הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הנשמה ה-48
  • הנשמה ה-48
    משה לוי שירת על סיפון המשחתת אח"י "אילת" כמפעיל מכ"מ. הוא התערה היטב בחיי הצוות ושגרת החיים, רחש חברים לחיים למרות המסגרת החברתית הנוקשה, אך כזו שמעניקה סיפוק רב מהשירות ויוצרת ידידות אמת.
     
    מתוך אהבה גדולה לכול המתרחש על המשחתת בימי שגרה ולמה שאבד עם הטבעת המשחתת, עסק המחבר יותר מארבע שנים בכתיבת הספר, תוך שיתוף המשפחות השכולות והניצולים.
     
    העידוד שלו זכה מצדם והחומר הנוסף שהועמד לרשותו בחיל הים, סייעו בידו לכתוב ולעצב את הספר כסיפור אישי, אנושי מרגש וכהצדעה לאונייה שהייתה ביתו השני ולצוותה.
     
    משה לוי, נשוי ואב לשלושה הוציא לאור בנוסף על ספר זה, ספר סיפורים קצרים "סילבי לא מתאימה" וכעת הוא שוקד על כתיבת ספר נוסף - רומן פרי עטו.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה למהדורה השלישית

    טבעו של אירוע היסטורי מתועד, יעיל כשהוא מתאפיין בחיוניות ובדינמיקה גם בחלוף הזמן. אפילו לאחר מאות שנים הוא ימשיך להיות חי, נושם, מתחדש ויקבל משמעויות אחרות. לעתים ופרות קדושות בו נשחטות, או שדמויות מרכזיות שלו נדחקות לשולי ההיסטוריה לטובת גיבורים שלפני כן היו לא חשובים או לא מוכרים. אולם מעל הכול, ראוי להקדיש כמה מילים על ההתחדשות שכן, גם אם אלעזר בן יאיר, למשל, נדון בימנו לקלחת של צוננים, הרי זה משום שהדיון על מעשיו שלפני אלפיים שנה, מתנהל על פי אמות המידה של היום. כמוהו הגנרל אדוארד לי שהיה גיבור האומה האמריקאית במשך מאה וחמישים שנה, חנו סר פתאום ורצונם של אזרחים לנתץ את פסלו, הוביל למהומות ולנפגעים בווירג'יניה. לנוכח זה, ההתחדשות איננה פועל יוצא של טעמים או זוויות ראייה שהשתנו. ההתחדשות, בניגוד לדינמיקות אחרות של אירוע היסטורי — היא דבר ממשי, זורם ושהיה קיים אבל איש לא טרח להתוודע אליו.
    מאז יצא ספרי זה לאור במהדורתו הראשונה, ידיעות וחידושים מן האירוע לא הפסיקו לזרום אליי: פתאום נודע לנו מי הוא זה שקלט את שידור המצוקה הראשון שלנו באותו לילה גורלי, על פציעתם של כמה ממצילנו, בעיצומה של פעילותם, על ילדה שנולדה ברגעי הטיבוע ונקראה אילת, או להבדיל, כיצד הגיעו גופותיהם של שישה מהרוגי המשחתת בהפרש של דקות לחוף המצרי בפורט פואד אחרי "מסע" של עשרה ימים על פני הגלים, על גילויי גבורה ותושייה של ימאים שלא ידענו עליהם בזמן אמת כדוגמת סגן נתן מתוקי, המוזכר בספר זה כמי שאירגן את השירה במים ונטרל את המנגנונים של פצצות העומק בירכתיים כמעט ברגע האחרון. רק המחשבה על 24 פצצות עומק המתפוצצות כולן ביחד בהיותנו במים, מעבירה — עד היום — צמרמורת בעצמותיי. ולפני שנים רבות, גם קיבלתי שיחה מפתיעה מקצין בכיר בחיל הים שעשה במכללה הימית בווסט פוינט בארה"ב ובפיו ידיעה מרעישה: מפקד הסטי"ל שהטביע אתכם נמצא איתי בקורס, אתה רוצה להפנות אליו שאלה?
    וכך, כשחשבתי שאני כבר יודע הכול, התוודעתי — כמעט חמישים שנה לאחר האירוע לסיפורה מעורר ההשארה של רב"ט ברכה (ליכטנברג) אטינגר. במשך כמעט שעתיים היא גוללה בפני את סיפורה:
    באותו ערב גורלי, הייתה ברכה שלא כצפוי, לבדה בבסיס חיל האוויר באל עריש. ללא מפקד תורן וללא קצין מבצעים. את הידיעה על המתקפה היא קיבלה כשעה לאחר תחילתה ופתחה מייד בפעולות תיאום ההצלה, עמדה בקשר עם כל הגורמים הרלוונטיים בו זמנית, יזמה והקימה בית חולים שדה מאולתר בהאנגר של הבסיס (שעבר בפקודת מפקדיה לחוף רומני, לשם הגיעו קודם הניצולים והפצועים). ברכה ארגנה את הפינוי וההסעות היבשתיות של יותר ממאה ניצולים וכשהגענו בשעת בוקר מוקדמת לבסיסה, לאחר התלאות של אותו לילה, היא אפשרה לנו לבצע את שיחות הטלפון הדרמטיות הביתה, כל אחד בתורו. כל זה היא עשתה לבדה, רוב הלילה וללא עזרה מאיש (למעט חיילי הגף הטכני שהיו בתורנות בבסיס וטיפלו במסוקים שהביאו פצועים ותידלקו).
     
    זו ההזדמנות שלי, להודות לה — אני מאמין — בשם כל הניצולים.
     
    תודה וברכה מעומק הלב מגיעות גם למתי עלמה, העורכת הספרותית שלי, שלא הפסיקה להאמין בספר ויזמה את המהדורה הנוכחית.
    באותה נשימה אני רוצה להודות גם לאשתי, רחל, שמלווה אותי לכל הרצאותיי ברחבי הארץ ואשר מתעקשת להישאר באולם, מתוך רגש של אחריות להצלחת המפגש, ולשמוע את סיפורי שוב ושוב ולהצהיר בתום ההרצאה ובמלוא הרצינות כי "היה מעניין, שמעתי דברים חדשים".
    וזו ההזדמנות להתנצל גם בפני ילדיי, רועי, מורן ושני על כי האירוע המכונן הזה בחיי הפך, אולי שלא לטובתם, לדיון חוזר ומשמים — ברבים מהמפגשים המשפחתיים — בסרט שכבר איבד את חינו.
     
    להם ולאשתי שלוחה תודתי ואהבתי.
     
     
    מ. לוי,
    ספטמבר 2017
     

    הקדמה

     
    בספר שלפנינו מביא משה לוי לידי ביטוי, אולי יותר מבכל התיאורים על אח"י "אילת", את הצד האנושי בחייה של האונייה בשעותיה הגדולות ביותר, ובמיוחד — בשעותיה הקשות לפני טביעתה.
    מסכת חיי היום יום באונייה, בעיני איש הצוות הנלחם את מלחמת הקיום בתוך סביבתו הצפופה, מקבלת משנה עוצמה לנוכח העובדה שזירת ההתרחשות מוגבלת לאונייה שממדיה הינם בסך הכול 110 מטר אורך ו-11 מטר רוחב. אתה ישן, אוכל, עובד, נלחם, נפצע ונהרג בתוך גבולות האונייה הללו, כשכל רגע בחייך אתה נדרש להוכיח את עצמך, ולעולם לא תמצא רגע של שקט ופרטיות עם עצמך. זהו לכאורה ה"גיהינום" בחיי האונייה, מבחינתו של איש הצוות; או שאתה גובר ומשתלט עליו, ואז במאמץ מתמשך ומתמיד, יש משמעות לחייך באונייה; או שאתה נכנע ללחץ החברתי ולסביבתך. ואז לא תמצא את מקומך בין חבורת הגברים הזו. צוות האונייה המפעיל את מכונת המלחמה הזו הוא המעניק לה חיים ועוצמת חיות ממש עד לרגע האחרון, כאשר חרטומה מזדקף השמימה, ולאחר זעזועי גסיסה מתמשכים היא מחליקה מטה, למצולות ים. גם במהלך מוות אחרון זה דורשת האונייה את קורבנה, וסוחפת עימה למעמקים חלק מאנשי צוותה.
    ועל אף הכול, יש פיצוי רב לאיש הצוות המשרת בכלי שיט. יחסי חברות, מסירות וכבוד אדם נבנים ומתחשלים בתנאים אלה מעל ומעבר למה שניתן לראות בדרך כלל במסגרות אחרות. מי שנסחף פעם בנחשול חיי אונייה, ומצליח להסתגל ולהשתלט עליהם, יעבור חוויות אנושיות שתישארנה חרוטות בעמקי הווייתו עד יום מותו. חוויות אלה הן הפיצוי הגדול ביותר שיכול איש צוות לקבל.
    לקחי תביעתה של אח"י "אילת" בכל אכזריותם בתופעת מלחמה, ובתופעה של מלחמה באיתני הטבע, היוו לחיל הים ולצה"ל נקודת מפנה בגישה למלחמה בים. בגלל התנאים הסביבתיים המיוחדים במינם של מדינת ישראל, חייבים הציוד, האימון ותורת הלחימה של חיל הים להיות חדישים, מעולים ומתקדמים ביותר. הלקחים נלמדו בעבר, ואין ספק בלבי שכך יהיה גם בעתיד, אם אכן נקיים בזה את לקח אח"י "אילת" ועמידתם המופלאה של צוות לוחמיה, יהיה בזה פיצוי מה למשפחות השכולות ולכל מה שקשור באונייה ובצוותה.
    משה לוי עשה מלאכת קודש ומצווה בהנציחו את ההיבט החשוב ביותר באח"י "אילת", שהוא — ההיבט האנושי, ועל כך — יבורך.
     
    אלוף (מיל') בנימין תלם
    מפקד חיל הים
    ספטמבר 1972 — ספטמבר 1976
     
     
    * הקדמה זו נכתבה עבור המהדורה הראשונה
     
     

    פתח דבר

     

    יותר מארבע שנים נמשכה כתיבתו של ספר זה. שנים אשר במהלכן פקדתי משפחות שכולות, ראיינתי את מפקדי האונייה וניצוליה, עיינתי במסמכים וקראתי עדויות. לנגד עיניי עמדה כל העת מטרה אחת: להיות צמוד ככל האפשר להתרחשותם האותנטית של הדברים. הזמן פעל כאן כעבודה על אבן ריחיים שוחקת אשר שיניים זעירות בה כתשו לאטן את הזיכרון החי עד שהקטינו את ממדיו לפיסות זעירות של אסוציאציות, דבר אשר נטל ממני את הזכות וההצדקה לקבוע כאמינה את עדותי כניצול המשחתת. על כן נעזרתי בהם, בחברי לשירות, במלחים ובקצינים כאחד, כדי לשזור נכון את החוט החי של הזיכרון ולהעלות בבואה נאמנה ומציאותית ככל האפשר של המאורעות.
     
    * * *
     
    קשה לי לומר כי אשר יצא מכך — היא האמת הצרופה וזהו התיאור הנכון של פרשת אח"י "אילת", מאחר שגם עדותי שלי וגם אלו של עמיתיי נשענות על הזיכרון בלבד ללא כל סיוע נוסף. לכן אם במקום זה או אחר נתעוותה במידת מה המציאות ההיסטורית — מובעת בזאת התנצלותי על כל נזק ופגיעה אפשריים. יתירה מזאת: עליי להדגיש כי מתוך רצון לאחות קרעי זיכרון בודדים ולתאר תמונה מגוונת של סיפור המעשה, הרשיתי לחטא הקדמון של הסופרים להדריכני ובאי אלו מקומות דרים הדמיון והמציאות בכפיפה אחת. על אף זאת ניסיתי עד כמה שהדבר ניתן לי לתאר את המאורעות תוך צמידות מרבית לאשר התרחש. גם שמות הדמויות הנזכרות בספר אמיתיים הם. רק באי אלו מקומות שיניתי אותם וזאת מסיבות מובנות.
    אדם אחד בלבד, אשר היה קשור קשר אמיץ למאורעות המתוארים, סירב להתראיין על ידי, את סירובו הוא נימק בלשון הטפה וגערה: "כולנו רוצים לשכוח, אתה מנסה להזכיר."
    דומה כי אך גבול דק חוצץ בין ההיבטים של מאורע כלשהו החייבים בשכחה לבין אותם הדברים אשר מצווים אנו ליזכור ולהזכירם עוד ועוד, טעויות אנושיות לאחר שהופקו מהן הלקחים — צריך לשכוח, זיכרונות בלתי נעימים אנו נוטים להדחיק. לא כן את האנשים היקרים לנו או ההווי המיוחד אשר פעלו בו. אלה תמיד יהיו בזיכרוננו ויאירו את דרכנו בעתיד.
     
    * * *
     
    אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים אשר סייעו לי בהוצאתו לאור של ספרי זה. למשפחות השכולות שקיבלוני בחמימות רבה ועודדוני להמשיך ולכתוב (במקרה מסוים אף הוצעה לי תרומה כספית להוצאת הספר לאור), לכל הניצולים, קציני האונייה ומפקדיה אשר הקדישו לי מזמנם, לאנשי צה"ל בעלי תפקידים שונים ומפקדת חיל הים, לשמעון פרישר שליווה את כתיבתו של הספר למן לידתו ואשר הערותיו היו ענייניות ומתקנות, לרס"ר האהוב שלנו קליימונט (כיום סרן במיל.) שמעולם לא סירב לבקשה שלי ולא חסך כל מאמץ לסייע לי בעבודתי, למפקד המשחתת סא"ל (מיל.) שושן, ולכל האחרים שבעוונותיי הרבים לא הזכרתי ואחרון אחרון חביב, לפרופסור אדיר כהן שהכין וערך את המהדורה הראשונה של ספרי לדפוס.
    בשברון לב אנו זוכרים ארבעה מניצולי המשחתת אשר קיפחו את חייהם בנסיבות עגומות מאוד: סמל גודל ג'ורג' ז"ל, אשר נפל מסיפון המשחתת האחות "יפו" וטבע בדיוק ביום השנה לטיבוע "אילת", בליל ה-21.10.68. עקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה. רס"ר מאיר זלטה ז"ל, אשר במהלכו של ליל הסדר באביב 1969, נשרף למוות ביחד עם כמה מבני משפחתו. סגן יעקב ברק ז"ל, שנהרג בהתפוצצות משאית תחמושת בבסיס חיל הים באילת ורב"ט חיים בכר ז"ל, שהלך לעולמו בדמי ימיו לאחר מחלה קשה.
     
    להם ולהרוגי המשחתת — יהי ספר זה נר לזכרם.
     
    משה לוי
    ספטמבר 1979
     
     
    * פתח דבר זה נכתב עבור המהדורה הראשונה
     
     

    חלק א' 

    ההעברה

     
     
     

    פרק א'

     
    יום ההעברה תמיד הצטייר בעיניי כסדרה מבולבלת וחסרת שיטה של תמונות ומעמדות ללא קשר נפשי או רעיוני ביניהם, כאילו ניסה מישהו ללא הצלחה להשיט ספינת נייר על גבי ענפי עץ שעלו ממעמקים... וככל שאני מנסה לגלות בתמונה משהו הגיוני יותר, למצוא את הצירוף הנכון של חלקיה — כך גדלים הפערים המונעים את השלמתה. סבך המאורעות הנחשף לנגד עיניי מורכב בראש וראשונה מקיטבג החפצים שמונח לידי על הרציף. אחר כך באה נעיצת מבטי בגוש השחור והמפלצתי המזדקר מהמים, מסילת המנוף, החיילים הממהרים אל הנמל וממנו, רעש הפטישים וההחלטה הנחושה שלי פעם נוספת לעבור בכל זאת לאונייה גם לאחר החוויה הראשונה הזו.
    למעשה, הייתה זאת אהבה ממבט ראשון, כזו שלא חשתי מעודי אל שום נערה שבעולם, וככל שקרבתי אליה יותר, אל המשחתת, גברה סקרנותי. ידעתי כי ה"פלירט" הזה הוא שונה ולא יהיה בן חלוף. רציתי להיאנח אנחת רווחה מתוך אושר, כי הנה הגעתי לנחלתי ומעתה יהיה טעם לשירותי הצבאי. רציתי להרים את רגליי ולגמוא את 30 המטרים שנוצרו בריצה... אך לפתע התחולל בי שינוי, הייתי כבר כמעט בתוך העולם האחר, כמעט שהתנתקתי מהשגרה שאפפה אותי עד היום, ואז נע משהו בקרבי והכביד. הקונפליקט החל משתלט עליי עמוק ומעיק. האם היה הצעד שעשיתי נבון? האין זה אווילי לעזוב את גן העדן בחיפה ולעבור לגיהינום הידוע לשמצה בחיל, למשחתת?
    מצחי התכסה בטיפות עבות של זיעה קרה. עצרתי לרגע את הליכתי והנחתי את הקיטבג על הארץ לצדי. חששתי מן הרגע הזה, הגרוע מכל: רגע המשבר. ידעתי כי מייד יאבד הכול את טעמו, יחלוף, ירד לטמיון, ידעתי כי זהו רגע המבחן וכי אסור לי להפסיד בו. ופחדתי. פחדתי מעצמי, מהאנשים בהם אני עומד להיתקל ומהחיים על הים.
    "אסור לי!" הרהרתי בוהה אל הים הגדול, זכרתי את תשוקתי. את הסכמתי החופשית לפגישה, את החלטתי העצמאית. ואז — ידעתי כי לא אוותר. הבנתי כי זהו פחד רגעי, חרטה זמנית, חשש מן הבלתי ידוע... אגלי זיעה טפטפו ממצחי חודרים לעיניי ומטשטשים את ראייתי. התעלמתי מהתראתם. המילה האחרונה שדקרה במוחי חדרה לתודעתי באלפי מחטים קטנות: "התחזק, התחזק"...
    בתנועת יד אחת קינחתי את פניי כמנסה לגרש את הסיוט, להיפרד מן העבר, רציתי לדרוך על סיפונה של האונייה כשאני נקי וטהור, אדם חדש, בלי ניגודים. הרמתי לאטי את קיטבג החפצים והמשכתי לעלות.
    המבטים ננעצו בי מייד עם עלייתי על כבש האונייה. הימאים כבר קיבלו את הידיעה על בואו של "מופרע אחד שהחליט לוותר על החיים הנוחים בחיפה ולעבור לאח"י "אילת"." ההערות העוקצניות החלו עם כניסתי לחדר המשותף של החיילים ממחלקתי:
    "הנה המטומטם", זרק מאן דהו.
    "עוד פסיכי," הסכים עמו אחר.
    "נעשה לו קבלת פנים חבר'ה!" הציע שלישי.
    צמרמורת חלפה בגופי. מבלי לרצות בכך נזכרתי בסיפור על הבחור שמייד עם כניסתו לאונייה, באותו רגע ממש, התנפלו עליו כמה ימאים, עקרו מידיו את תרמילו והשליכוהו לים עדיין בבגדיו. מתוך ארגז שהכינו קודם לכן זרקו עליו ביצים, עגבניות סרוחות, תפוחי אדמה רקובים ושאר ירקות. כשסיימו להשליך את מרכולתם, שלשלו אליו חבל ארוך שבעזרתו עלה לסיפון.
    את "קבלת הפנים" סיימו בקינוח — במריחת גבינה לבנה על פרצופו. הטקס התנהל לקול צחוקם הפרוע, צרחות הקרב והקללות של שאר הימאים. תמהתי אם גם עליי יהא לעבור את טבילת המים ומבחן הרפש. לא הכרתי את ה"חוקים", אך הבנתי שמעמדי שונה במקצת: אני אמנם חדש באונייה אך אינני טירון — וזה הבדל משמעותי.
    "בן זונה!" סיכם פרא מגודל. את האחרים לא ראיתי. שמעתי רק את קולות הצחוק והלגלוג שלהם, הם הגיעו כאילו מרחוק. ידעתי כי זה יקרה גם לי. הייתי המקרה הראשון מסוגו. כמעט כל חייל על המשחתת ביקש העברה מהאונייה, רצוי לחיפה, ל"בסיס השלווה", כפי שכונה אז.
    כל הבקשות נדחו.
    לעומת זאת לא קרה שחייל ישליך הזדמנות פז לשרת בבסיס הזה ויבקש העברה לאחד המקומות הגרועים בחיל הים. כעסם היה נהיר ומובן לי. אך חשתי שאם לא אעבור את טבילת האש הזו בהצלחה, יבולע לי לאורך כל הדרך. הפניתי פניי למקלל שנראה המנהיג ונעצתי בו מבט. לא מתגרה אך כזה שירתיע אותו ואת האחרים ממחשבות זדון. חיוכו המלגלג קפא, ואז גם חלה הרפיה קלה בצחוקם של השאר ואחר כך השתרר שקט. ידעתי כי הצלחתי! עברתי את הקשה מכול: הטבילה הפומבית. עתה יקל לי.
    פנים מפויחות של מלח בלונדיני הציצו אליי פתאום, מחייכות בעווית מן הערסל בקרבת הכניסה לחדר. גם הוא ידע מהיכן באתי אך דומני כי היה היחיד שלא השתתף בהילולת העלבונות והצחוק. עיניו היו כחולות ועמוקות ומבטן חדר לנשמתי. הוא קרץ לי במשובה. קריצה ממזרית. היה משהו בקריצה הזו, משהו מיוחד ושונה. כאילו הוא מבקש את קרבתי.
    במצב הרוח שבו הייתי שרוי באותם רגעים נזקקתי נואשות לביטוי ידידותי של מאן דהו. ודי היה לי גם בקריצה. ידעתי כי הוא עתיד להיות חבר אמת שלי.
    החזרתי לו חיוך רחב.
    התחלתי לסדר את חפציי על מיטתי ולרוקן את תרמילי. עדיין חשתי את המבטים הננעצים בגבי כמו חצים מורעלים. אני חייב להשתלב מייד בחיי החברה ולהיות אחד מהם, חשבתי. לו רק הייתי במצב רוח המתאים אולי יכולתי להתחיל כבר עתה.
    עשיתי את מלאכתי לאט ומתוך מחשבה שחלילה סידור חפציי בפזיזות יסגיר את רגעי חולשתי. עדיין חושש הייתי מ"קבלת הפנים" שלא באה. האם כולם ממתינים לי בחוץ? ואיזו קבלה הם מכינים לי?
    עוד לפני בואי שיננתי את כל האפשרויות שבהן קיבלו חייל חדש. שמעת כבר על אותו בחור שמייד עם הגיעו "הוחתם" על הארובה ובכל פעם שהעלתה פיח גערו בו וביקשו אותו לנקותה בטענה ה"מוצדקת" כי הוא אחראי לה... זכרתי גם זכרתי היטב את הסיפור על הימאי החדש שהואשם, מייד עם הגיעו למשחתת, כי בגד בחוק ימאים מקודש וערק מן האונייה לפני שהגיע אליה. חובש האונייה שהתחפש לקצין ישב כאב בית הדין ולצדיו שני "שוטרים" נוספים. גם "סניגור" מינו לו, אך כל מאמציהם של הנאשם שטען בקול מתרפס כי הגיע כשצריך היה להגיע וה"סנגור" שביקש את רחמי בית הדין, לא הועילו וה"נאשם" "נידון" למוות. שלושה ימים סגרוהו במחסן צר ומצחין ורק לאחר מכן גילו לו את האמת תוך הערה ידידותית כי "טבילה" זו קלה מן האחרות ורמז ברור לכך כי כדאי לו לקבל זאת בידידות ולשתוק. אולם אותו בחור לא נשאר חייב ובהפלגה לחו"ל אשר התקיימה לאחר כמה ימים, כשחזר מערב בילויים בנמל פיראוס, הוא סיפר לחובש כי הוא חושש שנדבק במחלת מין. החובש ביקש לראות את המקום והחייל התפשט. מה שהחובש לא ידע באותו רגע כי אותו בחור התאפק מלהטיל את מימיו במשך כל אותו יום. רגע הנקם שמילא אותו נתן לו את הכוחות הדרושים וכשהחובש התכופף בכדי לבדוק את "הפצעים המוגלתיים על איבר המין", שחרר החייל באותו רגע את עצמו מכל הלחץ הנוראי שבו היה שרוי יום שלם, תוך שהוא פולט הערה כי רצוי לו, לחובש, לקבל נקמה זו בידידות ולשתוק.
     
    לאלה שלא טעמו טעם ים הצטיירה המשחתת כמקום שרק יחידי סגולה מסוגלים לשרת בו. העבודה המפרכת, המשמעת הקשה, קשיחותם של המלחים עצמם, הצפיפות בחדרים וההפלגות התכופות. כל אלה הקנו לאח"י "אילת" שם כה מבעית שכל חייל עוד לפני בואו לחיל הים השתדל להתרחק ממנה. למעשה, מקרוב הכול נראה אחרת: ההווי המיוחד, רוח הצוות, היחס מצד המפקדה לאוניית הדגל והחוויות שהיו מנת חלקם של החיילים יום יום עשו בה את החיים למעניינים ומלאי סיפוק. וספק רב אם בקשות ההעברה הרבות שנתקבלו במפקדה באו כתוצאה מהלחץ הגדול שבו היו החיילים שרויים. אולי הפרסום שקיבל בסיס החוף על הכרמל — הבסיס שממנו הגעתי — הוא זה שמשך רבים מהם לעשות מעשים ממעשים שונים כדי לעבור אליו. הסיפורים שסופרו על החיים בבסיס עם החיילות שלהבו כל דמיון וכבר נוצרו אגדות על שבתות שבהן הופך הבסיס לבית זונות צבאי. אליבא דאמת, הייתה שם שגרה מרגיזה, משמעת רפויה ושעמום. יום רדף יום ויום דמה למשנהו. אמנם היו פה ושם רומנים ופלירטים בין חיילות לחיילים, אך אלה לא דמו כלל לעלילות המין שהופצו ברבים.
    יפהפיות לא צעדו שם בהמוניהן וכל חיילת, אפילו המכוערת ביותר, הפכה שם למלכת יופי באין תחליף טוב אחר. לעומת זאת נפוצו שמועות וסיפורים על החיים הקשים באונייה, על ההפלגות מורטות העצבים, ה"אפטרים" המעטים, והמשמעת הנוקשה. על כן העדיפו אלה שבבסיס החוף את השגרה והשעמום על פני חיי פרך. לכן, קיבלו כולם בתדהמה את רצוני לעבור ולשרת על המשחתת. על שאלתו של רס"ר בסיס החוף השבתי בהיעדר תשובה שתשביע את רצונו: "אני מחפש הרפתקה." (לימים, כאשר הגיעה הודעת שווא כי נספיתי בעת הטיבוע הגיב הרס"ר בציניות מחרידה: "חיפש הרפתקה, קיבל הרפתקה...")
    עד כמה קינן החשש בלב החיילים מפני העברה פתאומית למשחתת ימחיש אולי המקרה הבא: אחד החיילים בבסיס נתפס באחד הלילות כשהוא ישן על משמרתו. הוא נשפט מייד למחרת בבוקר והעונש שקיבל היה יוצא דופן במקצת: ריצוי תקופה של שבועיים על... המשחתת "אילת". כולם כעסו אז על "אכזריותו" של המפקד, אך עונש זה הרתיע אחרים ומספר מפירי המשמעת פחת באותה תקופה.
    מובן לכן לעגם של אלה שנשארו שם למעלה, וכעסם של מלחי האונייה שקיבלוני. כבר בעוזבי את הבסיס ידעתי כי אהיה באונייה מטרה ברורה לשנאה ולבוז, ובמוקדם או במאוחר אצטרך לשלם את המחיר על כך, וכי התקרית שבה תתגלה הטינה העמוקה נגדי עלולה להתרחש בכל עת.
    ואכן, זו לא איחרה לבוא.
    בוקר אחד, ימים ספורים לאחר בואי, התייצבתי כדי לקבל את סידור העבודה מוקדם מהרגיל. סמל המחלקה פרישר נתן בידי פחית צבע ומברשת, והטיל עליי לסיים עד לשעות הצהריים את צביעת סיפון הדגלים. אהבתי את הרגעים האלה שם למעלה, המלחים עסוקים עדיין בארוחת הבוקר ואני כאן לבדי, כל הים שנפרש מולי, הוא שלי, עדיין לא התעריתי בחיי החברה של האונייה, וחבריי, לעת עתה, היו הגלים וסירות הדיג הרבות בסביבה. התחלתי כבר בפס הצביעה השני, כאשר שמעתי קולות לידי. הרמתי ראשי וראיתי מעליי מלח ממחלקתי. בחור נוסף, שאינו מוכר לי, נלווה אליו.
    "מה אתה עושה כאן?" שאל.
    "עיניך הרואות," השבתי, כשאני טובל את המברשת.
    "אתה סובל מנדודי שינה?" הניב שלו היה מרגיז.
    לא עניתי.
    "לא לימדו אותך לדבר שם למעלה, יא שרץ?" הלגלוג בקולו נשמע בבירור.
    כעס החל להציף אותי, הצטבר בי מתח רב בימים האחרונים וזה השפיע על עצביי. קמתי לאטי. גם מהיתקלות זו עליי לצאת בכבוד, זה היה כורח המציאות המייחדת כל מקום חדש, צפוף וסגור שבו חיים בחברת גברים בלבד.
    "שמע!" אמרתי לו באיום, "אני לא חייב לתת לך דין וחשבון על מעשיי ואני בכלל משתין עליך!"
    הוא לא ציפה לעילה נוספת כדי להנחית את ידו על פניי בסטירה מצלצלת. תגובתי הייתה מיידית: דחפתי את המברשת לפח הצבע במהירות שהפתיעה גם אותי, ואת כל תוכן הפח שפכתי על פניו בכוח רב. הוא התכופף ונסוג. חברו, שעמד כל העת לידו, החל מתרחק. סמל המחלקה פרישר הגיע בריצה ומייד החלו מתאספים חיילים נוספים מכל הכיוונים כאילו צפו כל העת במתרחש ממחבוא ועתה ניתן להם האות להצטרף. פרישר הספיק לאחוז בידיו לפני שהלה ניסה סיבוב נוסף. עמדתי מתנשף כשהמברשת מטפטפת צבע על הסיפון. מבע פניו השלו של פרישר הרגיע אותי. היה ברור שהוא הבין מי יזם את התקרית.
    "בן זונה, בן זונה!" קילל בקול רועד.
    הצבע, שהיה מהול בחומר חריף, החל לצרוב את פניו. עיניו דמעו ונעצמו, לשווא הוא ניסה לנקות את פניו מהנוזל הסמיך.
    "אני עוד אראה לך!" הבטיח.
    ידעתי כי כל החבר'ה מסביב נמצאים בהאזנה דרוכה ולכן השבתי בשקט: "אתה יכול לנסות כבר עכשיו."
    "די!" צווח הסמל ופנה לכולם. "מה אתם עושים פה? חזרו למקומותיכם מייד!" הוא ניגש אל הבחור הצבוע שהחל לרדת מהסיפון ותמך בו. תוך כדי כך סובב את ראשו אליי והביט בי. החזרתי לו מבט מצפה להערה אך הוא המשיך והביט ולא אמר מילה, אני בטוח שעוד הספקתי לראות תחילתו של חיוך מסתנן בפניו בטרם נעלם מעיניי.
    תא המגורים המשותף שלנו שכן מעל לחדר המכונות לכן החום הרב ששרר בו העיק עלינו תמיד. הצפיפות הרבה ששררה בו הכבידה ביותר. הוא חולק לשלושה חלקים לאורכו, כאשר בכל חלק היו כמה מדורים שמיטות דמויות ערסלים היו תלויות בהם בשלוש קומות. כל מילימטר נוצל. למטה, בשורה התחתונה, הונחו הערסלים על גבי ארגזי עץ שהיה להם שימוש כפול. בעת הארוחות הם הועלו מעל הדרגש ושימשו כשולחן, ובין הארוחות הם היו "לוקרים" לחפצים אישיים. ערסל שהיה מונח על "לוקר" התנדנד פחות מאלה שמעליו ואילו באחרים חשת היטב את טלטולי האונייה. אלה, פשוט היו תלויים על חבלים עבים ותו לא. מצד שני נהנו הישנים למעלה מיתרון חשוב אחר: צינור אוויר שעבר מעליהם הזרים, דרך פתחים שניתנים לכיוון, משבי אוויר צוננים. אני, שערסלי היה בקומה התחתונה, סבלתי בלילות מחום, זיעה ומחנק ואלה הכבידו על שנתי. לא אחת התעוררתי רטוב, כולי מיוזע ומיהרתי לצאת לסיפון כדי לשאוף אוויר צונן. פעם, באחד הלילות שהיה מעיק במיוחד ובעיצומה של הפלגת אימונים, החלטתי ליטול שמיכות ולמצוא על הסיפון פינה לישון בה. ואכן, הרוח הנעימה שנשבה ועייפותי הרבה עשו את שלהן ובמהרה שקעתי בתרדמה עמוקה. לאחר כמה שעות התעוררתי מטלטול פתאומי שגרם גל גבוה אך לא יכולתי לזוז: איבריי היו קפואים כמעט. שפשפתי באטיות את פרקי ידיי כדי לחדש את זרימת הדם בהם וכך, קפוא למחצה, שבתי לערסלי נוזף בעצמי בחצי קול על כי לא חשבתי על התוצאה מראש.
    הלילה, החלטתי נחושה — להירדם. מחר יעירו אותנו מוקדם יותר כדי להתייצב בעמדות ההתקשרות. תהא זו הפלגה ראשונה והתרגשות מסוימת לקראתה אחזה בי. התחלת להרהר בתקרית שהייתה לי הבוקר. איש לא פנה אליי בקשר לזה. פרישר התעלם מכך לגמרי ושום תגובה לא הגיעה גם מהבחור עמו התקוטטתי (אחר כך נודע לי כי שמו מונדי). סימנים ברורים מפגיעת הצבע בפניו נראו עוד כמה ימים לאחר מכן. קיוויתי כי זה יעשה את שלו לגבי השאר.
    התהפכתי על צדי מנסה לשווא להירדם. הייתי רטוב בכל גופי, המזרון, שהיה מצופה חומר פלסטי אטום, לא ספג את זיעתי והיא זרמה על גביו בהתאם לתנוחתו. לאחר ניסיונות שווא נוספים החלטתי לעלות לסיפון.
    הנוף שנתגלה לנגד עיניי היה מרהיב. הר הכרמל, נמל חיפה על כל אוניותיו, בתים השתקפו זוהרים ומנצנצים במים. הנמל, שרעש והמולה מילאו אותו כל היום, נח עתה רגוע. הפעילות הרבה שרחשה בו נעלמה כעת ואת מקומה תפסה שלווה גדולה. פה ושם נראו שומרים חמושים צועדים הלוך ושוב ומוסיקה שקטה, שבקעה מאחת האוניות, השלימה את האווירה הרגועה.
    ישבתי על דרגש עץ מביט ומתפעם. החלטתי כי עליי לעלות לסיפון מדי לילה לפני השינה. מראות כאלה אסור להפסיד. דמות גבוהה של גבר נאה נעה לקראתי מכיוון החרטום. נצנוץ של סיגריה הבהב בידה. הדמות התקרבה אליי ונעצרה על ידי.
    "יש עוד מקום על ידך?" בגלל החושך התקשיתי לזהות אותו אך הקול שנשמע היה מוכר.
    "בבקשה," עניתי בהיסוס.
    הוא ישב והחל כמוני להתבונן באורות העיר. עודני מנסה להעלות בזיכרוני מניין מוכר לי הקול, אמר: "הכנסת לו מכה חזקה עם המברשת."
    "אבל זה הגיע לו." הפניתי ראשי אליו בהפתעה. כעת זיהיתי אותו. זה היה הבחור הבלונדיני שערסלו תלוי ליד הפתח.
    "שמי אריה," הציג את עצמו.
    "משה," עניתי ולחצתי בחום את ידו. "אני שמח מאוד להכירך." התכוונתי לכל מילה.
    שעה ארוכה ישבנו והחרשנו, מתבוננים בהנאה בנוף הלילי הפרוש לנגד עינינו.
    איש מאתנו לא מצא לנחוץ לומר דבר. תחושתי הקודמת כי נהיה ידידים התחילה לקרום עור וגידים. אלוהים. הייתי זקוק נואשות לאדם קרוב. לבסוף היה הוא זה שהפר את הדממה:
    "תגיד!" הוא המשיך והביט באורות הנמל, "למה בקשת העברה לכאן?"
    פעמים רבות נשאלתי בימים האחרונים שאלה זו. הם לא יכלו להבין את נימוקיי כפשוטם ולכן נאלצתי להמציא מעשייה על התאהבותי בחיילת אחת בבסיס, על חיינו הקשים משלא יכולנו לתפקד כראוי ביחד, לחץ המסגרת הצבאית חברתית, והמלצת מפקדי שאחליף בסיס. רק כך יכולתי לעורר קורטוב של הבנה מצדם ולעתים אף השתתפות בצער.
    עתה לא חשתי צורך לחזור על אותו סיפור.
    "אולי יהיה לך קצת קשה להבין אותי, אך נמאסו עליי חיי השגרה והשעמום למעלה. אני שונא את דרך החיים הזו, חיפשתי קצת עניין ומתח ובגלל זה אני כאן עכשיו, רק בגלל זה!"
    ניצוץ אדום עף מכף ידו ונחת בקשת רחבה לתוך הים.
    "אני דווקא מבין היטב," ענה. "גם אני אינני מחבב חדגוניות ושגרה. מה שלא ברור לי זה מדוע האחרים אינם מבינים זאת."
    כמעט יכולתי לחוש מבע של לגלוג בפניו. בזה תמה סדרת השאלות וההסברים על מניעיי ומכאן עברנו לדבר על נושאים יותר אישיים. במשך כשעה החלפנו בינינו ידיעות על עצמנו: משפחה, ידידים, בתי ספר ודעות על מפקדים.
    אריה נולד בסוף שנת 1948 במחנה עולים בקפריסין. עם עלייתם ארצה משפחתו התיישבה בנתניה ושם השתקעה. מאז ילדותו דבק בים. הוא למד לשחות מאחיו הבוגר שהיה מציל במקצועו ובגיל צעיר מאוד כבר הדריך בחוג לימאות בבית ספר זבולון בנתניה. התנדב לגדנ"ע ים, ומשם נסללה דרכו כדבר מובן מאליו, אל חיל הים ולמשחתת.
    בתנועת הנוער, כבר בהיותו בן 15, הכיר את חברתו עמליה שלימים הייתה ארוסתו. הוא סיפר לי על תכניותיו לשאת אותה מייד לאחר שחרורו.
    פרט נוסף וחשוב שגילה לי: באונייה משרת גם בן עיירתי — שמו יוסי גרשון והוא נמצא כעת בחופשה. הם מיודדים מאוד. לא הכרתי את יוסי זה, אך ייחלתי לפגישה עמו.
    יסוד קטן של מפעל ידידות הונח סוף סוף.
     
    "עמדות התקשרות! עמדות התקשרות! עמדות התקשרות!" הפעמונים צלצלו. הרמקולים פערו פה, המנוע רטט בעוצמה וכל בורג באונייה ניעור לחיים. אנו עומדים להפליג לארבעה ימי אימונים. בעמדת ההתקשרות כבר הוסבר לי תפקידי ואני ניצב מתוח ליד תוף חבלים. מצב רוחי מרומם וכולי דרוך לפעולה. ברגע הנכון אני מושיט ידי במהירות וקולט את הלסו שנזרק אליי מכיוון החוף. אני מושך בזריזות את מה שנותר מהכבל, נזהר שלא להפילו למים ומתחיל בכריכה. לאחר שעה קלה עמדתי מתנשף מהמאמץ לפני התוף המלא ומתבונן בו בסיפוק רב. הסתכלתי סביבי — האונייה ניתקה ממקומה ליד הרציף וחרטומה פנה עכשיו ללב ים.
    נשמעה שאגה נוספת מהרמקול: "הודעה לאנשי הצוות: עשר דקות לתרגול עמדות קרב!"
    "החל מרגע זה — חגורת הצלה חובה!"
    בחנתי את חגורתי. הקשרים השביעו את רצוני. בעוד רגע קט אני עומד להיכנס למשמרת. הראשונה שלי על הים. לא חפצתי להיפרד מהתוף שכבלי האונייה נכרכו סביבו בדייקנות. אך המשמעת הצבאית עשתה את שלה. דקה נוספת — ואני בתא המכ"ם.
    האווירה בתוכו עמדה בניגוד גמור לזו שעל הסיפון. צפיפות ומחנק מילאו אותו. הכיסא המסתובב שנקבע ברצפתו היה החלק היחיד שנועד בו לאדם. היתר — התקרה, הקירות וכמעט כל החלל — מלאו מכשירים ממכשירים שונים. חושך מוחלט שרר בו כנדרש ורק נורות בקרה אדומות האירו את הנעשה על המכשירים וליד מסך הרדאר. ביד מאומנת לחצתי על הכפתורים ותא המכ"ם החל שוקק פעילות. אחזתי בצינור האינטרקום הפנימי והודעתי לחדר מרכז ידיעות קרב (מי"ק): "כאן מכ"ם 'החל סודר'."
    "רות," בא האישור. "היש לך צורך בעזרה לתפעול?" זה היה קולו של צביקה, אחראי משמרת.
    "שלילי," עניתי וחייכתי. בזה אין לי צורך...
    המשמרת חלפה בעצלתיים. פעם אחת נקראו אנשי הצוות לתרגול עמדות קרב. מסך המכ"ם שרחש בקרבת הנמל פעילות רבה של ספינות צי סוחר וסירות דייג נותר כעת נקי ממטרות. דיווחיי למי"ק היו רצופים ומדויקים, ובעזרתם ידע סמל המשמרת את כל הנתונים על מה שמתרחש ברדיוס של מיילים רבים מהאונייה. כשסיימתי את המשמרת כבר עמדה השמש בחצות היום. עמדתי על הסיפון ממצמץ בעיניי ומתפעל שוב ושוב מהצבעים הנהדרים של שילוב מים ושמים. שחפים חגו מעלינו, צווחים בעליצות, ובחורים חסונים ביצעו עבודות ימאות שונות. רמקולי האונייה השמיעו הודעות בתדירות. הכול היה שוקק חיים ותוסס. התבוננתי ארוכות בפלדה הנושמת, והבנתי פעם נוספת מדוע כה רציתי לרדת למשחתת.
     
     
    • משה לוי
    • משה לוי
      סופר, עיתונאי, חוקר ומרצה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות