הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו- החברה הגאונה: כרך שלישי
    ספר מוגן
     
  • הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו- החברה הגאונה: כרך שלישי
    אלנה פרנטה | תרגום: אלון אלטרס
    'הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו' – השלישי מתוך ארבעת כרכי 'החבֵרה הגאונה' – מלווה את לִילה ואת אֶלֶנה בעיקר בשנים 1968–1976, מגיל 24 שלהן ועד 32. בסוף הכרך השני היתה אֶלֶנה לאחר לימודיה באוניברסיטה בפיזה, ועל סף נישואים לפייטרו. היא פירסמה רומאן, העתיד להפוך לרב-מכר. לִילה, שזנחה את בעלה סטפנו, חיה בפרבר מרוחק של נפולי עם בנה הקטן ועם אנצו סְקאנו, שהיא נטתה לו חיבה עוד מילדותם. היא עובדת בפרך במפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו.
     
    ספרה המסעיר של פרנטה ממשיך לערבל עולם דמויות סגור. כמעט לא נושרות ממנו דמויות, ורק חדשות מעטות מתווספות. דמויות שכבר חשבנו שנפרדנו מהן לתמיד שבות אל מרכז העלילה, ותפניות לא-צפויות נוחתות עלינו חדשות לבקרים. מי שברחו מנפולי, ומן המנטליות שלה, ומן הדיאלקט ונעימת הדיבור שלה, עתידים לגלות שנפולי אוחזת בהם בחוזקה ולא מרפה, וכי כל העולם הוא בעצם נפולי. ומי שאינם יוצאים כל חייהם מנפולי, ואף חוזרים לשכונה, בכל-זאת עשויים להמריא גבוה ואולי יש להם "יותר סיפור".
     
    כך או כך, שתי הגיבורות נפתחות אל עולם שהשתנה עמוקות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. זה עולם של מרד הסטודנטים ותהפוכות באוניברסיטאות; של אלימות פוליטית ורציחות מצד הניאו-פשיסטים ולא פחות מצד הקומוניסטים; של זמינותה של הגלולה למניעת היריון; של המחשבים הראשונים המסורבלים (החזון המופלג של לִילה הוא שיהיה מחשב בכל בית); ובעיקר של התפשטות החשיבה הפמיניסטית, שציידת הרעיונות הזריזה והחרוצה אֶלֶנה ממהרת לסגל לעצמה.
     
    הקשר בין לִילה לאֶלֶנה בתקופה זו הולך ומצטמצם לחוט-הקול הארוך של הטלפון – השתיים הן זו לזו שתי ישויות מופשטות, שרק קולן מוחשי. לגבי לִילה קיימת אֶלֶנה המדומה, האמורה לחיות גם בשבילה ולממש את חייה האלטרנטיביים. ואילו לגבי אֶלֶנה קיימת לִילה מדומיינת כפולה, התמרור הנערץ של חייה וגם יצור אפל מעורר אימה, חברה שמעוררת תשוקה מתמדת שתיעלם, שתמות.
     
    אלה שתי נשים חזקות השולטות כביכול בהתרחשות, מניעות את העלילה – אך לִילה מצליחה בכך מפני שהיא מסגלת לעצמה התנהגות 'גברית', ואֶלֶנה מפני שהיא מיטיבה להשתלט על שפת הגברים והלוגיקה שלהם. כאילו לשתיהן חסר החומר להיות אשה לעצמה, מחוץ לגברים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 46
    הוספה למועדפים שלי

  •  
    1
     
     
    ראיתי את לִילה בפעם האחרונה לפני חמש שנים, בחורף של 2005. טיילנו בשעת בוקר מוקדמת בכביש הראשי, וכמו שכבר היה שנים רבות, לא הצלחנו להרגיש נוח. רק אני דיברתי, אני זוכרת: היא זימזמה, אמרה שלום לאנשים שאפילו לא השיבו, בפעמים הנדירות שקטעה אותי השמיעה רק משפטי קריאה נטולי קשר ברור למה שאמרתי. במשך השנים קרו יותר מדי דברים מכוערים, אחדים נוראים, וכדי שנשוב ונמצא את נתיב האֵמון היה עלינו לומר מחשבות כמוסות, אך לי לא היה כוח למצוא את המלים, ואילו היא, שאולי היה לה כוח, היתה חסרת־רצון, לא מצאה בכך תועלת.
    ואף־על־פי־כן אהבתי אותה מאוד, ותמיד, בכל פעם שהגעתי לנפולי, ניסיתי לפגוש אותה, גם אם, עלי לומר, קצת פחדתי מפניה. היא השתנתה מאוד. הזִקנה כבר הביסה את שתינו, אך בעוד אני נאבקתי בנטייה לעלות במשקל, היתה היא תמיד עור ועצמות. היה לה שיער קצר שגזרה בעצמה, אשר היה לבן־לבן לא מתוך בחירה אלא מתוך הזנחה. פניה חרושות הקמטים דמו יותר ויותר לפניו של אביה. היא צחקה בעצבנות, בצחוק שנשמע כמעט כמו צוויחה, ודיברה בקול רם מדי. עשתה בלי־הרף תנועות ידיים, והעניקה לכל תנועה נחרצות כה אכזרית, עד שנראה שהיא מבקשת לחתוך לשניים את הבניינים, את הכביש, את העוברים־והשבים, אותי.
    כבר הרחקנו עד לבית־הספר היסודי בשעה שאיש צעיר שלא הכרתי השיג אותנו מתנשף וצעק אליה שבְּערוגה ליד הכנסייה מצאו גופה של אשה. מיהרנו לעבר הגינה הציבורית, לִילה גררה אותי לתוך סבך הסקרנים ופילסה לנו דרך בגסות. האשה היתה מוטלת על צידה, היא היתה שמנה באופן יוצא־דופן, לבשה מעיל־גשם לא־אופנתי בצבע ירוק כהה. לִילה זיהתה אותה מיד, אני לא: זו היתה חַבְרַת הילדות שלנו ג'יליולה סְפַּניולו, אשתו־לשעבר של מיקֶלֶה סוֹלָארָה.
    לא ראיתי אותה כמה עשורים. פניה היפות היו הרוסות, קרסוליה נעשו עצומים. שׂערה, שפעם היה חום, היה כעת בצבע אדום־להבה, ארוך כמו בנעוריה, אבל דליל, והיה פרושׂ על־פני האדמה התחוחה. רק אחת מכפות רגליה היתה נעולה בנעל בעלת עקב נמוך, בלויה מאוד; האחרת היתה נתונה בגרב צמר אפור, עם חור באזור הבוהן, והנעל האחרת נחה במרחק מטר ממנה, כאילו נשמטה לה משום שבעטה כנגד איזה כאב או בהלה. פרצתי בבכי, לִילה הביטה בי בתרעומת.
    התיישבנו על ספסל בקרבת מקום וחיכינו בדממה שיבואו לפנות את ג'יליולה. מה קרה לה, כיצד מתה, לפי שעה לא נודע. פרשנו לביתה של לִילה, הדירה הקטנה הישנה של הוריה, שבה היא חיה עכשיו עם בנה רינו. דיברנו על החברה שלנו, היא דיברה עליה רעות, גינתה את החיים שהיו לה, את דרישותיה, את בגידותיה. אבל עכשיו הייתי אני מי שלא הצליחה להקשיב, חשבתי על הפרופיל של פניה על האדמה, וכמה דליל היה השיער הארוך, ועל הכתמים הלבנבנים של קרקפתה. מה רבים האנשים שהיו ילדים יחד איתנו ועכשיו כבר אינם חיים, נעלמו מעל פני האדמה עקב מחלה, משום שמערכת־העצבים שלהם לא יכלה לשאת את נייר־הזכוכית של הייסורים, משום שדמם נשפך. זמן־מה ישבנו במטבח אדישות, מבלי שאף־אחת משתינו תחליט לפַנות את הכלים מהשולחן. אחר־כך יצאנו שוב מהבית.
    השמש של יום החורף היפה שיוותה לדברים חזות שלווה. השכונה הישנה, להבדיל מאיתנו, נותרה כשהיתה. החזיקו מעמד הבתים הנמוכים והאפורים, חצר המשחקים שלנו, הכביש הראשי, הפיות הכהים של המנהרה, האלימות. ולעומת זאת השתנה הנוף מסביב. המשטח הירקרק של הבריכות כבר לא היה, מפעל השימורים הישן התפוגג. במקומם היה הבוהק של גורדי־שחקים מזכוכית, שפעם היו סימן לעתיד מזהיר, אשר איש כבר לא האמין בו היום. רשמתי את השינויים הללו, את כולם, לאורך השנים, לעתים בסקרנות ולעתים קרובות יותר בפיזור־דעת. בנעורי דמיינתי שמעבר לשכונה מציעה נפולי פלאים. למשל, גורד־השחקים של התחנה־המרכזית, שהרשים אותי מאוד לפני עשורים כשהתרומם קומה אחרי קומה, שלד בניין שאז נראה לנו גבוה עד מאוד, לצד תחנת־הרכבת הנועזת. כמה מופתעת הייתי כשעברתי בפיאצה גָריבַּלדי: תראי כמה הוא גבוה, הייתי אומרת ללִילה, לכרמן, לפסקוּאלֶה, לאדה, לאנטוניו, לכל החברים של אז, אלה שאיתם הלכתי לים, או לשולי הרבעים העשירים. שם למעלה, חשבתי, גרים המלאכים, והם בטח נהנים מהעיר כולה. לטפס לשם, להעפיל לפסגה - כמה הייתי נהנית מכך. זה היה גורד־השחקים שלנו, אפילו שהיה מחוץ לשכונה, הוא היה דבר שראינו איך הוא הולך וצומח מיום ליום. אך העבודות נעצרו. כשהייתי חוזרת הביתה מפיזה כבר לא נראה לי גורד־השחקים של התחנה סמלהּ של קהילייה הולכת־ומתחדשת, אלא יותר קן נוסף של חוסר־יעילות.
    בתקופה ההיא שיכנעתי את עצמי שאין הבדל גדול בין השכונה לבין נפולי, המַדוֶה מחליק מן האחת לאחרת ללא כל הפרעה. בכל שיבה שלי מצאתי עיר שהיא יותר ויותר חסרת עמוד־שִׁדרה, שאינה עומדת בחילופי העונות, בחום, בקור, ובעיקר בסערות. ראו איך התחנה בפיאצה גָריבלדי מוצפת, ראו איך קרסה הגלריה שמול המוזיאון, ראו את מפולת האדמה, את החשמל שאינו חוזר. נטועים בזיכרוני רחובות חשוכים גדושי סכנות, תנועת מכוניות חסרת־כללים יותר ויותר, ריצוף שבור, שלוליות ענקיות. הביוב העמוס מדי נסתם, הציף סביב. לָבוֹת של מים ושפכים ואשפה ובקטריות נשפכו לים מן הגבעות, שהיו עמוסות מבנים חדישים ושבירים, או איכּלו את העולם שמתחתן. האנשים מתו מהזנחה, משחיתוּת, משימוש לרעה בכוח, ולמרות זאת, בכל מערכת בחירות העניקו את תמיכתם הנלהבת לפוליטיקאים שהפכו את חייהם לבלתי־נסבלים. מרגע שהייתי יורדת מן הרכבת הייתי מתנועעת בזהירות במקומות שבהם גדלתי, הקפדתי לדבר תמיד בדיאלקט, כמו כדי לאותת: אני משלכם, אל תפגעו בי.
    בסוף הלימודים לתואר הראשון, כשכתבתי בהינף אחד סיפור, שבאופן לגמרי לא־צפוי הפך תוך חודשים מעטים לספר, נראו לי הדברים השייכים לעולם שממנו באתי גרועים עוד יותר. בשעה שבפיזה או במילנו הרגשתי טוב, ולעתים הייתי אפילו מאושרת, הנה בעירי חששתי בכל ביקור שדבר־מה בלתי־צפוי יחסום את בריחתי, וכי הדברים שהשגתי יילקחו ממני. לא אצליח יותר להצטרף לפייטרו, שעמדתי להתחתן אתו בקרוב; ייחסם בפני המרחב הנחמד של בית־ההוצאה; לא אוכל ליהנות יותר מכל העידונים של אָדֶלֶה, חמותי לעתיד, אמא כפי שאמי־שלי לא היתה מעולם. כבר בעבר נראתה לי העיר דחוסה - כולה דוחַק אחד, מפיאצה גָריבלדי עד פוֹרצֶ'לָה, עד דוּקֶסקָה, עד לָאווינָאיוֹ, עד רֶטיפילוֹ. בסוף שנות השישים נראה לי כאילו ההמון גדל, וכי חוסר־הסובלנות, האגרסיביות, התפשטו בלי כל רסן. באחד הבקרים הרחקתי עד רחוב מֶזוֹקָאנוֹנֶה, שלפני כמה שנים עבדתי בו כמוכרת בחנות־ספרים. נסעתי לשם מתוך סקרנות, כדי לשוב ולראות את המקום שבו התייגעתי, ובעיקר כדי להעיף מבט באוניברסיטה, שלא הייתי בה מעולם. רציתי להשוות בינה לבין זו של פיזה, הנוֹרמָלֶה, ואפילו קיוויתי להיתקל בילדיה של המורה גַליָאני - אַרמַנדוֹ, נַדיָה - ולהתגאות בפניהם במה שהצלחתי לעשות עד כה. אבל הרחוב, והחללים האוניברסיטאיים, השרו עלי מועקה, הם שָׁרצו סטודנטים מנפולי ומן האזור ומכל הדרום, צעירים לבושים היטב, רעשנים, בטוחים בעצמם, וגם בחורים בעלי התנהגות מחוספסת ובה־בעת כנועה. הם גדשו את הכניסות, את אולמות הלימוד, התקהלו לפני המזכירויות, שם השתרכו לעתים קרובות טורים ארוכים שוחרי מדון. שלושה או ארבעה התחילו להכות זה את זה, בלי אזהרה מוקדמת, פסיעות אחדות ממני, כאילו היה להם די לראות זה את זה בשביל להגיע להתפוצצות של עלבונות ומהלומות, לזעם גברי שצרח את הטירוף־לְדם שלו בדיאלקט שאפילו אני התקשיתי להבין. התרחקתי משם בחיפזון, כאילו משהו מאיים התחכך בי במקום שחשבתי כי הוא בטוח ומאוכלס מחשבות נכונות.
    בקיצור, משנה לשנה זה נראה לי גרוע יותר. בתקופת גשמים זו שוב נסדקה העיר, בניין שלם נטה על צדו כאדם הנשען על זרוע מכורסמת־תולעים של כורסה ישנה והזרוע לא מחזיקה מעמד. מתים, פצועים. וצעקות, מהלומות, חזיזים. היה נדמה כאילו העיר אוצרת בקרבה זעם שאינו מצליח לצאת החוצה ולפיכך מכרסם אותה מבִּפנים, או פורץ אל פני השטח במורסות תפוחות מרוב רעל נגד כולם, ילדים, מבוגרים, קשישים, אנשים מערים אחרות, אמריקנים מנאט״ו, תיירים בני כל הלאומים, הנפוליטנים־עצמם. כיצד אפשר לשרוד במקום הזה של אי־סדר וסכנה, בשוליים, במרכז, על הגבעות, מתחת לווזוב? איזה רושם נורא הותירו בי סאן ג'וֹבאני אַ טֶדוּצ'וֹ והנסיעה כדי להגיע לשם. איזה רושם רע הותירו בי המפעל שלִילה עבדה בו, ולִילה־עצמה, לִילה עם הילד הקטן, לִילה שחייתה עם אנצו בבניין עלוב, גם אם לא יָשנו יחד. היא אמרה שהוא רוצה ללמוד את אופן פעולתם של מחשבים אלקטרוניים, וכי היא מנסה לעזור לו. נותר חרות בי קולה, המנסה למחוק את סאן ג'וֹבאני, את הנקניקים, את הריח של המפעל, את מצבה, בצטטו בהעמדת־פנים של מומחיוּת שמות של מוסדות כגון: המרכז הקיברנטי של האוניברסיטה הממלכתית של מילנו; המרכז הסובייטי ליישומי מחשב למדעי החברה. היא רצתה שאאמין שעד מהרה יקום מרכז מסוג זה גם בנפולי. ואני חשבתי: אולי במילנו, בטח בברית־המועצות, אבל לא כאן, כאן ישנם רק טירופי המוח הבלתי־נשלטים שלָך, שלתוכם את גוררת גם את אנצו המסור כל־כך, המסכן. מכאן דווקא צריך להסתלק. לברוח לנצח, הרחק מן החיים שבהם התנסינו מיום שנולדנו. עלינו להתיישב בטריטוריות מאורגנות־היטב, שבהן באמת הכל אפשרי. ואני אכן נמלטתי. אך רק כדי לגלות, בעשורים שבאו לאחר־מכן, שטעיתי; שמדובר בשרשרת של טבעות הולכות וגדֵלות: השכונה שבה ושולחת אותך אל העיר, והעיר אל איטליה, ואיטליה לאירופה, ואירופה לכל הפלנטה. והיום אני רואה זאת כך: לא השכונה חולה, ולא נפולי, אלא כדור־הארץ, היקום כולו, או היקומים. והמיומנות היא בהסתרת מצב־העניינים האמיתי ובהסתתרות מפניו.
    דיברתי על כך עם לִילה באחר־הצהריים ההוא, בחורף של 2005, בנחרצות, כאילו כדי להכות על חטא. רציתי להראות לה שאני מכירה בכך שהיא־עצמה הבינה את כל זה כבר כנערה צעירה, מבלי לעזוב אי־פעם את נפולי. אך כמעט מיד התביישתי, שמעתי במלותי את הפסימיזם הנרגן של המזדקנים, את הטון שידעתי כי היא מתעבת. והיא אכן חשפה את שיניה המזדקנות בחיוך שהיה עווית עצבנית, ואמרה:
    ״את משחקת את היודעת־כל? יורה פסקי־דין? מה את מתכוונת לעשות? את רוצה לכתוב עלינו? רוצה לכתוב עלי?״
    ״לא״.
    ״תגידי לי את האמת״.
    ״זה יהיה מסובך מדי״.
    ״אבל חשבת על כך, את חושבת על כך״.
    ״קצת, כן״.
    ״את חייבת להניח לי, לֶנוּ. את חייבת להניח לכולנו. אנחנו צריכים להיעלם, אנחנו לא ראויים לכלום, לא ג'יליולה ולא אני, אף־אחד מאיתנו״.
    ״זה לא נכון״.
    היתה לה הבעה כעורה של מורת־רוח, והיא סקרה אותי באישוניה שבקושי נראו, ושפתיה היו פתוחות רק למחצה.
    ״בסדר״, אמרה, ״תכתבי, אם את ממש רוצה, תכתבי על ג'יליולה, על מי שנראה לך. אבל לא עלי, שלא תעיזי, תבטיחי לי״.
    ״לא אכתוב על אף־אחד, אפילו לא עלייך״.
    ״תיזהרי, אני אשים עלייך עין״.
    ״כן?״
    ״אבוא לחטט לך במחשב, אכנס לקבצים שלך, אמחק לך אותם״.
    ״נו, באמת״.
    ״את חושבת שאני לא מסוגלת?״
    ״אני יודעת שאת מסוגלת. אבל אני יודעת להתגונן״.
    היא צחקה בדרכה הישנה, המרושעת.
    ״אבל לא ממני״.
    • אלנה פרנטה
    • אלנה פרנטה

      אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

     
    מיטל שרון
    |
    מאקו
    |
    05/04/17
     
    אריק גלסנר
    |
    ידיעות אחרונות ו-ynet
    |
    06/04/17
     
  • המלצות נוספות