הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הנשים שעל החוף
  • הנשים שעל החוף
    טובה אלסטרדאל | תרגום: יעל צובארי
    סלע ספרים | אפריל 2018 | פרוזה תרגום | 262 עמ' מודפסים
    עם עלות השחר מתעוררת תרז ואלנר, תיירת מעיירה שוודית קטנה, על חוף הים בעיר טריפה בדרום ספרד. היא יורדת ברגליים כושלות לשפת המים ודורכת על גופתו של גבר שחור. 
    בנמל סמוך ובחסות הלילה, אישה חומקת ליבשה מסירת דייגים. היא הוברחה מאפריקה ושרדה מסע רווי תהפוכות. שמה היה פעם מארי קווארה. 
    בניו יורק, אלי קורנוול לא מצליחה ליצור קשר עם בעלה, עיתונאי מוערך שנסע לפריז כדי לערוך תחקיר על סחר בבני אדם וצורות מודרניות של עבדות. אלי מורדת בפחדים שלה, עולה על טיסה וחוצה את האוקיאנוס האטלנטי בניסיון להתחקות אחריו. המסע שלה מוביל אותה למקומות החשוכים ביותר באירופה, ומאלץ אותה להתעמת גם עם ההיסטוריה הפרטית שלה. 
    הנשים שעל החוף מתאר שלושה סיפורי חיים שמקבלים תפנית אכזרית. הסיפורים הללו מצטלבים במקום אפל ומופקר ונטול חוקים. מקום שנשלט בידי הרוע בכסות חזיתות מהודרות. מקום בו אנשים נסחרים, מחליפים זהויות או מוצאים את מותם.
    הנשים שעל החוף הוא ספרה השלישי של טובה אלסטראדל, הסופרת המצליחה ביותר בסקנדינביה בשנים האחרונות. קדמו לו תני לי לאחוז בידך, זוכה פרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2014, ואל תסתובבי לאחור. שניהם ראו אור בעברית בסלע ספרים, זכו לשבחי המבקרים גם בישראל והיו לרבי מכר.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • טריפה 
    יום שני, 22 בספטמבר
     
    הסירה היטלטלה, והנוף שנשקף דרך האשנב הזעיר השתנה. מראות אורבניים החליפו את התרנים ואת השמים הצלולים. היא ידעה שהזמן דוחק ותוך שעה קלה השחר יעלה. כאב חד פילח את רגלה השמאלית כשהתרוממה. העולם התנדנד סביבה. היא שיערה שאלו תנודות הסירה על הגלים.
    השעה "שלוש, או ארבע," הפטיר לעברה האיש לפני שעזב. היא הצטנפה בפינה ועקבה אחריו במבטה. "A la tres, quarto,״ אמר. "Esta noche.״
    היא הבינה כשזקף שלוש וארבע אצבעות באוויר והצביע על השמש השוקעת. כשיירד הלילה יגיע זמנה להסתלק.
    לא עמדו לרשותה המילים לספר לו שאיבדה את השעון ואת תחושת הזמן כששקעה למצולות, מוכנה למות. הוא השאיר שטיחון מגולגל על הרצפה במרכז התא, והיא לא הבינה את פשר הימצאותו של השטיח האדום הארוג בדפוס יפהפה על הסיפון. השטיח הזה היה ראוי לכסות רצפת אבן בחדר יפה.
    אם הם מחזיקים שטיחים כאלו על הסירות, חשבה כשפרשה אותו והתכרבלה עליו, מה יש בבתים שלהם?
    באיטיות הורידה את הידית של דלת הפח. ניחוחות של ים ובנזין הכו בנחיריה. היא טיפסה מעל המפתן הגבוה, סגרה את הדלת מאחוריה והתכופפה על הסיפון. החושך לא היה מוחלט. הנמל טבל באור הצהבהב של הזרקורים. החבל גנח עם תנודות הסירה. שרשרת חרקה והגלים התנפצו על המזח. הרוח רשרשה. המיית לילה. שום דבר מעבר לזה.
    היא תפסה בחבל, ובמשיכות קלות וזעירות קירבה את הסירה אל המזח. הסירה התנגשה באבן בחבטה עמומה והיא מיששה את האבן המחוספסת.
    יבשה.
    היא התרוממה על הרגל הבריאה והרימה את עצמה אל המזח, שם התגלגלה ומצאה מחסה מאחורי ערימה של רשתות דיג מגולגלות. כשבחנה את המשך המזח ראתה רשת דומה מוטלת במרחק כמה מטרים ממנה. כעת הבינה שהדייגים משתמשים בשטיחים כדי להגן על רשתות הדיג מפני גשמים, רוחות ובעלי חיים משוטטים שעלולים להריח את שאריות הדגים.
    כמה שניות חלפו, ואולי דקות. הכול סביב היה שקט וחשוך, פרט לרוח הקלה ולתאורה שנשפכה מהמגדלור. היא נשמה עמוקות ואז רצה מהר ככל שהצליחה לאורך שורה של מחסנים. האיש צייר עם האצבע על הרצפה כיצד עליה להיצמד לחומה כדי לצאת מהנמל, להמשיך לאורך החוף ואז להיכנס לעיר. מתחנת האוטובוס תוכל להמשיך לקדיז או לאלגסיראס או למלגה. היא הייתה אמורה להגיע לכתובת בקדיז ששיננה בראשה.
    היא מעדה על כמה צינורות, והרעש שהקימה הדהד בין קירות האבן. היא נצמדה אל מכולה.
    יש כאן שומרים, חשבה וכרתה אוזן. שהשקט והשלווה לא יתעתעו בי. אני שומעת את הגלים מתנפצים על החומה ואת הרוח שמרעידה פחים בקרבת מקום.
    היא השפילה מבט אל כפות רגליה. נעליה נעלמו בים, כמו גם האפודה והחצאית. כעת הייתה לבושה במעיל ירוק שבו כיסתה את עצמה כשישנה בסירת הדיג. בתא מצאה מגבת שקשרה כחצאית סביב מותניה. היא הידקה את המטפחת על ראשה, טיפסה בזהירות מעל ערימת מוטות ברזל, רצה את החלק האחרון ואז שקעה בתוך ערימת בקבוקי פלסטיק.
    כאן הסתיים הנמל. היא הייתה נעולה בתוך המתחם. מאחוריה חומה גבוהה, מלפניה גדרות אבן בגובה שני מטרים. דרך החריצים ראתה רחוב, כמה צמחים שבקעו דרך הסדקים באספלט. במרחק מה נישאו חורבות של טירה אל השמים.
    עיניה כאבו. היא אימצה אותן כדי להיטיב ולראות דרך האור הזהוב, שלא היה בהיר וגם לא כהה, אלא יצר סוג של דמדומים מתמשכים. אם תעצום את עיניה היא עלולה להירדם, ואסור שזה יקרה. עבר זמן רב מאז ישנה לילה שלם.
    היא עמדה על ברכיה. את זה למדה בחודשים האחרונים: להשקיף מסביבה ולתת את הדעת על כל פרט ופרט, לתכנן את נתיב המילוט.
    ואז שמעה רעש. מכונית התקרבה בתוך מתחם הנמל. היא השתטחה על הרצפה ועצרה את נשימתה. פנסי התאורה של המכונית פגעו בחומה בסמוך לכפות רגליה, שפכו אור על בקבוקים וחלקי אשפה נוצצים. רק אז הבחינה במדרגות שטיפסו על החומה, גרמי מדרגות לבנים במרחק מטרים ספורים ממנה.
    המכונית התרחקה ואפלה שוב ירדה סביבה. היא הודתה לאל בליבה על שאפשר לה בטובו לחמוק תחת פנסי התאורה. היא עקבה במבטה אחר הפנס המהבהב לפני שהמכונית נעלמה מעבר לעיקול. ניידת משטרה.
    היא זחלה במעלה מדרגות האבן והתרוממה מעל החומה. להפתעתה, נחתה על משטח רך. עד כה נתקלה רק בחפצים חדים באדמת המדינה הזו — אספלט, אבן ומוטות ברזל — אבל כעת חשה תחת כפות רגליה המיוסרות חול רך. לרגע קט דמיינה שהאדמה מלטפת אותה.
    שמשיה הייתה מושלכת על החול. היא התמקמה מאחוריה, חפנה את החול הדק בידיה והוא זלג בין אצבעותיה. היא הטתה את ראשה לאחור ונשאה מבט אל השמים השחורים. הרוח הצליפה בפניה וקרעה את המטפחת מראשה.
    מתי הרוח תשכך? חשבה. מתי הרוח תשכך והים ישקוט?
    היא שוב קמה והעריכה שרגליה לא יישאו אותה עוד זמן רב. היא גררה את כף הרגל והמשיכה להתקדם, שפופה, לאורך חומה נוספת, נמוכה, שמנעה מהחול לגלוש לכביש ולהפוך את העיר למדבר.
    צמחים חדים דקרו את כפות רגליה. היא הרימה את כף הרגל הפצועה והבינה שדרכה בתוך צואת כלבים. הרגל הסריחה. היא לא יכולה להסתובב במדינה הזו ולהפיץ צחנה, אבל המים כבר היו רחוקים מדי. איזה מין אדם היא הפכה להיות?
    היא שפשפה את כף הרגל על החול כדי להיפטר מהריח, וכשניגבה את הדמעות חדרו גרגירי חול לעיניה. גרגירי החול היו בכל מקום.
    אני יכולה להתקדם לאורך הכביש כמו אדם רגיל, חשבה. לא כמו גנב או כלב מפוחד.
    הכביש היה מואר ולמרות שידעה שזה מסוכן, זקפה את גבה. תוך זמן קצר הרגישה את האספלט תחת רגליה. לרגע שוב הרגישה כמו בן אדם שמתהלך ללא מורא.
    כאילו שאדם שמתהלך ללא מורא יסתובב יחף בעיר באמצע הלילה, חשבה, ואז הבחינה בחפץ שהיה מונח על שפת בטון. מקום מנוחה בשולי הדרך.
    לא יכול להיות, חשבה. אני לא יכולה לסמוך על העיניים שלי.
    היא התקרבה ונוכחה לדעת שלא טעתה. זוג נעליים. היא הושיטה את ידה, אבל קפאה באמצע והסתכלה מסביב. ואם זו מלכודת? אם מישהו אורב לה? אבל מי יעלה על הדעת רעיון כל־כך משונה? זה פשוט נס. מתנה משמים.
    היא מיששה את הנעליים בזהירות. הן היו אמיתיות. נעלי בד שנצבעו בזהוב שכמעט התאימו לכפות רגליה. הן לחצו מעט באצבעות, אבל היא לא העלתה בדעתה להצטער על כך. כוח עליון כלשהו דאג להניח את הנעליים האלו בדרכה, ובזכותן לא תצטרך עוד לדרוך על צואת כלבים. לראשונה מאז הגיעה ליבשה היא הסתובבה והשקיפה לאחור. מצדו השני של המפרץ השתרעה יבשת אפריקה כצללית מרשימה. קרובה כל־כך.
    היא ראתה את ההרים ואת האורות המנצנצים בחושך, ואז המשיכה בדרכה ולא הוסיפה להסתובב.
    * * *
    תרז הקיצה על החוף, התיישבה באיטיות וחשה את ראשה פועם. הים נע לכיוונה בגלים שחורים. להקת שחפים ישנה בעמידה בתוך שלולית שהגאות הותירה אחריה. החוף היה נטוש.
    היא עצמה עיניים, פקחה אותן שוב וניסתה לשחזר את מאורעות הערב. הגבר שאיתו הגיעה לחוף בשעת לילה מאוחרת נעלם, מותיר אותה לבדה. מכנסי הקאפרי הלבנים היו מלוכלכים, וגופיית הפייטים והסוודר הדק לא הגנו עליה מפני הקור. הרוח הקפיאה אותה. החוף היה יבש כמו מדבר ומלא בחול. היא ירקה וכחכחה בגרונה וניסתה להסיר את החול עם כף היד, אבל הוא נתקע מתחת ללשון ובתוך הלוע. היא צריכה בקבוק מים גדול כדי לשטוף את הכול.
    התיק!
    תרז חפרה בידיה מסביב. היא התקשתה לראות בגלל אורות המגדלור שדקרו את עיניה ויצרו ערפילים אפורים בשמי השחר. איסלה דה לס פאלומס (אי היונים). שטח צבאי סגור. כביש הוביל לשם ושלטי אזהרה נתלו ליד השערים. הגלים התנפצו על הסלעים.
    ואז היא ראתה את התיק שלה קבור למחצה בחול, במרחק כמה עשרות סנטימטרים מהשקע שבו נח ראשה. היא גרפה את התיק ורווח לה למצוא שם את הארנק, המפתח למלון, הפלאפון ותיק הרחצה עם האיפור. אפילו הקמע הקטן בצורת צפרדע היה שם, ולמרבה המזל גם בקבוק המים. בכל פעם שיצאה מהמלון הקפידה להצטייד במים מינרלים מאחר שלמי הברז בספרד היה טעם לוואי דוחה.
    נותרו בבקבוק מעט מים. היא שטפה תחילה את פיה, ירקה ושתתה את המעט שנותר, ואז הרימה את הארנק ופתחה אותו בלב הולם. התא עם השטרות היה ריק. היא זכרה שיצאה מהמלון עם תשעים אירו. ייתכן ששתתה כל־כך הרבה ובזבזה הכל?
    והדרכון? היא נברה בתיק, אך לא מצאה אותו. תרז הייתה בטוחה שלקחה איתה את הדרכון, כהרגלה, למרות שכולם אמרו לה שאין בכך צורך. גם הנעליים שלה נעלמו.
    היא נעצה מבט בכפות רגליה. הן היו שזופות, תחומות בקווים לבנים. המון חול בין אצבעותיה. היא סרקה את האזור הקרוב אליה, אבל לא ראתה בשום מקום את נעלי הבד שנעלה. מתי חלצה אותן? לפני או אחרי? היא שפשפה את כפות ידיה על מצחה כדי להשתיק את הרעשים בראשה.
    היא ביקשה לחשוב בבהירות ולהיזכר. האם הייתה יחפה כשאלכס אחז בידה ומשך אותה לכיוון שפת המים והם צחקו בקול כדי לבדוק אם קול צחוקם נישא ברוח?
    היא דמיינה את שערו הסתור שהבהיר בשמש, את העיניים שנצצו לעברה. זרועותיו היו מוצקות ושריריות, והחולצה התנופפה כך שקלטה את בטנו השזופה והשרירית. היא לא האמינה שדווקא בידה בחר לאחוז כשפאב "הרקיע השביעי" סגר את שעריו. הוא לחש לה שהיה רוצה להמשיך איתה למקום אחר. "את לא יכולה ללכת עכשיו," לחש באוזנה ולשונו ליטפה את המקום כאילו במקרה. "הרי הרגע מצאתי אותך."
    תרז העבירה את ידה על החול. הוא היה לח וקריר. האם חשה שם במשקע קל, בחותם שהותיר בחום גופו? ייתכן שהיא מדמיינת. היא כבר הבינה שהרוחות בטריפה יכולים לשגע את האנשים ולהפוך את דעתם.
    אף אחד לא חייב לדעת מה קרה. אני יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, כל עוד לא אספר על כך לאיש.
    היא הידקה את הסוודר סביבה. החול שפשף את מפשעותיה. היא חשה דביקה.
    "אבל מה אם יש כאן מישהו," מחתה כשאלכס משך אותה לתוך המים. "אולי מישהו רואה אותנו."
    "את חושבת על דברים לא חשובים," אמר והחדיר לפיה את לשונו. תוך שניות היו ידיו בכל מקום, בתוך הגופייה והתחתונים. כשפתח את רוכסן מכנסיה והם צנחו לחול, היא חשבה שהיא מתאהבת בו ושהוא הגבר הכי חתיך שאיתו שכבה. לרגע קט הצטערה על כך שחברותיה לא רואות עם מי היא נמצאת.
    גרגרי החול נדבקו לעורה וחדרו בין ישבניה כשהצמיד אותה לחול. מגעו צרב את עורה, וגרגירי חול הסתננו לתוך איבר מינה כשחדר לתוכה. חבל שנרדמה מיד כשזה נגמר. הכל קרה מהר כל־כך.
    הטורבינות החגות ללא הפסקה הרעישו. הם הזכירו לה מקצפות חשמליות. אלכס צחק כשאמרה לו את זה. תרז נשכה את קצות אצבעותיה כדי לא לפרוץ בבכי.
    הוא בטח התאכזב, חשבה. אחרת היה נשאר איתי.
    בטנה התהפכה. היא זכרה במעורפל ששתתה שתיים או שלוש כוסות קוסמופוליטן ואולי גם כמה כוסות מוחיטו. החוף כולו התנדנד כשקמה על רגליה. היא השעינה את ידיה על ברכיה ורכנה לפנים כדי להתייצב, בלעה ובלעה כדי שלא תקיא על החול ותיאלץ להריח את הצחנה של כל מה שייפלט ממנה. היא לא יכולה להיות עד כדי כך מגעילה. לכן פסעה ברגליים כושלות לעבר שפת הים. המים לא היו רחוקים, אולי עשרים מטרים ממנה.
    היא מיקמה את כפות רגליה אחת לפני השנייה בזהירות. החול היה קר, ותרז הופתעה כשהגל הראשון ליחך את קרסוליה. המים היו פושרים, רכים, והיא התקדמה כמה צעדים נוספים. כשהגל התנפץ היא לכדה את המים בידיה והתיזה אותם על פניה. הטיפות היו מרעננות.
    משמאלה התרומם צוק שחור מתוך הים, שרשרת של סלעים גדולים שהזכירו לה דינוזאור עצום הנם על שפת המים. היא גררה את רגליה במטרה לטפס על הסלע החיצוני. היא רצתה לשטוף את פרקי ידיה מתוך מחשבה שזה ודאי יפחית את הבחילה. אם היא תקיא, הכול יישטף בים ויישכח.
    המים שטפו את קרסוליה. הרוחות גברו. היא תיארה לעצמה שהצוק יהיה חד וקשה, ולכן הופתעה לדרוך על אבן חלקה ורכה שממנה החליקה.
    ואז היא פלטה צעקה, הטיחה את עצמה בסלע ופצעה את הכתף. לאחר שהרימה את עצמה ומשכה את רגליה מהמים, התכופפה לבדוק על מה דרכה. בטח על איזה דג דוחה.
    כשהגל נסוג, תרז נעצה את עיניה מטה והקולות בראשה גאו. זה לא היה דג. יד בצבצה מהמים והיא הייתה מחוברת לזרוע ולכתף ולגוף שלם. גופת גבר הייתה כלואה בין הסלעים. גבר שחור.
    היא התייפחה ושיניה נקשו כשנסוגה לאחור, שפשפה את כף רגלה על הסלע המחוספסת כדי להעלים את זכר המגע הרך והדביק. היא לא הצליחה להתאפק והשפילה את עיניה שוב. זו הייתה גופת גבר והוא היה עירום. עורו היה שחור ובוהק כמו דג או נחש ים, משהו דביק ומטפטף ורירי. היה נדמה לה שבעל חיים כלשהו מטפס על כתפו, והיא הוסיפה לרכון קדימה. הגל הבא התנפץ, וטיפות מים הרטיבו את פניה וגעשו סביב הגופה. היה נדמה לה שהגופה נעה מתחת לפני המים. לרגע מחריד אחד חששה שהגבר יקום לתחייה, ילכוד את קרסולה וימשוך אותה אליו.
    באותו רגע הפציע אור הבוקר הראשון מעבר להרים, והמים נצבעו בירוק. היא הביטה בפני המת. עיניו היו עצומות, אבל פיו היה פעור כאילו עמד לפלוט צעקה חנוקה. בלוע הפעור בצבצו שיניים לבנות.
    אלוהים שבשמים, אבא תעזור לי, ביקשה תרז בליבה. אני לבד כאן.
    היא נמלטה מהמקום והקיאה תוך כדי מנוסה.
    • טובה אלסטרדאל
    • טובה אלסטרדאל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אל תסתובבי לאחור
    • הריקוד של סוניה
    • ספינת הכלות
    • חוצה את הקו
    • על האי
    • שיבה
    • חייה השניים של אליס
    • בתולת הים
    • הכול, הכול
    • מחתרת המסילה
    • מישהו יודע את שמי
    • שנים עשר השבטים של האטי