הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הסודות שהולכים איתנו
  • הסודות שהולכים איתנו
    א(ה)בות הוצאה לאור | אוגוסט 2019 | רומן רומנטי | 320 עמ' מודפסים
    "רומן המעוצב להפליא, על אהבה ללא תנאי, על שברון לב, ועל שחרור, 'הסודות ששמרנו', שובה את קוראיו בעלילה המיוחדת, מלאת המתח הזו. היא מכילה אבל ואובדן, אבל גם ריפוי ותקווה בצורה הכי גולמית שלהם, הרומן הזה שובה לב ומח, מחזיק את הקוראים ערים כל הלילה, נואשים לגלות את האמת."
     
    —RT Book Reviews
    רב המכר של ה- Wall Street Journal ושל Amazon.
     
    הסודות ששמרנו הוא ספר ראשון בדואט 'הסודות'. מגיש לנו  הופעת בכורה זוהרת עם פיתולים בלתי צפויים. קארי לונסדייל חוקרת את ההרס שבאובדן, את האופוריה שבמציאת אהבה שניה, ואת ההשלכות  הקשות, המאיצות את הדופק, של גילוי האמת על אלה שאנחנו מכירים מקרוב ואת המרחק שהם יעברו כדי להגן עלינו.
    לסו שף, איימי טירני, יש את המתכון המושלם לחיים המושלמים: להתחתן עם אהוב ילדותה, להקים משפחה ולקנות את המסעדה של הוריה. אך כאשר ארוסה, ג'יימס דונאטו, נעלם בתאונת שייט, עתידה ה'אפוי' היטב נסחף לים. במקום לעמוד במזבח ביום חתונתם, איימי עומדת מול קבר, בהלווייתו של ג'יימס - הלוויה שמשאירה אותה, יותר מעורערת מאשר בשלווה.
    כשאיימי נאבקת לשקם את חייה, היא נכנסת עמוק יותר בחקירת היעלמותו של ג'יימס, וחושפת אוקיינוס של סודות הגורמים לה להטיל ספק בכל מה שהם בנו יחד.
    ומתחת לפני השטח נמצאת אמת שעשויה לשחרר את איימי ... או לנפץ אותה לנצח.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42 25.2
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון

    פנינת מרגלות ההר

    לוס גאטוס, קליפורניה

     

    1

     
    יולי
     
    ביום החתונה שלנו, הארוס שלי ג'יימס הגיע לכנסייה בתוך ארון קבורה.
    במשך שנים חלמתי שהוא יחכה לי ליד המזבח, עוטה את החיוך הזה ששמר רק בשבילי. החיוך שתמיד עשה לי פרפרים בבטן. אבל במקום לצעוד במעבר אל החבר הכי טוב שלי, אַהֲבָתי הראשונה והיחידה, השתתפתי בטקס האשכבה שלו.
    ישבתי ליד הוריי בכנסייה עמוסה בחברים ובקרובי משפחה. הם היו אמורים להיות האורחים בחתונה שלנו. במקום זאת הם הגיעו לחלוק כבוד לאיש שמת צעיר מדיי ומוקדם מדיי. זה אך מלאו לו עשרים ותשע.
    הוא איננו עוד. לנֶצח.
    דמעה זלגה במורד לחיי. לכדתי אותה בטישו הקרוע שבידי.
    "הנה, איימי." אימא נתנה לי טישו נקי.
    קימטתי אותו באגרופי. "ת־תודה," ייבבתי בגמגום.
    "זאת היא?" לחש קול מאחוריי, ואני נדרכתי.
    "כן, הארוסה של ג'יימס," נשמעה לחישה בתגובה.
    "ילדה מסכנה. היא נראית צעירה כל כך. כמה זמן הם היו מאורסים?"
    "אני לא ממש יודעת, אבל הם מכירים מילדוּת."
    נשימה מופתעת. "אהבת נעורים. כמה טראגי."
    "שמעתי שלקח להם שבועות לאתר את הגופה. את יכולה לדמיין? את אי־הידיעה?"
    נאנחתי. שפתי התחתונה רטטה מאליה.
    "היי! אפשר טיפת כבוד כאן?" לחש אבא בקשיחות אל הנשים מאחורינו. הוא נעמד, נדחק על פני אמי ועל פנַיי, מתחכך בברכינו, ואז התיישב והיא ואמא שלה נסמכות לכיוונו, עליו. הוא משך אותי אליו והפך למחסה מפני לחשושי הרכילות והמבטים הסקרניים.
    העוגב ניגן בעוצמה עם פתיחת טקס האשכבה. כולם קמו על רגליהם. התרוממתי לאט בגוף דואב ושחוק. נאחזתי בספסל שלפניי כדי לא לקרוס בחזרה למושב. כל הראשים הסתובבו אל ירכתי הכנסייה, שם נושאי הארון של ג'יימס סחבו אותו על כתפיהם. צפיתי בהם פוסעים מאחורי הכומר, ולא הצלחתי לסלק את המחשבה שהם נושאים לא רק את שרידיו של ג'יימס, את גופתו שהושחתה מכדי להינשא בארון פתוח. גם התקוות והחלומות שלנו, העתיד שהתווינו לעצמנו, נישאו על כתפיהם. התוכנית של ג'יימס לפתוח גלריה לאמנות במרכז העיר אחרי שעזב את העסק המשפחתי. החלום שלי לפתוח מסעדה משלי כשהוריי יפרשו מזו שבבעלותם. הילד הקטן שדמיינתי עומד בין ג'יימס לביני, וידיו הקטנות נתונות בידינו.
    הכול ייקבר היום.
    עוד יפחה השתחררה מריאותיי והידהדה מכותלי הכנסייה, רמה מתוויו הדועכים של העוגב.
    "אני לא מסוגלת," ייבבתי בלחישה רמה.
    לאבד את ג'יימס. להרגיש את מבטי הרחמים של כולם צורבים את גבי בשורה השנייה. האוויר היה מחניק, בְּלִיל מעופש של זיעה וקטורת אפוף בריח מתקתק מבחיל של זרי סחלבים, שהוצגו בכישרון ברחבי הכנסייה המיושנת. הפרחים נרכשו לרגל החתונה, אבל קלייר דונאטו, אמו של ג'יימס, ביקשה שישלחו אותם לטקס האשכבה. אותה כנסייה. אותם פרחים. הטקס הלא־נכון.
    בטני התהפכה. כיסיתי את פי וניסיתי לעקוף את אבא לכיוון המעבר. אימא תפסה בידי ולחצה עליה. היא כרכה את זרועה בזרועי, ואני הנחתי ראש על כתפה. "די, די," הרגיעה אותי. הדמעות ניגרו ללא רסן במורד פניי.
    נושאי הארון הורידו אותו על מעמד מתכת ואז עברו למקומותיהם. תומס, אחיו של ג'יימס, החליק לשורה הקדמית לצד קלייר בחליפתה השחורה, ששֹערה הכסוף מתוח והדוק לא פחות מיציבתה. פיל, בן דודו של ג'יימס, נע אל הספסל כדי לעמוד מצדה השני. הוא הסתובב להביט בי והרכין ראש לאות התוודעות. בלעתי רוק וזזתי לאחור עד ששוקיי נדחקו אל ספסל העץ.
    קלייר הסתובבה. "איימי."
    הפניתי את תשומת לבי אליה. "קלייר," מילמלתי.
    מאז הידיעה על מותו של ג'יימס בקושי החלפנו מילה. היא הבהירה די והותר שנוכחותי היא תזכורת מופרזת לאובדן שלה, בנה הצעיר. לטובת שתינו, שמרתי על מרחק.
    הטקס נמשך בסדר צפוי של מנהגים ומזמורים. הקשבתי בחצי אוזן לנאומים ובקושי שמעתי את קטעי הקריאה. בתום הטקס חמקתי מהדלת הצדדית לפני שמישהו יספיק לעצור בעדי. שמעתי די ניחומים לשני מחזורי חיים.
    האורחים יצאו אל החצר. כשהתקדמתי במעבר המקורה ראיתי את רכב הקבורה, וקיוויתי לעזוב בלי שיבחינו בי. הבטתי לאחור, ומבטי הצטלב עם מבטו של תומס. הוא עבר בשער המקומר ועטף אותי בזרועותיו. הוא חיבק אותי בכוח. הבד המחוספס של החליפה שלו שרט את לחיי. הוא נראה כמו ג'יימס: שיער ועיניים כהות, עור זית. גרסה רחבה ומבוגרת יותר, אבל התחושה היתה אחרת.
    "אני שמח שאת כאן." נשימתו נשפה בשערי.
    "כמעט לא הגעתי."
    "אני יודע." הוא הרחיק אותי מהקהל שהתגודד סביבנו עד שעצרנו תחת צמחי הגפנים המלבלבים בקצה המעבר המקורה. פרחי לוונדר חוללו ברוח אחר הצהריים של חודש יולי. ערפל החוף שאפף את לוס גאטוס בשעות שלפני עלות השחר, התפוגג עם השמש העולה. כבר נעשה חם מדיי.
    תומס נטה לאחור ואחז במעלה זרועותיי. "מה שלומך?"
    ניענעתי בראשי והצמדתי את הלשון אל החך העליון כדי לחנוק את היבבה שאיימה לבקוע. התרחקתי מזרועותיו של תומס. "אני מוכרחה לזוז."
    "כולנו. בואי, סעי איתי. אקח אותך לבית הקברות ולקבלת הפנים שאחריה."
    שוב ניענעתי בראשי. הוא נסע לכנסייה עם קלייר ופיל.
    תומס נאנח בכבדות. "את לא באה."
    "רק לבית הקברות." מוללתי את הקשר בשמלת המעטפת שלי. נסעתי לכאן עם הוריי. תיכננתי גם לעזוב איתם. "קבלת הפנים היא אירוע של אימא שלך. הקרובים והחברים שלה."
    "הם היו גם החברים של ג'יימס ושלך."
    "אני יודעת, אבל..."
    "אני מבין." הוא הושיט יד לתוך הז'קט שלו ושלף פיסת נייר מקופלת. "אני לא בטוח מתי נתראה שוב."
    "אני לא הולכת לשום מקום. רק מפני שג'יימס..." בלעתי רוק ובחנתי את נעלי העקב השחורות והגבוהות שלי. לא נעלי הסאטן הפתוחות מלפנים שהייתי אמורה לנעול באותו יום. "תתקשר אליי. או תבוא לבקר," הצעתי.
    "אני נוסע הרבה."
    הרמתי את ראשי. "מה?"
    "הנה. זה בשבילך."
    פתחתי את הנייר שהושיט לי והשתנקתי. צ'ק אישי מתומס. צ'ק על סכום גדול במיוחד. "מה...?" אצבעותיי רעדו כשקלטתי את הסכום. 227,000 דולר.
    "ג'יימס עמד לעדכן את הצוואה שלו אחרי החתונה שלכם, אבל הוא..." תומס שיפשף את לסתו ואז שמט את זרועו הצדה. "אני עדיין המוטב. עוד לא קיבלתי את הכספים מחשבון הבנק שלו, אבל זה כל מה שאני אמור לקבל, פרט לבעלות על חברת 'דונאטו תעשיות'. הוא לא היה יכול לרשום אותה בצוואה."
    "אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך." הושטתי לו את הצ'ק.
    הוא הכניס את ידיו לכיסים. "את כן יכולה. הייתם אמורים להתחתן היום, והכסף הזה היה אמור להיות שלך."
    בחנתי שוב את הצ'ק. הסכום היה אדיר.
    "ההורים שלך פורשים בקרוב, נכון? תוכלי לקנות מהם את המסעדה או לפתוח מסעדה משלך. ג'יימס אמר שזה מה שאת רוצה לעשות."
    "עוד לא החלטתי."
    "אז תטיילי, תראי עולם. בת כמה את, עשרים ושש? כל החיים לפנייך. תעשי מה שטוב לך." הוא חייך חיוך מתוח והביט אל מעבר לכתפי. מבטו היה נעוץ בחצר. "אני חייב לזוז. תשמרי על עצמך, טוב?" הוא נשק ללחיי.
    הרגשתי את הרפרוף הקל של שפתיו, אבל מילותיו בקושי נקלטו. הרעש בחצר גבר, ומחשבותיי היו רחוקות משם. תעשי מה שעושה לך טוב. לא היה לי מושג מה עושה לי טוב. כבר 
    לא.
    הרמתי את מבטי כדי להיפרד מתומס, אבל הוא כבר נעלם. הסתובבתי וראיתי אותו בקצה החצר עם אמו ובן דודו. כאילו הרגיש במבטי, פיל זקף את הראש והביט אליי. גבה אחת שלו התרוממה במכוון. בלעתי רוק. הוא רכן ולחש דבר מה באוזנה של קלייר, ואז החל להתקדם לקראתי.
    האוויר תסס כמו שמן לוהט במחבת. שמעתי את קולו של ג'יימס. הד מלפני זמן רב. בואי נעוף מפה.
    תחבתי את הצ'ק לתיק הקלאץ' שלי ופניתי ללכת, חומקת לעבר מגרש החניה. הלכתי הלאה מהעבר שלי, חסרת ודאות לגבי העתיד, ובלי שום מושג איך אצליח לעזוב. לא היתה לי מכונית.
    עצרתי בשפת המדרכה והתלבטתי אם לחזור לחצר כדי למצוא את הוריי. בדיוק אז אישה מבוגרת בתספורת בלונדינית קצרה התקרבה אליי. "מיז טירני?"
    פטרתי אותה בנפנוף. לא הייתי מסוגלת לשמוע עוד מילות ניחומים.
    "בבקשה, זה חשוב."
    היססתי לשמע הנימה המשונה בקולה. "אני מכירה אותך?"
    "אני חברה."
    "חברה של ג'יימס."
    "שלך. קוראים לי לייסי." היא הושיטה את ידה.
    לטשתי מבט בזרועה המרחפת באוויר בינינו ואז הרמתי את עיניי אליה. "סליחה. נפגשנו כבר?"
    "אני כאן בגלל ג'יימס." היא הורידה את הזרוע והציצה לאחור. "יש לי מידע לגבי התאונה שלו."
    דמעה התהוותה בזווית עיני. נשמתי נשימה עמוקה. הריאות שלי חירחרו מכל הבכי של השבועות האחרונים. ג'יימס אמר לי ארבעה ימים בלבד, נסיעת עסקים קצרה. טיסה למקסיקו, דיג עם לקוח, משא ומתן על חוזים בארוחת ערב וחזרה הביתה. קפטן הסירה אמר שג'יימס הטיל את החכה, ואחרי שהקפטן בדק את המנוע, ג'יימס נעלם. פשוט ככה. נעלם.
    זה קרה לפני חודשיים.
    ג'יימס נעדר במשך שבועות, ולבסוף הניחו שהוא מת. ואז, לפי תומס, גופתו של ג'יימס נמשתה אל החוף. לייסי כנראה לא שמעה שמצאו את הגופה. התיק נסגר.
    "איחרת. הוא..."
    "חי. ג'יימס חי."
    הבטתי בה בהלם. מי האישה הזאת חושבת שהיא? הצבעתי על רכב הקבורה. "תסתכלי!"
    היא הסתכלה. ראינו את הנהג טורק את הדלת האחורית ועוקף את הרכב כדי להתיישב במקומו. הוא סגר את דלת הנהג ונסע משם, יצא ממגרש החניה לעבר בית הקברות.
    הבטתי בה בתיסכול. אבל עיניה לא משו מהסֶדאן השחורה, והיא דיברה בקול חרישי מושך. "מעניין מה נמצא בתוך הארון."
    "חכי רגע!" לייסי הלכה בעקבותיי בעודי מפלסת את דרכי במגרש החניה. "חכי, בבקשה!"
    "לכי מכאן!"
    דמעות הציפו את עיניי. רוק סמיך ציפה את לשוני. הרגשתי צורך להקיא, ולייסי לא היתה מוכנה להניח לי. הבטתי אל הרחוב. הבית שלי עמד במרחק קילומטר וחצי. אולי אוכל ללכת הביתה ברגל.
    מיצי מרה עלו בגרוני. אוי, אלוהים.
    "תני לי להסביר," הפצירה בי לוסי.
    "לא. עכשיו." הנחתי יד על פי והתכופפתי מאחורי ואן גדול. חום הבזיק לאורך גופי. רטיבות נספגה בבתי השחי שלי ובצדי החזה. קרביי רחשו ונהמו. הקאתי את נשמתי.
    כל מה שהחזקתי בפנים השתחרר וניתז על המדרכה הלוהטת שלרגליי. ההודעה הקולית מג'יימס שלא הגיעה מעולם. הלילות הבודדים בציפייה לידיעה שהוא בחיים. השיחה מתומס, זאת שחששתי ממנה יותר מכול. ג'יימס איננו.
    ואז קלייר, שהתעקשה שהלוויה תיערך ביום החתונה שלנו. הכנסייה כבר הוזמנה, והקרובים שלה הזמינו כרטיסי טיסה. למה שיצטרכו לבטל או לשנות את התוכניות שלהם?
    עוד רעד טילטל את גופי. הקאתי עד שלבי כאב והבטן התרוקנה. ואז פרצתי בבכי. השתנקויות מכווצות קרביים שיסעו אותי. דמעות כבדות זלגו אל האספלט וניתזו אל תוך הבליל החומצי.
    במקום כלשהו במעמקי מוחי הבנתי שהגעתי אל הסף. לו רק התפרקתי בבית תוך חיבוק הכרית של ג'יימס. לא כאן, במגרש חניה, עם קהל של אנשים במרחק שלושים מטרים ממני וזָרה שמכרכרת סביבי.
    קרסתי על הוואן והתיישבתי על הפגוש. לייסי הציעה לי בקבוק מים. "הוא חדש."
    "תודה." ידיי רעדו, ולא הצלחתי לאחוז בפקק הצר באצבעותיי. היא לקחה ממני את הבקבוק ופתחה אותו. שתיתי שליש ממנו ונשמתי לרווחה.
    לייסי הוציאה טישו מהתיק שעל כתפה. "הנה." היא צפתה בי מנגבת את השפתיים ומוחה את האף בעודה משחקת ברצועת הארנק שלה. "מרגישה יותר טוב?"
    "לא." קמתי ורציתי ללכת הביתה.
    זרועה של לייסי נעלמה שוב בפתח התיק שלה. היא חיטטה בו ושלפה כרטיס ביקור. "אני צריכה לדבר איתך."
    "אני לא מעוניינת במה שאת מוֹכרת."
    לחייה התלהטו. "אני לא מוכרת כלום. יש משהו..." קולה נקטע, והיא סקרה את מגרש החניה מאחורינו לפני ששבה להביט בי.
    מיצמצתי, המומה מעוצמת עיניה הכחולות. אינסטינקט ניצת בי. היא יודעת משהו.
    "אני לא מוכרת כלום ואני מצטערת מאוד על האופן שבו דיברתי, אבל זאת האמת. תבקרי אצלי בהקדם האפשרי." היא תפסה את כף ידי הפנויה והטיחה את הכרטיס לתוכה. ואז היא נסוגה ונעלמה מאחורי הוואן.
    צעדים התקרבו, נקישות של עקבים רצים על המדרכה. "הנה את," התנשמה נדיה בלי אוויר. "חיפשנו אותך בכל מקום. ההורים שלך מחפשים אותך." גלי שיער ערמוני גלשו על כתפיה. התסרוקת שלה התפרקה כנראה מרוב חיפזון למצוא אותי.
    קריסטן נעצרה לידה. החזה שלה עלה וירד. בצד השוק שלה הופיעה רכבת בגרבונים.
    הן היו אמורות להיות השושבינות שלי.
    "מה את עושה כאן?" שאלה קריסטן בקול צורמני ומאומץ מהריצה.
    "אני..." עצרתי כי לא רציתי להסביר שהסתתרתי, ואז רדפה אחריי זרה במגרש החניה, ואז הקאתי על הנעליים.
    "אַת מה?!" היא דחקה בי. נדיה תקעה בה מרפק והצביעה על הקרקע שלרגליי. קריסטן העוותה פנים מול הראיות השפוכות על המדרכה כמו תכולה של פחית צבע שנפלה. "אוי, איימי," היא נאנחה.
    לחיי בערו והשפלתי את ראשי. קראתי את הכרטיס שבידי.
    לייסי סונדרס
    מתַקשרת, יועצת ופרופילאית
    רוצחים, נעדרים ותעלומות לא פתורות
    תעזור לך למצוא את התשובות שחיפשת
    צמרמורת חלפה בגווי. הנפתי את ראשי לכיוון שבו לייסי התרחקה. היא נעלמה.
    "מה זה?" שאלה נדיה.
    נתתי לה את הכרטיס, והיא גילגלה עיניים. "וואו, הפסיכים כבר רודפים אחריך."
    "מי?" קריסטן הציצה מעל כתפה של נדיה.
    נדיה מיהרה לקפל את הכרטיס ותחבה אותו לתיק היד שלה. "אל תהיי תמימה, איימי. אנשים ינצלו אותך."
    "מי ינצל?" שאלה קריסטן שוב. "מי הופיע על הכרטיס?"
    "אף אחד ששווה את הזמן של איימי."
    נדיה צודקת, חשבתי בהיגיון. לייסי סתם מטורללת. איזו חוצפה מצדה לגשת אליי היום. היא בטח עוקבת אחרי מודעות אבל בעיתון.
    קריסטן שילבה את זרועה בזרועי. "בואי, חמודה. ניקח אותך לבית הקברות. נמצא את ההורים שלך ונגיד להם שאת באה איתנו. ניק מחכה ליד המכונית."
    ניק. בעלה של קריסטן. החבר הכי טוב של ג'יימס. ג'יימס.
    נתתי לקריסטן לגרור אותי. "התכוונתי ללכת ברגל הביתה."
    היא הביטה בעקבים הגבוהים שלי והרימה גבה. "ברור."
    אחרי הקבורה ניק הוריד אותנו בבית שלי. קריסטן ונדיה נכנסו פנימה בעקבותיי. עצרתי בפתח שבין הכניסה לסלון של דירת שלושת החדרים שלנו והבטתי סביבי. ניצבו שם כיסאות עור בגוון קרמל ללא משענות יד וספה חומה־אפורה מבד שניל. מסך טלוויזיה שטוח היה שקוע בתוך ארון מעץ אגוז, והדלתות נותרו פתוחות מאז הפעם האחרונה שצפיתי בה. שלושה ציורים ממוסגרים של ג'יימס קישטו את הקיר שמעל המזנון ליד דלת הכניסה.
    הכול היה במקומו חוץ מהאדם שהתגורר שם.
    השלכתי את המפתחות והארנק על המזנון.
    נדיה חצתה את פינת האוכל אל המטבח, ונקישות עקביה על רצפת העץ הידהדו ברחבי הבית. "רוצה משהו לשתות?"
    "תה, בבקשה." חלצתי נעליים, נשכבתי ומתחתי את בהונותיי.
    נדיה הוציאה את הבלנדר. היא שלפה קוביות קרח מהמגש במקפיא והכניסה אותן לקנקן. הן פיצפצו בתגובה לתחתית החמימה יותר של הקנקן.
    "אולי משהו חזק יותר?"
    משכתי בכתפיי. "בטח. שיהיה."
    קריסטן נשאה את מבטה מהמקום שבו חלצה נעליים ליד שולחן הקפה וקימטה את מצחה. היא שקעה בכיסא העור שליד האח ותחבה את כפות רגליה מתחת לרגליים. כשהתחמקתי אל חדר השינה, הרגשתי שהיא מביטה בי.
    ניגשתי היישר לארון שג'יימס ואני חלקנו ופתחתי את הדלתות המשופעות. בגדיי היו תלויים לצד החליפות שלו. הכול בצבעי אפור, שחור וכחול־נייבי. היו גם חליפות פסים, אבל הרוב סולידיות. חליפות עסקים — כך היה קורא להן. שונות כל כך מהחולצות המשובצות והג'ינס — הלבוש היומיומי שלו בבית.
    מבט בארון שלו היה יכול להוביל למסקנה, שהבגדים שם שייכים לשני אנשים שונים. לפעמים הרגשתי שאני גרה עם שני גברים שונים. הגבר שעבד ב"דונאטו תעשיות" היה רשמי ומנומס לעומת האמן בעל הנפש החופשית עם השרוולים המופשלים וכתמי הצבע בזרועותיו.
    אהבתי את שניהם.
    הצמדתי את אפי לשרוול החולצה הכחולה האהובה עליו ושאפתי. עץ אלגום וענבר עשיר, הבושם שלו, מהול בשמץ טרפנטין מניקוי חומרי הציור שלו. הוא לבש את החולצה הזאת בפעם האחרונה שבה צייר, ומבעד לעפעפיי העצומים ראיתי אותו, שרירי כתפיו גולשים תחת הכותנה הכחולה הדהויה בעודו מניע את המכחול.
    "את רוצה לדבר?" שאלה קריסטן בעדינות מאחוריי.
    ניענעתי בראשי והתרתי את הקשר שבמותניים כדי להסיר את השמלה. היא גלשה ונשפכה למרגלותיי. הגעתי לארון, לקחתי את החולצה של ג'יימס ואת הטרנינג מהתיכון ולבשתי אותם. חמימות הציפה אותי כשמשכתי את החולצה. הרגשתי כאילו ג'יימס מחבק אותי דרך הבד שעל גבי.
    לעולם לא אשכח אותך, איימי.
    לבי נסדק עוד קצת. החנקתי יבבה.
    רצפת העץ מאחוריי חרקה והמיטה גנחה. סגרתי את דלתות הארון ומצאתי את עצמי מול קריסטן. היא ייצבה את עצמה על מראשות המיטה והניחה כרית בחיקה. הכרית של ג'יימס.
    כתפיי נשמטו. "אני מתגעגעת אליו."
    "אני יודעת." היא טפחה על החלל שלידה.
    זחלתי על המיטה והנחתי את ראשי על כתפה. היא הניחה את לחיה על שֹערי. מגיל חמש אנחנו אוהבות לשבת ככה, מכורבלות זו בזו ולוחשות סודות. ישבנו כך פעמים רבות בחודשיים האחרונים. קריסטן מבוגרת ממני בשנתיים, והיא מילאה את מקום האחות בילדותי כבת יחידה. היא כרכה את זרועה סביב כתפיי. "זה יהיה קל יותר בהמשך. אני מבטיחה."
    דמעות טריות זלגו. קריסטן חיפשה טישו בשידה. חטפתי כמה וקינחתי את האף. היא הסיטה תלתלים לחים מצד מצחי, תפסה טישו משלה וטפחה על זוויות עיניה. צחקוק קליל נמלט, והיא חייכה. "אנחנו גמורות, מה?"
    בתוך זמן קצר הצטרפנו לנדיה במטבח לשתות מרגריטה ושיתפנו סיפורים על הילדות עם ג'יימס. כעבור כמה שעות ויותר מדיי קוקטיילים, נדיה קרסה על הספה והחלה לנחור תוך שניות. קריסטן כבר נרדמה במיטה שלי. הרגשתי מבודדת בבית החשוך. האור היחיד בקע מהנרות שקריסטן הדליקה קודם לכן. הרמתי את רגליה של נדיה ושקעתי בספה, שומטת את כפות רגליה בחיקי. עשר בלילה, השעה שבה הייתי צריכה להימצא בזרועותיו של ג'יימס, מובלת בעדינות על רחבת הריקודים בחתונה לצלילי השיר שלנו, "שנינו".
    נדיה גנחה וזעה על הספה. היא קמה ועברה אל חדר השינה לאורחים, גוררת את השמיכה.
    תפסתי את המקום שפינתה והנחתי למחשבותיי לנדוד. חשבתי על ג'יימס, למה הוא נסע למקסיקו. למה הוא לא חיכה או נתן לתומס לטפל בלקוח? הוא היה נשיא "דונאטו תעשיות", ובמסגרת תפקידו פיקח על יבוא ויצוא הרהיטים של החברה. כמנהל הכספים, האחריות של ג'יימס חלה על הנהלת החשבונות, לא על משא ומתן על חוזים. אבל הוא התעקש שהוא היחיד שיכול לטפל בלקוח המסוים הזה. הוא עזב ביום שבו שלחתי בדואר את ההזמנות לחתונה.
    עיניי שקעו ונסחפתי לשינה קטועת מחשבות. חלמתי על האישה במגרש החניה. היא היתה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, ועיניה קרנו זוהר ססגוני. היא הרימה את זרועותיה מעל דמותה הדקה ושפתיה נעו. הרחש המלודי של הכישוף הידהד באוויר סביבה וסביב הגופה שלמרגלותיה. גופה שזזה עכשיו. אז הבנתי שזאת לא סתם גופה. זה ג'יימס. ולייסי העלתה אותו מהאוב.
    • קרי לונסדייל
    • קרי לונסדייל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הסודות שהשארנו מאחור
    • אחרי שעזבת
    • מארז הסודות
    • פיית'
    • כמעט מושלם
    • בעיניים כלות
    • תציל אותי
    • הדרך אל האור
    • אול אין
    • השקרים שהיא סיפרה
    • כמו הרוח
    • מחר