הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המנבאים 3 - לפני שהשטן ישבור אותך
  • המנבאים 3 - לפני שהשטן ישבור אותך
    ליבה בריי | תרגום: חמוטל ילין
    מודן | פברואר 2019 | מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר | 700 עמ' מודפסים
    אחרי שגברו על מחלת השינה המסתורית והקטלנית, נמאס למנבאים הצעירים לשמוע שקרים. איווי אוניל שקוראת סודות, הנרי דובאה המהלך בחלומות, ממפיס קמפבל המרפא, תיטה נייט המציתה ויתר חבריהם המנבאים נחושים לחשוף את האמת שמאחורי כישרונותיהם המיוחדים.
     
    אך לפני כן עליהם לעמוד מול איום חדש שמרחף מעל העיר.במנהטן העליזה של שנות העשרים, בין המסיבות הנוצצות והברים המחתרתיים, רוחות רפאים נקמניות מגיחות מכל עבר ומטילות אימה על התושבים. ובעוד מספר הרציחות עולה והפאניקה גואה, צריכים המנבאים להתאחד כדי לגלות אחת ולתמיד: מה רוצות הנשמות האבודות שרודפות את העיר? כיצד קשור פרויקט בופאלו החשאי לכוחותיהם יוצאי הדופן? והחשוב מכול - מדוע נפתחה הדלת לעולם המתים, ואיך אפשר לסגור אותה בחזרה?
     
    בזה אחר זה מתגלים הסודות שהיו קבורים עמוק בעבר ומטלטלים את עולמם של המנבאים, עד שכל מה שהאמינו בו עד כה מוטל בספק. ובינתיים, מלך העורבים, הוא שליט המתים, מקבץ את כוחותיו לקרב אחרון - קרב שעלול לעלות למנבאים בחייהם.לפני שהשטן ישבור אותך הוא הספר השלישי בסדרה עטורת הפרסים ׳המנבאים׳. שני הספרים הראשונים, ׳המנבאים׳ ו׳מאורת החלומות׳, ראו אור בהוצאת מודן.
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מחסה

     
    ערפל סמיך של ערב אפף את הגדות הנטושות של האי וורד והפך אותו לרוח רפאים בפני עצמו. מעבר לרוגע האפל של האיסט ריבר הייתה המערבולת הזוהרת של מנהטן בשיא פריחת עידן הג'אז — מועדונים נוצצים, ספיק־איזים תת־קרקעיים, אלכוהול בלתי חוקי, ומכל אלה נהנו פלאפריות שחיו רק את הרגע ואדונים מגונדרים שהיו להוטים להיפטר מדאגותיהם ולחולל את דרכם לחמרמורת של מחר בריקוד צ'רלסטון פרוע. האי וורד היה שקט וחשוך, רק אגרוף שמן של אדמה מוזנחת שעליה גרו העניים, המכורים וחולי הנפש, כל המוקצים הגדולים של העיר, שנשמרו רחוק מהעין, נהרות מפרידים בין שני העולמות — החיים והמתים.
    בתוך החלל הגותי רחב הידיים של בית החולים הציבורי של מנהטן לחולי נפש, באזור המשותף שבקומה השלישית של מחלקה א', ישב קונור פלין כשידיו הרפות עוטפות את ברכיו הגרומות והקשיב לתוכנית רדיו. לתוכנית קראו 'שעת סבוני פרז עם החוזה החמודה' וכיכבה בה אחת מאותם מנבאים, נערה מוכשרת שטענה שהיא יכולה לקרוא את ההיסטוריה הסודית של חפצים באמצעות נגיעה בהם: "לא, אל תספרי לי כלום על השעון הזה, גברת המפסטד. אני אנבא את מהות נשמתו הערב. חכי ותראי!"
    באי וורד קראו לדבר כזה טירוף. ברדיו קראו לו בידור.
    ליד הפסנתר המחוסר שני קלידים ישב מר פּוֹטס, בחור שמח שרצח את אימו בסכין ציד בשעת ארוחת הבוקר, וטרטר שיר מסבאות חסר מנגינה. מר רולנד האומלל פתר את הפאזל שלו בידיים רועדות. קצות שרווליו החליקו במעלה ידיו וחשפו את הצלקות הגבשושיות שהשתרעו לרוחב כל אחת מאמותיו. חריקת כיסא גלגלים הכריזה על הגעה לאזור המשותף. קונור הרים את מבטו וראה אחות דוחפת דייר חדש, אחד מאותם הלומי קרב מהמלחמה הגדולה. בית המחסה לחולי נפש אכלס הרבה אנשים שבורים כאלה — בחורים שיצאו למלחמה אבל לא לגמרי חזרו ממנה. שמיכת צמר כיסתה את פלג גופו התחתון של החייל כדי להסתיר שרגליו קטועות בברכיים, אם כי קונור לא הבין לשם מה צריך להסתיר את זה.
    "הגענו, לותר. יש מכאן יופי של נוף," אמרה האחות וטפחה על כתפו. "קצת ערפילי, אבל עדיין אפשר לראות את הנהר."
    קונור הציץ לעבר החלונות המסורגים והשקיף על השמיים המדממים ועל קשת הפלדה המרוחקת של גשר הל גייט. בקרוב ירד הלילה. הן תמיד הגיעו בלילה.
    המחשבה על כך צמררה את קונור, ולכן הוא ספר.
    "'חת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע. 'חת, שתיים, שלוש, ארבע..."
    מר רולנד הציץ בו בעיניים מצומצמות. קונור נבהל והתבלבל בספירה. הוא נאלץ להתחיל מחדש. הוא נענע את אצבעותיו שלוש פעמים בדיוק ונגע בקצות האצבעות במצחו ובשפתיו, מעלה־מטה, שלוש פעמים ברצף. ואז הוא ספר עד שבע עד שהרגיש שזה בסדר, עד שהזקיפים המתוחים שעמדו על המשמר בתוך מוחו אותתו לו שאפשר להפסיק. הספירה הגנה עליו. היו לה חוקים: שבע הוא המספר הטוב ביותר. גם שלשות הן טובות, אבל לספור שש זה רע. הוא לא ממש הבין למה, אבל אלה היו החוקים, והוא ציית להם מאז ומתמיד.
    "ערב טוב, רבותיי!" המשגיח של משמרת הלילה, "ביג מייק" פלנגן, נכנס לאזור המשותף בהליכה נינוחה ובחיוך חד. מייק עבד לפני כן כשומר בבית האסורים של אי הרווחה. הוא הביט בכל המטופלים כאילו הם אשמים בפשע כלשהו ונהג לתבל את דבריו בסטירות, בהמעדות ובצביטות חשאיות.
    "מה קרה, מר רולנד? 'תה מתוח הלילה."
    מר רולנד הציץ לאחור, לכיוון החלונות המסורגים והלילה שהצמיד את מחשבותיו המאיימות לזגוגיות.
    "מה יש שם? 'תה מצפה למשוּ?"
    "ר־רוחות רפאים," אמר מר רולנד.
    "אין כזה דבר רוחות רפאים, מר רולנד."
    מר רולנד הושיט יד אל חתיכת פאזל חדשה. "ספר את זה למר גרין."
    ביג מייק אחז בכתפו של מר רולנד במה שהיה יכול להיראות כאחיזה חברית. פניו המיוסרות של מר רולנד הבהירו שאין זו אחיזה חברית כלל וכלל. "מה 'תה יודע על מר גרין, בחורון? הא? ראית מה קרה? 'תה יודע מאיפה היה לו תער? תגיד לי!"
    "אמרתי לך: רוחות רפאים."
    ביג מייק הרפה מזרועו של מר רולנד. "אההה, בשביל מה אני בכלל מקשיב? 'תה לא ראית כלום. אם אני ימשיך ככה אני יהיה בסוף מטורלל כמוך. כדאי לך להיזהר, בחורון. פיי דיברה על רוחות הרפאים שעוברות. לא סתמה ת'פה בקשר לזה. אז דוקטור סימפסון הוציא לה ת'מחשבה הזאת מהראש." ביג מייק נגע בקצה אצבעו המורה ממש מעל עינו השמאלית של מר רולנד. ביד גסה הוא פירק את ההתקדמות שהשיג מר רולנד בעמל רב בפאזל שלו. "משוגע," הוא סינן והתרחק.
    בתוך ראשו, היכן שהדמיונות האפלים פרשו לעיתים קרובות את כנפיהם החדות, דמיין קונור את עיניו הכחולות של ביג מייק נפערות בהפתעה כשהדם מבעבע מגרונו בנקודה שבה קונור שיסף אותו בתער. קונור ידע שזוהי מחשבה רעה. היא הפחידה אותו והוא ספר עד שבע כמה פעמים, כפרת עוונות מספרית, עד שהצליח לחוש שוב מוגן בתוך עורו.
    בחוץ ייללה הרוח בעגמומיות. ליד החלון גנח חרישית החייל רדוף המבט ומיקד את עיניו בתקרה. לקונור היו לעיתים קרובות תחושות בנוגע לאנשים — מי ראוי לאמון, כמו מר רולנד, ומי מושחת, כמו ביג מייק או האב הנלון, שהיה עכשיו מת, לשמחתו של קונור. לקונור הייתה תחושה רעה גם בנוגע לחייל. רחשה בתוכו מערבולת של סודות מטרידים. מישהו או משהו רדף אחרי לותר קלייטון.
    "הילידים פה חסרי מנוח," התלוצץ ביג מייק עם אחת האחיות. הוא עמד ממש מחוץ לאזור המשותף, במסדרון הארוך התחום משני צדדיו בדלתות שמאחוריהן הסתתרו חדריהם הצפופים של המטופלים.
    "אתה עם השטויות שלך!" פלרטטה איתו בחזרה האחות, ששמה היה מרי.
    תער. דם בגרונו של ביג מייק. חיה הטורפת אותו עד לשד עצמותיו בשעה שהוא צורח. 'חת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע. 'חת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע.
    "שמעת שגברת ליגט הזקנה מקשקשת עכשיו על רוחות רפאים? היא טוענת שכל האי מלא רוחות ושיש עוד בדרך. נכון שהיא גם חושבת שהיא כלה ושכל יום הוא יום החתונה שלה. אבל עדיין. נורא חשוך בחוץ," אמר ביג מייק. "אולי כדאי שאני ילווה אותך הלילה למגורים שלך."
    "אולי באמת," אמרה מרי בביישנות. החיוך נעלם מפניה. "למה לדעתך הם מדברים כל כך הרבה על רוחות?"
    ביג מייק משך בכתפיו. "אנחנו בבית משוגעים, למה ציפית? אוף. מחניק פה, לא?"
    ביג מייק חזר אל האזור המשותף ופתח קצת את אחד החלונות.
    "ל־לא!" צעק קונור. הרגליים שלו רעדו מתחת לשולחן.
    ביג מייק הזעיף פנים. "מה אמרת, בחורון?"
    "א־אל תפתח אותו."
    "למה לא, בדיוק? מחניק פה."
    "הן יכולות להיכנס," אמר קונור.
    מרי נראתה מודאגת. "אולי לא כדאי שאנחנו..."
    "למה שלא תחזור לספור, קונור?" אמר ביג מייק. "מרי, אל תיתני לזה להטריד אותך..." הוא ניצל את ההזדמנות לכרוך את זרועו סביב כתפיה של האחות היפה.
    ליד הפסנתר קפאו לרגע אצבעותיו של מר פוטס על הקלידים הרופפים. ואז שר קולו הרועד שיר חדש. "ארזו את הצרות בתרמילכם הישן וחייכו, חייכו, חייכו!" החייל פרכס בכיסאו ופלט יבבות שסימרו את שערותיו של קונור.
    "מה הטעם בדאגות? הן מעולם לא הביאו תועלת," שר מר פוטס, שממש נכנס לזה עכשיו. "אז ארזו את הצרות בתרמילכם הישן וחייכו, חייכו, חייכו!"
    ראשו של לותר קלייטון הסתובב בחדות לכיוונו של קונור, עיניו פעורות, רדופות. "אל תיתן להן להיכנס. הן שייכות לו!"
    ולפתע הבין קונור מה הטריד אותו כל כך בחייל הזה: הוא ידע.
    ביג מייק נחפז אל כיסאו של החייל ובעקבותיו גם מרי. "נו, די... בשביל מה כל המהומה הזאת, הא, לותר?"
    "הגיעה השעה," אמר מר פוטס והניח את כפות ידיו הפשוטות על ירכיו. הוא השקיף מבעד לחלונות המסורגים, שאחד מהם היה פתוח מעט, פתוח די הצורך. וכעת ראה זאת גם קונור: הערפל התכלכל המשונה שהשתפל מעל המדשאה החשוכה כמו תעלול קסמים מתוחכם במיוחד.
    הן היו בדרכן.
    "הגיעה השעה, הגיעה השעה, הגיעה השעה," אמר לותר בקול הולך וגובר.
    הדלת נטרקה. מרי משכה בידית. "היא לא נפתחת!"
    "תצלצלי בפעמון של האזעקה!" קרא ביג מייק.
    האחות משכה בחוט. "הוא לא עובד!"
    הערפל נדחק פנימה סביב סדקי החלונות.
    "מה בשם כל ה—" קולו של ביג מייק נקטע בשאיפה חדה.
    האחות צרחה וקונור רצה לבכות, רצה להעלים את הכול בכוח המחשבה, אבל הוא לא העז להסתובב ולהסתכל. הוא חיכה שהגברת שבראשו תגיד לו מה לעשות.
    "'חתשתייםשלושארבעחמששבע'חתשתייםשלושארבעחמששבע!"
    מסך ירד על הפחד של קונור. שריריו התרפו. קולה של הגברת בתוך ראשו הדריך אותו. שַמֵש כעד. הוא לקח לידו את העיפרון. מאחוריו שמע רעש של כיסאות מושלכים ואת ביג מייק צועק, "לא! בבקשה לא!" ואת מר פוטס צווח כמו קוף מבוהל ואת מר רולנד משמיע קולות ששום בן אנוש אינו אמור להשמיע. הוא שמע את צרחותיה המבועתות והמפצירות של האחות גוועות לכדי גרגור חלוש ואת לותר קלייטון צועק, "הגיעה השעה!" עד שהצטרד. מהמשך המסדרון הארוך נשמעו צעדי ריצה מתקרבים, אך הם איחרו את המועד. ריח חריף של דם טרי הבאיש את האוויר.
    "'חתשתייםשלושארבעחמששבע," מלמל קונור שוב ושוב, כמו תפילה, והמשיך לצייר.
    הערפל חמק החוצה מבעד לחלונות ופרש את זרועותיו סביב שולי האי וורד. אורות בית המחסה כמעט לא נראו מבעד לעלטה הכבדה. קונור ידע שדברים איומים ממתינים בתוך הערפל. וממש לפני שהדלת לאזור המשותף נפתחה מעצמה בחריקה רמה — מוזר, יגידו מאוחר יותר, זה כאילו היא לא הייתה נעולה מלכתחילה — לפני שפעמוני האזעקה והצעקות והצרחות פילחו את הלילה — "אוי, אלוהים. אלוהים אדירים!" — שמע קונור את הלחישות שנישאו מבעד לערפל כמו זרם החולף בכבל טלפון שאינו זוכה לשימוש רב:
    "אנו הם הנשכחים. לא עוד נהיה נשכחים..."
    • ליבה בריי
    • ליבה בריי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות