הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המצב השלישי
  • המצב השלישי
    כתר | 1991 | פרוזה מקור | 260 עמ' מודפסים

    פימה, הוא גבר בשנות החמישים לחייו, גרוש פעמיים, בנו היחיד של בעל מפעל לתמרוקים. פימה עובד כפקיד קבלה במרפאה למחלות נשים ונתמך בכספי אביו הקשיש. פימה זה הוא גם מעין צופה לבית ישראל. נביא וליצן של מסיבות ליל השבת. צאצא קטן של נביאים ירושלמים ומתקני עולם רוסים. פימה הוא גם יורש של שושלת שלא היתה. ואולי גם נציג מגוחך של איזו אינטליגנציה ישראלית מתוסכלת וחסרת אונים. בירושלים, בחורף השני של האינתיפאדה, משוטט פימה ברחובות הרטובים ומחפש בלי הרף: לפעמים ארוחת ערב, לפעמים גאולה לישראל ולפעמים קרבת אישה. ויש שהוא מחפש סימן של התגלות.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • א. הבטחה וחסד


    חמישה לילות לפני האסון היה לפימה חלום שאותו רשם בחמש וחצי בבוקר בפנקס החלומות שלו. הפנקס הזה, שצבעו חום, היה מונח תמיד מתחת לערמת עיתונים וחוברות מרופטות על הרצפה לרגלי מיטתו. פימה קבע לו הרגל לכתוב בשכיבה, בתחילת החיוורון הראשון בסדקי התריס לפנות בוקר, את מה שראה בלילה. אם לא ראה שום דבר, או אם ראה ושכח, גם אז היה מדליק את המנורה, ממצמץ קצת, מתיישב במיטה, משתמש באיזה מגזין עבה כבלוח שולחן על ברכיו המוגבהות באלכסון, וכותב למשל כך:
    ״העשרים בדצמבר - לילה ריק.״
    או:
    ״בארבעה בינואר - משהו עם שועל וסולם, אבל הפרטים נמחקו.״
    את התאריך נהג לרשום במלים ולא בספָרוֹת. אחר־כך היה קם להשתין וחוזר ושוכב במיטה עד שבאה המיית היונים מבחוץ ונביחת כלב ואיזו ציפור קרובה שנשמעה לו מופתעת כאינה מאמינה למראה עיניה. פימה היה מקבל על עצמו לקום מיד, בעוד שניים־שלושה רגעים, בעוד רבע שעה לכל היותר, ולפעמים שב ונרדם וישן עד שמונה או תשע מפני שעבודתו במרפאה התחילה תמיד באחת בצהריים. בשינה מצא פחות שקרים מאשר בעירוּת. אף כי הבין כבר מזמן שהאמת אינה בהישג ידו, רצה להתרחק ככל האפשר מן השקרים הקטנים שחיי היום־יום מלאים בהם כמו אבק דק החודר לכל פינה ואפילו למקומות המוצנעים. ביום שני, השכם בבוקר, כאשר החל להסתנן בסדקי התריס הבהוב כתום עכור, התיישב במיטה והכניס בפנקסו את הרישום הזה: ״אישה לא יפה אך מושכת באה וניגשה לא אל דלפק הקבלה שלי כי אם מאחורי, למרות הכתובת ׳הכניסה לעובדים בלבד׳. אני אמרתי: גבירתי, שאלות - רק מלפנים בבקשה. היא צחקה ואמרה שמענו אפרים שמענו. אף־על־פי שאין לי שום פעמון אמרתי: גברת, אם לא תצאי אצטרך לצלצל בפעמון. והנה גם המלים האלה עוררו את האישה לצחוק עדין ונעים שהיה דומה לקילוח של מים נקיים. היא היתה רזת כתפיים, צווארה מקומט קצת, אבל חזה ובטנה היו מעוגלים ושוקיה בגרבי משי עם קו־תפר מתעגל. ההתעגלות והרפיון היו מיניים וגם נוגעים אל הלב. או אולי נגע אל הלב דווקא הניגוד שבין פני מורה קשת יום לבין הגוף המחוטב. יש לי ממך ילדה, אמרה, הגיע הזמן שבתנו תכיר אותך. למרות שידעתי שאסור לעזוב את העבודה ומסוכן ללכת אחריה ובייחוד יחף, כי פתאום הייתי יחף, התעורר איזה סימן פנימי: אם היא תעביר את שערותיה בידה השמאלית אל כתפה השמאלית - מוכרחים ללכת. והיא ידעה ובתנועה קלה העבירה את שערה לפנים עד שנפרש על שמלתה וכיסה את השד השמאלי, ואמרה: בוא. הלכתי אחריה כמה רחובות וסמטאות וכמה חדרי מדרגות ושערים ושוב חצרות מרוצפות אריחי אבן בעיר הספרדית ואליאדוֹליד אבל בעצם היתה זו פחות או יותר שכונת הבוכארים כאן בירושלים. אף־על־פי שהאישה בשמלת־ הכותנה הילדָתית ובגרביים המגרים היתה זרה ואף פעם בימי חיי לא ראיתי אותה, אף־על־פי־כן רציתי להביט בילדה. כך הלכנו דרך כניסות של בתים שהובילו לחצרות אחוריות מלאות חבלי כביסה עמוסים, שמהן הגענו לסמטאות חדשות ומהן למין כיכר נושנה מוארת בפנס בגשם. כי גשם התחיל לרדת, לא בחוזקה, לא בקילוחים, כמעט בלי טיפות, אלא בהתרטבות עמוקה של האוויר שהלך והחשיך. אף נפש חיה לא פגשנו בדרך. גם לא חתול. ופתאום עמדה האישה במסדרון שהיו בו שרידים של פאר מתקלף, כעין מבוא של היכל מזרחי או רק מנהרה בין חצר רטובה לחצר רטובה, עם תיבות דואר שבורות ואריחי חרסינה מתפוררים, והורידה מעלי את שעון היד שלי והצביעה על שמיכה צבאית קרועה בפינת המדרגות כאילו בהורדת השעון מתחיל איזה עירום ועכשיו עלי להוליד ממנה בת, ושאלתי איפה אנחנו והיכן הילדים ההם, כי אי כך במשך הדרך הילדה נהפכה לילדים. האישה אמרה: קרלה. לא יכולתי לדעת אם קרלה שם הילדה או קרלה שם האישה הלוחצת את כפי אל שדהּ או קרלה בגלל עירומן של הילדות הרזות או קרלה מלת הזמנה לחבק אותה כדי שיהיה לה חם. כאשר חיבקתי אותה נרעד כל גופה לא בתשוקה כי אם בייאוש ולחשה לי, כלאחר ייאוש, אל תפחד אפרים אני יודעת דרך ואני אעביר אותך חי אל הצד האָרִי. בחלום נשמעה הלחישה הזאת מלאה הבטחה וחסד ואני המשכתי לבטוח בה ולהאמין וללכת אחריה בשמחת הִתעלות ובלי שהתעורר בחלום שום תימהון איך השתנתה לאמי ואיפה הוא הצד הארי. עד שהגענו למים. על קו המים עמד בשפם צבאי צהוב ובפישוק רחב אדם במדים כהים שאמר: מוכרחים להפריד.
    ״כך התברר כי קר לה באשמת המים ויותר לא אראה אותה. והתעוררתי בצער ואפילו עכשיו כשאני מסיים את הרישום הזה הצער לא מסתיים.״

    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • המלצות נוספות
    • מיכאל שלי
    • בין חברים
    • ממה עשוי התפוח?
    • יהודים ומילים
    • מה יש לאהוב בדורון
    • אתי החיים משחק הרבה
    • נער האופניים
    • אישה מעבר לים
    • להשביע את הדרקון
    • יפים כמו שהיינו
    • מסע דילוגים
    • הצגה יומית