הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הנערה מברוקלין
    ספר מוגן
     
  • הנערה מברוקלין
    גיום מוסו | תרגום: אביגיל בורשטיין
    כנרת זמורה-דביר | אוקטובר 2017 | פרוזה תרגום | 212 עמ'
    אני ‬זוכר ‬היטב ‬את ‬הרגע. ‬הבטנו ‬בים, ‬האופק‬ זהר, ‬ואנה‬ שאלה‬ פתאום: "‬אם ‬עשיתי ‬משהו ‬מחריד, ‬עדיין ‬תאהַב‬ אותי?"‬
    איך‬ הייתם‬ עונים?‬
    אנה‬ היתה ‬האישה‬ של‬ חיי. ‬עמדנו ‬להינשא ‬כעבור ‬שלושה ‬שבועות. ‬מובן ‬שאוהַב ‬אותה, ‬ולא ‬משנה ‬מה ‬עשתה.‬
    זה ‬מה ‬שחשבתי ‬לפחות, ‬אבל ‬היא ‬פישפשה ‬בקדחתנות ‬בתיקה ‬והושיטה ‬לי ‬תמונה.‬
    "‬אני ‬עשיתי ‬את ‬זה."‬
    נעצתי ‬מבט ‬בסוד ‬שלה, ‬וידעתי ‬שחיינו ‬לא ‬ישובו ‬להיות ‬מה ‬שהיו.‬
    מזועזע, ‬קמתי‬ ויצאתי ‬בלי ‬לומר ‬מילה. ‬כשחזרתי ‬היה ‬מאוחר ‬מדי: ‬אנה ‬נעלמה.‬
     
    מותחן ‬פסיכולוגי‬ מסחרר‬ עם‬ סוף ‬מדהים!‬
     
    גיום‬ מוסו ‬נולד‬ בצרפת‬ ב–‬1974, ‬והוא‬ הסופר‬ המצליח‬ ביותר ‬בצרפת. ‬בנה‬ של ‬ספרנית, ‬שכבר ‬בגיל ‬10 ‬חלם ‬להפוך‬ לסופר. ‬ספריו ‬תורגמו ‬ל–‬33 ‬שפות ‬ונמכרו ‬עד‬ כה ‬ב–‬18 ‬מיליון ‬עותקים. ‬ספריו‬ קולו ‬של ‬המלאך, ‬מחר‬ וסנטרל‬פארק‬ ראו‬ אור ‬בהוצאת ‬כנרת ‬זמורה–ביתן.‬
    "‬מתח‬ בלתי ‬נסבל! ‬מרגע‬ שתפתחו ‬את‬ הספר ‬לא ‬תוכלו ‬להניח ‬אותו ‬מהיד, ‬עד ‬שתגלו ‬מי ‬היא ‬באמת ‬הנערה ‬מברוקלין.‬
    צפו ‬ללילות‬ לבנים..."    ‬׀  ‬מטרו ניוז
    "‬מותחן‬ עם‬ טוויסט ‬מטורף! ‬מוסו ‬שוב ‬מבלבל‬ את ‬הקורא ‬לאורך ‬כל ‬הדרך."  ‬׀  ‬לה ‬פריזיאן
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • אנטיב, יום רביעי, 31 באוגוסט 2016
    סוף השבוע הארוך הזה, שלושה שבועות לפני החתונה, היה אמור להיות פסק זמן יקר מפז, רגע אינטימי תחת שמש שלהי הקיץ בריביירה הצרפתית.
    הערב התחיל על הצד הטוב ביותר: טיול על חומות העיר העתיקה, כוסית מרלו במרפסת ומנת ספגטי עם צדפות, שנאכלה תחת קמרונות האבן של מסעדת מיכלאנג'לו. דיברנו קצת על העבודה שלך, על שלי ועל הטקס הצפוי, שתוכנן להיות אינטימי ככל האפשר, עם שני חברים שישמשו עדים, ובנִי תֵיאו שיריע לנו.
    בדרך חזרה בכביש לאורך המצוק, במכונית השכורה עם הגג הנפתח, נהגתי לאט כדי שתוכלי ליהנות מתצפית על מקטע החוף. אני זוכר היטב את הרגע: את עיני הירקן הצלולות שלך, את השיער האסוף לפקעת בוהמיינית, את החצאית הקצרה, את מעיל העור הפתוח מעל חולצת טריקו צהובה זוהרת עם ההדפס Power to the people. בפיתולים הורדתי הילוך והבטתי ברגלייך הזהובות, חייכנו זה לזה, ואת זימזמת שיר ישן של אריתה פרנקלין. מזג האוויר היה נעים. האוויר היה חמים ומרגיע. אני זוכר היטב את הרגע: ניצוצות בעינייך, פנייך זוהרות, שערך עף ברוח, אצבעותייך העדינות מתופפות על לוח המחוונים לפי הקצב.
    שכרנו וילה ב"אחוזת שולי הפנינים", פרויקט דיור אלגנטי של כעשרה בתים המשקיפים אל הים התיכון. כשעלינו בשביל החצץ דרך האורנים הריחניים, צימצמת את העיניים מול הנוף המרהיב שהקיף אותנו מכל עבר.
    אני זוכר היטב את הרגע: זו היתה הפעם האחרונה שהיינו מאושרים.
    שירת צרצרים. שיר הערש של הגלים. רוח קלה מדללת את הלחות המשיית של האוויר.
    במרפסת המתנשאת מעל שפת מצוק הדלקת נרות ריחניים ואבוקות נגד יתושים, ואני שמתי דיסק של צ'ארלי היידן. כמו ברומן של פיצג'רלד, נעמדתי מאחורי הבר שמתחת לכיפת השמים והכנתי לנו קוקטייל. החביב עלייך: לונג איילנד אייסד טי עם הרבה קרח ותלתל קליפת ליים.
    לעתים נדירות ראיתי אותך שמחה כל כך. היינו יכולים לבלות ערב מהנה. היינו צריכים לבלות ערב מהנה. אבל אני נתפסתי למחשבה אובססיבית, רעיון ישן שהסתובב לי בראש כבר זמן־מה אבל עד כה לא התייחסתי אליו, "את יודעת, אנה, אסור שיהיו בינינו סודות."
    למה הפחד שאיני מכיר אותך באמת, צץ דווקא בערב הזה? בגלל החתונה הקרבה? חשש מנישואים? החיפזון שבו החלטנו להינשא? מן הסתם שילוב של כל אלה, ונוסף עליהם ההיסטוריה האישית שלי, הבגידה מצד אנשים שהאמנתי שאני מכיר.
    הושטתי לך את הכוס והתיישבתי מולך. "אני רציני, אנה, אני לא רוצה לחיות בשקר."
    "יופי, כי גם אני לא. אבל לא לחיות בשקר זה לא אומר שאין אף סוד."
    "אז את מודה, יש לך סודות!"
    "רפאל, לכולם יש סודות! וזה בסדר גמור. הסודות שלנו מגדירים אותנו. הם חלק מעיצוב האופי שלנו, ההיסטוריה שלנו, המסתורין שלנו."
    "לי אין שום סודות מפנייך."
    "חבל מאוד!"
    כעסת והיית מאוכזבת. וגם אני. האושר ומצב הרוח המרומם של תחילת הערב התנדפו כלא היו.
    השיחה היתה אמורה להסתיים באותו רגע, אבל בעל כורחי לא הנחתי לזה. עשיתי הכול כדי להגיע לשאלה שרדפה אותי, "למה את תמיד משנה נושא כשאני שואל אותך על העבר?"
    "מפני שבהגדרה העבר הוא עבר. אי־אפשר לשנות אותו."
    התרגזתי, "העבר מאיר את ההווה, כפי שאת יודעת היטב. מה את מנסה להסתיר, לכל הרוחות?"
    "אני לא מסתירה ממך שום דבר שעלול לאיים עלינו. סמוך עלי! סמוך עלינו!"
    "מספיק עם הקלישאות!"
    הטחתי אגרוף בשולחן, ואת קפצת בבהלה. פנייך היפות השתנו, וכהרף עין הפכה ההבעה שלך ממצוקה לפחד.
    כעסתי כי הייתי צריך שירגיעו אותי. הכרתי אותך רק חצי שנה, ומהרגע שנפגשנו אהבתי את כולך, אבל חלק ממה שפיתה אותי בהתחלה — המסתורין שלך, האיפוק, הדיסקרטיות, האופי המתבודד — נעשה מקור לחרדה, שחזר בכל פעם כמו בומרנג.
    "למה אתה מתעקש להרוס הכול?" שאלת אותי בקול עייף מאין כמוהו.
    "את מכירה אותי. עשיתי שגיאות בחיים. היום אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לטעות."
    ידעתי שאני מכאיב לך, אבל הרגשתי שאוכל לשמוע הכול, שאעמוד בכול בזכות האהבה אלייך. אם היה לך דבר־מה כואב להתוודות עליו, רציתי לחלוק אותו איתך, לשאת אותו בשניים כדי להקל עלייך.
    הייתי צריך לסגת ולהניח לזה, אבל השיחה המשיכה. ולא חסתי עלייך. הרגשתי שהפעם את תיתני לי משהו. כמו לוחם שוורים נעצתי חניתות בקפדנות כדי להתיש אותך, עד שלא תוכלי להתגונן. "כל מה שאני רוצה זה את האמת, אנה."
    "האמת! האמת! זה כל מה שיש לך להגיד, אבל תהית אי־פעם אם תצליח לעמוד באמת?"
    ההתנצחות עוררה בי ספקות. פתאום לא הכרתי אותך. האייליינר שלך נמרח, ולהבה שעד כה לא ראיתי ניצתה בעינייך.
    "אתה רוצה לדעת אם יש לי סוד, רפאל? התשובה היא כן! אתה רוצה לדעת למה אני לא רוצה לספר לך עליו? כי מרגע שאספר לך לא רק שתפסיק לאהוב אותי, אתה תשנא אותי."
    "לא נכון, אני מסוגל לשמוע הכול."
    כך לפחות חשבתי באותו רגע. האמנתי ששום דבר ממה שתחשפי באוזני לא יפרק אותי.
    "לא, רפאל, אלה רק מילים! מילים כמו שאתה כותב בספרים שלך, אבל האמת חזקה הרבה יותר ממילים."
    משהו התהפך. הסכר נסדק. פתאום ראיתי שגם את תוהה מה אני מחזיק בבטן. גם את רצית לדעת. אם את עדיין אוהבת אותי. אם אני אוהב אותך מספיק. אם הרימון שאת נצרתו עמדת לשלוף יחריב לנו את הזוגיות.
    ואז חיטטת בתיק ושלפת את הטאבלט שלך. הקלדת סיסמה ופתחת את אפליקציית התמונות. אט־אט דיפדפת בין התמונות בחיפוש אחר תמונה מסוימת. כשמצאת אותה הסתכלת עלי במבט חודר, מילמלת כמה מילים והושטת לי את הטאבלט. שם, מול עיני, היה הסוד שסחטתי ממך.
    "אני עשיתי את זה," אמרת שוב ושוב.
    המום כולי בחנתי את המסך בעיניים מכווצות, עד שהבחילה הפכה את בטני ואילצה אותי להסיט את המבט. הצטמררתי. ידי רעדו, דם פעם לי ברקות. ציפיתי להכול. האמנתי שחשבתי על כל אפשרות. אבל את זה לא העליתי בדעתי.
    נעמדתי ברגליים חלושות. התנודדתי בראש סחרחר, אבל הכרחתי את עצמי לצאת מהסלון בצעד נחוש.
    התיק שלי עדיין עמד בכניסה. בלי להביט בך לקחתי אותו ויצאתי מהבית.
    תדהמה. עור ברווז. מיצי מרה בגרון. אגלי זיעה שמטשטשים את הראייה.
    טרקתי את דלת המכונית ונסעתי בחשכה כמו רובוט. כעס ומרירות שטפו את גופי. מחשבות התנגשו זו בזו. התמונה האלימה, אי־ההבנה, התחושה שחיי מתמוטטים.
    כעבור כמה קילומטרים הבחנתי בצללית המוצקה והאיתנה של מצודת קארה, מתנשאת מפסגת הצוק שלה, חסונה, מבוצרת. האחרונה להיראות כשיוצאים מהנמל.
    לא. לא יכולתי לעזוב כך. כבר באותו רגע התחרטתי על מעשי. הזעזוע עירער את קור רוחי, אבל לא הייתי צריך להיעלם בלי לתת לך להסביר. דרכתי בחוזקה על דוושת הבלמים, הסתובבתי בשולי הכביש, עליתי על אי־תנועה וכמעט דרסתי אופנוען שהגיע בנתיב הנגדי.
    הייתי צריך לתמוך בך ולעזור לך לסלק את הסיוט הזה מחייך. הייתי צריך להיות האדם שהבטחתי לעצמי להיות: אדם שמבין את כאבך, חולק אותו איתך ומסייע לך לשאת אותו. נהגתי בשיא המהירות לכיוון ההפוך: שדרת קאפ, חוף דז־אונד, נמל אוליבט, סוללת גריון, והדרך הצרה אל הבית.
    החניתי את המכונית תחת האורנים ומיהרתי פנימה. דלת הכניסה היתה פתוחה מעט.
    נכנסתי וצעקתי, "אנה!"
    בסלון לא היה איש. הרצפה היתה מכוסה רסיסי זכוכית. מדף עמוס חפצי נוי הושלך על הרצפה וריסק בדרכו את שולחן הזכוכית הנמוך, שהתנפץ לאלפי רסיסים. בלב המהומה היה מוטל מחזיק המפתחות שהענקתי לך במתנה לפני שבועות אחדים.
    "אנה!"
    דלת הזכוכית הגדולה שמשני צדיה וילונות היתה פתוחה. הסטתי את יריעות הבד המתנופפות ברוח ויצאתי למרפסת. גם כאן צעקתי את שמך לחלל הריק. חייגתי לנייד שלך, אבל לא היה מענה.
    כרעתי על ברכי וקברתי את ראשי בין הידיים. איפה את? מה קרה בעשרים הדקות שבהן נעדרתי? איזו תיבת פנדורה פתחתי כשחיטטתי בעבר?
    עצמתי עיניים, ופיסות מחיינו המשותפים הבליחו בראשי. שישה חודשי אושר שהתעופפו, כך חשדתי, לבלי שוב. הבטחות לעתיד, למשפחה, לתינוקות, שלא יתגשמו לעולם.
    כעסתי על עצמי.
    מה הטעם להעמיד פנים שאוהבים מישהי, אם לא מסוגלים להגן עליה?
    • גיום מוסו
    • גיום מוסו
     
  • המלצות נוספות