נחשב לחנון בית הספר, זכה לחברה הולמת. אין ספק, החברה הרבגונית והסובלנית מסביב היתה משכרת ואנחנו התמזגנו עם הסביבה.
    נהנתי בכל פעם שהייתי מתבוננת ביואב או בשניר עם החברים. לעומת המצב בארץ, בו הם התכווצו כל פעם למול החברים שסבבו אותם. ואילו שם, זה היה נקי , נטול מניפולציות וטהור כפי שילדות צריכה להיות.
    כל בוקר הנהג היה מביא אותם לבית הספר, ובצהריים העוזרת היתה מקפיצה להם ארוחה חמה. סוג של פינוק שרק שם יכולתי להעניק להם.
    אז לא יכולתי לשים את עצמי קצת בצד? הרי הם החשובים באמת, הרי עבורם אני נמצאת כאן.
    לא עוד. לא נותר בי כח, לא יכולה לשאת יותר. לא נותרה בי יכולת לנשום.
    זה היה לילה עמוס במחשבות ובטלטלות פנימיות. אני מאמינה שנמנמתי והתעוררתי לסירוגין. עם אור ראשון הריסים היו דביקים, עיני שרפו עד כי התקשיתי לפקוח אותן. גיששתי אחר הטלפון ומיד התקשרתי לארץ, לוודא ששניר ויואב הגיעו. יופי, הם אצל הוריי. אני מקווה שיבלו מעט, שיחוו חופשה ללא בקורת מצידו. שיקבלו אהבה וחום כמו שתמיד רציתי להעניק להם.
    עוד שבוע אסיים את הפרוייקט באו"ם ואוכל להצטרף אליהם. הבית בחלקו כבר ארוז. בימים האחרונים ארזתי כדי שיואב ושניר יבינו שאנחנו עוזבים, ובעיקר כדי לעזור לי. לעזור לי להבין שאני סוף סוף מעזה ובאמת עוזבת.
    נדרשו לי כוחות עצומים להעביר את הימים האחרונים במחיצתו. שמחתי שהילדים אינם, ונעדרתי רוב שעות היום מהבית. הייתי קמה מוקדם בבוקר ובורחת לשולחן העבודה שלי באו"ם. עובדת שם בטירוף, מדלגת על ארוחת הצהריים ומסתפקת בקפה. כך עד שעות הערב המאוחרות, ואז חוזרת מותשת הביתה. יכולתי להתעלם מגיל, חסכתי בהצגות שתמיד היו לטובת הילדים ונגסו בי כשהן מכלות את כוחותיי הנפשיים המדוללים במילא.
    כמו בכל פעם, לאחר השאגות וגילויי הבוז, באות מילים מרגיעות, "מרגישה טוב? את רוצה תה?", "את חושבת שאני לא מתבייש בהתנהגות שלי באותו ערב?"
    אני מקשיבה לו ותוהה לאיזה ערב מכל הערבים הוא מתכוון.
    "אני מצטער על הדרך שדיברתי", "לא התכוונתי", "לא אמרתי", "אני אשתדל". וזה תמיד עובד... זה תמיד מחזיר אותי חזרה לחיקו.
    גם הפעם זה היה מצליח אם יואב או שניר היו איתנו. הייתי נתונה בסערת רגשות, רוצה ללכת, לברוח כמה שיותר מהר, ומצד שני לא מסוגלת. נותנת לו להצליח שוב, כמעט.
    עצמתי עיניים. לא הפעם, נעמה, זה לא מביא לשום מקום טוב, הוא מנסה רק לרצות אותך. מה שחשוב לו זה הוא עצמו. לא את חשובה ולא הילדים. אני עוצמת שוב את עיני ומנסה בכוח לשחזר את ההתפרצויות שלו, זה עוד טרי, העוצמות שהשתחררו באותם רגעים. האלימות המילולית, ההתעללות הנפשית שספגת כל השנים, המכות שיואב חטף. די! את חייבת לדאוג לעצמך, לשניר וליואב. יש לך אחריות למה שאת מעבירה לשניר, יום אחד גם היא תהיה אישה.
    נסעתי לארץ, עם המון ספקות שמנקרים בי וקושי עז לא לחזור לסביבה שאני כל-כך אוהבת.
    התחננתי בפניו, "בוא ניסע כמשפחה לטיול. ננסה הפעם טיול פארקים. יואב ושניר יגדלו עוד מעט, יש לנו זמן מוגבל לבלות איתם. יש לנו עכשיו אפשרות, לא יודעת מה יהיה מחר".
    "לא!" הוא השיב בנחרצות. ניסיתי שוב, כמו ילדה קטנה שזקוקה לאישור על מעשיה, שזקוקה לחיזוקים. "אולי בכל זאת?" "לא!" השיב, קר וזועף. כמו אמר, איך את מעזה לא לקבל את דעתי, כיצד את ממרה את פי.
    בתוכי ידעתי שהתשובה היחידה שגיל מסוגל לה היא תשובה שלילית ורומסת, אבל בכל פעם ניסיתי מחדש, קיויתי שזה יהיה אחרת, קיויתי שאזכה בחיוכו או באישורו. היו פעמים שזחלתי וחזרתי וזחלתי. כל ההתנהלות הזו גרמה לי עם הזמן להתכווץ יותר ויותר בתוך עצמי, כקיפוד שמגן על עצמו, שלא רוצה דבר מסביבתו, שחושש מכולם וסומך רק על עצמו, ואולי משהו אחר לגמרי.
    היום אני מעט אחרי, אבל ההתנהגות הזו עדיין מקטינה ומצמררת אותי. היא הותירה בי צלקות וכנראה גם מרירות כלפי הקרובים אלי.
    חזרתי בזחילה ושאלתי אותו רגע לפני שהזמנתי כרטיסים, אולי... "מה פתאום!" הוא שאג, תוך שהוא משליך כלי שהיה בידו בשאט נפש.
    נותרה לי הברירה לוותר ולהיצמד לגיל או להמשיך לתכנן עבור יואב, שניר ועבורי. תוך התלבטות קורעת. תוך מוסר כליות ודמעות שחונקות אותי... הזמנתי!
    אין לי מושג מה הביא אותי להעז ולהזמין, למרות כעסו המשתק ומבטו המאיים, אבל אני שמחה על כך, ומודה לעצמי ולשארית כוחותיי.
    נראה שבאותה עת תיפקדתי במקביל לעצמי. התקדמתי כמו רובוט עם משימותיו, פעלתי מבלי לחוש, כאילו הייתי חיצונית לעצמי. רציתי להגשים לשניר וליואב את החלום של ארץ המשחקים והאגדות, ולחלוק איתם את החוויה. קניתי כרטיסים, שילמתי, ארזתי, טסתי ועשיתי את כל מה שכרוך בטיול. במקביל רציתי שכל יום, כבר בתחילתו יגיע לסיומו. עם זריחת החמה רציתי לשוב ולעצום את עיני, להתכווץ במיטה ולהשאר שם. שלא אצטרך לעשות דברים לבדי, דברים שאינם עולים בקנה אחד עם רצון הגבר שלי.
    גיל היה ממשיך בעולמו הברור, בתבנית ברורה, באותו נתיב מוכר ובטוח. הטלטלה הזו היתה עבורו בלתי צפויה והפחד מהלא מוכר הוציא מתוכו חלקים אלימים. פרצופיו הפכו מבקרים וקשים, כאלו שמשדרים שאין מקום לדבר פרט לתבנית אחת ויחידה. כשהוא מטיח את כף ידו בעוצמה על השולחן המסר היה "תתאפסי על עצמך ותחזרי לתלם". המחשבות שלי היו בבחינת חריגה מטופשת.
    כדי לחיות בשלום עם גיל הייתי אמורה להישאר כנועה וצייתנית ובעיקר – צפויה.
    וגם אז בודאי הוא היה דורס בעוצמתו, כי זה גיל.
    האם המשמעות היא לוותר על עצמי למען שלום בית? האם עליי לאפסן את התוכניות שלי, כל פעם מחדש, כמו אמי, ולשוב ולהסתפק בחיים שמנווטים על-ידי הקפטן שלי, גיל?
    במהלך הטיול עם שניר ויואב, התקשר גיל ומלמל באזניי שהיה נהנה לו היה עמנו.
    מה יכולתי לקחת ממשפט כזה? לחוש חרטה? להצטער שלא חיכיתי לזמן מתאים עבורו? האם היה כלל זמן חלופי שמתאים עבורו?
    היום אני ייודעת שלא היה דבר כזה. המשפט נועד ליצור היסוסים, לגרום לי לטלטלות פנימיות עם עצמי, למוסר כליות, ובעיקר לחזק את ההזדקקות שלי לגיל.
    עם הנחיתה בארץ, לאחר הטיול שלנו, קיבלתי את הדירה שעזבנו לפני השליחות. קניתי שני גלוני צבע ענקיים ורתמתי לטובת העבודה שתי חברות שיבואו לעזור לי לצבוע את הדירה.
    נזקקתי לחברות הרבה מעבר לעזרה הפיסית בצביעת הבית. רצונן להרתם היה עבורי כתמיכה בהתנתקות מגיל, כחיזוק אדיר לדרכי החדשה. אולם אחת הופיעה ביום הראשון, והתעייפה בסיומו. השניה לא טרחה כלל להגיע. חשתי שוב בפעם המיליון שאולי אני טועה...
    התחלתי בהלקאה עצמית ובדקתי אם הגזמתי. לו היו מבקשים ממני, האם הייתי עוזרת? ואם לא, הייתי לפחות מודיעה קודם. ייתכן שלא הייתי צריכה להעמיד אותן מול בקשה כזו. למרות הבטחותיהן הן לא יכלו לעזור לי. הן לא יכלו לספק את האישור לדרכי, ודאי שלא במקומי, במקום המצפן הפנימי שלי.
    ייתכן שהן חשבו שאיבדתי את דעתי ונרתעו. השתוקקתי לאישור חד משמעי לעזיבת גיל. הייתי זקוקה מהן לחיזוק להתחלה החדשה. נזקקתי לו נואשות מכולם כמו אוויר לנשימה.
    שוב הזדחלה תחושת חנק לגופי. הסתובבתי בבית נטולת אוויר וכוחות, עברתי בין החדרים הריקים, נטולי החיים, והסתכלתי על הקירות. מתי שהוא, מתוך תשישות, נשכבתי באחד החדרים כשאיברי פשוטים לצדדים, גופי מרוח על הרצפה ומבטי נעוץ בנקודת התאורה, למעלה, בתקרה. שכבתי כך דקות ארוכות, תוהה אם טעיתי.
    התהפכתי על הבטן, הצמדתי את המצח לרצפה ועצמתי את עיני. האם עד כאן אני יכולה ולא יותר? אסור לי, לא כעת. אסור לי לוותר. התחלתי לחבוט עם כפות הרגלים ברצפה חזק יותר ויותר. שוב ושוב. עד שהן כאבו. ואז הפסקתי. לו רק הייתי יכולה לבכות.
    למרות שנותרתי עם מברשות הצבע ובית שלם לצבוע, שכבתי מאובנת כשעה, ואז הסטתי את מבטי לחלון, גלגלתי את עיני שוב לקירות סביב, ניתקתי את עצמי מהמרצפות הקרות וחזרתי למלאכה. במשך כשבועיים וכנראה גם בצורה לא מקצועית צבעתי באיטיות את הבית. קירות שצבועים יותר וקירות שצבועים פחות. באור יום או בתאורת לילה. לקחתי את הזמן הזה לרגיעה נפשית טוטאלית. ניסיתי לעבוד עם הגוף ולתת לנשמה אתנחתא. בתום כל יום הייתי מנופצת גופנית, דבר שטשטש את מצבי הנפשי. יום אחר יום הייתי מתייצבת מול הצבע והקירות. כשסיימתי את שלב הצבע, רכשתי לשניר וליואב מיטות, ספרי לימוד, בגדים, מעט מצעים ומגבות, כלי מטבח מינימלים, כדי לאפשר קיום בבית.
    לא העזתי להוציא עבורי אגורה, למעט למזון. את בגדיי סידרתי במזוודות במקום בארונות. הייתי ישנה עם שניר או יואב במיטות שלהם, עד שהבנתי שנמאס להם לישון איתי. אחרי הכל, עד איזה גיל אפשר לישון עם אמא במיטה? נרתמתי לחיפוש מיטה וארון לבגדים שלי. חיפשתי שוב משהו מינימליסטי. משהו שרק יענה על הדרישות. לא יותר.
    יואב ושניר התחילו את שנת הלימודים עם תיקים חדשים וחברים חדשים- וותיקים. והדברים נראו אפשריים; לא קלים, אבל אפשריים.
    ואז הגיע גיל. לבקר. בבת אחת איבדתי את דרכי, איבדתי את הבטחון שכמעט היה כבר שלי. ביום הראשון הוא הצטרף וליווינו את יואב ושניר לביה"ס. בדרך חזרה, גיל החל לשטוף אותי באמת היחידה, האמת שלו. הוא חזר וצעק שאם לא אתחיל טיפול פסיכולוגי, קרוב לוודאי שהוא ייאלץ לאשפז אותי. ה"ד"ר שלי" מאבחן ויודע מה אני צריכה ועד כמה.
    באותן דקות נפגעתי מאוד. עד כמה הוא מחשיב עצמו ועד כמה הוא דורס אותי. כמה רצון להרוס. למרות המילים הפוצעות והמכאיבות, נראה שהשבועות האחרונים בלעדיו העניקו לי מטען חדש. מטען שבעזרתו יכולתי להשיב לו "כדאי שתתבונן מעט במראה, הרי לא ניתן להאשים בחוסר שפיות גם את אישתך הראשונה, וגם את אישתך השניה ולהשאר שפוי."
    נדרש לי אומץ רב לומר לו משפט כזה. עד עכשיו אני שומעת את השקט שאחרי.
    מסעותיי עם שניר ויואב לדרום אפריקה, לתאילנד, לארה"ב, החלטתי האמיצה להשאר בישראל, כל אלו ועוד החלטות יומיומיות, ובעיקר ההשענות החדשה על עצמי, סימנו עבורי שרשרת נצחונות קטנים במאבק ארוך ומפרך.
    אהבתי את נצחונותיי לא משום שהם היו נצחונות על גיל. הם אף לא נועדו להכאיב לו, אלא לחזק ולשמור עליי, וככאלו הם היו שלי ועבורי. בצד החיזוקים, גם התלות שלי בגיל הלכה והתערערה. למחרת, מוקדם בבוקר, למרות הסערה שאחזה בי, אספתי עצמי וביקשתי ממנו לעזוב.
    והוא, שוב. אחרי ההתפרצות מגיע רוך: "אבל זה הבית שלי", "אתם העוגן שלי". הרגשתי שנפשי נשרפת ובוערת בתוכי. הרגשתי כיצד היא מתהפכת ואינה מוצאת מנוח, אינה יכולה למצוא את דרכה בשקט ובבטחון.
    למזלי, לאחר יומיים נוספים שהשריפה מכלה בי פנימה, קראה לו העבודה לעזוב ולחזור מעבר לים. וכך נצלתי.
    במקביל לבית, לילדים ולטיפול המינימלי בעצמי, הייתי חייבת למצוא עבודה. כאחת שלא יודעת לקחת או להעניק לעצמה וחסרת סלחנות משוועת למצב העדין שהייתי נתונה בו, הרגשתי כאוכלת חינם. התחלתי לחפש עבודה ונדדתי בין ראיונות. צברתי לא מעט כשלונות, שהחלישו אותי ונטעו בי שוב ספק מנקר. הקודים הקטנים שהיו נהוגים בישראל, אופן כתיבת קורות חיים, הסלנג, הלבוש ועוד המון דברים קטנים היו זרים לי. בצד הקשיים האובייקטיבים, גיל לא האמין ביכולות שלי ובין היתר טען שאף חברה לא תעניק לי משכורת שאוכל להתפרנס ממנה.
    כל פעם מחדש הייתי מתלבשת בקפידה, בוחרת את המכנס הכחול עם חולצה בצבע בהיר שתחמיא, אבל דואגת שלא תחמיא מדי, משננת את התשובות הראויות ויוצאת באוטובוסים לראיון עבודה נוסף בתל-אביב. במהלך הראיון הייתי מגלה שאני חסרת ניסיון ההולם את גילי והייתי נשברת מחדש. הראיונות שהצטברו העצימו את תחושת הכישלון שגיל נטע בי. בבת אחת עלה בי כל מה שאהבתי בחיים הקודמים שלי. הקיר שצבעתי, הבית, והעבודה שנשמתי. עלו בי געגועים למצב בטוח וידוע. נזכרתי בישיבה בבריכה ובבילוי שבת עם יואב ושניר. נזכרתי בגיל מחייך, על אף שחיוכיו היו ספורים, בחברות מקצהו השני של העולם שכנראה לא אראה שוב. וכמובן, נשכח ממני כל מה שברחתי ממנו. היחס האלים והמשפיל של גיל נעלם כלא היה.
    הייתי משוטטת ברחובות ומנסה להבין מאין יבוא עזרי. באוטובוס התבוננתי בקנאה באנשים העושים דרכם לעבודה או ממנה. ההשתוקקות למקום עבודה ולקבוצת השתייכות הביאה אותי לדמיין את אותם אנשים זרים בעבודה, או אחרי העבודה, בבית עם המשפחה. מצאתי שאני מוכנה להתחלף איתם אף מבלי לדעת במה הם עוסקים.
    לאורך השנים, התנודתיות בין שליחויות לא אפשרה לי לגבש קריירה. זו היתה נקודה שחורה אבל היו בי נקודות אור שבגיל צעיר יותר תמיד נזקפו לזכותי. למשל, האחריות שאני נוטלת על עצמי בעבודה, היסודיות והירידה לפרטים. ואז, בכוח מחודש, הבלטתי את אלו מול המראיינים שלי. כשנשאלתי לניסיוני עניתי בקצרה, ומיד הרחבתי על חריצותי הבלתי נלאית, יצר החקרנות וכושר הלימוד העצמי שלי. בהמשך כבר הרגשתי שמבלי משים רכשתי מיומנות חשובה: הצלחתי לנווט את הראיון, ומשם הדרך לעבודה הפכה להיות ברת השגה. סוג של השרדות. למרות רצונו של גיל להחליש אותי, מצאתי עבודה עם משכורת נאה, רכב והפרשות שמכבדות עובד עם וותק וניסיון שלא היו ברשותי.
    לאחר היסוסים רבים החל להתחזק בי יותר ויותר רעיון הטיפול, רציתי עבורי יותר מאוכל ושינה. שינסתי מותניי וחיפשתי אדם שיעזור לי לפשפש בנשמתי. בתחילה איתרתי פסיכולוגית קרובה לאזור מגוריי אבל הפגישות עימה היו מתישות וריקות. לפני כל פגישה הייתי מוצאת עצמי מחפשת תירוצים לא להגיע. ידעתי שהיא רוצה לכוון אותי, אבל לא ממש חשה את מקומי.
    לא וויתרתי. רציתי מנוחה לנפשי.
    רציתי לאהוב את מה שמשתקף במראה ולהעניק לעצמי יותר מאותה פינה קטנטנה. לכן המשכתי לתור אחר אדם שארגיש עימו נוח יותר. בדקתי במקומונים ושאלתי חברות. לבסוף, איתרתי אשת מקצוע במרחק ניכר. החיבור היה מיידי וזה הקל עלי. הייתי נוסעת אליה בהתמדה, מתוך השתוקקות אדירה לחדור סוף כל סוף פנימה ולזכות בהכרה וביכולת להוביל את עצמי למקומות שאבחר.
    גיל היה מבטל את רצוני ומציג אותי באור מטופש. פעם היה מניף ידו בביטול לעומתי, פעם היה משתיק אותי, ופעם היה חובט על השולחן. המניפולציות והכוחניות שגיל נהג בי, כולן שלו. אבל המסע שלקחתי לתוך עצמי לימד אותי שאני איפשרתי למצב הזה להתקיים. זו תובנה שלקח לי זמן רב להפנים.
    היום אני יודעת כמה נכה הייתי, כמה נטולת יכולת התמודדות, כמה קטנת אמונה, עד כמה היה בי חוסר כבוד עצמי. גם דברים שרציתי, לא העזתי להרשות לעצמי מחשש לעימותים. למרות שגיל העמיק את הבור הענקי הזה, העצים את הנכות המשוועת הזו, כל זה לא נולד עם גיל. זה נולד הרבה קודם, בבית הוריי.

    • נעמה חיזקי
    • נעמה חיזקי
     
  • המלצות נוספות