הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • העולם שנשאר מאחור
  • העולם שנשאר מאחור
    הקיבוץ המאוחד, פועלים | 2017 | ילדים, נוער צעיר | 167 עמ' מודפסים
    דני בן העשר מפליג לבדו אל מעבר לים לבקר את סבא וסבתא שלו. בזמן אחר ובמקום אחר זו הייתה יכולה להיות חוויה מושלמת, אבל השנה היא 1939 והמקום הוא פולין!
     
    הביקור המשפחתי נקטע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב 1- בספטמבר, והופך למסע הרפתקאות מפחיד של בריחה מהתופת בחזרה לארץ ישראל.
    העולם שנשאר מאחור מגולל סיפור מותח ומרתק שמבוסס על אירועים אמיתיים.
     
    אורית עוזיאל, סופרת הכותבת לבני הנעורים, נולדה בישראל, בוגרת החוג להיסטוריה כללית ולספרות אנגלית.
    משנת 1989 עובדת בבית התפוצות. בספריה היא משלבת ידע היסטורי עם סיפור אנושי מרתק ומרגש.
    זהו ספרה ה 12- לנוער.
  • ספר דיגיטלי
     
    36
    ספר מודפס
     
    78 62.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1: 
    אורח מסתורי
     
    תל אביב, 15 ביוני 1939
     
    הם שיחקו בלהט במרכז הרחוב השומם, אדישים לחום ולאבק שהעלו רגליהם היחפות. הם לא הבחינו בזר שהתקרב אליהם.
    "ילדים, אולי תוכלו לעזור לי?" שאל.
    הם הפסיקו לשחק והסתכלו עליו בסקרנות. הוא לבש חליפה, לצווארו הייתה עניבה ומגבעת רחבת שוליים הצלה על פניו. ברחוב הזה, שרוב תושביו פועלים, איש לא לבש חליפה.
    "את מי אתה מחפש?" שאל חֵזִי, מחבק את הכדור השחוק שהיה שלו.
    "אני מחפש את גברת רות גְרִינְבּוֹיְם, אמרו לי שהיא גרה כאן."
    דני נדרך. האיש חיפש את אמו.
    הילדים הציצו לעברו בשאלה ולא אמרו דבר.
    דני צעד קדימה.
    "למה אתה מחפש אותה?" שאל.
    "יש לי מכתב בשבילה."
    דני שתק. מכתבים לא תמיד בישרו טובות.
    "היא לא בבית עכשיו," אמר לבסוף, "אבל אני יכול לתת לה אותו."
    האיש התבונן בילד השזוף, ששערו השחור נפל על מצחו.
    "מי אתה?" שאל בנחת.
    לרגע שקל דני להגיד שהוא בן השכנים.
    "אני הבן שלה," אמר לבסוף.
    "אתה דני?" שאל האיש בהפתעה. הוא הסתכל עליו מבעד למשקפיו העגולים וחיוך קל עלה על פניו.
    "איך אתה יודע את השם שלי?" שאל דני בחשד.
    "סבא וסבתא שלך סיפרו לי עליך."
    "סבא וסבתא שלי בפולין?"
    "הם כתבו לי עליך," אמר האיש.
    הוא הביט סביבו על הרחוב החולי שבתים קטנים וצריפים נבנו משני צדיו. אחר כך הוציא מטפחת ומחה את מצחו.
    "חם פה," אמר, "בירושלים טוב יותר."
    "אבל לנו יש ים," מיהר חזי להגיד, מתרעם על כך שהזר מעדיף את ירושלים.
    "אתה צודק," הסכים האיש, "הים עוזר בקיץ."
    "אנחנו יודעים לשחות," אמר בגאווה אליהו, אחיו הקטן של חזי.
    "חשוב לדעת לשחות," חייך האיש.
    הילדים חייכו אליו בחזרה.
    אחר כך שב ופנה אל דני. "תוכל לקחת אותי אל אימא שלך?"
    "היא בעבודה," אמר דני קצרות, "אני יכול לתת לה את המכתב."
    "אל תיעלב," אמר האיש, "אבל הבטחתי למסור לה אותו בעצמי."
    "אימא שלי תחזור רק בערב."
    האיש חשב רגע ואז אמר: "אם תגיד לי איפה היא עובדת, אגש לשם בעצמי."
    דני היסס, הוא לא היה בטוח שאימא שלו תהיה מרוצה מכך שבאים להפריע לה בעבודה.
    לפני שהספיק להגיד משהו צייץ אליהו: "היא עובדת בְּבָלְפוּר."
    "אתה מתכוון לבית החולים 'הדסה' ברחוב בלפור?"
    "כן," אמר דני בחוסר רצון.
    "היא אחות?" שאל האיש בזהירות.
    "היא עובדת משק."
    האיש נאנח בהשלמה. "טוב, אצא לשם."
    הוא פנה והתרחק במורד הרחוב.
    דני התבונן אחריו ותחושת אי נוחות מילאה אותו.
    "דני, בוא כבר, אנחנו רוצים להמשיך לשחק!" קרא חזי בחוסר סבלנות.
    דני הצטרף אל חבריו אבל המחשבות המטרידות לא עזבו אותו.
     
    בערב ישב ליד השולחן במטבח הקטן והתבונן באמו המכינה את ארוחתם. זאת הייתה הארוחה היחידה שאכלו ביחד. מאז שהתחילה לעבוד סיכמה עם פְלוֹרָה, אימא של חזי, שדני יאכל אצלם את ארוחת הצהריים.
    בדרך כלל בשעה זאת הייתה אמו של דני מעודדת אותו לספר לה איך עבר עליו היום, או שהייתה מספרת לו בעצמה דברים מעניינים שקרו בבית החולים. אבל בערב הזה היא כמעט לא דיברה. מפעם לפעם נאנחה.
    באחת החצרות פתחו שני חתולים בדו־קרב של יללות רמות. הכלב של יָשְקָה העגלון החל לנבוח בזעם.
    "שקט!" צעק לוֹבָה מהבית הסמוך והוסיף קללה עסיסית ברוסית. אל החושך הוטחה קופסת שימורים ריקה ברעש גדול והיללות נפסקו באחת.
     
    היה נדמה לו שאמו לא שמעה דבר מכל המהומה בחוץ. היא הגישה לו ביצה רכה ועגבנייה חתוכה. לרגע רצה להגיד שהוא ביקש חביתה אבל לא העז, היא נראתה מוטרדת והוא ידע שהכול בגלל המכתב.
    הוא המתין בסבלנות, מקווה שתספר לו מה קרה, אבל היא לא אמרה דבר. לבסוף לא התאפק ושאל: "נכון שמישהו בא לחפש אותך היום בעבודה?"
    "נכון, הוא אמר לי שהוא פגש אותך."
    "הוא בא קודם לחפש אותך כאן," הצטדק, "את כועסת שאמרתי לו איפה את עובדת?"
    "לא."
    "הוא הביא לך מכתב מסבא וסבתא?"
    היא הנהנה.
    "מה כתוב שם?"
    אמו הניחה את המזלג והסתכלה עליו רגע ארוך.
    "הם רוצים שתבלה את הקיץ אצלם בפולין," אמרה לבסוף בשקט.
    "הם רוצים שאני אסע אליהם?" חזר אחריה.
    היא שוב הנהנה.
    "זה רחוק?"
    "לא כל כך רחוק כמו אמריקה," הצטחקה.
    הוא שתק רגע.
    "גם את תבואי?"
    "אני לא יכולה," אמרה לאִטה, "בדיוק התחלתי לעבוד, לא ירשו לי לקחת חופש לזמן רב כל כך."
    "אז אני אסע לבד?" נבהל.
    "אתה חושב שהייתי מניחה לך לנסוע לבד?" חייכה, "לא, מה פתאום, האיש הזה שבא לחפש אותי, הוא ייקח אותך אליהם."
    דני שתק, מנסה להבין את משמעות הדבר.
    "מתי הם רוצים שאסע?" שאל לבסוף.
    "מיד כשהלימודים יסתיימו."
    "אבל זה בעוד שבועיים!" מחה.
    בבת אחת איבד את התיאבון.
    "את רוצה שאסע אליהם?" שאל כעבור זמן בהיסוס.
    אמו רכנה לעברו. "דני'לה, אם אתה לא רוצה לנסוע, אכתוב להם שאתה לא בא וזהו. אבל לפני שתחליט אני רוצה שתחשוב טוב־טוב. סבא וסבתא שלך אוהבים אותך מאוד, אתה הבן של הבן שלהם, הם רוצים להכיר אותך."
     
    באותו לילה לא הצליח להירדם. הוא התהפך מצד לצד, פעם השליך מעליו את הסדין ופעם התכסה בו. מתחת לדלת ראה את האור במטבח, אמו עוד לא הלכה לישון. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, מישהו נכנס. הוא שמע אותם מדברים בקול נמוך.
    הוא קם בזהירות ממיטתו, ניגש אל הדלת ונעמד בשקט מאחוריה, מציץ מבעד לחור המנעול.
    כשראה מי הגיע נשם לרווחה, זה היה יוֹסְקֶה, החבר הכי טוב של אבא. לרגע רצה לזנק אל המטבח, אחר כך עצר. למה יוסקה בא כל כך מאוחר בלילה?
    אימא שלו הגישה לו כוס תה.
    "תודה, רות," אמר יוסקה והעביר את ידו על פניו.
    היא התיישבה מולו.
    "אתה עייף?" שאלה בשקט.
    "הייתה בעיה במנוע, נתקענו בדרך, בגלל זה איחרתי, מצאתי את הפתק שלך רק עכשיו, כשחזרתי הביתה, מה קרה?"
    "קיבלתי היום עוד מכתב," אמרה, "מכר שלהם הביא לי אותו. הם מתעקשים שדני ייסע, הם כותבים שהאיש הזה יביא אותו אליהם, הם לא מוותרים, הם רוצים לראות אותו בחופשת הקיץ."
    "סיפרת לו כבר?"
    "לא הייתה לי ברירה, האיש היה כאן ודני פגש אותו."
    "מה תעשי?"
    היא שתקה רגע.
    "הפעם לא אוכל לסרב," אמרה לבסוף.
    היא העבירה אליו את המכתב. הוא קרא אותו בעיון.
    "אני לא יודע מה להגיד," אמר.
    היא נשכה את שפתיה.
    "מדובר רק בחופשת הקיץ, נכון?" שאל.
    "חופשת הקיץ וראש השנה, הם רוצים שהוא יהיה איתם בחגים."
    "מה הם אומרים, איך המצב שם?"
    "הם לא מזכירים שום בעיה."
    יוסקה שתק.
    "למה? אתה חושב שמשהו יקרה?" שאלה בחשש.
    הוא נאנח. "היטלר שוב מתחיל עם התביעות שלו על דַּנְצִיג..."
    "אני בטוחה שאם הייתה סכנה הם לא היו מבקשים ממני לשלוח את הילד," מיהרה להגיד.
    "כנראה שאת צודקת," אמר יוסקה, "הנה, גם אשתו של חבר בעבודה נוסעת הקיץ עם הילדים לפולין."
    רות תלתה בו את עיניה.
    "מה דעתך? טוב שהסכמתי?"
    הוא פגש את מבטה.
    "אני לא חושב שיש לי זכות להתערב," אמר לאִטו, "דני הוא לא הבן שלי."
    היא שלחה את ידה ואחזה בידו.
    "אתה הדבר הכי קרוב לאבא שהיה לו בשנים האלה, בוודאי שיש לך מה להגיד!"
    יוסקה משך את ידו מידה. "ההחלטה צריכה להיות שלך בלבד!"
    היא חייכה בעצב. "זכותם להכיר את הנכד שלהם, אחרי שגזלתי מהם את הבן..."
    "רות, את חייבת להפסיק," אמר בתוקף.
    "אבל זה נכון, אם אוֹלֶק לא היה פוגש אותי הוא היה נשאר בפולין, עם המשפחה שלו..."
    הוא קטע את דבריה. "רות, חייל בריטי שיכור התנגש במשאית של אולק ודִרדר אותו לתהום, איך את אשמה בכך?"
    דמעות עלו בעיניה.
    "איך הזמן עבר, דני עוד מעט בן עשר..."
    הם שתקו רגע ארוך.
    דני חשב על אבא שלו. הוא היה כמעט בן חמש כשאביו נעלם פתאום מחייו. לפעמים, כשהיה מתאמץ מאוד, היה מרגיש עדיין את זרועותיו החזקות, כמו תמיד כשהיה מרים אותו על כתפיו.
    יוסקה קם ממקומו. "אני צריך ללכת עכשיו אחרת אירדם לך כאן."
    רות קמה איתו. "אני מצטערת שהטרחתי אותך."
    הוא עשה תנועת ביטול בידו.
    "אני עדיין לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון," אמרה בשקט.
    "הוא הבן שלך, אף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות משהו בניגוד לרצונך."
    היא הנידה בראשה. "אתה צודק," אמרה חרש, "דני הוא הבן שלי, אבל אני לא יכולה לשכוח שהוא גם הנכד שלהם."
    • אורית עוזיאל
    • אורית עוזיאל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המשחק 2
    • המשחק 1
    • הורייזן [1]
    • הנסיך הקטן
    • החבר הכי טוב שלי
    • בית הספר לטוב ולרע 2 - עולם ללא נסיכים
    • בית הספר לטוב ולרע
    • פרסי ג'קסון וגנב הברק - 1
    • בית האדס
    • פיטר פן
    • נסיכת האפר 1
    • ארץ האגדות 3 - אזהרת האחים גרים