הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
    ספר מוגן
     
  • הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
    אלנה פרנטה | תרגום: אלון אלטרס
    בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו.
     
    הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.
     
    שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.
     
    ספרי 'החברה הגאונה', המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי 'החברה הגאונה' "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 39  49 
    הוספה למועדפים שלי
  • בגרות 
    הסיפור של הילדה האבודה
    1
     
    החל מאוקטובר 1976 ועד לשובי לחיות בנפולי, ב־1979, נמנעתי מקשר יציב עם לִילה. אבל זה לא היה קל. היא ניסתה כמעט מיד לחזור ולהיכנס לחיי במלוא העוצמה, ואילו אני התעלמתי ממנה, הייתי סובלנית כלפיה, ספגתי אותה. אף שהתנהגה כמי שכל רצונה הוא להיות בקרבתי ברגע קשה, לא הצלחתי לשכוח את הבוז שהפגינה כלפי.
    היום אני חושבת שאילו היה פוצע אותי רק העלבון - את מטומטמת, היא צעקה עלי בטלפון כשסיפרתי לה על נינו, ואף־פעם קודם־לכן, אף־פעם, לא קרה שדיברה אלי ככה - הייתי עד מהרה נרגעת. למעשה, יותר מהעלבון נחשב בעיני שהזכירה את דֶדֶה ואת אֶלזָה. תחשבי על הנזק שאת גורמת לבנות שלך, היא הזהירה אותי, ובו־ברגע לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. אך המלים הללו צברו יותר ויותר משקל ככל שחלף הזמן, חזרתי אליהן לעתים קרובות. לִילה מעולם לא גילתה עניין מזערי בדֶדֶה ובאלזה, ואני כמעט בטוחה שאפילו את שמותיהן לא זכרה. בפעמים שהזכרתי בטלפון איזו אמירה אינטליגנטית שלהן, היא קטעה אותי, שינתה נושא. וכשפגשה אותן לראשונה בבית של מרצ'לו סוֹלָארָה, הסתפקה במבט מוסח־דעת ובמשפט כללי כלשהו, ואפילו לא טרחה לשים לב כמה יפה הן לבושות, כמה יפה הן מסורקות, מסוגלות שתיהן, למרות היותן קטנות, להתבטא כיאות. ובכל־זאת אני עשיתי אותן, אני גידלתי אותן, הן חלק ממני, חבֶרתהּ מאז ומתמיד: היה עליה להותיר מקום - איני אומרת שמתוך חיבה, אלא רק מתוך אדיבות - לגאווה האימהית שלי. אלא שהיא אפילו לא נקטה קצת אירוניה טובת־לב, היא פשוט הפגינה אדישות ותו־לא. ורק עכשיו, ודאי מתוך קנאה, כי לקחתי את נינו - נזכרה בבנות ורצתה להדגיש שאני אמא נוראה, שכדי להיות מאושרת אני מאמללת אותן. כשרק חשבתי על כך, מיד הייתי מתעצבנת. האם הדאיג אותה גֶ'נארו כשעזבה את סטֶפָנו, או כשנטשה את הילד אצל השכנה שלה כדי ללכת לעבוד במפעל, או כששלחה אותו אלי כאילו כדי להיפטר ממנו? אה, אני לא נקייה מדופי, אך אני בלי ספק אמא טובה ממנה.
     
     
    2
     
    מחשבות מסוג זה הפכו אצלי להרגל באותן שנים. זה היה כאילו לִילה, שבסופו של דבר ביטאה רק את המשפט המרושע האחד הזה על דֶדֶה ואלזה, הפכה לסנגורית של הצרכים של בנותי, ואני, בכל פעם שהזנחתי אותן כדי להתמסר לעצמי, חשתי חובה להוכיח לה שטעתה. אך זה היה רק קול שברא מצב־רוחי הרע, ומה היא חושבת באמת על התנהגותי כאם לא ידעתי. היא היחידה שתוכל לספר על כך אם אכן תצליח להשתחל לשרשרת המלים הארוכה כל־כך הזאת, כדי לשנות את הטקסט שלי, כדי לשלב במיומנות חוליות חסרות, כדי להסיר אחרות מבלי שהדבר יירָאה, כדי לספר עלי יותר ממה שאני רוצה לספר, יותר ממה שאני מסוגלת. אני מייחלת להתערבות הזאת שלה, מאחלת אותה לעצמי מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור שלנו, אך עלי להגיע לסופו כדי לבחון את כל הדפים הללו. אם אנסה לעשות זאת עכשיו, בלי ספק אתָּקע. אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־הרוח. ולפיכך - או שאני נוטה לפסוח על ענייני־שלי כדי לאחוז מיד בלִילה ובכל הסיבוכים שהיא מביאה עימה, או גרוע מזה, מניחה לאירועי חיי לסחוף אותי רק משום שהם עולים בידי ביתר קלות. אך עלי להימנע מן המִסעף הזה. איני צריכה לבחור בדרך הראשונה, שבמהלכה - לאור העובדה שטבעו של הקשר שלנו כופה עלי לעבור דרך עצמי כדי להגיע אליה - אם אשים את עצמי בצד, אמצא לבסוף פחות ופחות עקבות של לִילה. אבל אל לי ללכת גם בדרך האחרת. בעצם, בלי ספק בדיוק בזה היא היתה תומכת, שאדבר על התנסוּתי יותר ויותר באריכות. קדימה - ודאי היתה אומרת - ספרי לנו לאן פנו חייך, למי בכלל אכפת משלי, תודי שהם לא מעניינים אפילו אותך. והיתה מסיימת: אני קשקוש על־גבי קשקוש, בכלל לא מתאימה לאחד מהספרים שלך; הניחי לי, לֶנוּ, לא מספרים סיפור של מחיקה.
    מה לעשות איפוא? שוב לתת לה להיות הצודקת? להסכין עם כך שלהיות בוגרת פירושו לחדול להפגין את עצמך, ללמוד להסתיר את עצמך עד היעלמות? להודות שככל שהשנים חולפות אני יודעת על לִילה פחות ופחות?
    הבוקר אני מרחיקה מעצמי את העייפות ומתיישבת אל שולחן־הכתיבה. כעת, כשאני קרובה לנקודה היותר כואבת של הסיפור שלנו, אני רוצה לחפש על פני הדף איזון ביני לבינה, שבחיים־עצמם לא הצלחתי למצוא אפילו ביני לביני.
    • אלנה פרנטה
    • אלנה פרנטה

      אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

     
  • המלצות נוספות