הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המשחק 3
  • המשחק 3
    רימונים | יולי 2019 | ילדים, נוער צעיר | 301 עמ' מודפסים
    "כוכבי השחור" פיתחו גרסה חדשה ומתקדמת למשחק הווירטואלי, "משחק החיים". אלפי ילדים ובני נוער מצטרפים אליו בהתלהבות. ביניהם גם אלי, בת דודתה של שרה, שעברה לגור בביתה לאחר טרגדיה שפקדה את משפחתה. אלכס, מיה, שרה ואדם נאלצים לצאת למשחק האחרון בחייהם – למלחמה הגדולה – במטרה להציל את אלי ואת יתר השחקנים הצעירים השבויים במשחק. הם יודעים כי הם היחידים שיכולים להציל את חבריהם השרויים בתרדמת וחייהם בסכנה. החבורה צוללת אל ההרפתקה שבה ילחמו בדרקונים, יזחלו בתעלות שורצות חולדות, אך בעיקר יפגשו שוב ושוב את עצמם. הם יאלצו לגלות את אהבותיהם האמיתיות, לפתח תרגילי הסחה מתוחכמים ולסמוך על יכולותיהם. שאלות הרות גורל מלוות אותם:
     
    – לאן נעלמה סוזן שפירא, המורה המסתורית?
     
    – כיצד ניתן לנצח את סוזן וונג ואת "כוכבי השחור"?
     
    – את מי באמת שרה אוהבת?
     
    הספר האחרון בטרילוגיית המתח פורצת הגבולות והחדשנית, "המשחק", הוא ספר שבו המשחק והמציאות מיטשטשים. כוחם של בני הנוער נבחן אל מול כוחות כלכליים גדולים ומאיימים, וכמו במציאות, על כל אחד לבחור צד.
     
    הספר השלישי שסוגר את הטרילוגיה, נוגע בעולמם של בני הנוער באופן שאף ספר לא עשה עד כה!
     
    זהו ספרה האחד-עשר של דנה אבירם, סופרת ילדים ונוער מוכרת ואהובה. ספריה, "סלפי אחד יותר מדי" ו"חולמת להיות אלופה" נבחרו למצעדי הספרים של משרד החינוך והתרבות, בשנים האחרונות.
     
    דנה היא עובדת סוציאלית, בעלת חברת "זהירים ברשת", מרצה ומנחת סדנאות להתנהלות נבונה ברשת. היא אמא לשלושה ילדים וכלב חמוד במיוחד.
  • ספר דיגיטלי
     
    35 21
    ספר מודפס
     
    94 56.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • צלצול טלפון טורדני פילח את החלל החשוך בביתה של שרה ופרע את שנתה הטרופה. הנערה המתולתלת שכבה במיטתה עצומת עיניים, וניסתה לקרוע את עצמה משאריות חלום הבלהה שתקף אותה שוב ושוב במהלך השבוע האחרון. 
    "אדם... אדם..." היא זעקה לעזרה אף שידעה שלא ישמע אותה. דפיקות לב מהירות פעמו בחזה, טעם חמוץ עמד בפיה. 
    "טררטררר, טרררר טרררר..." טרטר הצלצול שהשתתק לבסוף ואת מקומו תפסו לחישות. אורות נדלקו במטבח ובסלון, טפיפות נעלי בית נשמעו על השטיח הרך ואלומה בוהקת גירשה את החושך מחדרה.
    "שרה, שרה, תתעוררי!" לחשה אמה. 
    בתה שכבה במיטה בתנוחה עוברית. גופה הדק השברירי היה קפוץ, והיא חיבקה את רגליה. מאז שחזרה שרה לפני שבוע מהפעילות בים עם חבריה, היא חשה כיצד בתה מנסה להתקרב אליה, לשבור את קיר הבטון שנבנה ביניהן. נדמה היה לה שחל בה שינוי, שהיא לא עוד אותה נערה פרועה וחסרת עכבות. האֵם ביקשה לשלוח יד ללטף את בתה. פניה החיוורות והמנומשות נגלו מבעד לתלתליה והתעוותו בכאב. מה עובר עליה? 
    היא הניחה יד על גבה ולחשה שוב, "שרה, משהו קרה, את צריכה לקום."
    הנערה זינקה ממקומה בתנועה פתאומית שגרמה לאמה להירתע לאחור.
    "מה קרה? איפה 'כוכבי השחור'?" נפלטו המילים מפיה ועיניה שנפקחו סרקו את חלל החדר בפחד.
    "הכול בסדר, שרה'לה, חמודה, זה רק חלום רע," ביקשה האם להרגיע את בתה הרועדת, "אין פה אף אחד. רק שתינו. תתעוררי, אני צריכה את עזרתך." 
    שרה התיישבה במיטתה. ליבה הלם. זה שבוע שהיא נלחמת בנדודי שינה עד השעות הקטנות של הלילה, יודעת שגם אם תנסה במהלך היום שלא לחשוב על אירועי המשחק שנגמר, הלילה יביא איתו זיכרונות מסויטים, חלומות שבהם תפגוש את הגיימרים המעולפים, את מוגי שהפך למפלצת ואת ליז שרודפת אותה ומחפשת נקמה.
    "את בסדר?" לחשה אמה. ידיה של שרה חיפשו את ידי האם. באחד הערבים האחרונים, כשצפתה בטלוויזיה, התיישבה שרה לצידה וביקשה להניח את ראשה על ברכיה. היא התרגשה. שרה נמנעה מקרבה פיזית כבר שנים ונדמה היה לה שהיא נוטרת לה טינה קבועה. עד לפני שבוע. מאז חזרתה, נדמה היה ששרה הפכה רכה יותר וסנטימנטלית.
    שרה השתעלה כמנסה לגרש מראשה זיכרונות. 
    "כן... כן... בטח, מה קרה, אמא?" היא הציצה בשעון הדיגיטלי שעמד על השידה. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר.
    "התקשרו אליי מהמשטרה," השתתקה אמה ופניה התקשחו, "מסתבר שקרה אסון במשפחה שלי." 
    שרה חיברה פרטים בראשה: סבה וסבתה נהרגו בתאונת דרכים כשהייתה ילדה ולאמה יש אחות אחת, צעירה ממנה, ששמה אן והיא מתגוררת בנמרוד, יישוב קטן ברמת הגולן. שרה מעולם לא פגשה אותה. סכסוך עתיק יומין הפריד בין האחיות. 
    "מסתבר שאן עזבה את הארץ לפני חצי שנה והשאירה כאן את בתה בת השתים-עשרה עם בעלה. אבל הבעל עשה משהו טיפשי ונעצר על ידי המשטרה והילדה נשארה לבדה בבית." 
    שרה הביטה באמה היפה, בפקעת שאספה את שערה, בכתפיה ששָׁחוּ. "מה את רוצה שנעשה?" ניסתה להתעשת. 
    "אני מבקשת שתבואי איתי לרמת הגולן לאסוף את הילדה הזאת ששמה אֵלי. נביא אותה לפה. מסתבר שאין מי שידאג לה," קולה של אמה ביטא דאגה כנה. 
    "ולמה את צריכה אותי?" נפלטה השאלה מפיה של שרה, "היו לי מספיק דרמות!" אמרה לאדם שביקש לפגוש אותה כל יום מאז הסתיים המשחק. גם הוא היה חלק מהדרמות שביקשה להתרחק מהן. 
    "אין סיכוי שהילדה תיסע איתי מרחק מאה ושמונים קילומטרים מביתה, גם אם אני דודה שלה. היא לא מכירה אותי, ראיתי אותה בבריתה שלה, לפני שתים-עשרה שנה..." התנשפה האם, "אבל את – יש לך יכולת לגעת בלב של כל אחד – היא תתחבר אלייך מייד," האם לכסנה מבט אל נינג'ה, הכלבה שאספה שרה מהרחוב לפני שנים רבות וכעת שכבה למרגלותיה, מכורבלת בפרוותה החומה.
    שרה מתחה את ידיה לצדדים ופיהקה פיהוק גדול. לא בא לי! חלפה המחשבה במוחה, ומצד שני, הרי הבטיחה לעצמה בתום המשחק שתתקרב להוריה ותיצור איתם קשר אמיתי, לא מהסוג שכיסה את ביתם בעננה של כאב.
    "טוב, אצחצח שיניים ואתארגן," הערפל שכיסה את מוחה החל להתפוגג.
    "תודה, שרה, להכין לך כריך לדרך?"
    "לא, תודה, חבל על הזמן. אם הילדה הזאת, אלי, נמצאת לבדה, כדאי שנגיע כמה שיותר מהר. גם ככה יש לנו נסיעה ארוכה לרמת הגולן."
    "את צודקת, אכין קפה לדרך. אני מקווה שמאי לא תתעורר." פסיעות נעלי הבית התרחקו מחדרה ושבו ועלו מכיוון הסלון. 
    "מאי, מאי," גלגלה שרה את השם בפיה. אחותה התינוקת שוחררה מבית החולים ביום שבו הסתיים המשחק. כמו מתנה על הבטחתה של שרה להשתנות. שרה ידעה שהפעם לא תעשה דבר שיסכן את שלמות משפחתה. היא תרסק את הפחדים, את החרדות והזיכרונות שגירשה במהלך היום ושבו לשלוט בה בלילה. 
    לחישות מכיוון הסלון הבהירו לה שאמה מנחה את אביה כיצד לטפל בקטנה. שרה זינקה ממיטתה, הציצה לעבר הטלפון שלה והקישה על המסך. ווטסאפ חדש מאדם שנשלח בשתיים וחצי לפנות בוקר. מסתבר שהיא לא היחידה שהלילה הוא אויבה. "שרה, בבקשה בואי ניפגש היום. הייתי בבית החולים והמצב של הגיימרים מחמיר. אני דואג בעיקר לדיוויד." היא מחקה את ההודעה כמו שעשתה במהלך השבוע האחרון מאז יציאתם מהמשחק. היא מחקה את המשחק מראשה – יש לה חיים חדשים: הורים אוהבים, אחות קטנה ושברירית, ועכשיו – נערה נוספת שנמצאת ברמת הגולן. שרה הטיחה את הטלפון בשולחן, ואז שבה ופתחה את ההודעה וענתה, "שחרר אותי, אמרתי לך, שהכול בינינו נגמר!" 
     
    ***
    שבוע קודם, בשעת בוקר מוקדמת בדירת המסתור, שמע אדם קולות עמומים ורחוקים. הוא ניסה להתרכז בהם, אך תחושת בהילות אחזה בו. הוא ידע שעליו לקום, לזוז, לעשות משהו – אבל לא ידע מה ולמה. ידיו ורגליו היו נוקשות וצמודות לגופו, וראשו מעורפל. כאב חתך את כפות ידיו הכפותות מאחורי גבו. 
    "פרמדיק, מהר, בוא לכאן!" חדר משפט אל תודעתו. 
    "אירוע רב-נפגעים שמעורבים בו בני נוער!" שמע קול אחר. 
    צלילי אמבולנס בהולים עלו מהרחוב, כמו ממנהרה ארוכה ורחוקה. מנותקים ממנו ועדיין קשורים. הוא ניסה לפקוח את עיניו ללא הצלחה. מה קרה? איפה אני? איפה שרה? שרה! המילה הזו יצרה גל של חרדה. שרה, שרה שלו. הוא נעמד, אך צנח שוב על מקומו. 
    "אדם, תירגע, זה אני, אבא," שמע קול מלטף וידיים חסונות אחזו בכתפיו. "אני חותך את האזיקון שקשר לך את כפות הידיים מאחורי הגב. אחר כך תפקח לאט-לאט את העיניים." 
    אבא... המחשבה הכתה בראשו. אבא שלי. הוא חש שמישהו אוחז בידיו, ואז פתאום זרם דם לאצבעותיו והוא יכול היה להניע את פרקי ידיו בתנועות מעגליות.
    "זהו, אתה משוחרר." 
    ידיו צנחו לצידי גופו. הוא התיישב ונשען לפנים ואביו אחז בו. הריח המוכר, אפטר שייב מהבקבוק השחור שמונח באמבטיה מעורב בריח קל של הגוף של אבא. איפה אני? מה קורה פה? איפה שרה? הוא רצה לשאול. אך שפתיו היו כבדות. 
    "קיבלת מכת חשמל משוקר חשמלי שגרם לך לאבד את ההכרה ואת הזיכרון. בדקות הקרובות תרגיש סחרחורת וחולשה, ואז תתחיל להתאושש ולחזור לעצמך. אל תדאג. אני עומד להרטיב לך את הפנים במעט מים. תנסה לפתוח את הפה ולשתות." קולו של אביו היה רך ודואג.
    "שרה..." לחש אדם. 
    "שרה בסדר. מטפלים בה ובכל החברים שלך. צוות רפואי עוזר להם להתאושש. אל תדאג, תישען לאחור." 
    אדם ניסה לסדר את המחשבות שלו. הם היו במשחק. מוגי תקף אותם, הייתה רכבת, ליז משתפת פעולה, שרה הרגה אותה. מיה ודניאל הזריקו את הנסיוב והפכו למשתפי פעולה. שרון נלחמה כלביאה. מטלית רטובה החליקה על מצחו ורפרפה על לחייו, עיניו, שפתיו. היא ציננה את מחשבותיו. 
    "צוות המשטרה בדרך לכאן," שמע קול של גבר, "כרגע אני המפקד בשטח. שמי מייקל..." הקול האסרטיבי התרחק ממנו. משטרה? למה יש משטרה בסביבה?
    "מבין שמונת בני הנוער שנמצאים כאן, שני נערים אינם חוזרים להכרה," שמע אישה, "נערה ונער." 
    ליז ותום, רצה אדם לומר. תום נתקע במשחק בעולם הסיוטים וליז נהרגה על ידי שרה. 
    "צריך לפנות אותם במהירות לבית חולים," המשיכה האישה בקול בהול.
    "המז"פ בדרך," שמע שוב את הקול של הגבר שזיהה כמייקל. "יש לנו הרוג מירי ופצועה מירי באופן שטחי ביותר."
    אדם פקח את עיניו בכוח וסרק את החדר שנראה לו מוכר. אנחנו נמצאים בדירת המסתור, הוא נזכר והביט במבט מטושטש סביבו, מנסה להבין מה קורה. על הרצפה במרכז החדר שכב גבר בתוך שלולית של דם. הוא מת, הבין. זה לוני, ידע מהתבוננות בו. לצידו ישבה סוזן ומיררה בבכי. "לוני שלי, לוני שלי," היא קראה. לצידה עמד בחור שלבש חולצה לבנה. סמל מגן דוד אדום היה רקום עליה. 
    "בואי גבירתי, נפצעת מירי של כדור, זה לא נורא, אבל עליי לטפל בך," אמר הבחור.
    החדר היה מלא באנשים. חלקם לבשו מדי משטרה וחלקם היו רופאים ופרמדיקים. במרכז עמד שוטר מזוקן וחילק הוראות. זה מייקל, ידע אדם. הוא הכיר אותו מהמשחק הקודם.
    אדם הביט סביבו וראה את שרה שוכבת על ספה ולידה אישה בחלוק לבן שהרטיבה את פניה. מזווית עינו זיהה את אלכס ושרון. גם בהם טיפלו אנשים בחולצות לבנות, ולצידם ישבו מיה ודניאל, מבטם המום. רופאים ופרמדיקים התקהלו גם סביב ליז ותום, ומדבריהם הבין אדם שהם לא חזרו להכרתם ושיש צורך להעבירם מייד לבית החולים. 
    "מה קרה פה?" שאל אדם את אביו. 
    "אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל הבאתי אתכם לדירת המסתור כדי שכוכבי השחור לא ימצאו אתכם. הוריתי לכם לא להיכנס למשחק, אבל אתם לא הקשבתם לי..." 
    "הכול בגלל ליז," לחש אדם. קטעי זיכרונות חזרו אליו. "מצאנו אותה בבית החולים כשחיפשנו גיימרים שיוכלו לעזור לנו. היא אמרה שהיא הייתה במשחק ותוכל להכניס אותנו לממד הרביעי שבו נמצא הנסיוב – התרופה שתציל את הגיימרים מחוסרי ההכרה, כמו מיקה..." הוא דיבר באיטיות, כאילו החזיק אבנים בפיו.
    פניו של אביו היו קרובות לפניו ומבטו קשוב ומרוכז. "היא אמרה שאנחנו חייבים להיכנס למשחק כדי למצוא את התרופה שתעזור להציל את מיקה. וגם... התקשרנו אליך, אבל לא ענית." אדם נזכר בדאגה שחש, כשאביו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. 
    "חטפו אותי," לחש אביו. "כוכבי השחור רצו לגלות את מיקומה של דירת המסתור ולפגוע בכם, אבל הצלחתי לברוח והסתתרתי כל הלילה עד שהשגתי את מייקל והגענו לכאן. אז מה קרה? אתה נזכר?"
    "כן, נראה לי... במשחק הפעילו את קוד הסיוטים, וכל אחד ראה את הסיוט שלו קם לתחייה..." מלמל אדם. "תום נתקע בתוך הסיוט שלו וראה איך מיקה מתה שוב ושוב, אלכס ואני ראינו את ההתרחשויות במשחק דרך מסך המחשב. אבא, כשהבנתי שליז היא משתפת פעולה, הייתי חייב להיכנס למשחק ולהציל את החברים שלי..." קולו נחנק. בעיקר את שרה, שגיליתי שאני אוהב אותה בכל ליבי. רצה להוסיף, אך לא אמר דבר. 
    "אז נכנסת למשחק," אמר אביו.
    "אהמממ... שם, על רכבת אל העתיד, ראיתי את הגופה של ליז, ששרה הרגה אותה במאבק שהתרחש ביניהן. ליז מנעה משרה לעזור לאלכס, אבל..." הוא עצם שוב את עיניו, נזכר כיצד נלחמה שרה כדי לרדת מהרכבת ולהציל את אלכס. 
    "ירדנו מהרכבת חמישה – דניאל, מיה, שרון, שרה ואני." זיכרון המשחק היה חי ובהיר. "מוגי הבובה היה שם, וגם שמונה קופסאות שבהן הייתה תרופה שמוגי שכנע אותנו להזריק לעצמנו. מיה ודניאל הזריקו ואנחנו התנגדנו, והוא הלך וטפח, הלך וגדל, עד שמילא את כל החדר ותקף אותנו. הבנו שמי שיזריק את הזריקה יהיה למשתף פעולה עם כוכבי השחור, יכולנו לראות את כתובת הקעקע שהתפשטה על כתפם של מיה ודניאל. נלחמנו במוגי עד שניצחנו." אדם נאנח. "זהו. אין לי מושג מה זה כל הבלגן הזה," הוא הצביע על האנדרלמוסיה ששררה בחדר.
    אביו חיבק אותו. "כשהגענו לפה ראינו את לוני מת ואת סוזן אוחזת באקדח. היא סיפרה שלוני ניסה להרוג אתכם ושהיא מנעה זאת, וכשהוא ירה בה, היא הגנה על עצמה וירתה בו."
    "לא הייתי סומך עליה... היא משתפת פעולה עם כוכבי השחור, לא אכפת לה מאיתנו."
    "אל דאגה, כשהיא תגיע לחקירה משטרתית, נדע מה קרה פה."
    "למה אני לא זוכר מי אזק אותי ומה קרה בחדר? הזיכרון האחרון שלי הוא מהמשחק. כאילו שלא יצאתי ממנו."
    "ההערכה שלי היא שקיבלתם מכת חשמל משוקר חשמלי מאסיבי שמוחק זיכרונות לטווח קצר. לכן אתה לא זוכר מה קרה."
    "אני יודע שבחקירה שערכנו גילינו שכוכבי השחור הם אמה וונג, סם וונג וג'ף וונג," אמר אדם. "הם עומדים מאחורי כל זה." הם "הרעים", חשב, כמו בילדותו, כשחילק את העולם לטובים ורעים.
    "תנוח עכשיו, אדם," ליטף אביו את מצחו. "ייקחו אתכם לבית חולים כדי לבדוק אתכם."
    "אני לא הולך לשום בית חולים!" נעמד אדם אך ראשו הסתחרר והוא התיישב מייד. "אנחנו חייבים למצוא את כוכבי השחור."
    "תירגע!" קולו של אביו הפך לציווי, "הסיפור נגמר! יש פה מעורבות של המשטרה והארגון החשאי, המוסד. אנחנו נמצא אותם ונגן עליכם." אמיר השתדל להיות ברור ככל האפשר אף שעמוק בליבו ידע שאין הדבר כך: העיפו אותו מהמוסד לפני כמה שעות, הפקיעו ממנו את התג והאקדח, ובמשטרה יש "חפרפרת" – כלומר מלשין שמונע מהם להתקדם באמת. 
    אדם נאבק בסחרחורת שחש. החלל רחש כמו כוורת דבורים. אנשים נכנסו לדירה ויצאו ממנה, צעקו הנחיות והוראות. הוא פסע אל הספה שעליה שכבה שרה והביט בפניה החיוורות, בשערה המתולתל שנפרש על הספה האפורה. הוא כרע ברך לצידה ואסף את ידה. 
    "שרה, את בסדר?" 
    היא חיזקה את אחיזתה בידו והנהנה. "ליז ותום," פלטה. 
    כשנעמד ראה שאלכס לוטש בו מבט. הוא ניגש אליו, רכן אל אוזנו ולחש, "אתה זוכר מה קרה פה, אלכס?" 
    אלכס שתק. 
    חייזר! חשב אדם בליבו בכעס. 
    אנשים לבושים בחליפה לבנה וידיהם עטופות בכפפות בהירות הגיעו לדירה וסבבו סביב גופתו של לוני. הם צילמו את הגופה, מדדו אותה מכל כיוון והסתובבו בחלל. פרמדיקית ליוותה את סוזן המתייפחת לחדר השירותים. ירכה נחבשה בתחבושת גדולה. "הכדור שרט אותה ולא חדר," הסביר אחד הפרמדיקים. 
    שרון קמה ממקומה והתקרבה אליו. היא התייפחה וזרקה את גופה אל בין זרועותיו. "לא בגדתי... לא בגדתי..." 
    אדם חיבק אותה. "לא בגדת, שרון, אל תדאגי, נתפוס אותם."
    שרון ניתקה את גופה מגופו והביטה בעיניו. "אני עם הסיפור הזה גמרתי!" ואז הסתובבה וקראה, "אני רוצה הביתה!" 
    מייקל הסביר שעליה להיבדק בבית החולים, ואז להיחקר במשטרה, כשאמיר אמר: "שחרר אותם, מייקל, הם בטראומה. הפרמדיקים פה ידאגו שהם יגיעו לבתיהם כשהם במצב פיזי יציב, ומחר אפשר לשלוח חוקרים שיחקרו אותם. הם בסך הכול ילדים." 
    "מה מצבם הרפואי?" שאל מייקל את הפרמדיקית האחראית. "שישה נערים במצב פיזי טוב. המדדים שלהם יציבים. הם מתאוששים ויכולים לחזור הביתה. את שני בני הנוער שאיבדו את הכרתם, נפנה לבית החולים. כרגע אנחנו מאתרים את הוריהם." 
    מייקל נראה כחוכך בדעתו. 
    "אני ערב להם," אמיר צעד צעד אחד קדימה, "שחרר אותם." 
     
    ***
    בכאוס המתרחש בדירת המסתור עם הפינוי של תום וליז לבית החולים, איש לא שם לב לנער בהיר הפנים שדחס לתיק גב שמונה זוגות משקפיים, שש-עשרה כפפות חישה ומחשב נייד אחד. גם הוא לא זכר מה התרחש בדירת המסתור, אבל נורה אחת הבהבה בראשו – הוא כתב משהו ושלח לעצמו במייל. שורה אחת או שתיים על מה שהתרחש בדירה ברגעים החסרים. 
    אמיר ניצל את ההמולה והאיץ בגיימרים לצאת מהדירה, לא לפני שהזמין שלוש מוניות. הוא הביט בדניאל שמבטו היה זחוח מהרגיל, ובמיה שלא משה מצידו, אך המבט הקפוץ על פניה העיד שרגשותיה כלפיו אינם אלה שהפגינה כשהגיעו לדירה שתים-עשרה שעות קודם לכן. שרה נראתה אחרת מהילדה שהכיר: כתפיה היו שמוטות ופניה טרודות. אדם ניסה להתקרב אליה, אך היא התעלמה ממנו ועמדה ליד אלכס. גם אליו הזעיפה פנים. מה קרה במשחק? שאל אמיר את עצמו. אמנם שמע מאדם מה הם עברו, אבל מה קרה בין שמונת הגיימרים? אילו בריתות נחתמו, אילו אהבות וקרבות פעפעו בהם? את המידע הזה, ידע, לא יקבל מבנו. היחידה שראשה היה מורם ומבטה ממוקד, הייתה שרון. אמיר נזכר בהצהרתה שאינה מעוניינת עוד להיות חלק מהמשחק. היא נופפה לו לשלום רגע לפני שנכנסה למונית שהזמינה. 
    "שרון, אסור לכם לספר מה קרה הלילה. בכלל, אני מציע לך לשכוח מהעניין. אני אדאג לביטחונכם." הסוכן החשאי הבכיר העביר את מבטו האומר אמינות על פני ששת השחקנים ותוכנית נרקמה במוחו. 
    ששת הגיימרים נשלחו לבתיהם בשתי מוניות נפרדות ואמיר עלה על השלישית.
     
    השעה הייתה תשע בבוקר. התנועה בנתיבי איילון הייתה כבדה ועייפות השעות האחרונות תקפה אותו. הוא הורה לנהג המונית לעצור לחמש דקות בקניון איילון וקפץ לחנות הצעצועים שידע שהיא פתוחה בשעות אלה. לאחר מכן ביקש ממנו לקחת אותו לרחוב אמנון ותמר מספר 2 בשכונת צהלה, לביתו של בן לוי, מפקד המוסד. הוא קיווה שהג'יפ השחור שלו עדיין חונה מחוץ לביתו. כשהגיעו לכתובת המיועדת שילם לנהג המונית ושלח אותו לדרכו. הוא הסתובב סביב הבית וראה לשמחתו את הג'יפ השחור במקום שהחנה אותו בלילה הקודם. כסוכן מוסד ותיק ידע היטב כיצד לטפל במצבים כאלה. הוא שלף מכיסו אולר שקנה בחנות בקניון ופרץ את דלת הג'יפ, ואז גישש מתחת לכיסא הנהג ושמח לגלות שתיק הציוד שלו מצוי במקומו. קאטר, פטיש וכמה מברגים יעזרו לו להניע את הרכב כשיזדקק לכך, אבל ראשית עליו לסיים את המשימה שלשמה הגיע.
    אמיר הסתובב סביב הבית וראה שרכב הסקודה הכסוף של בן לוי חונה בחנייה המוסתרת מהרחוב. יתרון נוסף לטובתי, חשב, ונזכר שאם יש משהו שהריצו עליו צחוקים ב"ארגון" – כך כינו את המוסד, זה שבן לוי אוהב לישון ומגיע למשרד אחרי עשר בבוקר. מעניין איפה המאבטח של בן לוי, חשב. הרי לראש המוסד יש מאבטח שצמוד אליו 24 שעות ביממה, ואילו אתמול וגם הבוקר לא נראו כל סימנים לאבטחה. ייתכן שהבוס העדיף לשלח את המאבטח בתואנה כלשהי, כדי להיפגש עם הגורמים שחטפו אותו אתמול? אם כך, המצב משחק לטובתי. הוא התיישב מאחורי שיח רחב, צמוד למכונית הסקודה הכסופה. השעה הייתה תשע וחצי והחום והלחות של חודש יוני ניכרו באוויר. ריח זיעה עלה באפו. אני מת להתקלח, חשב, להתרענן, אבל גופו נמתח והיה מוכן למשימה שעמדה לפניו. אחרי חצי שעה של ציפייה העידה טריקת דלת ביתו של בן לוי שהמשימה החלה. 
    בן יצא מביתו. גופו של אמיר התקשח. הוא מישש את גוש הפלסטיק ששמר בכיסו כמקבל ממנו עוצמה. ראש המוסד פסע בצעד בוטח ושוחח בטלפון בריכוז. כשנכנס לחנייה והתקרב לרכב, שלף מכיסו מפתחות. בזינוק מהיר יצא אמיר ממקום מחבואו והדף אותו לעבר הרכב, אל שלדת המתכת הקשיחה, והצמיד אל רקתו אקדח. "אני הולך להגיד לך כמה דברים שכדאי שתזכור טוב טוב," אמר אמיר בקול נמוך אל גבו של בן לוי. "לוני מת, נרצח הלילה בדירת המסתור. למזלך, הילדים בסדר, למעט שניים שאיבדו את ההכרה. אבל כמי שהגיע ראשון לדירה ומצא את סוזן, היא סיפרה שאתה משתף פעולה עם כוכבי השחור. יש לי הקלטה מוצפנת שלה. לא הייתי צריך את ההודאה הזו... אני יודע שאתה משתף איתם פעולה, שסיממת אותי ודאגת שיחטפו אותי. על זה עוד תשלם את המחיר יום אחד, אבל כרגע..." הוא השתהה כדי ליצור לדבריו אפקט דרמתי, "אני דורש שני דברים: הראשון, היום אני חוזר לעבודה שלי, והשני, אף שערה לא נופלת מראשם של הילדים. אם, ואני חוזר על המילה אם, משהו יקרה להם, ההקלטה של סוזן תישלח לכל הרשתות החברתיות, למשטרה ולשר לביטחון פנים. ואז, אף אחד כבר לא יוכל לעזור לך."
    חזהו של בן לוי עלה וירד בכבדות. 
    "זה לא אני..." מלמל.
    "אל תתחיל אפילו. אני יודע מי אתה. רק לא ברור לי כמה כסף קיבלת כדי למכור אותי. בינינו, זה לא אכפת לי. העיקר שתבטיח לי את שתי ההבטחות האלה."
    "אני יכול להתחייב להבטחה הראשונה," כתפיו של בן לוי התרוממו לרגע באוויר. "אבל בנוגע לילדים, אני יכול לשמור על ביטחונם מול כוכבי השחור רק אם הם לא ייכנסו למשחק. תרחיק אותם מהמשחק ומכוכבי השחור ואני מבטיח לך שלא יאונה להם כל רע. אם הם יתעקשו – לצערי, הגורל שלהם יהיה רע." 
    אמיר נגע בכתפו של המפקד וסובב אותו לעברו בתנועה קלה. 
    הוא היה גבוה מבן בחצי ראש, אך בן היה רחב וחסון. סוכן המוסד הוותיק הביט בצלקת הקטנה שחצתה את שפתו העליונה של מפקדו, בשערו הלבן והמלא ובעיני הפלדה שלו, בעיניו המצומצמות של המפקד. 
    "אדאג שהם לא יתקרבו למשחק, זאת העבודה שלי. ואתה תדאג שכוכבי השחור יתרחקו מהם. תזכור, הראש שלך נמצא תחת גליוטינה, ואם אני רוצה, אני יכול לשחרר את החבל והיא תחתוך לך על הצוואר. אאוץ'..." אמיר עיווה את פניו בכאב והעביר יד על צווארו. 
    שפתו התחתונה של בן לוי רעדה. הוא שנא את אמיר, הסוכן שכינויו היה "שאול האינסטלטור".
    "אודיע שאתה חוזר לתפקיד. למען האמת לא הודעתי שאתה עוזב," פלט במהירות.
    "מצוין. אני שמח שהגענו להבנות. אני רוצה את האקדח והטלפון שלי." חייך אמיר וחשף את שיניו, טכניקה ידועה בקרב חיות הבר להוכחת עליונות. הוא פסע צעד לאחור בעודו מביט אל פניו של מפקדו. "חבל שאתה לא מסתובב עם מאבטח, יכולת למנוע את כל המצב הזה, וגם, בפעם הבאה, אל תיתן לאיש לחטוף אותך עם אקדח צעצוע..." הוא הטיל את האקדח שקנה בחנות "צעצועים לילד" בקניון איילון, למרגלות הבוס שלו. 
     
    אמיר פסע במהירות לעבר הג'יפ השחור וידע שהייתה זו המערכה הראשונה. אדם כמו בן לוי לא מנצחים עם אקדח צעצוע, ומלבד זאת, קל לדאוג שכוכבי השחור יתרחקו מהגיימרים, אך קשה הרבה יותר להרחיק את הגיימרים מהמשחק. 
     
    ***
    דקות אחדות קודם לכן נפתחה דלת המונית ליד ביתו של אלכס ברחוב עמק האלה 32. שרה זינקה מתוכה ונעמדה לצידה. "אני נשארת כאן," אמרה וחשה במבטו הכואב של אדם ננעץ בה. אלכס הזדחל מהמונית החוצה וטרק את הדלת אחריו. אני מצטערת, אדם, חשבה שרה, אני צריכה להתנצל, להסביר, לבקש מאלכס למחוק מזיכרונו את הרגעים שבהם צפה בנו מתחבקים במשחק, הופכים לחומר אחד מלא חום ותשוקה. היא לא הרגישה כך עם אלכס. עם אדם, ליבה הולם בעוצמה כשהיא רק חושבת עליו. הם היו שניים שמתחרים במשיכת חבל, חשבה, ומדי פעם מגלגלים אותו ונפגשים באמצע, ונופלים זה על זה בכל הכוח. כמו נפילה חופשית מצוק. הרגע הזה של חוסר השליטה, הפחד, ופתאום המצנח נפתח, הרגע הזה – ככה היא הרגישה עם אדם. אלכס היה הביטחון שלה. פעם היא הייתה המבוגרת שדואגת לו ומצילה אותו מצרה ופעם הוא המבוגר שדואג לה, ששולף אותה ממצב כלשהו, רגע לפני שהיא נכנסת לקטטה או פולטת שטות שתסבך אותה. הייתה ביניהם ברית שאסור להפר. עליה להשיב את המצב לקדמותו, היא ידעה. לבקש ולהתחנן שיסלח לה. 
    המונית נסעה ושרה נעמדה מול אלכס שהיה גבוה ממנה בראש וחצי. גופו הרזה והגרום מוטה כרגיל לפנים כאילו בעוד רגע ייפול על פניו. משקפי השמש השחורים כיסו את עיניו. כמו תמיד, שרה לא ידעה לאן הוא מביט. 
    "שמע, אלכס," היא כחכחה בגרונה, "מה שהיה במשחק עם אדם, זאת אומרת, ברכבת, אני מתכוונת..." היא שוב כחכחה בגרונה. גוש עמד במעמקי הלוע, "לא ברור לי מה קרה שם." 
    "לא חחחשוב," אמר אלכס. ושרה דמיינה שמבטו התרומם מפניה אל השמים הכחולים.
    "דווקא חשוב לי להסביר, כלומר להתנצל," היא ניסתה לגייס את כוחותיה ולבקש שיסלח לה, שהיא לא יכולה לדמיין את חייה בלעדיו. 
    "לא חחחשוב," חזר אלכס על דבריו וסובב את גבו אליה. 
    "אל תלך, בבקשה, אלכס." שפתיה רעדו, "תן לי להסביר. זה קרה בהשפעת המשחק... אתה יודע שאדם ואני אויבים כבר מכיתה א'."
    "לא חשוב," המשיך אלכס בפסיעות איטיות לעבר ביתו. 
    שרה הכירה את נטייתו לחזור על משפטים כשהוא נתון בלחץ או כשהוא מנותק רגשית. היא רצה אחריו ואחזה בכתפו. "אלכס, אני מבקשת..." דמעות עמדו בעיניה. "תן לי לדבר. תבטיח לי שלא..." היא התקשתה להמשיך בדבריה, בראשה השלימה את המשפט – שלא תסגור את עצמך בפניי כמו שאתה סוגר בפני כל העולם, אני יודעת כמה רך אתה בפנים, כמה דאגה ואהבה יש בך. אני יודעת שבחרת בי מכל האנשים בכדור הארץ כדי לתת לי את האהבה הזו. אני מפחדת שאם תיסגר, לא תיפתח שוב. היא עצמה את עיניה. "בבקשה אלכס..." 
    כשפקחה את עיניה אלכס לא היה שם.
    שרה בעטה באבן וצעקה, "לעזאזל איתך!" 
    אני לא אוותר כל כך בקלות, החליטה. למרות כל מה שקרה עם אדם, אלכס הוא החבר הכי טוב שלי!
     
    אלכס נתמך במעקה בחדר המדרגות. נדמה היה לו שהוא מטפס על האוורסט. צעד ועוד צעד. התרחקות ועוד התרחקות. זיכרונות מהחיבוק של שרה ואדם הבהבו מול עיניו וכאב שרף את גופו עם כל פסיעה. אני לא מבין, הוא ביקש לומר, אם שרה אוהבת את אדם, שתלך לאדם. למה היא טרחה לרדת מהמונית ולדבר איתי? מעכשיו לא אקשר לאף אחד, החליט. הניסיון התגלה ככישלון. כל התקרבות לבני אדם נדונה לכישלון, הבין. אני צריך להתמקד בעולמות שבהם טוב לי, שבהם אני מנצח. 
    הוא הוציא מכיס מכנסיו את המפתח לבית, פתח את הדלת ומיהר לחדרו. הוא נעל את הדלת אחריו ושלף את המחשב הנייד. הוא ידע שניצבת לפניו משימה שגדולה ממנו או משרה – הוא יבדוק מה קרה ברגעים האבודים בדירת המסתור שבהם נמחק להם הזיכרון.
    הוא נכנס למייל שלו ומצא הודעה ללא שם שנשלחה מהמחשב של סוזן, שבו השתמש במשחק. הוא לחץ במהירות על ההודעה ושורות שחורות נגלו לפניו:
    "חייבים לחזור למשחק," נכתבו המילים ששכח שכתב, "האווטרים הם גיימרים שאיבדו את ההכרה." 
    כשקרא את המילים שב אליו זיכרון דמותה של שרה שצעקה לו לרשום זאת בדירת המסתור. שורה נוספת הופיעה: 
    "סוזן הרגה את לוני כדי להציל אותנו וגם כדי לנקום בו. היא בצד שלנו, אפשר לסמוך עליה." 
    הוא הביט במילים וידע שסוזן נמצאת בידי המשטרה. הלוואי שיכולתי לעזור לה, חשב. 
    צעדים עלו מהמסדרון. "אלכס, חזרת?" הידית בחדרו נלחצה מטה. "פתח את הדלת, חמוד," ביקשה אמו. 
    "לא," הוא אמר לה. ולעצמו אמר, אפתח את הדלת פעם ביום כדי לאכול ולשתות. את כל יתר הזמן אבלה במחשב. אנסה לעזור לסוזן ואבלוש כדי להבין מה קורה במשחק. אני טוב רק עם מחשבים. 
    הוא דמיין ששמע שער ברזל נטרק בפניו. ידע שנגמרה התקופה שבה ניסה להיות חלק מהם. אולי אמצא דרך לנצח את כוכבי השחור, חשב. ואולי אמצא דרך להתחבר לבני האדם בלי להיפגע.
    ***
     
    מיה ירדה מהמונית ליד ביתו של אביה ונשיפת הקלה נפלטה מפיה. סוף-סוף הבית, המקום הבטוח, המשחק נגמר, חלפה המחשבה בראשה. היא לא נפרדה לשלום, אך לא ציפתה שדניאל יזנק בעקבותיה. "יש לנו משימה," אמר והביט בעיניה הכהות. 
    "על מה אתה מדבר?" היא נעצה עיניה בפניו ולא האמינה שרק לפני פחות מעשרים וארבע שעות כל מה שרצתה בעולם היה לחבק ולנשק אותו. בחילה עלתה בקיבתה כשהתבוננה בו עתה, ועוד משהו, מן רגש חמקמק שלא ידעה להגדירו. 
    "אנחנו צריכים להחזיר את החוב שלנו למאסטרים של המשחק. שכחת מה קרה בהיכל השיש בממד הרביעי?"
    "למה אתה מתכוון?" 
    "במשחק, הזרקת את הנסיוב והתחייבת לשתף פעולה עם מנהלי המשחק."
    מיה צחקקה בעצבנות. "זה היה במשחק, דניאל, לא במציאות. במשחק הרגשתי חרא, פחדתי שאם אשאר בממד הרביעי אשתגע ורציתי להקל על עצמי. לכן הזרקתי את הנסיוב. לא באמת התכוונתי לעזור לאנשי העסקים הפסיכים האלה, כוכבי השחור." היא הסתובבה והחלה להתרחק ממנו, אך ידו של דניאל לפתה את כתפה. היא ניסתה להיחלץ מאחיזתו, אך הוא תפס במפרק כף ידה ועיניו רשפו אש וגצים. 
    "המשחק הוא החיים והחיים הם המשחק! התחייבת לשתף פעולה ועכשיו תשתפי פעולה ותבואי איתי בשקט." לפני שהמשיך לדבר החווה בראשו לכיוון ימין ומיה ראתה גבר לבוש שחורים עומד בגוף מתוח, כמחכה להוראה מהנער שהיה פעם אהובה. 
    "לא, דניאל, אל תכריח אותי..." 
    "את יכולה לבוא בקלות ובכיף, ואני מבטיח לך שבעוד שעה לא תהיה נערה מאושרת ממך בכל הפלנטה. תקבלי פרסום, עוקבים, השפעה. תוכלי להפיץ את הבשורה שלך, תוכלי לעצב בכל מקום את הבגדים שאת אוהבת. נערות וילדות ילבשו את הרעיונות שלך. כולן ירצו להיות מיה. וגם תזכי במי שאת חולמת עליו שנים, בי!" והוא חייך לעברה חיוך כובש.
    "לא רוצה!" שפתיה של מיה הפכו לשני סדקים צרים שדרכם היא סיננה את המילים. "לא אותך ולא פרסום, רוצה הביתה, לאבא שלי." הלחץ בחזה שלה גבר.
    איך טעתה? מה עוללה כשהזריקה את הנסיוב האדום. בסך הכול רצתה להפסיק לסבול – אבל הנה, דלת הכניסה לביתה הולכת ומתרחקת ממנה.
    הגבר הלבוש בשחור התקרב אליהם. הוא חבש משקפי שמש כהים ואוזנייה חוברה לאוזנו. היא הבינה היטב שהוא מקושר לאנשים נוספים, כלומר אם היא תתעקש, הוא יוכל להזעיק עזרה. 
    דמעות עמדו בעיניה. 
    "דניאל, בבקשה, הצלתי אותך במשחק הקודם, אני לא רוצה שום קשר איתך או עם כוכבי השחור, זאת הייתה טעות וחוסר הבנה. בבקשה..." שחור-הבגדים נצמד אליהם. הוא היה גבוה מהם בראש וריח מחניק של סיגריות אפף אותו. 
    "יש בעיות?" הוא הסיר את משקפי השמש וזוג עיניים כחולות מזוגגות הביט בה. 
    "לא," צחקק דניאל. "בדיוק התכוונו ללכת לחנות הקעקועים. מיה שוקלת באיזה קעקוע לבחור."
    "אולי כזה?" הרים הגבר את שרוול יד ימין ושלושה כוכבים שחורים נגלו לעיניה, "או אולי כזה?" הוא אגרף את כף ידו וקירב אל פניה.
    מיה נרעדה. 
    "אין צורך, אנחנו בדרך לשם," נגע דניאל בכתפה ברכות, "אל תדאגי, מיה, נהיה יחד, גם אני עושה קעקוע." לפתע הוא נשמע לה רך ודואג. הוא שלח יד ושילב את אצבעותיו באצבעותיה. אוטומטית סגרה מיה את אצבעותיה בשלו, אולי שאריות ישנות מהאהבה רבת-השנים שחשה כלפיו. "לא אעזוב אותך יותר, לא תצטרכי להילחם. כל מה שאת צריכה לעשות עכשיו זה להרפות." הוא חייך, ונדמה היה לה שהוסיף בחיוכו, "אשמור עלייך, מיה."
    הוא פסע בצעדים קבועים ומיה התאימה עצמה לקצב הליכתו. היא לא הסתובבה לאחור אך ידעה שהגבר - שבליבה כינתה אותו "המאבטח" - צועד בעקבותיהם. הם הלכו בדממה חמש דקות עד למרכז המסחרי השכונתי – מרכז מוריה. שם נכנס דניאל אל חנות הגלידה הצבעונית והמשיך עד סופה. הוא פתח דלת והם נכנסו למסדרון חשוך שבסופו דלת נוספת ומעליה שלט קטן – "סאן קעקועים". ליבה של מיה הלם בפחד. קעקוע? היא לא התכוונה באמת להתקעקע, ומצד שני, אחרי זה היא תוכל לחזור הביתה.
    דניאל נקש על הדלת שלוש פעמים ונכנס פנימה. החדר היה קטן ונטול חלונות, מוצף באור כחלחל שנראה חלומי. ריח מתקתק מילא את אפה וסחרר את ראשה.
    "שלום מיה ודניאל, חיכיתי לכם," נעמד מולם בחור צעיר שראשו מגולח בצידיו ובמרכזו קוצים זקורים. גופו קועקע בדמויות מעולם המיתולוגיה. קופידון בעל החץ השלוף קישט את זרועו הימנית, ואפרודיטה, אלת האהבה, הציצה מהשמאלית.
    "אני סאן," הציג את עצמו, "אעזור לכם לעבור את הדלת ולהפוך לגיבורים, להפוך לסלבים, למשפיעים." מיה עדיין אחזה בידו של דניאל שהפכה לרטובה מזיעה. גם הוא מפחד, הבינה. 
    "שבי בבקשה, מיה," אמר סאן. נשימתה עלתה וירדה. היא קפאה על מקומה. "החששות שלך ברורים," הצביע סאן על כיסא גדול שעמד בצד החדר, "אבל אני אחד המומחים הגדולים בעולם לקעקועים. אני מבטיח לך שלא תרגישי דבר."
    מיה נשכה את שפתה התחתונה, פסעה לעבר הכיסא וצנחה עליו.
    "עצמי את עינייך, מיה. אני חובש אוזניות על אוזנייך, שדרכן תאזיני למוזיקה מרגיעה. את תשקעי לסוג של מדיטציה שבה לא תרגישי דבר. וכשתקומי ממנה, תהיי חלק מאיתנו – האנשים שמשנים את העולם והופכים את חיי הילדים והנוער לטובים יותר."
    הוא קירב לאוזניה אוזניות שקופות שפסי לֵד כחולים הבהבו מהן. 
    מיה אספה את האוזניות מידיו והניחה על אוזניה. מוזיקה רגועה הפיחה בה שלווה מיידית. היא התחילה לרחף. כאילו הפכה בעצמה לדמות בהולוגרמה. היא דימתה שהיא עוזבת את גופה ומסתובבת בחדר, רואה מבחוץ את סאן המקעקע, את דניאל שהתבונן על המתרחש במבט מוטרד, את הנערה שחורת השער שישבה על כיסא, את קעקוע הפרחים המסולסל שעיטר את כתפה ונשזר בעדינות אין קץ במורד זרועה. 
    הקעקוע היפהפה של אייריס, היא חייכה. סאן התרחק ממנו והביט בו.
    "רק עוד שלב אחד אחרון..." הוא אחז במזרק שכיוון לעבר זרועה של הנערה. "אני מזריק לך צ'יפ שיישאר נעוץ בזרוע שלך. דרך הצ'יפ תמשיכי לתקשר איתנו – איתי ועם אייריס. מדי בוקר תקבלי הוראות מה עלייך לעשות ביום הקרוב. עלייך לבצע אותן ולשכוח ממה שקרה כאן," אמר והחדיר את המזרק אל זרועה.
    "איי!" קראה מיה. כשפקחה את עיניה היא עמדה מחוץ למרכז מוריה. שמים כחולים נפרשו מעליה, דניאל עמד לצידה. הוא חייך אליה כמו פעם וחיבק אותה בעדינות. אחר כך הצביע על כתפה ועל כתפו שכוסו שתיהן בפלסטר גדול. 
    "עכשיו לא ניפרד לעולם," הוא רכן לנשקה על לחייה.
    מיה חייכה. מה היא צריכה להרגיש או לעשות, לא ידעה. למען האמת, היא בקושי זכרה מי הייתה לפני שנכנסה לחנות הקעקועים של סאן. 
     
    ***
    לאחר הפגישה עם בן לוי חזר אמיר הביתה ופרץ את דלת חדרו של אדם שהיה שקוע בשינה עמוקה. הוא פתח את התריס ואור השמש הכה בעיניו של הנער והציף את החדר. 
    "קום, אדם, אנחנו חייבים לדבר." 
    אדם מצמץ בעיניו. עפעפיו נפקחו וצנחו שוב. הוא התקשה להיפרד מהחלום שבו הוא ושרה עמדו מחובקים על שפת הים. היא צחקה וזרקה עליו חול, והוא רדף אחריה וגרר אותה אל המים. הם צחקו, יותר נכון, התגלגלו מצחוק. על החול הייתה זרוקה קונכיה מגולגלת, מהסוג שאפשר להניח ליד האוזן ולשמוע את הים. הוא הרים אותה והושיט לה. היא הניחה אותה על אוזנה. "אתה יודע מה אני שומעת?" היא צמצמה את עיניה השדוניות בהבעה קונדסית. "את אלכס קורא לי. 'שרה... שרה...' אתה חושב שאני צריכה ללכת?" ואז היא פרצה בצחוק ובריצה המטורפת שלה. "שרההה..." הוא קרא כשנעלמה מתחום ראייתו.
    "אדם, קום!" ניער אותו אביו ואדם התיישב במקומו ונראה המום. 
    "מה קרה?" שאל בכעס. מה הוא מתפרץ לחדר שלו ומעיר אותו מהשינה, האבא הזה?!
    "חזרתי מפגישה עם בן לוי, הבוס שלי. הגענו להסכם לגביכם – אתם תהיו מוגנים ולא יפגעו בכם כל עוד לא תיכנסו למשחק. אתה מבין מה אני אומר?"
    אדם בהה בו. היעלמותה של שרה בחלום הדהדה בראשו. 
    "אני אומר שעכשיו אתה הולך לחברים שלך ומתריע בהם שלא יעזו להיכנס למשחק, כי לא אוכל להגן עליכם שם. אתה מבין אותי?"
    אדם הנהן. 
    רבע שעה לאחר מכאן הוא ניצב מול פתח הבית הפרטי והיפה של שרה והתפלא למצוא את הדלת פתוחה. בחלל הסלון החשוך ניצבו הוריה של שרה ושרה, סביב עריסה ורדרדה והביטו לעברה בחרדת קודש. אדם התקרב וראה תינוקת קטנטנה מכוסה בשמיכה פרחונית. האחות של שרה שוחררה מבית החולים, שמחה הציפה אותו. 
    "שרה," לחש.
    שרה זקפה ראשה וחיוך גדול התפשט על פניה. אך גבותיה הרצינו מייד. היא סימנה לו לבוא אחריה ויצאה מהבית לכיוון הגינה, הפעם זכרה לסגור אחריה את הדלת. 
    "שרה, אחותך בבית!"
    "כן, עזוב, מה אתה עושה פה?" היא ירתה את המילים מפיה. 
    "רציתי לדבר איתך..." הוא גמגם. 
    "נו, דבר." היא ליקקה את שפתה העליונה בחוסר סבלנות. 
    "תשמעי, אבא שלי דיבר עם בן לוי, ראש המוסד, שהבטיח שלא נהיה בסכנה ולא יפגעו בנו כל עוד לא ניכנס למשחק. כלומר, אסור לנו להיכנס למשחק, לא משנה מה יקרה. כי אם ניכנס, נמות!"
    הוא הביט בנערה הרזה שפניה התכווצו. "בני זונות! כוכבי השחור, בני זונות!" היא אמרה. הוא אהב לראות את שרה מתעצבנת. הנמשים שלה הפכו לחומים-אדומים. 
    "תבטיחי לי שלא תיכנסי למשחק. וצריך גם להודיע לכולם, לכל החברים."
    "על איזה חברים אתה מדבר? לפני חצי שעה שרון שלחה לי הודעה שאמא שלה והיא עוזבות את העיר. דניאל ומיה משתפי פעולה, ו..." היא התקשתה לבטא את שמו של אלכס. "ו... אלכס לא מקשיב יותר לאף אחד."
    "אפילו לא לך?"
    "אפילו לא לי." עצב נשמע בקולה. 
    אדם צעד פסיעה אחת לפנים, מנסה לפרוץ את המחסום ביניהם. 
    שרה נרתעה לאחור. 
    "מה שהיה במשחק," היא בלעה את רוקה, "היה במשחק. זה לא קשור למה שקורה פה."
    אדם קפץ את אגרופיו והכעס הישן והמוכר טפח על גבו כחבר הקורא לו לבוא לשחק בחצר.
    "מה את אומרת, שרה?" 
    "שאני רוצה שתשכח כל מה שקרה שם."
    "אני לא יכול לשכוח ולא רוצה לשכוח," סינן אדם מבין שיניו החשוקות. מה היא חושבת לעצמה? שרגע אחד היא תיפול לזרועותיו ותגרום לו להיות המאושר באדם ובשני תתייחס אליו כמו אל רגב אדמה שיש לסלק מן הדרך? 
    "אני יכולה להבטיח לך שלא אכנס למשחק כל עוד לא תנסה להתקרב אליי. תבטיח שלא תנסה להתקרב אליי."
    אדם עצם את עיניו ונשם עמוק. הוא רצה לטלטל אותה חזק ולצרוח שהיא פשוט עיוורת, איך היא יכולה לוותר על מה שיש ביניהם?
    "תבטיח שלא תתקרב אליי!" היא צעקה. אדם חשק את שיניו, רוק נאגר בחלל פיו. "תבטיח!" 
    "את פשוט מטומטמת, זה מה שאת. תמיד היית ותמיד תישארי. היה לנו משהו טוב. למה שרה, למה?"
    "אתה מבטיח?"
    "את מבטיחה לא להיכנס למשחק?"
    שרה שתקה דקה ארוכה, ואז פלטה, "מבטיחה."
    "אז אני מבטיח שלא להתקרב אלייך. אבל שתדעי שבחיים שלי לא הרגשתי מה שהרגשתי כלפייך." 
    "המשחק נגמר," מלמלה שרה והשפילה מבטה, "עכשיו אנחנו בחיים האמיתיים."
    "כן," הנהן אדם, "איזה כיף בחיים," הוא פנה לדרכו. "דרך אגב, מזל טוב לך על אחותך." 
    שרה התבוננה בגבו המתרחק. לרגע ביקשה לרוץ אחריו, לטפוח על כתפו ולהסביר לו שלא התכוונה, שגם היא... אבל במקום לומר זאת, אמרה, "מאי, לאחותי קוראים מאי."
    • דנה אבירם
      צילום: יח"צ
    • דנה אבירם

      דנה אבירם היא סופרת ילדים ונוער, כתבה את סדרת “גולשים“ המצליחה (טורף ברשת, פייסבוקס, כוכב ברשת). אבירם היא עובדת סוציאלית, בעלת חברת “זהירים ברשת“, מרצה ומנחת סדנאות להורים, למורים ולתלמידים בנושא התנהלות ברשת. דנה היא אמא לשלושה. גיים אובר, השני ב“סדרת סלפי“ לנוער, הוא ספרה השמיני.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות