הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הסוכן
    ספר מוגן
     
  • הסוכן
    ג'וזף קנון | תרגום: יונתן דה-שליט
    תכלת | אפריל 2018 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 302 עמ' מודפסים
    שני אחים, שתי מדינות במלחמה, ושאלה גורלית אחת: את מי אתה אוהב יותר – את המשפחה או את המדינה?
     
    הסוכן, רומן ריגול שלא תוכלו להניח מהיד, פורש עולם של סודות ותככים שבו אי אפשר לבטוח גם בבני המשפחה, עולם שבו כולם מאזינים, עוקבים ומדווחים, ורצח? הוא רק עוד אמצעי להשגת המטרה.
    השנה היא 1961, שיאה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. פרנק וויקס, סוכן סי-איי-איי לשעבר  שהתגלה כמרגל סובייטי וערק מוושינגטון למוסקבה, עומד לפרסם את ספר הזיכרונות שלו. סיימון, אחיו הקטן, מגיע מארצות הברית לבקר אותו – והשניים נפגשים לראשונה זה 15 שנה. אך האם זהו מפגש משפחתי תמים?
    הסוכן הוא הרבה יותר מספר ריגול. ג'וזף קנון מגולל עלילה מלאת תככים ותהפוכות, אך מאחורי התפאורה מסתתרת אמת אנושית: גם הבוגדים נאמנים למישהו. גם מי שפנו נגד משפחתם ומולדתם יודעים היכן מונחת האמת. גם אלה שנפשם קרועה מגעגועים יודעים שאין דרך חזרה.
     
    ג'וזף קנון, זוכה פרס אדגר ומגדולי סופרי הריגול בימינו, משרטט את דיוקנה של משפחה הנחבטת בין נאמנויות סותרות ברומן מתח מרתק. יונתן דה-שליט, בכיר במוסד הישראלי ומחבר רב-המכר בוגד, ברא בתרגומו המצוין את עולמם הכפול של המרגלים משני צדי מסך הברזל.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    מוסקבה, 1961
     
    היום עדיין האיר כשהם נחתו בנמל התעופה ונוּקוֹבוֹ, האור הצפוני המאוחר שבעוד חודש יימשך עד חצות. מעל פולין היה אמנם מעונן, אבל דרך קרעי העננים ניתן היה לראות את הקרקע השטוחה האינסופית, שעליה נעו פעם הטנקים הגרמניים עד פרברי מוסקבה באין מפריע, התגשמות הפחד העתיק, נופים של פרנויה. אפילו מהאוויר הכול נראה מלוכלך ומוזנח, שבילי עפר וחוות עניות, בתי החרושת מגהקים עשן של פחם חום. אבל למה הוא ציפה? יערות של עצי לִבנה, מרוצי טרוֹיקה על השלג? זו היתה העונה הלא נכונה, המאה הלא נכונה.
    לא היה שלט המורה להדק את חגורות הבטיחות. סיימון הרגיש את ההנמכה, ואז את המכה ואת החלקת הגלגלים על המסלול והביט החוצה דרך החלון. שדה תעופה כלשהו — בניין טרמינל ומגדל פיקוח, וכמה מבנים, ללא שלטים.
    "שֶרֶמֶטיֵיבוֹ?" הוא שאל את מי, המלווה שלו? ויזה אנושית, מישהו שהרוסים שלחו לפרנקפורט כדי שייקח אותו.
    "לא, ונוקובו, נמל תעופה לאח"מים," הוא אמר, מנסה בעליל להרשים.
    אבל באור הדוהה נראה המקום קודר, מסלולי נחיתה ריקים עם קווצות דשא לאורכם, אדם בודד בסרבל מנחה אותם בכיוון ההפוך מהטרמינל. הם נסעו לעבר אחד המבנים האחרים.
    "אין מכס," אמר המלווה שלו, חלק מהשירות לאורחים רמי מעלה.
    סיימון הציץ החוצה, פניו לחוצות אל חלון הפלסטיק. כיצד הוא ייראה עכשיו? שתים־עשרה שנים. בצילום היחיד שסיימון ראה, הצילום ששירותי הידיעות שידרו לכל רחבי תבל, הוא חבש כובע פרווה רוסי, שוליו מורמים, ולבש חליפה כפולת דשים, כיפות הבצל של כנסיית וסילי הקדוש ממש מעבר לכתפו, מסוג התמונות שסופרים שמים על עטיפות ספריהם. אבל עכשיו היה אביב, אין בגדים כבדים להסתתר מאחוריהם. הוא יהיה פרנק. אם הוא שם. עד עכשיו, אף אחד, רק המסלול הריק, הרחק מטרדות המכס. סיימון הבין לפתע שהם לא רוצים שאף אחד ידע על בואו, משנעים אותו למבנה חיצוני, מסיעים אותו באיזה רכב כהה, כאילו הוא שבוי שמחליפים, כאילו הוא המרגל, ולא פרנק. אולי הם צפו שיהיו עיתונאים והבזקי מצלמות, התקשורת הזרה עדיין מוקסמת מפרנק. האיש שבגד בדור שלם. שתים־עשרה שנים, לפני חיים שלמים. אבל אף אחד לא הודיע להם. הקצה הזה של מסלול הנחיתה היה ריק, רק שני עובדי נמל התעופה דוחפים גרם מדרגות נייד אל המטוס. מישהו יצא עכשיו מהבניין, מתקדם לעברם, כתפיו הנוקשות של איש צבא. לא פרנק.
    סיימון לבש את מעילו והתקדם לעבר הדלת, והמלווה אחריו עם המזוודות. איך זה שפרנק לא הגיע לנמל התעופה? הרי הוא אחיו. ועכשיו הוא המוציא לאור שלו, זה שפרנק דרש והסדיר לו ויזת כניסה כדי שיבוא ויעבוד על ספר הזיכרונות, תירוץ לראותו, אולי אפילו להסביר דברים, אחרי כל השנים האלה. לומר דברים שאי אפשר לומר בספר, לא בספר שצריך לעבור את אישור הממונים עליו. שורה אחרי שורה במטה הקג"ב בלוּבּיאנקה. טוב, אבל האם אנחנו לא עשינו את אותו דבר? פיט די־אנג'ליס בחדר הישיבות הקטן, כותב לעצמו הערות.
    "אנחנו חייבים להיות בטוחים שאנשינו לא יהיו בסכנה," די־אנג'ליס אמר לו. "אתה בטח מבין." נימת דבריו רמזה שסיימון לא מבין, שהוא סוג של בוגד בפני עצמו, קושר קשר ומסייע. אופורטוניסט תאב בצע שאינו מסוגל להבין מה נמצא על כפות המאזניים.
    "הוא לא מזכיר אף סוכן בשמו. לא סוכנים פעילים. הוא לא מנסה להסגיר אף אחד."
    "לא? זה לא הפריע לו בעבר. הוא כותב על זה? על האנשים שהוא הפיל? אלה שלא יכלו לחזור?"
    "תראה בעצמך," הוא אמר, מחווה לעבר כתב היד. "זה על עצמו. למה הוא עשה את זה."
    "באמת למה?" אמר די־אנג'ליס, דוחק בו.
    סיימון משך בכתפיו. "הוא האמין בזה. בקומוניזם."
    "האמין בזה. ועכשיו הוא הולך להגיד שהוא מצטער? אבל הוא לא מצטער. 'חיי הסודיים'. הנה הצד שלי של הסיפור. ותזדיינו. אני הייתי מוותר על כל העסק הזה. למי אכפת מה הוא חושב?"
    "לאנשים. לכל הפחות בוא נקווה ככה."
    "או שתפסיד כסף, אה?" הוא הסתכל ישירות אל סיימון. "ואתה עוד משלם לו. תעשה אותו עשיר. בתמורה לכך שהוא זיין אותנו. חופש העיתונות."
    סיימון הנהן לעברו, דרך שקטה להגיד, "מה שאתה אומר."
    "אל תחשוב שמישהו שמח מכל הסיפור הזה. הוא רוצה שהסוכנות  תצא רע, בסדר. מי בכלל יאמין לו בכל מקרה? אבל אם הוא חושף שמות של האנשים שלנו, אפילו ברמז—"
    "אנחנו נוציא את זה. אתה חושב שאני ארצה לסכן מישהו שנמצא בשטח?"
    "אני לא יודע מה אתה רוצה."
    "אין פה שום דבר מהסוג הזה. תקרא. אתה לא חושב שהצד השני כבר קרא? אז עכשיו תורך. רק תשאיר לנו משהו, בסדר?"
    עוד מבט. "רק דבר אחד. תספק את סקרנותי. איך כופפת לסוכנות את היד? איך שכנעת אותם לשתף פעולה עם הדבר הזה?"
    "הם משתפים פעולה? חשבתי שבשביל זה אתה פה. להניף דגלים אדומים."
    למעשה, המגזין "לוּק" הוא שהתערב ונתן לסוכנות את הדחיפה הנדרשת, את ההבטחה שיהיו כותרות, אפילו מאבק משפטי אם הם ינסו לעצור את הפרסום. ה"דייג'סט", ה"פוסט", אפילו לא רצו לראות קטע, ולמרות שלוּס כמעט התפתה כי הרגיש שיש פה סיפור גדול שאפילו יצדיק גיליון מיוחד, בסוף הוא עצר את עצמו בגלל עקרונות ("אנחנו לא נותנים פרסום למרגלים קומוניסטים"), מה שהשאיר את "לוק" ואת מכירת הזכויות שאפשרה לעסקה להתממש. בלי זה, סיימון לא היה מסוגל לגייס את הכסף שהרוסים דרשו. יותר ממה שהוצאת "מ' קיטיניג ובניו" שילמה אי פעם על משהו, ערימה של ז'יטונים שמונחת כולה על אדום, תמורת מה שחייב להיות רב־מכר. לאביה של דיאנה, בן למשפחת קיטינג, היו הסתייגויות, אבל בסוף הוא שיתף פעולה עם סיימון. איזו ברירה היתה לו? אחרי עריקתו של פרנק, סיימון נאלץ להתפטר ממחלקת המדינה וקיטינג הוא שנחלץ לעזרה והציע לו קריירה בהוצאה לאור. עכשיו סיימון ניהל את ההוצאה, וקיטינג עצמו נותר רק כנוכחות לבבית במסיבת חג המולד. מאוחר מכדי למנות לו יורש אחר.
    "אתה מבין שזו רק טיוטה ראשונה?" שאל סיימון את די־אנג'ליס. "תיאלץ לעבור עליה שוב כשאני אחזור. אז תשאיר ממנה משהו."
    "יש עוד? אתה רוצה שהוא יכניס עוד חומרים?"
    "אני רוצה לדעת מה הוא עשה. מה הוא עשה באמת. חוץ מלערוק. זה כל מה שכולם בעצם יודעים. שהוא—"
    "ברח," סיים די־אנג'ליס את המשפט. הוא הביט בסיימון. "אתה רוצה אותו חף מפשע. אבל הוא לא."
    "לא," אמר סיימון. "הוא לא."
    אבל פעם הוא היה. אפשר לראות את זה בסרטים הביתיים הישנים, הילדים כמו סייחים שמנסים לעמוד על רגליים רועדות, עושים פרצופים למצלמה. בסוף סיימון גבה יותר, אבל כשהם היו ילדים היה לפרנק יתרון מכריע של סנטימטר נוסף, בדיוק כמו יתרון השנה הנוספת. הסרטים, קופצים ומגורענים, מראים אותם פותחים את מתנות חג המולד, חומקים מגלים בחוף, מנופפים ממרומי העץ בביתה של סבתם, ובכולם סיימון עוקב אחר פרנק, מעין צל, שותפו לפשע. פרנק ידע דברים. איפה למצוא צדפות במשטחי הבוץ. איך לקבל תוספת רוטב פאדג' מתוק וחם בגלידרייה. איך לגלח את המטבעות מכיסו של אביהם מבלי שירגיש. שנים של דברים כאלה, בבית הישן ברחוב מאונט ורנון היוקרתי, חדריהם מופרדים על ידי מסדרון צר, רכבת הצעצוע נוסעת ביניהם, כך שהם היו למעשה חדר אחד.
    אמם היא שהחליטה להפריד ביניהם. בתיכון, פרנק נשלח ללמוד בסנט מרקס, מסורת במשפחת ויקס, אבל שנה לאחר מכן, כשהגיע תורו של סיימון, החליטה אמו שילך למילטון במקום.
    "זה יעשה לך טוב, לעמוד ברשות עצמך. תחשוב לבד, במקום להקשיב כל הזמן לאחיך."
    "אני לא מקשיב לו כל הזמן."
    "טוב, אז רוב הזמן."
    פרנק ניסה לעודד את רוחו. "אתה החכם בינינו. היא רוצה שתתרכז בלימודים."
    "אתה חכם."
    "אבל לא כמוך. בכל מקרה, המנהל הוא חבר של דודה רות, ככה הם שמעו על בית הספר, אז הוא יהיה נחמד. תמיד טוב שמישהו שנמצא ממש למעלה יהיה בצד שלך."
    "אולי היא תשנה את דעתה."
    אבל אמילי ויקס לא נהגה לשנות את דעתה, וההפרדה הפכה לעובדה של קבע. היא צדקה — סיימון פרח בזכות עצמו — אבל גם שנים אחר כך הוא עדיין חש באובדן, כאילו איזו אצבע נקטעה בתאונה ולא חוברה מחדש. החופשות בבית היו כמעט אותו דבר, הם דיברו מאוחר לתוך הלילה בקומה השלישית, חזרו להיות הבנים של משפחת ויקס. אבל ההתרחקות היתה בלתי נמנעת. הם אף פעם לא היו דומים זה לזה במראה — חוץ מקו הלסת של משפחת ויקס — אבל עכשיו, באופן לא צפוי, אפילו קולותיהם החלו להיות שונים, לפרנק בריטון עשיר עם חיתוך דיבור של פנימייה פרטית, קולו של סיימון עדיין אופייני לרחוב מאונט ורנון.
    ואז הם שוב היו יחד בקולג'. בתי ספר זה דבר אחד, אבל בני משפחת ויקס הולכים להרווארד.
    "כל העסק הזה של משפחת ויקס," אמר פרנק. "הוויקסים עושים ככה, הוויקסים עושים אחרת."
    "טוב, ככה זה אצל אבא."
    "וזה מחמיר. חשבתי, כשהוא עבר לוושינגטון— אבל לא, עכשיו הוא חזר, והכול רק נעשה קטן יותר ויותר."
    "מה נעשה קטן?"
    "העולם שלו. שמת לב שהוא הולך ברגל לכל מקום? קטן עד כדי כך. המשרד ברחוב סטייט, האתניאום, מועדון סאמרסט. הוא לא צריך לנהוג אף פעם. כל העולם שלו נמצא במרחק הליכה. כאילו הוא איזה יליד או משהו."
    "יש את הפילהרמונית," אמר סיימון.
    "והוא הולך לשם ברגל. בדיוק מה שאמרתי."
    פעם בשבוע, לקונצרט צהריים, כמו שנהג שנים רבות, במעלה רחוב קומונוולת' וחזרה במרלבורו, שכמיית צמר ארוכה נגד הקור, טיול כה קבוע עד שהוא הפך לאטרקציה בוסטונית, כמו סירות הברבורים.
    למשך זמן מה נדמה היה שהם קרובים יותר משהיו אי פעם. פרנק נהנה להראות לו איך הדברים עובדים — לאילו הרצאות אפשר לא ללכת, באיזה סמינר בטוח תקבל ציון מעולה, איפה להסתפר. סיימון ספג את הכול — הספֶר הנכון, הכמות הנכונה של ג'ין, הכול חוץ מהקלילות הטבעית של פרנק. היו מסיבות בדירה הגדולה של פרנק ב"בית אליוט", מול בית הסירות, כל מה שסיימון דמיין שקיימברידג' תהיה. אבל זו היתה השנה שבה הכול נעשה פוליטי, פרנק שוטט לו בקצוות ואז עשה את צעדיו הראשונים. בהתחלה רק הצהרות קטנות על התקוממות מעמדית — סירוב להצטרף למועדון הפורסיליאן הנחשב אחרי שהזמינו אותו; בוז, בדרך כלל מחויך, למסיבות ששותפיו לדירה עדיין ערכו, ובאופן כמעט בלתי נמנע הוויכוחים העוקצניים עם אביו בארוחות הערב. פרנסיס ויקס שירת בזמנו במשרד האוצר ותמך תמיכה מסויגת בתוכנית הניו דיל להתערבות הממשל בכלכלה בעקבות השפל הגדול. הוא היה מודאג מהאיום הפשיסטי שמעבר לים ומהצדק החברתי בבית, אבל לא היה מסוג האנשים שצועדים בהפגנה או משתתפים בעצרת, שני דברים שפרנק כן עשה עכשיו, מה שגרם ויכוחים נוספים. סיימון התבונן מהצד, מוכן לצאת להגנתו של פרנק אבל עצוב לראות את אביו שנראה זקן לפתע, פגוע ותוהה, עולמו המוגן, הקטן, נהפך על ראשו. זה יעבור, אמו אמרה.
    ואז, בקיץ שקדם לשנת לימודיו האחרונה, התנדב פרנק למלחמה בספרד, מה שהפתיע את כולם וגרם לסיימון להרגיש נטוש, שגרתי וזהיר בעוד פרנק יוצא לשחוט דרקונים.
    "איך הוא יכול לא לסיים את התואר?" אמר אבא שלו. "תודה לאל שלך יש יותר שכל."
    "אבל הוא צודק שהוא הולך. הפשיסטים—"
    "כן, כן. שידאג לא להיהרג. זה הכי צודק שאפשר להיות."
    "פרנסיס," אמרה אמילי.
    "אני יודע, אני יודע. אבל זה לא משחק. איזה קשר יש לו לספרד בכלל?"
    "זו לא רק ספרד. הם עושים בה תרגיל. חימום. אם לא נעצור אותם שם—"
    "אנחנו לא נעצור אותם שם. לא משנה מה פרנק חושב. הוא עוד ייהרג לשווא." לא עוד נחוש, קולו נשבר לפתע.
    אבל הוא לא נהרג. במקום זאת, הוא חטף כדור בכתף והצליח לשרוד אלח דם בבית חולים שדה, מה שהוציא אותו מהמלחמה ומהפוליטיקה, ועשה אותו ציני לגבי שני הצדדים, נבוך למחשבה שהיה אי פעם תמים עד כדי כך שחשב שהקומוניסטים, או מישהו בכלל, יכול לטעון לעליונות מוסרית. הוא הפך, כצפוי, להוריו, אבל לא ממש — ספרד הותירה בו קצת תאווה להרפתקה. הוא סיים את התואר, שיחק קצת בבית ספר למשפטים, מתחבט, לא לגמרי יודע מה הוא רוצה, עד שהמלחמה נתנה לו את מה שחיפש. הצבא לא היה מוכן לגייסו בגלל הכתף, אבל פרנסיס הכיר את דונובן והעניין סודר — רכבת לילה לוושינגטון, תפקיד באו־אס־אס.  הדבר הראשון שעשה היה לגייס את סיימון כחוקר מודיעין, עובד משרד בנֵייבי היל, בעוד פרנק התאמן בצניחה בשדות של מרילנד. אבל הם היו ביחד, וושינגטון היתה קיימברידג' נוספת, הצדפה שלהם.
    כשהמלחמה הסתיימה, ועמה בא גם האו־אס־אס אל קצו, סיימון עבר עם החוקרים האחרים למחלקת המדינה, לשם כנראה היה צריך להגיע מלכתחילה. פרנק נשאר במשרד המלחמה, משוכנע שהנשיא טרומן יהיה חייב להחליף את הקבוצה של דונובן בסוכנות ביון חדשה. הוא צדק. שנה אחרי כן הוא נחת בקבוצת הביון המרכזית, ב"לשכה לתיאום מדיניות", שם קוד למבצעים מעבר לים, וחייהם בוושינגטון נמשכו כרגיל, ישיבות רשמיות וארוחות צהריים לא רשמיות בהארווי'ס, לילות בעיר, יוצאים ביחד בשני זוגות. ועדה משותפת מיוחדת עם הבריטים כדי לשתף פעולה מול פליטים מהרפובליקות הבלטיות ולאומנים מאוקראינה, סיימון מייצג את מחלקת המדינה ופרנק את הלת"מ, "הלשכה לתיאום מדיניות", איזה תענוג מסחרר, לדעת דברים, להיות חלק ממשהו חשוב, בנתיב המהיר.
    ואז, כמו חריקת צמיגים, הופיעו בוקר אחד כותרות העיתונים והכול נעצר. פרנק נעלם. שני צעדים בלבד לפני הוּבֶר, שני צעדים לפני אישום בבגידה. הסוכן הסובייטי המצליח ביותר, שריכל איתו בזמן ארוחות הצהריים, שאב את מוחו של סיימון, לא סתם דליפה במחלקת המדינה, אלא שסתום שפרנק יכול לפתוח כל אימת שרצה. מחייך, ממש כפי שחייך בסרטים הביתיים. "אתה החכם בין שנינו." אבל לא יותר מפרנק.
    בתחתית גרם המדרגות, הקצין הרוסי הציג את עצמו כקולונל וסילצ'יקוב, ובניד ראש שחרר את המלווה. סיימון פנה לומר לו שלום, אבל הבין לפתע שאינו יודע מה שמו, מעולם לא ידע, או שכח, כבר עכשיו הוא נכשל ואינו ממלא אחרי הנחיותיו של די־אנג'ליס: "תזכור הכול. אל תרשום, תזכור. אפילו אם אתה חושב שזה כלום. תשאיר את העיניים פקוחות."
    כבר נכשל. שם שהוא היה צריך לזכור. מכונית שחורה שהוא היה צריך לראות, ממש מעבר לכתפו של הקולונל — האם היא היתה שם כל הזמן? אבל בחצי האור המוזר שום דבר לא נראה מוגדר, הארץ כולה איכשהו לא בפוקוס, מעבר למחיצת בד.
    "זו הפעם הראשונה שלך במוסקבה?" שאל הקולונל, בנימוס מקובל, שנראה סוריאליסטי באופן מוזר. האם הם פוגשים הרבה מבקרים חוזרים, כאן על הירח?
    "כן, פעם ראשונה. זה בסדר — אני אחזיק את זה." התיק שלו, הקולונל מושיט אליו את ידו.
    "מוצרים מוברחים?" הקולונל שאל בחיוך, בדיחה לא צפויה.
    "כתב היד. הספר של פרנק."
    "אתה יודע שיש עותקים נוספים."
    "לא עם ההערות שלי."
    "אהה. אני סקרן לראות אותן," אמר הקולונל, שותף, חלק מתהליך העריכה. "החומר שהסי־איי־איי מתנגד לו."
    "אלה ההערות שלי."
    "טוב שכך." קול אחר, מאחורי הקולונל, יוצא מהרכב. "מגע היד של סיימון." בת צחוק בתוך הקול. "על זה אנחנו משלמים."
    סיימון לטש את עיניו. השיער נסוג, אך לא נעלם. הפנים מהודקות יותר, קמטים מתפשטים מזוויות עיניו, ישָנים. אבל קולות אף פעם לא משתנים, אותה אינטימיות נמהרת שמשכה את כולם, ולרגע הפנים הלמו את הקול, הקמטים התיישרו, נראה כמו פעם, לפני כל השקרים.
    "סתם סיימון," אמר פרנק, השם המתגרה הישן, עיניו רכות לפתע.
    סיימון עמד ללא ניע. סתם סיימון. כאילו לא קרה דבר. מה עושים עכשיו? לוחצים ידיים?
    "פרנק," הוא אמר, ראשו סחרחר. אותו חיוך מכורכם, מישהו שנעדר למשך סוף שבוע בלבד.
    פרנק הנהן. "זה אני," הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיו של סיימון.
    "פרנק – "
    ולפתע היו זרועות שחיבקו אותו, חזה שנלחץ אל חזהו, עוטפות אותו בעבר. פרנק. ואז הוא הוחזק בכתפיו, נסקר במבט. פרנק הטה את ראשו לעבר משקפיו.
    • ג'וזף קנון
    • ג'וזף קנון
     
  • המלצות נוספות