הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הספר הזה הוא עליך
  • הספר הזה הוא עליך
    קלייר קנדל | תרגום: קטיה בנוביץ'
    כתר | נובמבר 2014 | מתח ופעולה | 320 עמ' מודפסים

    "זה אתה. זה תמיד אתה. .. ידעתי שזה אתה, ואף על פי כן אני מאבדת את היציבות בשלג הקפוא. אני מתנודדת וקמה... הכפפות שלי ספוגות לגמרי... אני רועדת חזק כל כך שאני מצטערת שלא ייבשתי את השֵׂער. מיהרתי לצאת כדי להגיע בזמן אחרי שהתעוררתי באיחור בגלל חלומות רעים — עליך, תמיד עליך."   

    קלריסה פוחדת. רייף עוקב אחריה כבר חודשים ולא מניח לה. הוא נמצא בכל מקום שאליו היא הולכת, משאיר לה אינספור הודעות וקונה לה מתנות יקרות שהיא לא רוצה. כל ניסיונותיה לדחות אותו נתקלים בהתעלמות או באיומים.    

    ואז מגיעה ההזדמנות לחמוק. קלריסה מזומנת לשמש מושבעת במשפט. היא שמחה על ההזדמנות להיעלם, אבל גם שם רייף לא מניח לה. בעודה יושבת בבית המשפט ומאזינה לתיאור מעשי חטיפה ואונס אלימים, היא מבינה פתאום שאם היא רוצה לשרוד, עליה לספר את הסיפור שלה. אם לא תעשה זאת, הסיפור שרייף טווה סביבה עלול לעלות לה בחייה.   

    הספר הזה הוא עליך הוא מותחן פסיכולוגי מעולה, שבמרכזו גיבורה בלתי נשכחת. לא משום שהיא יוצאת דופן, אלא דווקא משום שהיא יכולה להיות כל אישה.    

    קלייר קנדל הבריטית כתבה ספר טורד מנוחה על אובססיה ומשמעותיה, שנמכר לעשרים מדינות עוד בטרם ראה אור. מאז פורסם, זכה להצלחה ולשבחי המבקרים במדינות רבות.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    69 48.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • יום שני
     
    יום שני, 2 בפברואר, 7:45
    זה אתה. ודאי שזה אתה. זה תמיד אתה. מישהו משיג אותי ואני מסתובבת ורואה אותך. ידעתי שזה אתה, ואף על פי כן אני מאבדת את היציבות בשלג הקפוא. אני מתנודדת וקמה. טלאים של רטיבות על הגרבונים שלי בברכיים. הכפפות שלי ספוגות לגמרי.
    כל אדם בר־דעת היה נשאר בבית בבוקר קפוא כזה אם רק הייתה לו ברֵרה, אבל לא אתה. אתה בחוץ, עורך טיול קטן. אתה שולח יד לייצב אותי, שואל אם אני בסדר, אבל אני נסוגה ומצליחה לא לאבד שוב את שיווי המשקל.
    אני משוכנעת שצפית בי מאז יצאתי מהבית. אני לא מצליחה לעצור בעצמי ושואלת אותך מה אתה עושה כאן, אם כי אני יודעת שתשובתך לא תהיה כנה.
    עפעפיך רוטטים שוב. זה קורה כשאתה לחוץ. "סתם טיילתי, קלַריסָה." ולא משנה שהכפר שאתה גר בו נמצא במרחק שמונה קילומטרים מכאן. השפתיים שלך מחווירות. אתה נושך אותן, כאילו ניחשת שאיבדו את מעט הצבע שיש להן בדרך כלל ואתה מאלץ את הדם לשוב אליהן. "התנהגת מוזר בעבודה ביום שישי, קלריסה, כשיצאת ככה מהישיבה. כולם אמרו את זה."
    האופן שבו אתה חוזר על השם שלי כל הזמן עושה לי חשק לצרוח. השם שלך נעשה מכוער בעיני. אני מנסה להרחיק אותו ממחשבותי, כאילו אם אעשה זאת ארחיק אותך גם מחיי. והוא בכל זאת משתרבב. מתפרץ. בדיוק כמוך. פעם אחר פעם.
    גוף שני הווה. זה מה שאתה. בכל מובן.
    שתיקתי לא מרתיעה אותך. "לא ענית לטלפון כל סוף השבוע. ענית רק להודעת טקסט אחת שלי וזה לא היה חברותי מצדך. למה יצאת בבוקר כזה, קלריסה?"
    אני רואה רק את הטווח הקצר. אני מוכרחה להיפטר ממך. אני מוכרחה למנוע ממך לעקוב אחרי לתחנה ולהבין לאן אני נוסעת. התעלמות לא תשיג את התוצאה הדרושה לי כרגע; העצה בעלונים לא עובדת בחיים האמתיים. ספק אם משהו יעבוד אִתך.
    "אני חולה." זה שקר. "בגלל זה יצאתי ביום שישי. אני צריכה להיות אצל הרופא בשמונה."
    "את האישה היחידה שאני מכיר שנראית טוב גם כשהיא חולה."
    עכשיו באמת יש לי בחילה. "יש לי חום. הקאתי כל הלילה."
    אתה מרים יד לעבר לחיי כמתכוון למדוד לי את החום, ואני נרתעת.
    "אני אבוא אִתך." היד שלך עדיין באוויר, תזכורת מגושמת לצעד השגוי שעשית. "את לא צריכה להיות לבד." אתה מדגיש את העובדה הזאת בכך שאתה שומט את היד בכבדות לצדך.
    "אני לא רוצה להדביק אותך." בניגוד לדברים שאמרתי, נדמה לי שאני לא נשמעת מוטרדת.
    "תני לי לטפל בך, קלריסה. הטמפרטורה מתחת לאפס - אסור לך להסתובב ככה בחוץ והשֵׂער שלך רטוב - זה בטח לא טוב בשבילך." אתה שולף את הטלפון שלך. "אני מזמין לנו מונית."
    שוב הצלחת לדחוק אותי לפינה. מעקות הברזל השחורים מאחורי ואני לא יכולה לסגת ממך עוד; אני לא רוצה להחליק וליפול במרווח - אנחנו נמצאים כמטר מעל הכביש. אני זזה הצדה, מתמקמת מחדש, אבל זה לא מונע ממך לגהור מעלי. אתה נראה ענקי במעיל האפור הנפוח שלך.
    מכפלת הג'ינס שלך רטובה לאחר שנגררה בשלג - לא אכפת לך גם מעצמך. האוזניים והאף שלך אדומים ומחוספסים למראה מהקור הצורב. בטח גם שלי. השֵׂער החום שלך נראה חסר חיים, אם כי הוא בטח חפוף. הפה הסגור, הזעוף שלך לא נרגע לרגע.
    רחמים עליך מתגנבים אלי, אף שאני נשמרת מפניהם ונרתעת ממך כל כך. בטח גם אתה לא ישן טוב בלילה. הדיבור ברשעות, אפילו אִתך, עומד בסתירה לאדיבות שהורי לימדו אותי. וגסות רוח ממילא לא תגרום לך להיעלם. אני יודעת היטב שרק תמשיך לעקוב אחרי, תעמיד פנים שלא שמעת, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.
    אתה מקיש ספרות בטלפון שלך.
    "לא. אל תתקשר." אצבעותיך קופאות לשמע הנימה החדה בקולי. אני מעבירה את המסר ביתר תוקף. "הרופא לא רחוק מכאן," אני מבהירה עוד יותר. "אני לא אכנס למונית אִתך."
    אתה לוחץ על הכפתור האדום ומכניס את הטלפון לכיס. "תכתבי לי את מספר הטלפון הקווי שלך, קלריסה. נראה לי שאיבדתי אותו."
    שניניו יודעים שמעולם לא נתתי לך אותו. "ניתקו לי את הטלפון. אני משתמשת רק בנייד עכשיו." שקרים נוספים. אני נושאת תפילת הודיה אילמת על שלא גילית את המספר ולא רשמת אותו כשהיית בדירה שלי. אני המומה שלא שמת לב להזדמנות הזאת. אתה בטח מתייסר בגלל זה. אבל היית עסוק, אז.
    אני מצביעה על הגבעה. "כדאי שתטייל אל הפסגה." אני פונה אל תשוקתך לרַצות אותי, מהלך חסר רגישות, אבל אני נואשת. "זה אחד המקומות האהובים עלי, רֵייף." השתיקה ארוכה מדי לפני שאני מצליחה להוציא את שמך מהפה, אבל אני משתמשת בו וזה הדבר היחיד שאתה מבחין בו; לא עולה בדעתך שזרקתי לך את העצם הזאת בתקווה שהיא תפתה אותך להסתלק.
    "אני אשמח, אם זה מקום מיוחד בעינייך, קלריסה. אני בסך הכול רוצה לגרום לך אושר, את יודעת. אם רק תיתני לי." אתה מנסה לחייך.
    "להתראות, רייף." אני מאלצת את עצמי לנקוב שוב בשמך, וכשהחיוך שלך נהיה עמוק ואמתי יותר אני נדהמת ונתקפת אשמה קלה לנוכח העובדה שתכסיס גס כל כך אכן עובד.
    אני בקושי מעיזה להאמין שהצלחתי לחמוק ומתחילה לרדת מהגבעה, מוודאת מדי פעם שהמרחק בינינו גדל. בכל פעם שאני מסתכלת אתה מביט לאחור ומרים יד, אז אין לי בררה אלא לנופף לך בחזרה בהסתייגות.
    מעתה ואילך אקח מונית לתחנה בבוקר ואציץ מהחלון לוודא שאתה לא עוקב אחרי. בפעם הבאה שאתייצב מולך אחשוב על הטווח הארוך ואציית לעלונים. אסרב לדבר אִתך או אומר לך בפעם הטריליון - באופן שאינו משתמע לשתי פנים - לעזוב אותי במנוחה. אפילו אמא שלי תחשוב שנסיבות כאלה מצדיקות חוסר נימוס. לא שהייתי חולמת להדאיג את ההורים שלי ולספר להם עליך.
    כשאני עומדת על הרציף השיניים שלי נוקשות מפחד שתגיח לצדי בעודי מאזינה להכרזות המתנצלות על ביטולים ועיכובים עקב מזג האוויר.
    אני נשענת על הקיר ומשרבטת במהירות המרבית במחברת החדשה שלי. זה הקטע הראשון שאני כותבת. המחברת קטנטנה כך שאני יכולה לשאת אותה אִתי כל הזמן, כעצת העלונים. יש בה שורות והיא כרוכה בספירלה. העטיפה בצבע שחור־מט. האנשים בקו הסיוע אומרים שאני צריכה לתעד הכול. הם אומרים שאסור לי להחמיץ שום דבר ושעלי לתעד בהקדם האפשרי כל תקרית, קטנה ככל שתהיה. אבל התקריות שלך אף פעם לא קטנות.
    אני רועדת חזק כל כך שאני מצטערת שלא ייבשתי את השֵׂער. מיהרתי לצאת כדי להגיע בזמן אחרי שהתעוררתי באיחור בגלל חלומות רעים - עליך, תמיד עליך. יכולתי למצוא זמן לייבש אותו, אבל לא יכולתי לחזות שיישאר זמן באותה הוודאות שאני יכולה לחזות אותך. השֵׂער שלי הוא כמו שרביט קרח שמעביר את הקור דרך עורי אל עורקי, כישוף שמקפיא בשר לאבן.
    היה מוכרח להיות עולם שבו הוא לא נמצא, והיא חשבה שאולי הגיעה אליו סוף־סוף. דיוקנאות של שופטים חמורי סבר היו תלויים על הקיר מול גרם מדרגות השיש. כשקלריסה טיפסה אל הקומה הראשונה היא הרגישה שהם צופים בה; אך היא לא יכלה לוותר על התקווה שכאן לא יבלשו אחריה, שמכאן תצליח להרחיק אותו.
    היא הניחה לפקידת חבר המושבעים לבדוק את דרכונה ואת צווי הזימון הוורודים, ואחר התיישבה על אחד הכיסאות הכחולים המרופדים. החדר היה חמים להפליא. בהונותיה הפשירו. שערה התייבש. זה נראה כמו מקום קסום, נסתר ממבטו. רק מושבעים הורשו להיכנס אליו, ואף נדרשו להקיש קוד סודי בטרם עברו בדלת.
    היא קפצה לשמע קול הפיצוח מהמיקרופון של הפקידה. "האנשים שאקרא בשמותיהם, נא להתייצב ליד השולחן לקראת משפט בן שבועיים שעומד להתחיל באולם מספר 6."
    שבועיים תמימים במפלט הבטוח של אולם המשפט. שבועיים תמימים הרחק מן העבודה והרחק ממנו. לבה הלם במהירות בתקווה שתשמע את שמה. היא שקעה בכיסאה באכזבה כשזה לא קרה.
    בהפסקת הצהריים הכריחה את עצמה לצאת מהמקלט של בית המשפט; היא ידעה שהיא זקוקה לאוויר צח. היא היססה רגע מחוץ לדלתות המסתובבות וסקרה את הרחוב לכל אורכו. היא חששה שמא הוא מסתתר בין שני כלי רכב להובלת עצורים, שחנו כמה מטרים בהמשך הכביש. היא חלפה על פניהם במהירות, בנשימה עצורה. כשראתה שאינו משתופף ליד אחד הפגושים, נשמה לרווחה.
    היא שוטטה בשוק, צפתה באנשים שעובדים באזור קונים מזון בריא או ארוחת צהריים אתנית בדוכנים, העיפה מבט אל פרקליטים שישבו סביב שולחן גדול במסעדה איטלקית יקרה.
    לבסוף הציצה מעבר לכתפה ונבלעה בנוחות המוכרת של חנות לצורכי תפירה. כתמיד, היא נמשכה אל בדי הילדים. בנות ים צפו בהיסח הדעת וילדות מכושפות שחו בעקבותיהן; היא דמיינה שמלה כפרית לפעוטה, גוני שכבותיה מתחלפים בים של סגול־שזיף וורוד־פוקסיה.
    הנרי היה שונא את זה. חמוד מדי, הוא היה אומר. רגשני, הוא היה אומר. יפה מדי, הוא היה אומר. לא מקורי, הוא היה אומר. צבעים פשוטים הכי טובים, הוא היה אומר. אולי מוטב שכישלונם להביא ילד הפריד ביניהם.
    היא התקדמה בנחישות לעבר תצוגת החוטים ופשפשה בתיקה בחיפוש אחר פיסת הכותנה בצבע ירוק־טחב, עם פריחות ארגמניות. היא מצאה אותה, בחרה את הצבע המתאים ביותר לרקע ופנתה אל הקופה עם שני סלילים.
    "מה את מתכוונת לתפור?" שאלה הבחורה.
    קלריסה ראתה עפעפיים רוטטים תחת ריסים חומים בהירים, מבט שלא יכלה להימלט מפניו, שפתיים נוטפות ריר של טירוף: הבזקים מלילו האחד של רייף במיטתה.
    היא תערוך גירוש שדים. "מצעים חדשים," אמרה.
    הם יהיו נעימים כל כך על עורה. והיא הופתעה מניצוץ של סקרנות משונה שעוררה בה השאלה מי יישן אִתה באחד הימים תחת פריחות הארגמן הזעירות.
    יום שני, 2 בפברואר, 14:15
    אני מנסה לחבר את כל החלקים. אני מנסה למלא את הפערים. אני מנסה לשחזר את כל הדברים שעשית לפני הבוקר הזה, כשהתחלתי לתעד הכול. אני לא רוצה להחמיץ אפילו ראיה אחת קטנה - אני לא יכולה להרשות לעצמי. אבל המעשה הזה מאלץ אותי לחיות הכול מחדש. המעשה הזה משאיר אותך אִתי, וזה בדיוק המקום שאני לא רוצה להיות בו.
    יום שני, 10 בנובמבר, 20:00 (לפני שלושה חודשים)
    זה הלילה שבו אני עושה טעות גדולה מאוד ושוכבת אִתך. אני נמצאת בחנות הספרים. החנות פתוחה רק בשביל האורחים שהזמנת, כדי לחגוג את פרסום ספרך החדש על אגדות ילדים. רק שניים מעמיתיך במחלקה לאנגלית הגיעו. נוכחותי מעודדת אותם להתלחש בארסיות על הנרי. אני מעמידה פנים שלא שמתי לב, מרימה ספרים ומתנהגת כאילו אני מתעניינת בהם עמוקות, אם כי המילים מתבלבלות לי מול העיניים ומובנות לי כמו יוונית בערך.
    עדיין לא ברור לי למה באתי או מה עבר עלי כשהרשיתי לך ללחוץ עלי לערבב בין יינות לבנים לאדומים. ככל הנראה בדידות ואובדן: הנרי עזב זה עתה את באת' וקיבל את משרת הפרופסורה בקיימברידג' שתכנן לקבל כל חייו. גם חמלה שיחקה שם תפקיד; שלחת לי שלוש הזמנות.
    אני לא יכולה לעזוב לפני שתקרא. לבסוף אני מתיישבת בשורה האחרונה ומקשיבה לך מדקלם מתוך הפרק שכתבת על "מבחן הכלה האמתית". אתה גומר, וקומץ עמיתיך שואלים שאלות נימוסיות. אני לא אקדמאית; אני לא אומרת כלום. ברגע שמחיאות הכפיים הספורות גוועות אני מפלסת את דרכי אל הדלת כדי להימלט, ורק הפצרתך שלא אלך עוצרת בעדי. אני חומקת אל מדור האמנות ומתיישבת על שטיח הבז' המטונף עם ספר על מוּנק. אני מגיעה ל"נשיקה", הגרסה המוקדמת שבה הנאהבים עירומים.
    אני ממש קופצת ממקומי כשהצל שלך נופל על הדף והקול שלך מפלח את דממת הקומה הראשונה הריקה מאדם. "אם לא הייתי מוצא אותך, היית ננעלת כאן למשך הלילה." אתה עומד מעלי, מביט ממה שנדמה לי כמו גובה רב ומחייך.
    אני סוגרת במהירות את מונק ומניחה אותו בצד. "אני לא בטוחה שזה גורל נורא כל כך לישון עם כל האמנים האלה." אני מנופפת בספר הכבד שלך כמו שחקנית שעושה שימוש מוגזם באביזרים. זה כואב לי בשורש כף היד. "זה נהדר. נורא נחמד מצדך שנתת לי עותק. ואתה קורא נפלא. אהבתי את הקטע שבחרת."
    "אני אהבתי את הציור שבחרת, קלריסה." אתה מניח את תיק המסמכים המתפקע שאתה נושא ביד אחת ואת שתי כוסות היין שאתה מחזיק ביד השנייה.
    אני צוחקת. "יש לך גופה בתיק הזה?"
    עיניך מנתרות אל התפס הננעל כמו כדי לבדוק שהוא סגור כמו שצריך, ועולה בדעתי שיש לך סודות שאתה לא רוצה לחשוף. אבל גם אתה צוחק. "סתם ספרים וניירות." אתה מושיט לי יד. "צאי מהמחבוא. תני לי ללוות אותך הביתה. חשוך מדי שתסתובבי לבד."
    אני מושיטה את ידי, מניחה לך לעזור לי לקום. אתה לא משחרר את היד. אני מחלצת אותה בעדינות. "אני אסתדר. אתה לא צריך ללכת לארוחת ערב חגיגית, פרופסור?"
    "אני לא פרופסור." העפעף שלך רוטט. הוא רוטט כמה פעמים, במהירות, ברצף, כאילו חרק קטן מסתתר בפנים. "הנרי קיבל את המשרה הזאת בשנה שהגשתי מועמדות. לא היה לי סיכוי מול משורר זוכה פרסים. וגם העובדה שהוא היה ראש מחלקה לא הזיקה לו."
    הנרי היה ראוי ביותר לפרופסורה, אבל אני כמובן לא אומרת את זה. מה שאני אומרת הוא, "אני מצטערת." כעבור כמה שניות של שתיקה מביכה אני אומרת, "אני צריכה ללכת הביתה." אתה נראה מרוסק כל כך שמתעורר בי צורך לנחם אותך. "זה ספר ממש מעניין, רייף." אני מנסה לרכך את יציאתי הממשמשת ובאה. "אתה צריך להיות גאה."
    אתה מרים את היין ומציע לי כוס. "נרים כוסית, קלריסה. לפני שאת הולכת."
    "לחיי הספר המקסים שלך." אני מקישה את הלבן שלי באדום שלך ולוגמת. אתה נראה מרוצה כל כך מהמחווה הקטנה הזאת; זה נוגע ללבי ומעציב אותי. אני אשחזר את הרגע הזה פעמים רבות בחודשים הבאים, עם כל הרצון למחוק אותו.
    "תשתי." אתה לוגם את היין שלך, על דרך ההדגמה.
    ואני עושה כמותך, אם כי הטעם מתקתק־מלוח כשל תרופה. אבל אני לא רוצה להעיב על החגיגה שלך, שממילא התקלקלה.
    "תני לי ללוות אותך, קלריסה. אני מעדיף ללוות אותך מאשר ללכת לאיזו ארוחת ערב מנופחת."
    כעבור דקה אנחנו נמצאים באוויר הצונן של שלהי הסתיו. למרות הסחרחורת שגרם לי היין אני מהססת לפני שאני אומרת, "אתה חושב לפעמים על אשתו הראשונה של כחול הזקן? לא מציינים אותה במפורש, אבל היא בטח אחת הנשים המתות שתלויות בחדר האסור."
    אתה מחייך בסובלנות, כאילו הייתי אחת התלמידות שלך. אתה לבוש כמו מורה אמריקני מבית ספר יוקרתי - לא המראה הרגיל שלך. בלייזר טוויד, מכנסי קורדרוי חומים בהירים, כותונת עם פסים דקיקים בכחול ולבן, אפודה כחולה. "תסבירי." אתה יורה את המילה בתקיפות, כפי שאתה עושה בוודאי בסמינרים לספרות אנגלית.
    "טוב, אם היה חדר סודי מלכתחילה והוא ציווה על גברת כחול־הזקן הראשונה לא להיכנס אליו, הרי עוד לא היו שם נשים רצוחות. לא הייתה שם שלולית דם שהמפתח ייפול לתוכה ושום כתם שיסגיר אותה. אז איזו סיבה בדיוק הייתה לו להרוג בפעם הראשונה? זה תמיד התמיה אותי."
    "אולי הוא המציא את החדר רק כשהגיעה אישה מספר שתיים. אולי אישה מספר אחת עשתה משהו עוד יותר בלתי נסלח מאשר להיכנס לחדר. הביטוי החמור ביותר של חוסר ציות: אולי היא לא הייתה נאמנה, כמו האישה הראשונה ב"אלף לילה ולילה", ולכן הוא הרג אותה. ואז הוא היה צריך לבדוק גם את כל האחרות, לוודא שהן ראויות. אבל אף אחת לא הייתה." אתה אומר את זה בקלילות, בהלצה.
    הייתי צריכה להבין, אז, שאתה לא מתלוצץ. אתה אף פעם לא קליל. אלמלא הסכמתי לכוס היין השלישית, ייתכן שהייתי קולטת את זה ומונעת את כל מה שקרה לאחר מכן.
    "נשמע כאילו אתה חושב שזה הגיע לה."
    "ברור שלא." אתה מדבר מהר מדי, בתוקף מדי, סימן לכך שאתה משקר. "ברור שאני לא חושב ככה."
    "אבל השתמשת בצירוף חוסר ציות." אני רק מדמיינת או שאני מתחילה להתנודד? "זה צירוף מחריד. וההבטחה מעולם לא הייתה הוגנת. אי־אפשר לדרוש ממישהי אף פעם לא להיכנס לחדר שהוא חלק מהבית שלה."
    "גברים צריכים מקומות סודיים, קלריסה."
    "באמת?" הגענו למנזר באת'. החזית המערבית של הבניין מוארת, אבל אני לא מצליחה להתמקד במלאכים הנופלים האהובים עלי, המפוסלים הפוכים על סולם יעקב. הסחרחורת שאני מתחילה להרגיש בוודאי דומה לשלהם, כשעולמם הפוך.
    אתה אוחז בזרועי. "קלריסה?" אתה מנופף בידך מול עיני ומחייך. "תתעוררי, ישנונית."
    זה עוזר לי להיזכר במסר שניסיתי להעביר, אם כי אני נאלצת להתאמץ במיוחד כדי לגבש משפטים. "בטח היו סודות איומים באמת בחדר ההוא. זה היה המקום של הפנטזיות שלו, המקום שבו הוא הגשים אותן."
    אנחנו חולפים על פני המרחצאות הרומיים. אני מדמיינת שפסלי הקיסרים והמושלים והמצביאים מזעיפים אלי פנים ממרום מושבם, מפצירים בי לטבוע בברֵכה הירוקה הגדולה מתחתם. טעם גופרית עומד בפי, כמו מי מעיינות המרפא במזרקה של חדר המשאבה שבחצר המנזר.
    "את מדברת על כחול הזקן בצורה מעניינת יותר מכל מבקר, קלריסה. את צריכה ללמד. היית צריכה לסיים את הדוקטורט."
    אני מנענעת בראשי כדי להכחיש זאת. גם אחרי שהראש שלי מפסיק לזוז, העולם ממשיך להתנועע מצד לצד. אני כמעט לא מספרת על הדוקטורט שזנחתי. אני תוהה במעורפל מנין אתה יודע, אבל מפסיקה בפתאומיות כי דעתי מוסחת מטבעת בחלון ראווה. היא בדוגמת צמה, עשויה מפלטינה ומשובצת יהלומים מנצנצים. זו הטבעת שחלמתי שהנרי יקנה לי בהפתעה באחד הימים, אבל הוא מעולם לא עשה זאת. אורות נעים מרצדים ומבזיקים בתוך האבנים הטובות כמו שמש בוהקת מעל ים כחול. שרשרת אורות לבנים וזהובים מעטרת את החלון ומסנוורת אותי.
    אתה מרחיק אותי מהחלון  ואני ממצמצת כאילו הערת אותי. כשאנחנו חולפים על פני החנויות הסגורות בבניינים הג'ורג'יאניים שצבעם זהב עמוק, אני כבר לא מתקדמת בקו ישר. הזרוע שלך מונחת על מותני ומנחה אותי בכיוון הנכון.
    אני בקושי זוכרת שחצינו את תחנת הרכבת התחתית, אבל אנחנו כבר מטפסים במעלה הגבעה התלולה ואני קצרת נשימה. אתה מצמיד אותי אליך, דוחף ומושך אותי, ספק נושא אותי. הבזקים מן היהלומים והנורות חוזרים אלי, נקודות זעירות לנגד עיני. איך ייתכן שאנחנו כבר מחוץ לדלת הבית הישן שהדירה בקומתו העליונה שייכת לי?
    אני מתנודדת כמו בובת סמרטוטים מצחיקה. הדם עולה לי לראש. אתה עוזר לי למצוא את המפתחות, עוזר לי לעלות לקומה השנייה, עוזר לי לתקוע עוד שני מפתחות במנעולים של דלת הדירה שלי. אני עומדת שם, מסוחררת, לא יודעת מה לעשות עכשיו.
    "את לא מזמינה אותי לקפה?"
    זה לא יכול שלא לעבוד, הפריטה העדינה המניפולטיבית שלך על הנימוסים שלי. אני חושבת על שלגייה טרוטת עיניים שפותחת את הדלת למלכה הרעה וממש חוטפת את התפוח המורעל מידיה. אני חושבת על ג'ונתן הארקר החוצה את סף דלתו של דרקולה מרצונו החופשי. אני חושבת שוב על כחול הזקן ועל חדר הדמים שלו. האם הוא נשא כל כלה חדשה מעל סף טירתו אחרי שזינקה בעליזות לזרועותיו? אחר כך הגיע חדר העינויים שמעולם לא העלתה בדעתה.
    אני מנסה לחייך, אבל פני כמדומה לא זזים כמו שצריך. "בטח. בטח שכן. אתה חייב להיכנס לקפה ולהתחמם קצת בזמן שאני אזמין לך מונית. זה היה כל כך נחמד מצדך ללוות אותי הביתה בלילה המיוחד שלך." אני מקשקשת. אני יודעת שאני מקשקשת.
    אני עומדת מול הכיור, מניחה למים למלא את הקומקום. "סליחה." המילים שלי נשמעות מעוכות, כאילו דיברתי בשפה שאני בקושי יודעת. "יש לי הרגשה מוזרה בראש."
    כל כך קשה לי לעמוד. אני מרגישה כמו סביבון. או אולי החדר הוא שמסתובב? נדמה לי שהגוף שלי נוזלי. אני שוקעת, הרגליים שלי מתקפלות בצורה מסודרת ומספקת כל כך, עד שמתחוור לי שאני יושבת על אריחי הצפחה של המטבח הפתוח שלי. הקומקום עדיין בידי, מתיז מים מהזרבובית. "אני נורא צמאה." המים אמנם מתיזים לי על השמלה, אבל אני לא מצליחה להבין איך מכניסים אותם לפה שלי.
    אתה מוצא כוס וממלא אותה. אתה כורע ברך לידי, מזין אותי במים כאילו הייתי ילדה ששותה מכוס אימון. אתה מוחה טיפה מסנטרי באצבע המורה שלך ומניח אותה על שפתיך. הידיים שלי עדיין לופתות את הקומקום.
    אתה שוב מתרומם כדי להניח את הכוס ולסגור את הברז. אתה רוכן לקחת ממני את הקומקום. "כואב לי לחשוב שאת לא סומכת עלי." אני מרגישה את הבל פיך בשערי כשאתה מדבר.
    אתה מקים אותי, תומך במשקלי. רגלי בקושי פועלות כשאתה מושך אותי אל חדר השינה. אתה מושיב אותי על שפת המיטה ומשתופף לפני, משעין אותי עליך כדי למנוע ממני ליפול. אני לא מצליחה להזדקף. אני בוכה.
    "די," אתה לוחש, מלטף את שערי, ממלמל שהוא רך כל כך, מנשק את הדמעות הזולגות על פני. "תני לי להשכיב אותך לישון. אני יודע בדיוק מה לעשות אִתך."
    "הנרי..." אני מנסה לומר. הדיבור קשה מדי, כאילו שכחתי איך עושים זאת.
    "אל תחשבי עליו." אתה נשמע כעוס. אתה מביט עמוק לתוך עיני, עד שאני נאלצת לעצום אותן. "הציור ההוא של מונק, אני יודע שחשבת עלינו, שדמיינת אותנו יחד. שנינו דמיינו."
    אני רפויה לחלוטין. אני מרגישה כאילו אני עשויה מגלים. אני נופלת לאחור. אני רק רוצה לשכב. משהו גועש בתוך ראשי, כמו הים. משהו הולם באוזני כמו תופים, זה הלב שלי, וזה הולך וגובר.
    הידיים שלך על המותניים שלי, על הבטן שלי, על האגן שלי, על שקע גבי, נעות מעלי כשאתה מתיר את שמלת המעטפת שלי.
    התכוונתי שרק הנרי ייגע בשמלה הזאת. תפרתי אותה לרגל ארוחת ערב שאכלתי אִתו ביום הולדתי לפני שבעה חודשים. שנינו ידענו שזה עומד להיגמר, אבל הוא לא רצה שימלאו לי שלושים ושמונה לבד. הלילה האחרון שלנו יחד. ארוחת פרֵדה, עם זיון פרדה. השמלה הזאת מעולם לא נועדה לך.
    אני מנסה להרחיק אותך אבל אני משולה לילדה. אתה פותח את השמלה עד הסוף ומחליק אותה מעל כתפי. ואז החדר נוטה על צדו וכל מה שקורה אחר כך לוט בערפל. תמונות שבורות מסיוט שאני לא רוצה לזכור.
    היא הייתה שקועה כל כך בכתיבה, עד שאוושת המיקרופון של פקידת חבר המושבעים הקפיצה את העט מבין אצבעותיה, והוא הועף על פני האזור השקט שבו ישבה. "האנשים שאקרא בשמם, נא להתייצב ליד השולחן לקראת המשפט העומד להתחיל באולם מספר 12." שמה היה הראשון שנקרא, והוא העביר בה זרם חשמלי. היא תחבה את המחברת לתיק כאילו הייתה ראיה מפלילה שלא רצתה להיתפס אִתה.
    כעבור שתי דקות מיהרה עם כל היתר בעקבות הסדרן. דלת גדולה נפתחה והם נמצאו במעמקיו הנסתרים של הבניין, עלו כמה גרמי מדרגות בטון מפותלים שרוח פרצים נשבה בהם, חצו את רצפת הלינוליאום של חדר המתנה קטן ומואר יתר על המידה, ולבסוף כשלו מבעד לדלת נוספת. היא מצמצה כמה פעמים כשהתחוור לה שהם נמצאים באולם המשפט. שוב קראו בשמה והיא ניגשה אל השורה האחרונה.
    הנרי היה מסרב להישבע, אבל קלריסה נטלה את התנ"ך מן הסדרן בלי להניד עפעף. היא התכוונה לכל מילה בשבועתה, אם כי קולה היה חלוש.
    לידה התיישבה אישה שמנמנה, נאה וכהת שֵׂער עם שרשרת שציינה את שמה באותיות עשויות זהב לבן: אנני. כמו מבעד לערפל קלריסה הביטה רחוק יותר ימינה, שם ישבו חמישה נאשמים במרחק מטרים ספורים בלבד ממנה, ושוטרים משני צדיהם. אנני בחנה את הגברים בעניין גלוי, כאילו תבעה מהם להבחין בה.
    השופט פנה אל המושבעים. "המשפט יימשך שבעה שבועות."
    שבעה שבועות. היא מעולם לא חלמה שיתמזל מזלה עד כדי כך.
    "אם יש למי מכם אילוצים שמונעים ממנו לשמש מושבע, נא להעביר פתק לסדרן לפני היציאה. מחר תציג התביעה את נאום הפתיחה."
    היא הרימה את תיקה, קמה ומשכה את החצאית כדי לוודא שלא התרוממה, ומיהרה בעקבות האחרים. כשחלפה על פני תא הנאשמים ראתה שאם היא והנאשם הקרוב ביותר היו מושיטים יד, הם היו כמעט נוגעים זה בזה.
    כשעלתה לרכבת היא הסירה את הכפפות, מצאה את המושב הריק האחרון ושלפה את הטלפון הנייד. גל של בחילה חלף בה. ארבע הודעות טקסט. אחת מאמה. האחרות מרייף. זה דווקא היה מאופק מצדו, שלוש בלבד.
    היא לא חייכה, כמנהגה בדרך כלל כשקראה את ההודעות של אמה - קפה זה לא ארוחת בוקר. דבר לא היה יכול להרגיל אותה לסדרות הקטנות שלו, גם אם למראית עין הן היו בלתי מזיקות.
    מקווה שאת ישנה. מקווה שאת חולמת עלי.
    אני כל הזמן מגיע למשיבון. אצלצל אחר כך.
    את תצטרכי מיץ ופירות ודברים עם ויטמינים. אני אבוא לדירה שלך.
    היא רצתה חבר שתוכל לפנות אליו, להראות לו את ההודעות; היא רצתה חבר שיגיד לה מה לעשות. היו לה חברים לפני שהנרי וטיפולי הפוריות השתלטו על חייה; לפני שהניחה לגבר נשוי לעזוב את אשתו למענה; לפני שנשים אחרות הפסיקו לבטוח בה; לפני שנעשה לה קשה מדי להביט בפניהן המסויגים ולראות את מבוכתה לנוכח מה שעשתה משתקפת בהם.
    הנרי וחבריה לא הסתדרו, אולם היה עליה למצוא דרך לציית לחוק בל־יעבור ולפיו אסור להניח למערכת יחסים להפריע לחברויות. כעת הנרי עזב, וקלריסה התביישה לנסות להחזיר לעצמה את חבריה. היא אפילו לא הייתה בטוחה שהיא ראויה להם, או שיסלחו לה אי־פעם.
    היא חשבה על חברתה הוותיקה ביותר, רוֹוִינה, שאותה לא ראתה שנתיים. האימהות שלהן הכירו במחלקת יולדות, כשערסלו את בנותיהן והביטו בים מחלונות הקומה העליונה של בית החולים. הן שיחקו יחד כתינוקות וכפעוטות. הן למדו בבית הספר יחד. אבל גם רווינה לא הסתדרה עם הנרי, אם כי היא ורווינה נעשו שונות כל כך; אולי הנרי בסך הכול זירז את ההתרחקות שהייתה מתרחשת בכל מקרה.
    היא ניסתה להתנער מן הרחמים העצמיים. היא תצטרך להשתדל יותר להתיידד עם אנשים. ואם אין לה חברים להתייעץ אִתם כרגע, לפחות יש לה האנשים בקו הסיוע; עלוני המידע שלהם הגיעו בשבת, יום לאחר שהתקשרה אליהם בפעם הראשונה.
    היא החזירה לו הודעה. אל תבוא. לא רוצה להיפגש. מידבקת מאוד.
    ברגע ששלחה התחרטה ונזכרה בעצה שכל העלונים חזרו עליה באינספור דרכים. במידת האפשר, אל תדברי אִתו. אל תתחילי שום שיחה. היא ידעה שחבריה שאיבדה היו אומרים אותו הדבר.
    היא הצטערה שנתנה לו את מספר הטלפון הנייד שלה. דבר מלבד זה לא הרחיק אותו בבוקר שאחרי השקת הספר שלו. לא ההקאה הקולנית באמבטיה. לא בליעת שלושה משככי כאבים בגלל כאב הראש הנורא, לנגד עיניו. אפילו הרעד הניכר לא הבהיר לו שהיא לא בסדר ושהוא צריך ללכת. המספר היה המוצא האחרון שלה, עסקת החליפין ששכנעה אותו לעזוב - לו רק היה לה שכל להמציא מספר שגוי כדי להערים עליו. אבל היא הרגישה רע מכדי לחשוב בצלילות.
    היא התקשרה לגארי. אילוצים, אמר השופט. כמו מה? היריון, אולי. או הנקה. לה לא היו אילוצים. מנהל ישיר שיסבול אי־נוחות קלה עקב היעדרותה לא נחשב לאילוץ.
    קלריסה ניסתה להישמע מדוכדכת, כאילו נעשה לה עוול נורא. "חשבתי שזה יימשך רק תשעה ימים. שבועיים מקסימום. זה מה שהיה כתוב בחומרים ששלחו לנו, אבל משום מה בחרו אותי למשפט של שבעה שבועות. אני כל כך מצטערת."
    "לא נתנו לך הזדמנות להגיד שאת לא יכולה? את חיונית לאוניברסיטה."
    היא לא יכלה אלא לצחוק. "אני לא. לא כמו רופאים ומורים. וגם הם לא יכולים לחמוק מזה. אפילו שופטים לא. מזכירה של ראש המסלול לתואר שני היא לא בדיוק עובדת מפתח - אבל החשיבות שאתה מייחס לי בהחלט נוגעת ללבי."
    "אבל לא ענית על השאלה שלי." לעתים נדירות הצליח גארי לגייס נימה של בוס רציני כשדיבר אִתה. "לא נתנו לך הזדמנות לצאת מזה?"
    לא היו לה שום נקיפות מצפון כששיקרה. "לא," אמרה. היא הגיעה הביתה; הרכבת נכנסה לבאת'. עורה עקצץ, על פי רוב אות ברור לכך שמישהו צופה בה, אך היא ידעה שרייף לא נמצא בקרון. היא לא ראתה אותו גם על הרציף. "לא נתנו."

    • קלייר קנדל
    • קלייר קנדל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • את
    • הנערה המושלמת
    • משהו במים
    • כל הפחדים בעולם
    • האלמנה
    • בובת סמרטוטים
    • שמי נייר בוערים
    • נא לא להילחץ
    • הבחורה על הרכבת
    • חיים כפולים
    • בחזקת נעדרת
    • מקומות אפלים