הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המנכ
  • המנכ"ל
    ג'וזף פיינדר | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | 2005 | מתח ופעולה | 509 עמ' מודפסים

    ניק קונובר הוא מנכ''ל של חברה גדולה שנאלץ לפטר מחצית מעובדי החברה. עכשיו מטרידן עלום מאיים על משפחתו וניק המגדל לבד את שני ילדיו מאז מותה של אשתו , מגלה שהשכונה הקטנה בה הם חיים , אינה מספקת לו את ההגנה הדרושה. הוא מחליט לפעול , טרגדיה מתחוללת, וחייו יוצאים מיד מכלל שליטה. בעבודה מתברר לניק שעמיתיו מתחילים לחתור תחתיו . הוא אינו יודע אם נותר מישהו שיוכל לבטוח בו , לרבות האישה החדשה בחייו – בחורה מבריקה אך מעורערת. בינתיים ,אודרי ריימס, בלשית ממחלק הרצח , חוקרת נחושה בעלת חוש צדק עמוק, מגלה שיש לה סיבות טובות לעקוב אחרי קונובר. כל היקר לניק נמצא על כף המאזניים , והוא מגלה בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם. אויביו אינם משערים באיזה עוצמה ייאבק כדי להציל את החברה שהוא עומד בראשה ואיש אינו מעריך עד כמה ירחיק לכת כדי להציל את משפחתו. ג`וזף פיינדר, מחבר רב המכר פרנויה, חוזר עם מותחן עוצר נשימה על שאפתנות, בגידה ומחירם היקר של סודות.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון
    אבטחה

     

    משרדו של מנכ"ל חברת סטראטון לא היה למעשה משרד אמיתי. במבט חטוף היה אפשר לקרוא לזה תא. אבל בחברת סטראטון, שייצרה את יריעות הבד הכסופות והמבריקות שתחמו את החלל סביב השולחן של מנכ"ל סטראטון (שולחן אֶרְגוֹן מפלדה מוברשת, תוצרת סטראטון), המלה "תא" נחשבה מלה גסה. העובדים בסטראטון לא עבדו בתא בתוך כוורת של תאים, אלא עסקו ב"ניהול רב משימתי" ב"עמדת בית" שהיתה חלק מ"חלל רב שימושי".
    ניקולס קוֹנוֹבֶר, מנכ"ל סטראטון, נשען לאחור בכורסת "סימביוזה" - כורסת מנהלים מעור, גולת הכותרת בקו הייצור של סטראטון, וניסה להתרכז בשטף המספרים שנפלט מפיו של מנהל הכספים הראשי שלו, סקוט מקנֶלי, חנוּן קטן ומצטנע, בעל חיבה מפחידה למספרים. סקוט היה מהיר תפיסה ועוקצני, מחוספס וחלקלק קצת, והוא גם היה אחד האנשים הפיקחים ביותר שניק פגש אי פעם. אבל ישיבות תקציב היו הדבר השנוא ביותר על ניק.
    "אני משעמם אותך, ניק?"
    "אתה עוד שואל?"
    סקוט ניצב ליד מסך פלזמה ענקי, נגע בו בחרט והעביר את שקופיות הפאוור פוינט. גובהו לא עלה על מטר ושישים - שלושים סנטימטרים פחות מניק. מדי פעם היו לו עוויתות עצבניות ומשיכות כתף חששניות, וציפורניו היו כסוסות עד העצם. הוא גם התקרח במהירות, אף על פי שעדיין לא סיים את שנות השלושים לחייו, אך סביב כיפת ראשו הקירחת היו תלתלים פרועים. היה לו המון כסף, אבל לכאורה לבש תמיד אותה כותונת אוקספורד כחולה עם צווארון בלוי, שלבש מאז וורטון, בית הספר למנהל עסקים. עיניו החומות התרוצצו הלוך ושוב כשדיבר, שקועות בחורים סגלגלים עמוקים.
    הוא פטפט על הפיטורים הנרחבים, על עלותם השנה לעומת החיסכון שיביאו בשנה הבאה, ובידו הפנויה משמש את מה שנותר משערו המדובלל.
    שולחנו של ניק היה תמיד נקי ומסודר בזכות המזכירה הנהדרת שלו, מרג'ורי דַייקְסְטְרָה. לא היה עליו דבר מלבד המחשב שלו (צג דק ומקלדת ועכבר אלחוטיים, בלי סבך כבלים מכוער), משאית ממוזערת אדומה שהסמל של סטראטון על צדה ותצלומים ממוסגרים של ילדיו. שוב ושוב הגניב מבטים לעבר התצלומים, וקיווה שסקוט יחשוב שהוא רק בוהה בחלל ומתרכז במצגת האינסופית.
    מה השורה התחתונה, חבוב? הוא רצה לשאול. החבר'ה בבוסטון ישמחו או יבכו?
    אבל סקוט המשיך לטחון עוד ועוד על צמצום עלויות, על עלויות השמה של עובדים מפוטרים, על מדדים ועל עובדים שהוצגו כ"יחידות" בגרף העמודות שבשקופית הפאוור פוינט. "גיל העובדים הממוצע כרגע הוא 47.789 שנים, עם סטיית תקן של 6.92," אמר סקוט. הוא הבחין בארשת פניו המזוגגת של ניק כשנגע במסך בחרט האלומיניום, וחצי חיוך משך למעלה את זווית פיו. "אבל גיל הוא סתם מספר, נכון?"
    "יש כאן גם חדשות טובות?"
    "כן, שזה בסך הכול כסף." סקוט שתק רגע. "זאת היתה בדיחה."
    ניק בהה בתצוגת מסגרות הכסף הקטנה. מאז מותה של לורה בשנה שעברה עניינו אותו רק שני דברים: העבודה והילדים. ג'וליה היתה בת עשר, וקרנה בחיוך של אלף ואט בתצלום בית הספר - שערה החום מתולתל ופרוע, עיניה החומות ענקיות ובורקות ושיניה החדשות והגדולות עקומות קצת - חיוך חסר כל מבוכה ומאושר כל כך, שהיה נדמה שעוד רגע היא קופצת מתוך התצלום. לוּקַס היה בן שש עשרה, שערו היה כהה כמו של אחותו הצעירה, והוא היה יפה להדהים: היו לו עיניים כחולות בהירות, כמו של אמו, ולסת רבועה. כובש הלבבות של התיכון. לוקס חייך אל המצלמה, חיוך שניק לא ראה מאז התאונה.
    רק בתצלום אחד נראו ארבעתם, יושבים על המרפסת בבית הקודם, לורה באמצע וכולם נוגעים בה, שמים יד על כתפה או על מותניה, מרכז המשפחה. החלל הנורא עכשיו. עיניה התכולות, הבורקות והעליזות, הישירו מבט למצלמה, והבעתה נראתה כנה ושקולה, אך מבודחת, כאילו נזכרה במשהו משעשע. וגם בארני, כמובן, הגולדן לברדור המעורב, השמן והמגושם, יושב על אחוריו בחזית ומחייך את חיוכו הכלבי. בארני הופיע בכל התצלומים המשפחתיים, אפילו בתצלום האחרון מחג המולד, שבו לוקס נראה זועף כמו צ'רלס מנסון.
    "טוד מאלדור ישתולל," אמר ניק והרים את מבטו אל סקוט. מאלדור היה שותף בכיר ב"פיירפילד שותפות הון" בבוסטון, חברת ההון הפרטי שרכשה את חברת סטראטון. אם לומר את הדברים במפורש, טוד היה הבוס של ניק.
    "יש לשער," הסכים סקוט. הוא הפנה את ראשו לפתע, וכעבור שנייה גם ניק שמע את הצעקות.
    "מה זה צריך...?" אמר סקוט. קול גברי עמוק, קרוב למדי, צעק. קול אשה, שנשמע כמו קולה של מרג', ענה לו.
    "לא קבעת פגישה, אדוני!" צעקה מרג' בקול רם ומפוחד. בַּס רעם בתשובה מילים לא ברורות. "הוא בלאו הכי לא כאן, אדוני, ואם לא תצא מכאן ברגע זה, אני אצטרך לקרוא למאבטחים."
    דמות מגושמת התנגשה באחת המחיצות הכסופות שתחמה את עמדת העבודה של ניק וכמעט הפילה אותה: ענק מזוקן, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, לבוש בחולצת פלנל משובצת פתוחה מעל חולצת הרלי דייוידסון שחורה. חזה רחב, מלא עוצמה. הבחור נראה מוכר קצת. פועל במפעל? מישהו שפוטר לאחרונה?
    היישר מאחוריו הגיעה מרג', זרועותיה מתנפנפות. "אסור לך להיכנס לכאן!" צווחה. "תצא מכאן מיד או שאני קוראת למאבטחים."
    קולו של הזר הדהד כמו צופר ערפל: "בחיי, מה אתם יודעים, הנה הוא. הבוס בכבודו ובעצמו. המשסף בכל זאת נמצא."
    ניק חש גל פחד קר מציף אותו כשהבין שישיבת התקציב עלולה להיהפך לנקודת השיא של היום.

    האיש, כנראה עובד שפוטר בקיצוצים האחרונים, נעץ בו מבט זועם.
    ניק ראה בעיני רוחו מבזקי חדשות על עובדים משתוללים שפוטרו ("פועלים ממורמרים", כך קראו להם תמיד), ואחר כך צצו במקום העבודה והתחילו לפרק לאנשים את הצורה.
    "בדיוק נזכרתי בשיחת ועידה שאני מאחר אליה," מלמל סקוט מקנלי ונדחק ועבר על פני הפולש. "אם תסלחו לי."
    ניק קם באיטיות והזדקף למלוא קומתו - מטר שמונים וחמישה סנטימטרים. אבל המזוקן המטורף היה גבוה הרבה יותר.
    "מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאל ניק בנימוס ובשלווה, כמו מישהו שמנסה להרגיע כלב דוברמן מוכה כלבת.
    "מה אתה יכול לעשות בשבילי? ממש מצחיק. אתה כבר לא יכול לעשות בשבילי כלום, ואתה גם לא יכול לעשות לי כלום, חתיכת דפוק."
    מרג', שקרטעה מאחוריו בזרועות מתנפנפות, אמרה: "ניק, אני אקרא לאבטחה."
    ניק הרים את ידו כדי לעצור בעדה. "אני בטוח שאין שום צורך," אמר.
    מרג' נעצה בו מבט כדי לרמוז לו שהיא חולקת מאוד על דעתו, אבל הנהנה ונסוגה בזהירות.
    המזוקן צעד צעד אחד קדימה וניפח את חזהו הגדול, אבל ניק לא זע. התרחשות קדמונית: הבבון הפולש חושף את ניביו, צורח וצועד בחזה נפוח כדי להפחיד את חיית הטרף. הוא הצחין מזיעה מעופשת ומעשן סיגר.
    ניק נאבק בפיתוי העז להפיל אותו באגרוף אחד, אבל הזכיר לעצמו שכמנהל הכללי של סטראטון הוא לא יכול להרשות לעצמו לעשות דבר כזה. חוץ מזה, אם האיש הזה הוא אחד מחמשת אלפים העובדים של סטראטון שפוטרו בשנתיים האחרונות, יש לו סיבה לכעוס. צריך להרגיע אותו בדיבורים, לתת לו לפרוק את הזעם שלו ולהוציא באיטיות את האוויר מהבלון.
    ניק החווה לעבר כיסא ריק, אבל המזוקן סירב לשבת. "איך קוראים לך?" שאל ניק וריכך קצת את קולו.
    "דֶבְריז הזקן לא היה שואל שאלות כאלה," השיב האיש. "הוא הכיר כל אחד בשם שלו."
    ניק משך בכתפיו. כך אכן אמר המיתוס. מילטון דבריז האבהי והעממי, קודמו של ניק, היה מנכ"ל סטראטון במשך כמעט ארבעים שנה. הזקן היה אהוב מאוד, אבל לא יכול להיות שהוא זכר עשרת אלפים שמות!
    "אני פחות טוב ממנו בשמות," אמר ניק. "אז תעזור לי קצת."
    "לואיס גוס."
    ניק הושיט לו יד, אבל גוס לא לחץ את ידו אלא הצביע עליו באצבע עבה. "כשישבת מול המחשב המלוקק שלך, ליד השולחן המלוקק שלך, והחלטת לפטר חצי מהאנשים במפעל הכיסאות, יצא לך לחשוב לרגע מי זה כל האנשים המזוינים האלה?"
    "אין לך מושג כמה," אמר ניק. "תקשיב, אני מצטער שאיבדת את העבודה שלך..."
    "לא באתי לכאן בגלל שאיבדתי את העבודה שלי - אתה מבין, אני יש לי ותק. באתי לכאן בשביל להגיד לך שמגיע לך שאתה תאבֵּד את העבודה שלך. רק בגלל שאתה עובר לך במפעל פעם בחודש אז נדמה לך שאתה יודע משהו על האנשים האלה? אלה בני אדם, חבוב. ארבע מאות חמישים גברים ונשים, שקמים בארבע בבוקר לעבוד במשמרת הראשונה, כדי שהם יוכלו להאכיל את המשפחות שלהם ולשלם את השכר דירה או המשכנתא שלהם ולטפל בילדים החולים שלהם או בהורים הגוססים שלהם, בסדר? אתה מבין שבגללך חלק מהאנשים האלה יאבדו את הבית שלהם?"
    ניק עצם את עיניו לרגע. "לואיס, אתה רוצה רק להרצות לי? או שאתה רוצה גם לשמוע מה יש לי להגיד?"
    "אני באתי לפה בשביל לתת לך עצה קטנה בחינם, ניק."
    "מה שאתה משלם, זה מה שאתה מקבל."
    האיש התעלם ממנו. "כדאי שתחשוב ברצינות אם אתה באמת רוצה להמשיך עם הפיטורים האלה. כי אם לא תבטל אותם עד מחר בבוקר, כל המקום הזה יעצור בחריקה."
    "מה אתה מנסה להגיד?"
    "חצי מאולם המפעל, או אולי שלושת רבעי, כבר הצטרפו אלי בעניין הזה. וברגע שנתחיל יצטרפו עוד. מחר כולנו נהיה בחופשת מחלה, ניק. ונמשיך להיות חולים עד שהחברים שלנו יחזרו לעבודה." גוס חייך בשיניים כהות מטבק ונהנה מהרגע הגדול שלו. "אם אתה תעשה מה שצריך לעשות, אז גם אנחנו נעשה מה שצריך לעשות. וכולם יהיו מרוצים."
    ניק בהה בגוס. אלה איומי סרק או אמת? שביתה לא חוקית עלולה לשתק את החברה, במיוחד אם היא תתפשט למפעלים האחרים שלה.
    "אולי תחשוב על זה עוד פעם כשתיסע הביתה בלילה, במרצדס שלך, אל הקהילה המוגנת שלך?" המשיך גוס. "תשאל את עצמך אם מתחשק לך לגרור את החברה לתהום יחד איתך."
    בשברולט סאבֶּרְבֶּן, לא במרצדס, רצה ניק לומר, אבל פתאום שם לב למילים "קהילה מוגנת". איך גוס יודע איפה הוא גר? לא היה כתוב על זה בעיתון, אם כי אנשים מדברים, כמובן... אולי זה איום מוסווה?
    גוס חייך חיוך זדוני, חסר שמחה, כשראה את התגובה על פניו של ניק. "כן, בדיוק. אני יודע איפה אתה גר."
    ניק חש שזעמו מתלקח כמו גפרור דולק שנזרק לתוך שלולית בנזין. הוא זינק מכיסאו והסתער קדימה, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מפניו של לואיס גוס. "מה אתה מנסה להגיד לי בדיוק?" הוא נזקק לכל האיפוק שברשותו כדי לא לתפוס בצווארון חולצת הפלנל של הבחור ולהדק אותו סביב הצוואר השמן שלו. מקרוב ראה שהנפח של גוס היה שומן ולא שרירים.
    גוס נרתע וכאילו התכווץ מעט בפחד.
    "אתה חושב שאף אחד לא יודע שאתה גר באחוזה ענקית שנמצאת במתחם מוגן?" אמר גוס. "אתה חושב שעוד מישהו בחברה הזאת יכול להרשות לעצמו לחיות ככה?"
    כעסו של ניק דעך באותה מהירות שניצת. הוא חש מעין הקלה מעומעמת; זו היתה אי הבנה. האיום שלואיס השמיע נראה לפתע עלוב וקלוש. הוא גחן אל גוס עוד יותר, נעץ אצבע בחזהו ודקר את המקף הלבן בין ה"הארלי" ל"דייוידסון".
    "תרשה לי לשאול אותך משהו, לואיס. אתה זוכר את 'אסיפת העיר' במפעל הכיסאות לפני שנתיים? כשאמרתי לכם שהחברה נמצאת בבוץ עמוק ויכול להיות שנצטרך לפטר אבל אני רוצה להימנע מזה ככל האפשר? לא היית חולה ביום ההוא, נכון?"
    "הייתי שם," מלמל גוס.
    "אתה זוכר ששאלתי אם תסכימו לקצץ בשעות, כדי שאף אחד לא יאבד את המשרה שלו? אתה זוכר מה כולם אמרו?"
    גוס שתק, הסיט את עיניו והתחמק ממבטו הנוקב של ניק.
    "כולכם אמרתם לא, שאתם לא יכולים. לא הייתם מוכנים לשמוע על קיצוץ בשכר."
    "לך קל ל..."
    "ושאלתי אם תסכימו לקצץ בתוכנית ההבראה שלכם, עם המעון והחברוּת במועדון הספורט. כמה אנשים הרימו יד בשביל להגיד כן, בסדר, נקצץ? זוכר משהו?"
    גוס הניד את הראש בשלילה, במורת רוח.
    "אפס. אף יד מחורבנת לא התרוממה. אף אחד לא רצה לאבד אפילו שעת עבודה אחת; אף אחד לא רצה להפסיד אפילו חצי דולר." הוא שמע את הדם שוצף באוזניו וחש שטף של התמרמרות. "אתה חושב שאני קיצצתי חמשת אלפים משרות, חבוב? אז האמת היא שאני הצלתי חמשת אלפים משרות. כי החבר'ה בבוסטון, שהם הבעלים של החברה הזאת עכשיו, לא מְשחקים מִשחקים. הם מסתכלים על המתחרים הכי גדולים שלנו ורואים שהחבר'ה האלה כבר לא מכופפים מתכת, שהם כבר לא מייצרים את הרהיטים שלהם במישיגן. עכשיו מייצרים את הכול בסין, לואיס. לכן הם יכולים להוריד מחירים. נדמה לך שהחבר'ה בבוסטון לא מזכירים לי את זה בכל הזדמנות מחורבנת שיש להם?"
    "אין לי מושג," מלמל לואיס גוס ודשדש ברגליו. הוא לא הצליח למצוא תגובה מוצלחת יותר.
    "אז קדימה, לואיס. תארגן לך שביתה. והם יביאו מנכ"ל חדש, שלידו אני איראה כמו בוב הבנאי. מישהו שיסגור את כל המפעלים שלנו ברגע שהוא ייכנס לבניין הזה. אתה רוצה לשמור על העבודה שלך, לואיס? אז אני מציע שתלמד סינית!"
    לואיס שתק כמה שניות ואחר כך אמר בקול קטן ועצוב, "אז אתה הולך לפטר אותי, מה?"
    "אותך?" גיחך ניק בבוז. "אתה לא שווה את חבילת הפיצויים. ועכשיו תזיז את התחת שלך לקו הייצור ותצא מה... עמדת עבודה שלי."
    שניות ספורות אחרי שלואיס גוס הסתלק בצעדים מגושמים, הופיעה שוב מרג'ורי. "אתה צריך לגשת הביתה, ניק," היא אמרה. "עכשיו."
    "הביתה?"
    "צלצלו מהמשטרה. יש בעיה."

     

    • ג'וזף פיינדר
      צילום: ECLamb
    • ג'וזף פיינדר

      ג'וזף פיינדר (באנגלית: Joseph Finder; נולד ב-1958) הוא סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות כתיבת מותחני עסקים. ספריו המזוהים ביותר עם סגנון הכתיבה שלו הם: "פרנויה", "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח". ספרו "זהות שאולה", עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ואשלי ג'אד.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רצח בעיניים
    • משחקי כוח
    • רצח ראוי
    • מעגל מכושף
    • משחק מסוכן
    • תנו לשד לישון
    • האישה באגם
    • הערעור
    • מר מרצדס
    • מבריקים
    • לבד בקובה
    • חשוב על מספר