הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הסיפור של שם-המשפחה החדש- החברה הגאונה: כרך שני
    ספר מוגן
     
  • הסיפור של שם-המשפחה החדש- החברה הגאונה: כרך שני
    אלנה פרנטה | תרגום: אלון אלטרס
    המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח ב'החברה הגאונה' – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה, 'הסיפור של שם־המשפחה החדש'.
    הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, לִילה ואלנה, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת־דופן את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן הכרך הקודם – למעשה, ב־496 עמודי הספר לא נוספו יותר משבע־שמונה דמויות חדשות – אך התמורות בחיי כולן מדהימות. הספר כה מצליח להנחית שוב ושוב הפתעות מרעישות חדשות, עד ש'הטיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את 'הסופרנוס' וכותב מחדש את התיאוריה הפמיניסטית".
    הקשר הסימביוטי הייחודי בין לִילה לאלנה עוד מעמיק בספר השני, חרף כל התהפוכות. אכן, נמצא בו יותר קנאה בין השתיים, יותר שנאה, וגם תחרות על בקיאות, על כתיבה, ואפילו על לבו של גבר; ילכו ויתרחבו תקופות של נֶתק בין השתיים; ובעוד אלנה נראית כמי שהולכת ובונה את עצמה, נדמית לִילה כמי שדווקא מוחקת את עצמה בהרס עצמי. ואף־על־פי־כן, עדיין כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת, לנוכח מבטה המדומיין. הצליל המטורף של מוחה של האחת מהדהד בצליל מוחה של האחרת. בין המעשים הדרמטיים שעושה אלנה אין כמעט אחד שלא נועד להעמיד "מכת נגד" למה שנראה לה שעושה כרגע חברתה. והשורשים העמוקים שנטעה האחת באחרת אפילו בגיל עשר, מצמיחים משהו מרחיק־לכת עכשיו, בגיל 23.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 46
    הוספה למועדפים שלי

  •  
    1
     
    באביב של 1966, נסערת עד מאוד, הפקידה בידי לִילָה קופסת מתכת שהכילה שמונה מחברות. אמרה שכבר אינה יכולה להחזיק אותן בביתה, שהיא חוששת שבעלה יקרא בהן. לקחתי את הקופסה מבלי להעיר דבר, פרט לאיזה רמז אירוני בנוגע לשפע החבל שהידקה סביב. בשלב ההוא, שש שנים לאחר החתונה שלה, היו היחסים בינינו גרועים מאוד, אך נראָה שרק אני חשבתי אותם לכאלה. בפעמים הנדירות שהתראינו היא לא גילתה שום אי־נוחות, רק חיבה, ואף־פעם לא נפלטה לה שום מלה עוינת.
    כשביקשה ממני שאשבע כי לא אפתח את הקופסה משום סיבה, נשבעתי. אבל כבר ברכבת התרתי את החבל. הוצאתי את המחברות, והתחלתי לקרוא. זה לא היה יומן, גם אם היו שם דיווחים מפורטים על אירועי חייה החל מסיום בית־הספר היסודי. הדברים העידו יותר על משמעת־עצמית עיקשת בכתיבה. שפע של תיאורים: ענף של עץ, הבריכות, אבן, עלה עם הנימים הלבנים שלו, הסירים של הבית, החלקים השונים של המָקינֶטָה להכנת קפה, מחתת־הגחלים, הפחם והגחלים הכבויות, מפה מפורטת ביותר של החצר, הכביש הראשי, שלד הברזל המחליד שניצב מעבר לבריכות, הגינות הציבוריות והכנסייה, חתך אופייני של הצמחייה שלאורך מסילת־הברזל, הבניינים החדשים, בית ההורים, המכשירים שאביה ואחיה משתמשים בהם לתיקון הנעליים, תנועותיהם בשעת העבודה, ובראש ובראשונה צבעים, הצבעים של כל דבר בשעות שונות של היממה. אבל לא היו בדפים אך־ורק תיאורים. הופיעו שם גם מלים בודדות בדיאלקט או באיטלקית, לפעמים מוקפות בעיגול, בלי שום הערה. ותרגילים בתרגום מלטינית ומיוונית. וקטעים שלמים באנגלית על החנויות של השכונה, על הסחורות, על העגלה העמוסה בפירות וירקות, שאֶנצוֹ סְקָאנוֹ הוליך מדי יום מרחוב לרחוב מושך את החמור ברסן. והמון מחשבות על ספרים שקראה, וסרטים שראתה באולם של הכנסייה. ורבים מן הרעיונות שבהם תמכה בוויכוחים שלה עם פַּסקוּאַלֶה, ובפטפוטים שלי ושלה. כמובן, הרצף היה מקוטע, אך כל דבר שלִילה לכדה בכתיבתה זכה לחשיבות, עד כדי כך שגם בדפים שכתבה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה לא נמצאה אפילו שורה אחת שנשמעה ילדותית.
    בדרך־כלל היו המשפטים מדויקים ביותר, הפיסוק היה מוקפד מאוד, והכתב היה אלגנטי, כמו שלימדה אותנו המורה אוליבְיירו. אבל לפעמים, כאילו הציף סם את עורקיה, לא עמדה לִילה בסדר שכפתה על עצמה. אז הפך הכל חסר־נשימה, המשפטים לבשו מקצב תזזיתי, וסימני הפיסוק נעלמו. לרוב חזרה עד מהרה להתנהלות הנינוחה, הבהירה. אבל גם היה יכול לקרות שהיתה קוטעת בחדות את הכתיבה וממלאת את שארית הדף בציורים קטנים של עצים מעוקמים, הרים מגובננים ומעלי עשן, פנים זועפות. הוקסמתי הן מן הסדר והן מאי־הסדר, וככל שהוספתי לקרוא כן חשתי מרומה יותר ויותר. כמה תרגול היה מאחורי המכתב ששלחה לי לאיסקְיה לפני שנים: לכן הוא היה כתוב טוב כל־כך. החזרתי הכל לקופסה והבטחתי לעצמי לא להסתקרן שוב.
    אך עד מהרה לא עמדתי בכך, המחברות פלטו את עוצמת הפיתוי שלִילה הפיצה סביבה מאז ילדותה. היא עסקה בדייקנות אכזרית בשכונה, במשפחתה, בבני סוֹלארָה, בסטפנו, בכל אדם או חפץ. ומה אומַר על החירות שלקחה לעצמה בנוגע אלי, בנוגע למה שאמרתי, בנוגע למה שחשבתי, בנוגע לאנשים שאהבתי, בנוגע למראה שלי. היא קיבעה רגעים שהיו מכריעים בשבילה מבלי לחשוש מאף־אחד ומשום דבר. הנה מתואר, בבהירות מוחלטת, העונג שחשה כשכתבה בגיל עשר את הסיפור שלה "הפֵיה הכחולה". והנה, בבהירות לא פחותה, הסבל שלה כשהמורה שלנו, אוליבְיירו, לא מצאה לנכון לומר לה ולו מלה אחת על הסיפור ההוא, אלא התעלמה ממנו. הנה הסבל והזעם מפני שהלכתי לחטיבת הביניים מבלי להתעניין בה, מפני שנטשתי אותה. הנה ההתלהבות שבה למדה להיות סנדלרית, והתחרותיות שהביאה אותה לעַצֵב נעליים חדשות, וההנאה מכך שיָצרה את הזוג הראשון יחד עם אחיה רינו. והנה הכאב כשפרננדו אביה אמר שהנעליים לא עשויות היטב. היה הכל בדפים האלה, אך במיוחד השנאה כלפי האחים סוֹלארָה, הנחישות האכזרית שבה דחתה את אהבתו של המבוגר יותר, מרצ'לו, ולעומת זאת, הרגע שבו החליטה להתארס עם סטפנו קאראצ'י העדין, בעל המעדנייה, שמרוב אהבה רצה לקנות את זוג הנעליים הראשון שיָצרה ונשבע לה שינצור אותן לתמיד. אה, הרגע היפה שבו, בת חמש־עשרה, חשה את עצמה גברת קטנה עשירה ואלגנטית, תלויה על זרועו של חתנה, שרק מפני שאהב אותה השקיע הון תועפות במפעל הנעליים של אביה ואחיה, נעלי צ'רולו. ומה גדול היה הסיפוק: הנעליים יצירי דמיונה היו במידה רבה למציאות, בית בשכונה החדשה, חתונה בגיל שש־עשרה. ואיזו מסיבת חתונה מפוארת, כמה מאושרת היתה. ואחר־כך הופיע מרצ'לו סוֹלארָה, יחד עם אחיו מיקֶלֶה, באמצע החגיגה ולרגליו בדיוק הנעליים שבעלה אמר שהן כה יקרות לו. בעלה. עם איזה אדם התחתנה? האם עכשיו, לאחר מעשה, קרע מעליו את הפנים המזויפות וחשף את האמיתיות הנוראות? שאלות, והעובדות של דלותנו בלי כָּחָל וסרק. הקדשתי הרבה לדפים הללו, במשך ימים, במשך שבועות. למדתי אותם עד שזכרתי בעל־פה את הקטעים שמצאו חן בעיני, אלה שריגשו אותי, אלה שהִפנטו אותי, אלה שהשפילו אותי. מאחורי הטבעיות שלהם ודאי היתה איזו תחבולה, אך לא הצלחתי לגלות מהי.
    לבסוף, נואשת, יצאתי מביתי באחד הערבים של נובמבר ואתי הקופסה. לא יכולתי להוסיף לחוש את לִילה עלי ובתוכי גם עכשיו, כשמעריכים אותי מאוד, גם עכשיו, כשכבר יש לי חיים מחוץ לנפולי. עצרתי על גשר סוֹלפֶרינוֹ להתבונן באורות המסתננים מבעד לערפל הקפוא. השענתי את הקופסה על המעקה, דחפתי אותה לאט, קצת בכל פעם, עד שנפלה לנהר כאילו זו היתה היא, לִילה באופן אישי, שצנחה מטה, עם המחשבות שלה, המלים, הרשעות שבה החזירה לכולם מכה תחת מכה, האופן שבו קנתה לה חזקה עלי, כמו שעשתה עם כל אדם או דבר או מאורע או יֶדע שנגעו בה ולוּ קלות: הספרים והנעליים, המתיקות והאלימות, החתונה והלילה הראשון, החזרה שלה לשכונה בתפקידה החדש כגברת רָפָאֶלָה קאראצ'י.
     
     
    2
    לא הצלחתי להאמין שסטפנו, האדיב כל־כך, המאוהב כל־כך, נתן במתנה למרצ'לו סוֹלארָה את המזכרת מלִילה הילדה, את עקבות העמל שהשקיעה בנעליים שהמציאה.
    לא הוספתי לשים לב לאלפונסו ומָאריזָה, שישבו ליד השולחן ודיברו זה עם זה בעיניים בורקות. כבר לא הבחנתי בצחוק המבוסם של אמי. המוזיקה דהתה ועימה קולו של הזמר, הזוגות הרוקדים, אנטוניו שיצא למרפסת ועמד מאחורי הזגוגית מובס בידי קנאתו ונעץ את מבטו בעיר הסגלגלה, בים. הִקְלישה גם דמותו של נינו, שאך זה עזב את אולם החתונה כאילו היה מלאך־ראשי בלי בשורה. ראיתי עכשיו רק את לִילה, שדיברה בהתרגשות לתוך אוזנו של סטפנו - היא, חיוורת עד מאוד בבגדי הכלה שלה, והוא, ללא חיוך, וכתם לבנבן של אי־נחת ירד ממצחו אל עיניו כמסכת קרנבל על פניו הסמוקות. מה קרה? מה יקרה? החברה שלי משכה אליה בשתי ידיה את זרועו של בעלה. היא הפעילה כוח, ואני, שהכרתי אותה לעומק, חשתי שאילו יכלה, היתה תולשת את הזרוע מגופו וחוצה את האולם בעודה נושאת אותה גבוה מעל ראשה, והדם היה מטפטף על שובל שמלתה, והיתה משתמשת בזרוע הזאת בתור אַלה או לסת־חמור כדי לרסק בה במהלומה מדויקת את פרצופו של מרצ'לו. אה, כן, היא היתה עושה את זה, ולמחשבה על כך פעם לבי בפראות וגרוני ניחַר. ואחר־כך היתה עוקרת את עיניהם של שני הגברים, היתה קורעת את הבשר מעל עצמות פניהם, היתה נושכת אותם. כן, כן, חשתי שאני רוצה בזה, רציתי שזה יקרה. קִצן של האהבה ושל החגיגה הבלתי־נסבלת הזאת, ושום חיבוקים בְּמיטה באָמַלפי. לרסק מיד כל דבר וכל אדם מן השכונה, להחריב אותם, ואני ולִילה נברח ונחיה רחוק מכאן, נרד יחד בהרסנות עליצה בכל מדרגות הדרדור, לבדנו, בערים נעלמות. זו התוצאה שנראתה לי ראויה ליום כזה. אם שום דבר אינו יכול להצילנו, לא כסף, לא גופו של גבר, ואפילו לא לימודים, יש להרוס הכל מיד. הזעם שלה הלך וגדל בחזי, כוח שהיה שלי ולא היה שלי מילא אותי בעונג של איבוד שליטה. רציתי שהכוח הזה יעלה על גדותיו. אבל הבחנתי שאני גם מפוחדת. רק בהמשך הבנתי שאני מצליחה להיות אומללה בנינוחות כי איני מסוגלת לתגובות אלימות, אני חוששת מפניהן, מעדיפה להישאר ללא ניע ולטפח את הטינה. לא כן לִילה. כשעזבה את מקומה היא קמה בהחלטיות כזאת, עד שגרמה טלטלה לשולחן ולסכו"ם ולצלחות המלוכלכות, וכוס התהפכה. ובשעה שסטפנו מיהר מוכנית לסכור את לשון היין שחפזה לעבר שמלתה של גברת סוֹלארָה, יצאה לִילה בצעדים מהירים דרך דלת צדדית, ומשכה אליה את שמלתה בכל פעם שהסתבכה.
    התלבטתי אם לרוץ בעקבותיה, לאחוז בידה וללחוש לה, נסתלק, נסתלק מכאן. אך לא זזתי. סטפנו הוא שזז, אחרי רגע של אי־ודאות עבר בין הזוגות הרוקדים והשיג אותה.
    הבטתי סביב. כולם הבחינו שמשהו הטריד את הכלה. אבל מרצ'לו המשיך לפטפט עם רינו כעם שותף לפשע, כאילו הנעליים האלה על רגליו הן דבר של־מה־בכך. והשקות הכוס של סוחר המתכות מפירנצה נמשכו וגסותן הלכה וגברה. מי שחשו כאילו הם נמצאים בתחתית ההייררכיה של השולחנות ושל המוזמנים המשיכו להתאמץ להעמיד פנים שהכל בסדר. בסיכומו של דבר, אף־אחד חוץ ממני לא אמר לעצמו שהנישואים שזה עתה נחגגו - ומן־הסתם יימשכו עד מותם של בני־הזוג, שגם ייוולדו להם ילדים רבים, ונכדים רבים עוד יותר, ויהיו להם שמחות וצער, חתונת כסף, חתונת זהב - שהנישואים האלה, בשביל לִילה, לא משנה מה יעשה בעלה כדי שתמחל לו, כבר נגמרו.
     
     
    3
    העובדות, אז ושם, אִכזבו אותי. ישבתי ליד אלפונסו ומאריזה, מבלי לייחד תשומת־לב לפטפוטיהם. חיכיתי לסימנים של התקוממות, אך שום דבר לא קרה. להיות בתוך ראשה של לִילה היה קשה, כרגיל: לא שמעתי אותה צועקת, לא שמעתי אותה מאיימת. סטפנו חזר כעבור חצי שעה, לבבי מאוד. הוא החליף את בגדיו, הכתם הלבנבן על מצחו וסביב עיניו נעלם. הוא הסתובב בין קרובי־המשפחה והידידים והמתין לבואה של אשתו, וכשזו חזרה לאולם, כבר לא בבגדי כלה, אלא בבגדי נסיעה, חליפה תכולה בגוון פסטלי עם כפתורים בהירים מאוד, וכובע כחול, הוא הצטרף אליה מיד. לִילה חילקה לילדים את השקדים המסוכרים, שאותם דלתה בכף כסף מתוך קערת בדולח, אחר־כך עברה בין השולחנות וחילקה למסובים את הבומבוניירות, תחילה לקרובי משפחתה, אחר־כך לקרובי משפחתו של סטפנו. היא התעלמה מכל משפחת סוֹלארָה ואפילו מאחיה רינו, ששאל אותה בבדל חיוך חרד: את כבר לא אוהבת אותי? היא לא השיבה לו, ונתנה לפּינוּצָ'ה את הבומבוניירה. מבטה היה אבוד ועצמות־הלחיים שלה בלטו יותר מן הרגיל. כשהגיע תורי הושיטה לי פזורת־דעת, אפילו בלי חיוך של היכרות, את הבומבוניירה - שקדים מסוכרים בתוך סלסילת קרמיקה עטופה במלמלה לבנה.
    בינתיים החלה משפחת סוֹלארָה להתעצבן בשל חוסר־הנימוס, אבל סטפנו החליק את העניינים בכך שחיבק אותם אחד־אחד בארשת מפייסת ומילמל:
    "היא עייפה, סבלנות".
    הוא נישק גם את רינו, על לחייו, והגיס העווה את פניו במורת־רוח, שמעתי אותו אומר:
    "זו לא עייפות, סְטֶה. זאתי פשוט נולדה עקומה, וחבל לי עליך".
    סטפנו השיב רציני:
    "דברים עקומים מיישרים".
    אחר־כך ראיתי אותו רץ בעקבות אשתו, שכבר הגיעה לדלת, בעוד התזמורת מפיצה צלילים שיכורים, ורבים מצטופפים כדי להיפרד זה מזה לשלום.
    שום בקיעים אם־כן, ולא נברח יחד דרך רחובות העולם. דמיינתי את החתן והכלה, יפים, אלגנטיים, נכנסים למכונית בעלת הגג הנפתח. עד מהרה יגיעו לחוף של אָמַלפי, למלון פאר, ואז יתגלגל כל עלבון שותת־דם למורת־רוח שקל למחוק. שום מחשבה שנייה. לִילה ניתקה ממני באופן מוחלט, ולמעשה, המרחק בינינו - כך נראה לי פתאום - גדול מכפי שדימיתי. היא לא אך־ורק התחתנה; היא לא תגביל את עצמה רק לשינה בכל הלילות עם גבר כדי לציית לריטואלים של חיי הנישואים. היה משהו שקודם־לכן לא הבנתי, וברגע זה נראה לי מובן־מאליו. לִילה, שנכנעה לעובדה שסידור עסקי כלשהו ייחתם בין בעלה לבין מרצ'לו - הודתה בכך שבעלה חשוב לה יותר מכל אדם אחר או דבר אחר בעולם. אם כבר נכנעה, אם כבר בלעה את העלבון, הרי שהקשר שלה עם סטפנו אמור להיות חזק באמת. היא אוהבת אותו, היא אוהבת אותו כמו הבחורות שבפוטו־רומאנים. לאורך כל ימי חייה היא תקריב למענו כל אחת ממעלותיה, והוא אפילו לא יבחין בהקרבה הזאת, הוא יהיה מוקף בְּעושר הרגשות שלה, באינטליגנציה שלה, בדמיון שלה, מבלי שיֵדע מה לעשות בכל אלה, הוא רק יקלקל אותם. אני - חשבתי - איני מסוגלת לאהוב מישהו ככה, אפילו לא את נינו, אני יודעת רק לבלות את זמני בחברת הספרים. ולשֶׁבר שנייה ראיתי את עצמי זהה לאותה קערה חבוטה, שאחותי אליזה האכילה בה חתלתול עד שלא נראָה יותר והקערה נותרה ריקה ומאובקת בחדר־המדרגות. זה היה השלב שבו שיכנעתי את עצמי, בתחושת מועקה גדולה, שהרחקתי לכת יותר מדי. עלי לחזור אחורה, אמרתי לעצמי, עלי לנהוג כמו כרמלה, אדה, ג'יליוֹלה, לִילה־עצמה. לקבל את השכונה, לסלק את גבהות־הלב, להחמיר עם היהירות, ולהפסיק להשפיל את מי שאוהב אותי. וכשאלפונסו ומאריזה מיהרו לדרכם כדי להגיע בזמן לפגישה עם נינו, עשיתי איגוף גדול כדי לחמוק מאמי, והצטרפתי לחבר שלי במרפסת.
    השמלה שלי היתה קלה מדי, השמש כבר שקעה והתחיל להיות קר. ברגע שראה אותי הצית אנטוניו סיגריה והעמיד פנים שהוא שב להביט בים.
    "נלך", אמרתי.
    "תלכי לך עם הבן של סאראטורֶה".
    "אני רוצה ללכת אתך".
    "את שקרנית".
    "למה?"
    "כי אם הוא היה רוצה אותך, היית עוזבת אותי כאן בלי להגיד לי שלום".
    זה היה נכון, אבל הרגיז אותי שאמר זאת באופן ישיר כל־כך, מבלי להיזהר במלותיו. לחשתי:
    "אם אתה לא מבין שאני כאן ומסתכנת שבכל רגע אמא שלי עלולה להגיע ולהחטיף לי סטירה באשמתך, כי אז זה אומר שאתה חושב רק על עצמך, ואני לא חשובה לך בכלל".
    קולי היה כמעט נקי מדיאלקט והוא הבחין במשפט הארוך, במבנה של 'אם - כי אז', ואיבד את העשתונות. זרק את הסיגריה, לפת את פרק ידי בעוצמה נשלטת פחות ופחות, ואז צעק אלי - בצעקה שנחנקה בגרונו - שהוא נמצא כאן בשבילי, רק בשבילי, ואני הייתי מי שאמרה לו שהוא צריך להיות כל הזמן לידי, בכנסייה וגם בחגיגה, אני, כן, וגם גרמתי לו להישבע, התנשף, תישבע, אמרתְּלי, שלא תשאיר אותי אף־פעם לבד, ואז תפרתי לי חליפה, ואני שקוע עמוק בחובות לגברת סוֹלארָה, ובשביל שלך יהיה נעים, בשביל לעשות כמו שאמרת לי, לא הייתי אפילו רגע עם אמא שלי ועם האחים שלי: ומה קיבלתי בתמורה, התמורה שקיבלתי היתה שהתנהגת אלי כאילו אני זבל, כל הזמן דיברת עם הבן של המשורר והשפלת אותי לעיני כל החברים, גרמת לי להיראות כמו חתיכת חרא, כי בשבילך אני כלום, כי את מלומדת מאוד ואני לא, כי אני לא מבין את הדברים שאת אומרת, וזה נכון, זה נכון מאוד שאני לא מבין, אבל בחיי המדונה הקדושה, לֶנוּ, תסתכלי עלי, תסתכלי לי ישר בפנים: את חושבת שאת יכולה לסובב אותי על האצבע, את חושבת שאני לא מסוגל להגיד שמספיק ודי, אבל את דווקא טועה, את יודעת הכל, אבל את לא יודעת שאם את יוצאת עכשיו יחד אתי מהדלת הזאת, אם עכשיו אני אומר לך שהכל בסדר ואנחנו הולכים מכאן ביחד, ואחר־כך אני מגלה, שבבית־הספר, או במי־יודע־איזה מקומות אחרים, את מתראה עם הטמבל הזה נינו סאראטוֹרֶה, אני יהרוג אותך, לֶנוּ, אני יהרוג אותך, ולכן תחשבי על זה טוב־טוב, תשאירי אותי כאן תיכף עכשיו, אמר נואש, עדיף לך לעזוב אותי עכשיו, ובינתיים הביט בי בעיניים אדומות וגדולות מאוד, והגה את המלים בפה פעור לרווחה, צעק מבלי לצעוק, ונחיריו התרחבו שחורים־משחור, ועל פניו היה סבל כזה, שחשבתי שאולי הוא מזיק לעצמו בִּפְנים, כי המשפטים, אם הם נצעקים כך בתוך הגרון, בחזה, אבל בלי שיתפוצצו באוויר, הם כמו חתיכות ברזל חדות שפוצעות את הריאות ואת הלוע.
    היה לי צורך מבולבל באלימות הזאת. הלפיתה של פרק היד, הפחד שיכה אותי, אותו נהר של מלים כאובות שלו, ניחמו אותי בסופו של דבר. נראה לי שלפחות לוֹ אני חשובה מאוד.
    "אתה מכאיב לי", מילמלתי.
    הוא הרפה אט־אט את אחיזתו, אך נשאר לעמוד ולנעוץ בי את עיניו בפה פעור. העור של פרק ידי הלך ונעשה סגול, העניק לו משקל וסמכות, קשר אותי אליו.
    "מה את מחליטה?" שאל אותי.
    "אני רוצה להיות אתך", עניתי, אבל בעוגמה.
    הוא סגר את פיו, עיניו הוצפו דמעות, הוא הביט לעבר הים כדי שתהיה לו שהות להחזיר אותן פנימה.
    כעבור זמן קצר היינו ברחוב. לא חיכינו לפַּסקוּאַלֶה, אנצוֹ, הבחורות, לא אמרנו שלום לאף־אחד. הדבר החשוב ביותר היה שאמי לא תראה אותנו, לכן מיהרנו להסתלק ברגל. כבר החשיך. זמן־מה צעדנו זה לצד זה בלי נגיעה, ואז, בתנועה מהוססת, הניח אנטוניו את זרועו סביב כתפי. הוא רצה שאבין שהוא מצפה שאסלח לו, כאילו הוא האשֵׁם. ומאחר שאהב אותי, החליט להתייחס לשעות שבהן, ממש לנגד עיניו, מפַתָּה ומתפתה, ביליתי עם נינו, כאל זמן של הזיות.
    "השארתי לך סימן?" שאל וניסה לאחוז בפרק ידי.
    לא השבתי. הוא לפת את כתפי בידו הרחבה, ואני עשיתי תנועה כאילו לא נוח לי, והדבר גרם לו להרפות את אחיזתו. הוא חיכה, אני חיכיתי. וכשניסה שוב לשלוח את אות הכניעה שלו, הנחתי את זרועי סביב מותניו.
    • אלנה פרנטה
    • אלנה פרנטה

      אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

     
    רענן שקד
    |
    ביקורת ספר מזווית אחרת
    |
    11/08/16
     
    נסים קלדרון
    |
    וואלה ספרים
    |
    06/09/16
     
    יותם שווימר
    |
    ynet
    |
    01/09/16
     
  • המלצות נוספות