הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המכתב הגנוב ואחרים
  • המכתב הגנוב ואחרים
    אדגר אלן פו | תרגום: אלינוער ברגר
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 2010 | פרוזה תרגום | 278 עמ' מודפסים

    אדגר אלן פו, מבעלי הדמיון-היוצר הגדולים שידע העולם אי-פעם, כתב את סיפוריו האלמותיים במשך 18 שנה בלבד, מבין קפלי האדרת הספרותית שלו יצאו סופרים כקונן דויל, ז'ול ורן, ה.ג'. ולס, וסטיבנסון של 'אי המטמון'; אך גם דוסטוייבסקי, בורחס, קפקא ונאבוקוב. בכרך זה (הראשון מתוך שניים) מתגלה פו כביכול כשני סופרים מנוגדים, הכותבים לשני סוגי קוראים. מצד אחד מופיעים כאן כל סיפורי החקירה וההיגיון שלו, שבהם המציא, בחגיגה של חשיבה רציונלית צלולה ומבריקה, את הז'אנר של הסיפור הבלשי במלוא חוקיו, שקיימו בקפדנות בעקבותיו קונן דויל ואגתה כריסטי. בסיפורים אלה פורש דופן, הבלש של פו, תיאוריה של חשיבה אנליטית, ומקפיץ היפותזות מבריקות – שאותן הוא מאשש בנחישות לא-מתפשרת, צעד אחר צעד, כמעט מבלי לצאת מביתו. ומן הצד האחר רותם פו את עיקר אונו הספרותי לכתיבת סיפורי אימה מסויטים שחוגגים בהם המזוויע והמבעית, כאילו בכוונתו לענג את קוראיו באמצעות הפחדתם. בסיפורים אלה שולטים האל-טבעי והפרוורטי, והגבול בין המתים לחיים הופך פרוץ לגמרי. אבל מה שנראה כניגוד לא מתיישב בין הקוטב הרציונלי לבין הקוטב המקברי והאל-טבעי אינו אלא ראייה כפולה, מטילת ספק, הקיימת בכל אחד משני הקטבים: סיפורי ההיגיון עוטפים ברשת רציונלית עולם של דחפים אפלים, ואת החקירה מנהל בלש אנליטי שעם זאת הוא גם אדם חריג ומוזר, "המאוהב בלילה כשלעצמו"; ואילו העלילות האל-טבעיות מושכות ככל יכולתן את האפשרות המהוססת שאולי "יימצא איזה בעל תבונה שימזער את תעתועי הדמיון לכלל שגרה", ל"השתלשלות רגילה של סיבות ותוצאות רגילות לגמרי". הסיפורת של פו תורגמה במשך השנים שוב ושוב לעברית, אך דומה שטרם זכתה לתרגום כמו של אלינוער ברגר. תרגום חדש ומוצלח מאוד לסיפורי מתח, בלש ואימה קצרים של אדגר אלן פו, ונדמה שבכל הנוגע לסיפורי הבלש שלו כבר אין צורך להכביר מלים; אך כמה נחמד לפגוש בעברית את סיפורי האימה הנפלאים, את הדיוקן האובלי ואת החתול השחור, למשל - סיפור שבו מדגים הסופר המצוין, בהצלחה גדולה, עד כמה יכול הקורא להיות תמיד צעד אחד לפני המתרחש, ובכל זאת להיות מופתע, מזועזע ומסוחרר.

    פאר פרידמן, המומלצים של תרבות מעריב, 28.5.10

  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    89 71.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי

  • חיפושית הזהב



    שוּרוּ! שוּרוּ! הבחור יוצא במחול עוועים! עקצה אותו טָרַנטוּלָה.
    ״הכל טועים״*
    [* ״הכל טועים״, קומדיה מאת המחזאי בן המאה ה־18 ויליאם מרפי. מבקרים טוענים שהציטוט הוא המצאה של פו עצמו.]

    לפני שנים רבות קשרתי ידידות אמיצה עם אחד מר ויליאם לֶגרַאן. מוצאו היה ממשפחה הוּגֶנוֹטית עתיקה, ובשעתו היה עשיר; אבל סדרת פורענויות הותירה אותו חסר־כל. כדי לברוח מן ההשפלה הכרוכה בצרות שנפלו על ראשו, הוא עזב את ניו אוֹרליאנס, עיר אבותיו, והתיישב באי סָאליבָן, בקרבת צ׳רלסטון, סָאוּת קָרוֹלַיינה.
    האי הזה מיוחד־במינו. אין בו כמעט דבר זולת חול הים, ואורכו כחמישה קילומטרים. בשום נקודה אין רוחבו עולה על חצי קילומטר. הוא מופרד מן היבשת במפרצון כמעט בלתי־נראה, שזולג לו בסבך קני־סוף ורפש, מפלט חביב על עוף האגמית. הצמחייה, כפי שניתן לשער, דלילה, או לפחות ננסית. לא נראים שם עצים שמצטיינים בגובהם. ליד הקצה המערבי - מקומה של מצודת מוֹלְטְרי, ומקומם של כמה בתי עץ עלובים, שבקיץ מוצאים בהם תושבי צ׳רלסטון מפלט מן האבק ומן החום - אומנם אפשר למצוא דקלים ננסיים זִיפָניים; אבל האי כולו, פרט לנקודה המערבית הזאת ולרצועת חוף קשה ולבנה, מכוסֶה במשטחי הדס מתוק, אותו שיח שגנני אנגליה מוקירים כל־כך. כאן מגיע השיח לעתים לגובה חמישה או שישה מטרים ויוצר סבך כמעט בלתי־חדיר, הטוען את האוויר בניחוחו.
    במעבה הסבך הזה, לא הרחק מן הקצה המזרחי, המבודד יותר, של האי, בנה לו לֶגרַאן בקתה קטנה, ובה התגורר כשהתוודענו לראשונה, לגמרי במקרה. עד מהרה הבשילה ההיכרות הזאת לכדי ידידות - כי היו לו למתבודד לא מעט תכונות מעוררות עניין והערכה. גיליתי שהוא בעל השכלה ובעל שכל חריף, אך לוקה במיזנתרופיה, ונתון למצבי־רוח פתלתולים, שנעו בין התרוממות־רוח לבין מרה־שחורה. היו עמו ספרים רבים, אך הוא מיעט לקרוא בהם. את רוב זמנו בילה בציד ובדיג, או בשיטוט לאורך החוף ובין ההדסים בחיפוש אחר קונכיות או דוגמאות אֶנטוֹמוֹלוֹגיוֹת - אוסף החרקים שלו היה עשוי לעורר את קנאתו של כל שְׁוָמֶרדַם* בסיורים האלה נלווה אליו בדרך־כלל כושי זקן בשם ג׳ופּיטֶר, עבד משוחרר שיצא לחופשי עוד לפני שהתהפך הגלגל על המשפחה, אך לא היה ניתן לשכנעו, לא באיומים ולא בהבטחות, לוותר על מה שראה כַּזכות ללוות את צעדיו של ״אדון וִיל״ הצעיר שלו. אפילו ייתכן שקרוביו של לֶגראן, שסברו כי דעתו של בן־משפחתם קצת בְּלוּעה, הצליחו לטעת את העיקשות הזאת בלב ג׳ופּיטֶר, במחשבה שהלה ישגיח ויפקח על הנווד.
    [* יאן שוומרדם, חוקר טבע הולנדי בן המאה ה־17]
    החורף בקו הרוחב של האי סאליבן מתון בדרך־כלל, ובעונת הסתיו נדיר מאוד שמישהו יעלה על דעתו להבעיר את האח. אבל יום אחד, באמצע אוקטובר של ..18, התרגשה ובאה צינה עזה. ממש לפני השקיעה פילסתי לי את דרכי בין ירוקי־העד אל בקתת ידידי, שלא ביקרתיו זה כמה שבועות - באותה עת התגוררתי בצ׳רלסטון, מרחק חמישה־עשר קילומטרים מן האי, וסידורי צליחת המפרצון אל האי וממנו היו רחוקים מאוד מאלו של היום. בהגיעי אל הבקתה דפקתי על הדלת כמנהגי, ובאין תשובה חיפשתי את המפתח במקום מחבואו המוכר לי, פתחתי את הדלת ונכנסתי. אש נאה בערה באח. זה היה חידוש, ומשמח בהחלט. הסרתי מעיל עליון, התיישבתי בכורסה ליד בולי־העץ המתפצחים, וחיכיתי בסבלנות לבוא מארחי.
    זמן קצר אחר רדת החשכה הם חזרו הביתה וקיבלו את פני בלבביות יתרה. ג׳ופּיטר חייך מאוזן לאוזן ופתח בעסק גדול בהכנת אי־אלו אגמיות לארוחת־הערב. לֶגראן היה שרוי באחד מהתקפֵי - איך לומר? - אחד מהתקפֵי התרוממות־הרוח שלו. הוא מצא צדפה דו־קַשְׁוָתִית לא־מוכּרת, סוג חדש, ויֶתֶר־על־כן, הוא לכד, בעזרת ג׳ופּיטר, חיפושית־פרעה שהאמין כי היא חדשה לגמרי, אבל עוד ציפה לשמוע את חוות־דעתי עליה בבוקר המחרת.
    ״ומדוע לא הלילה?״ שאלתי בעודי מחכך את ידַי מעל לאש ושולח בסתר לבי את כל שבט החַרפּוּשיות לכל השדים והרוחות.
    ״אה, אילו רק ידעתי שאתה כאן!״ אמר לֶגראן, ״אבל עבר זמן כה רב מאז שראיתי אותך; ואיך יכולתי לדעת מראש שתבקר אותי דווקא הלילה הזה מכל הלילות? בדרך הביתה פגשתי את סֶגֶן ג׳, מן המצודה, וברוב טיפשותי השאלתי לו את החַרְפּוּשִׁית, כך שעד מחר בבוקר לא תוכל לראות אותה. הישאר ללון, ואשלח את ג׳וּפּ להביא אותה עם הזריחה. זה הדבר הכי יפה בעולם!״
    ״מה? הזריחה?״
    ״שטויות! לא! - החרפושית. הצבע שלה זהב נוצץ - והיא בגודל של אגוז קַרְיה גדול - עם שתי נקודות שחורות־משחור בקצה האחד של הגב, ועם עוד אחת, ארוכה קצת יותר, בקצה האחר. המחושים -״
    ״אין אצלה בכלל כאלה, אדון ויל, אני אומר לך עוֹדָפַּם״, קטע אותו ג׳ופּיטר; ״הזאתי חיפושית של זהב טהור, כל חתיכה שלה, הבְּתוֹכוֹ והכל, חוץ מהכנף - בחיים שלי אני לא הרגשתי חרק כזה כבד״.
    ״טוב, נניח שאתה צודק, ג׳ופּ״, ענה לֶגראן, ונראה לי שברצינות רבה יותר מן המתחייב, ״האם זו סיבה שאתה תיתן לעופות להישרף? הצבע״ - כאן הוא נפנה אלי - ״באמת כמעט מצדיק את דעתו של ג׳ופּיטר. מעולם לא ראית ברק מתכתי בוהק יותר מזה שמפיצים הקשקשים - אבל אתה לא תוכל לשפוט עד מחר. בינתיים אני יכול לתת לך איזה מושג על הצורה״. והוא התיישב ליד שולחן קטן, שהיו עליו דיו ועט, אבל לא נייר. הוא חיפש במגירה, בלי תוצאות.
    ״לא חשוב״, אמר לבסוף, ״נסתפק בזה״, ומשך מכיס מותנייתו פיסה שנראתה כנייר מלוכלך מאוד, ושירבט בעטו רישום מהיר. בעודו טורח, המשכתי לשבת בכיסאי ליד האח, כי עדיין היה לי קר. כשהרישום היה גמור הוא הושיט לי אותו מבלי לקום ממקומו. וכשקיבלתי אותו, נשמעה נהמה רמה, ובעקבותיה באה שריטה בדלת. ג׳ופּיטר פתח אותה, וכלב נְיוּפַאוּנְדְלַנדי גדול, של לֶגראן, זינק פנימה, קפץ על כתפַי וכיסה אותי בליטופים; שכן הקדשתי לו תשומת־לב רבה בביקורים קודמים. כשנגמרו הפיזוזים הבטתי בנייר, ולמען האמת, תמהתי לא מעט למראה מה שצייר ידידי.
    ״מה אומר ומה אגיד״, הערתי אחרי שבחנתי את הציור כמה דקות, ״יש להודות, זו באמת חיפושית־פרעה מוזרה; חדשה בשבילי; אף־פעם קודם לא ראיתי משהו כמוה - אלא אם כן זאת גולגולת, או ראש של מת - לכך היא דומה יותר מלכל דבר אחר שהזדמן לי לצפות בו״.
    ״ראש של מת!״ ענה לֶגראן כהד, ״אה - כן - טוב, על הנייר היא באמת דומה לו קצת, בלי ספק. שני הכתמים העליונים נראים כמו עיניים, מה? והארוך יותר, למטה, נראה כמו פֶּה - והצורה הכללית אובָלית״.
    ״יכול להיות״, אמרתי: ״אבל, לֶגראן, אני חושש שאינך צייר־אמן. אני צריך לחכות עד שאראה את החרפושית עצמה, אם עלי לגבש דעה בנוגע לצורה הפרטית שלה״.
    ״באמת אינני יודע״, אמר לֶגראן מעט מוקנט, ״אני מצייר לא־רע - לפחות אמור לצייר לא־רע - היו לי מורים טובים, והייתי רוצה להחמיא לעצמי שאני לא גולם גמור״.
    ״אם כך, ידידי היקר, אתה בטח מתלוצץ״, אמרתי, ״זו גולגולת סבירה ביותר - אפילו הייתי אומר שזו גולגולת ממש מצוינת, לפי התפיסה הרווחת של פרטי פיזיולוגיה כאלה - והחיפושית־פרעה שלך, אם היא דומה לה, הרי היא החרפושית הכי מוזרה בעולם. שמע, מן הרמז הזה אנחנו יכולים לפתח חתיכת אמונה־תפלה מצמררת. אני משער שתקרא לחרק ,scarabæus caput hominis* או משהו כיוצא בזה - יש הרבה שמות דומים בספרי הטבע. אבל היכן המחושים שהזכרת?״
    [* לטינית: חיפושית־פרעה בעלת ראש־אדם.]
    ״המחושים!״ אמר לֶגראן ונראה כאילו הנושא הולך ומלהיט אותו באופן לא־מוסבר, ״אני בטוח שאתה חייב לראות את המחושים. הם ברורים בציור שלי ממש כמו אצל החרק המקורי, ונראה לי שדי בכך״.
    ״כן־כן, אולי ציירת אותם ברור - ובכל־זאת אני לא רואה אותם״, אמרתי ומסרתי לו את הנייר בלי הערה נוספת, כי לא רציתי לעורר את כעסו; אבל הופתעתי מאוד מן התפנית; מצב־רוחו הכעוס התמיה אותי - ובאשר לציור החיפושית, בהחלט לא נראו בו שום מחושים, והציור אכן דמה מאוד לתווים הרגילים של גולגולת־מת.
    הוא לקח את הנייר בפנים זועפות מאוד, ועמד לקמט אותו, מן־הסתם כדי להשליכו לאש, אבל דומה שמבט אקראי בשרטוט לכד פתאום את תשומת־לבו לדבר־מה. בן־רגע הסמיקו פניו כהוגן - ומיד אחר־כך החווירו עד מאוד. במשך דקות אחדות הוסיף לבחון את הרישום בדקדקנות במקום מושבו. לבסוף קם, לקח נר מן השולחן, וניגש להתיישב על ארגז־מסע בפינה הכי מרוחקת של החדר. שם חזר ובחן את הנייר בדאגה; הפך אותו בכל הכיוונים. אבל לא אמר דבר, והתנהגותו הדהימה אותי מאוד; ואף־על־פי־כן חשבתי שלא מן החוכמה ללבות את רוח הנכאים הגוברת והולכת שלו באיזו הערה. לבסוף הוציא מכיס מקטורנו ארנק, הכניס לתוכו את הנייר בזהירות, הניח את שניהם במכתבה, ונעל אותה. עכשיו נעשה רגוע יותר; אבל התרוממות־הרוח הקודמת נטשה אותו כליל, אלא שנראה לאו־דווקא זועף, כי אם פזור־דעת. בחלוף הערב שקע יותר ויותר בהרהורים, וכל ניסיונות ההתבדחות שלי לא הצליחו לעוררו. התכוונתי ללון בבקתה, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר, אך בראותי את מארחי במצב־רוח כזה, סברתי שראוי להסתלק. הוא לא הפציר בי להישאר, אבל כשנפרדתי ממנו, לחץ את ידי בלבביות גדולה אף יותר מתמיד.
    כעבור בערך חודש (שבמהלכו כלל לא שמעתי מלֶגראן), הגיע משרתו ג׳ופּיטר לבקרני בביתי בצ׳רלסטון. מעולם לא ראיתי את הכושי הזקן והטוב במצב־רוח רע כל־כך, וחששתי שאיזו פורענות נפלה על ראשו של ידידי.
    ״אז מה, ג׳ופּ״, אמרתי, ״מה נשמע? - מה שלום אדונך?״
    ״לָגיד אמת, אדון, לא נורא טוב כמו צריך להיות״.
    ״לא טוב? באמת מצער לשמוע. על מה הוא מתלונן?״
    ״אז ככה! בדיוק! - הוא אף־פַּם לא מתלונן על כלום - אבל הוא נורא חולה בכל־זאת״.
    ״נורא חולה, ג׳ופּיטר! - למה לא אמרת תיכף? הוא רתוּק למיטה?״
    ״לא, זה לא! - בכלל לא - זה בדיוק המסמר שיש בנעל - כבד לנשמה שלי בגלל אדון ויל המסכן״.
    ״ג׳ופּיטר, הייתי רוצה להבין על מה אתה מדבר. אתה אומר שהאדון שלך חולה. הוא לא אמר לך ממה הוא סובל?״
    ״תשמע, אדון, לא עוזר רוגז בגלל זה - אדון ויל אומר שכלום אין לו - אבל אם ככה אז למה מסתובב ומביט לפה ולפה עם ראש למטה וכתפיים למעלה ולבן כמו רוח־רְבָעים? וגם כל הזמן מחזיק ביד שלו קְטַתֶטֶר -״
    ״ביד שלו מה, ג׳ופּיטר?״
    ״ביד שלו קְטַתֶטֶר שכתוב שם מספרים - המספרים הכי משונים שראיתי בחיים שלי. מתחיל לי פחד גדול, אני אומר לך. אני צריך לשים שבע עיניים על כל הצעדים שלו. כמה ימים לפני הוא ברח לי עוד לפני שהיה שמש, ולא היה כל היום. היה מוכן לי מקל גדול שחתכתי מהעץ בשביל לתת לו מנה כזאתי מתי שהוא יחזור, אבל אני כל־כך טיפש שבסוף לא היה לי לב, הוא נראה כל־כך נורא מסכן״.
    ״אֶה? - מה? - אה כן! בסך־הכל נראה לי שלא כדאי שתחמיר יותר מדי עם המסכן - אל תצליף בו, ג'ופּיטר - הוא לא יעמוד בכך - אבל האם אינך יכול להעלות על דעתך מה עורר את המחלה הזאת, או נכון יותר את השינוי הזה בהתנהגות? קרה משהו לא־נעים מאז שראיתי אתכם לאחרונה?״
    ״לא, אדון, לא היה כלום לא־נעים מאז ש... - חושב שעוד לפני זה - זה היה בדיוק ביום שהיית שמה״.
    ״איך? על מה אתה מדבר?״
    ״על מה, אדון - אני מדבר על הג׳וק - הנה לך״.
    ״על מה?״
    ״הג׳וק - אני נורא בטוח שהחיפושית־זהב הזאתי עקצה את אדון ויל באיזה מקום בראש שלו״.
    ״ומה גורם לך להניח כך, ג׳ופּיטר?״
    ״מספיק צבתות, אדון, והפה גם. בחיים שלי לא ראיתי כזה ג׳וק שטן - בועט ונושך כל מה שמתקרב אליו. אדון ויל תפס אותו אחת־ושתיים, אבל שיחרר אותו עודָפַּם מהר־מהר, אני אומר לך - בטח אז הוא חטף את העקיצה. אני לא אהבתי איך שהפה של הג׳וק נראה, לא־לא, אז לא תפסתי אותו ישר עם האצבע, אבל תפסתי אותו עם חתיכת נייר שמצאתי. עטפתי אותו בנייר ותקעתי לו חתיכה מהנייר לפה - ככה אני עשיתי״.
    ״ואתה חושב, אם כן, שהחיפושית באמת עקצה את אדונך, ושהעקיצה הזאת גרמה למחלה שלו?״
    ״אני לא חושב כלום - אני יודע. מה פתאום הוא חולם כל־כך על הזהב אם זה לא בגלל העקיצה של החיפושית־זהב? לא פעם ראשונה אני שומע על החיפושיות־זהב״.
    ״אבל איך אתה יודע שהוא חולם על זהב?״
    ״איך אני יודע? מה, כי הוא מדבר על זה בשינה שלו - זה איך אני יודע״.
    ״טוב, ג׳ופּ, אולי אתה צודק: אבל במה זכיתי לַכבוד של הביקור שלך אצלי היום?״
    ״מה הבעיה, אדון?״
    ״הבאת איזה מסר ממר לֶגראן?״
    ״לא, אדון, שום מסר. הבאתי את הפתקה הזאתי״. וכאן הושיט לי ג׳ופּיטר מכתב שזו לשונו:

    יקירי -
    מדוע לא ראיתיך זמן רב כל־כך? אני מקווה שלא היית שוטה ולא נעלבת מאיזושהי brusquerie * זו או אחרת שלי, אך לא, דבר זה לא מתקבל על הדעת.
    [* צרפתית: התנהגות גסה או נוקשה.]
    מאז פגישתנו האחרונה אני שרוי בדאגה גדולה. יש לי דבר־מה לספר לך, ועם זאת בקושי אני יודע איך, ואם בכלל עלי לספר לך.
    כמה ימים לא הייתי בקו הבריאות, וג׳ופּ המסכן מעצבן אותי עד שיגעון במסירותו, שנובעת מכוונות טובות. היית מאמין? - לפני כמה ימים הוא הכין מקל ענקי לצורך הענשתי על שחמקתי ממנו וביליתי את היום בגפי ביבשת, בין ההרים. אני מאמין בלב שלם שרק מראי החולני הוא שחסך ממני מלקות.
    לא הוספתי דבר לארון התצוגה שלי מאז פגישתנו.
    אם רק תוכל, בכל דרך, להתפנות לכך, אנא בוא אלי עם ג׳ופּיטר. אנא ממך. אני מבקש לראותך הערב, בעניין רב־חשיבות. אני מבטיח לך שזו חשיבות עליונה.
    שלך,
    ויליאם לֶגראן.

    משהו בנימת המכתב הזה עורר בי אי־נוחות גדולה. הסגנון כולו היה שונה במהותו מסגנונו הרגיל של לֶגראן. על מה הוא חולם? איזה שיגיון חדש תקף את מוחו הקודח? באיזה ״עניין רב־חשיבות״ יכול הוא לעסוק? התיאור שמסר ג׳ופּיטר לא בישר טובות. חששתי שמא נסתתרה בינתו של ידידי מלחצו המתמשך של המזל הרע. לפיכך, ללא שמץ של היסוס, התכוננתי להתלוות אל הכושי.
    כשהגענו אל המזח הבחנתי בחֶרמֵש ובשלושה אֵתים, חדשים למראה, מונחים על קרקעית הסירה שעמדנו לעלות עליה.
    ״מה כל זה צריך להיות, ג׳ופּ?״ שאלתי.
    ״זה חַרְמִיש, אדון, ואִיתים״.
    ״נכון מאוד: אבל מה הם עושים פה?״
    ״זה החַרמִיש והאִיתים שאדון ויל התעקש שאני יקנה בשבילו בעיר, והלך עליהם מלא כסף לעזאזל״.
    ״אבל מה, בשם כל התעלומות, מתכוון ׳אדון ויל׳ שלך לעשות עם חרמשים ואתים?״
    ״זה יותר ממה שאני יודע, והשד ייקח אותי אם אני לא מאמין שיותר ממה שגם הוא יודע. אבל הכל בא מהג׳וק״.
    כשגיליתי שלא אפיק עוד שום דבר מג׳ופּיטר, כי כל בינתו שקועה ב״ג׳וק״, ירדתי לסירה והפלגנו לאי. רוח טובה וחזקה היתה בעזרנו, ועד מהרה הגענו למפרץ הקטן, צפונית למצודת מוֹלטְרי, וצעידה של כשלושה קילומטרים הביאה אותנו לבקתה. כשהגענו היתה השעה שלוש אחר־הצהריים בערך. לֶגראן חיכה לנו בקוצר־רוח. הוא לפת את ידי בלהיטות עצבנית, שהבהילה אותי וחיזקה את החשדות שכבר קיננו בי. חיוורון מוות כיסה את פניו, ועיניו השקועות בחוריהן הבריקו בזוהר לא־טבעי. לאחר שחקרתי אותו על מצב הבריאות שלו, ומשום שלא ידעתי מה לומר עוד, שאלתי אותו אם כבר קיבל בחזרה את החרפושית מסגן ג׳.
    ״כן, כן״, ענה והעלה סומק עז, ״קיבלתי אותה ממנו למחרת בבוקר. שום דבר לא יפתה אותי לוותר על החיפושית־פרעה הזאת. אתה יודע שג׳ופּיטר צודק לגמרי בנוגע אליה?״
    ״באיזה מובן?״ שאלתי בעצב, ולבי ניבא לי רעות.
    ״בַּהנחה שלו שזאת חיפושית של זהב אמיתי״. הוא ביטא את המלים בכובד־ראש תהומי, ואני חשתי זעזוע שאין לבטאו.
    ״החיפושית הזאת תביא לי מזל״, המשיך בחיוך מנצח, ״תחזיר לי את חלקי ברכוש המשפחתי. ואם כך, לא פלא שאני מוקיר אותה! אם רצה הגורל והעניק לי אותה, אין לי אלא לעשות בה שימוש נכון, ואני אגיע לזהב שהיא האות שלו. ג׳ופּיטר, הבא לי את החרפושית!״
    ״מה! את הג׳וק, אדון? יותר טוב לי לא להרגיז את הג׳וק; תלך תביא אותו בעצמך״. כאן קם לֶגראן ממקומו בארשת רצינית וחגיגית, והביא לי את החיפושית מתוך כלי זכוכית שבו היתה נתונה. זו היתה חיפושית־פרעה יפהפייה, מסוג שבזמן ההוא עוד לא היה מוכר לחוקרי הטבע - כמובן נכס אדיר מנקודת־ראות מדעית. היו לה שני כתמים שחורים עגולים ליד קצה אחד של הגב, וכתם מוארך סמוך לקצהו האחר. הקשׂקשׂים היו נוקשים מאוד ומבהיקים, ונראו כאילו הם זהב ממורט. החרק היה כבד להפליא, ובהתחשב בכל הנתונים הללו לא יכולתי לבוא בטענות אל ג׳ופּיטר בשל דעתו עליו: אבל נבצר מבינתי כיצד עלי להתייחס להסכמתו של לֶגראן עם הדעה הזאת.
    ״שלחתי לקרוא לך״, אמר בנימה פומפוזית לאחר שגמרתי לבחון את החיפושית - ״שלחתי לקרוא לך כדי לשאול בעצתך ולבקש את עזרתך בקידום מטרות הגורל והחיפושית -״
    ״לֶגראן יקירי״, קטעתי את דבריו, ״ברור שאינך בקו־הבריאות, ומוטב שתיזהר. היכנס למיטה, ואני אשאר אתך כמה ימים עד שתתגבר על המחלה. אתה קודח מחום, ולכן -״
    ״משש את הדופק שלי״, ענה ידידי.
    מיששתי, ולמען האמת לא מצאתי אפילו סימן קל שבקלים לחום.
    ״אבל אולי אתה חולה ובכל־זאת אין לך חום. הרשה לי רק הפעם לתת לך הוראות. ראשית, היכנס למיטה. אחר־כך -״
    ״אתה טועה״, הוא נכנס לדברי, ״אני בריא עד כמה שרק אפשר בהתחשב בהתרגשות שעוברת עלי. אם אתה באמת מאחל לי בריאות, עליך לעזור לי להשתחרר מההתרגשות הזאת״.
    ״ואיך עושים את זה?״
    ״בקלי־קלות. ג׳ופּיטר ואני יוצאים למסע להרי היבשת, ובמסע הזה נזדקק לעזרת אדם שאנו יכולים לסמוך עליו שישמור סוד. אתה האדם היחיד שאנו יכולים לבטוח בו. בין אם נצליח ובין אם ניכשל, ההתרגשות הזאת שלי שאתה עד לה תפוג״.
    ״אני להוט לעשות לך טובה בכל דרך שאוכל״, עניתי; ״אבל אתה רוצה לומר שלחיפושית השטנית הזאת יש קשר למסע שלך להרים?״
    ״יש לה״.
    ״אם כך, לֶגראן, איני יכול להיות שותף למהלך אבסורדי שכזה״.
    ״חבל - חבל מאוד - כי נצטרך לנסות לעשות את הכל בכוחות עצמנו״.
    ״לנסות לעשות את הכל בכוחות עצמכם! האיש פשוט יצא מדעתו! - אבל רגע! - כמה זמן אתה מתכוון להיעדר?״
    ״כל הלילה כנראה. נצא לדרך מיד, ובכל מקרה נחזור עם הזריחה״.
    ״ואתה מוכן להבטיח לי, בהן צדק, שכאשר הגחמה הזאת שלך תחלוף, ועניין החיפושית (אלוהים אדירים!) ייפתר לשביעות־רצונך, תחזור הביתה ותמלא את ההוראה שלי ללא שום סייג, כהוראה של הרופא שלך?״
    ״כן, אני מבטיח; וכעת הבה נצא לדרך, אסור לנו לבזבז זמן״.
    בלב כבד נלוויתי אל ידידי. יצאנו לדרך בערך בארבע - לֶגראן, ג׳ופּיטר, הכלב ואני. ג׳ופּיטר נשא את החרמש ואת האתים - הוא התעקש לשאת את כולם בעצמו - דומה שלאו־דווקא מעודף חריצות או טוב־לב, אלא משום שפחד להניח את הכלים האלה בהישג־ידו של אדוניו. פניו אמרו עיקשות קיצונית, ו״הג׳וק שטן הזה״ היו המלים היחידות שעלו על דל שפתיו במהלך המסע. אשר לי, בידי הופקדו שתי עששיות כהות, בעוד שלֶגראן הסתפק בחיפושית־פרעה שלו. הוא נשא אותה מחוברת אל קצהו של חבל שזור שסובב לכאן ולכאן אגב הליכה כמין להטוטר. למראה הראָיָה החד־משמעית הזאת לנפשו המעורערת של ידידי בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות, ואף־על־פי־כן חשבתי שמוטב לי להסכים כביכול עם שיגיונו, לפחות לפי שעה, או עד אשר אוכל לנקוט צעדים נמרצים יותר בעלי סיכויי הצלחה. בינתיים ניסיתי, לשווא, לדלות ממנו מידע על מטרת המסע. אבל לאחר שעלה בידו לכפות עלי להתלוות אליו, סירב לנהל שיחה על כל נושא חסר־חשיבות, ועל כל שאלותי לא העניק אלא ״נחיה ונראה!״
    חצינו את המפרצון שבקצה האי בסירה קלה, ולאחר שעלינו אל הקרקע המוגבהת של היבשת התחלנו לצעוד צפונה דרך שטח פראי ושומם להחריד, שלא ניכרו בו עקבות כף־רגל של אדם. לֶגראן הלך נחרץ בראש, ורק מפעם לפעם היה נעצר לרגע קל, לבחון מה שנראה כסימני־דרך שהוא־עצמו הניח אחריו בהזדמנות קודמת.
    כך המשכנו כשעתיים, ובדיוק עם שקיעת השמש נכנסנו לאזור קודר לאין שיעור מכל מה שראינו עד כה. זו היתה מעֵין רמה, קרובה לפסגת גבעה כמעט בלתי־נגישה - גבעה מיוערת בצפיפות ממרגלותיה עד לראשה, ומשובצת בשיני־סלע אדירות, לכאורה מונחות ברפיפוּת על הקרקע, ובמקרים רבים נמנעת הידרדרותן אל העמק שלמטה רק בזכות העצים התומכים בהן. גאיות עמוקים, בכיוונים שונים, השרו על הנוף אווירה של חומרה יתרה.
    הבמה הטבעית שאליה טיפסנו היתה מכוסה כולה סבך אטדים, שעד מהרה גילינו כי לא נוכל לחדור בעדו אלא בעזרת החרמש; וג׳ופּיטר, בהוראת אדוניו, החל לפלס לנו שביל עד למרגלותיו של עץ מגנוליה גבוה מאוד, שניצב על המשטח בחברת שמונה או עשרה אלונים, ועלה בהרבה על כולם, ועל כל עץ אחר שראיתי מימי, ביפי עלוותו וצורתו, בפרישת פּארוֹתיו ובהוד הכללי של מראהו. כשהגענו אל העץ הזה פנה לֶגראן אל ג׳ופּיטר ושאל אותו אם הוא חושב שיוכל לטפס עליו. הזקן נראה המום קמעה מן השאלה, ובמשך כמה דקות לא השיב. לבסוף ניגש אל הגזע הענקי, הקיף אותו לאטו ובחן אותו בדקדקנות. כשגמר את בדיקתו אמר רק:
    ״כן, אדון, ג׳ופּ מטפס על כל עץ שראה פעם בחיים שלו״.
    ״אם כך עלה מהר ככל האפשר, כי עוד מעט יחשיך ולא נוכל לראות מה אנחנו עושים״.
    ״כמה גבוה צריך לעלות, אדון?״ שאל ג׳ופּיטר.
    ״תתחיל לטפס על הגזע המרכזי, ואז אגיד לך לאן להמשיך - ורגע - עצור! קח אתך את החיפושית הזאת״.
    ״את הג׳וק, אדון ויל! - את החיפושית־זהב!״ קרא הכושי ונרתע באימה - ״בשביל מה צריך לקחת את הג׳וק למעלה על העץ? לעזאזל אם אני ייקח אותו!״
    ״אם אתה מפחד, ג׳ופּ - כושי גדול וחזק כמוך - להחזיק ביד חיפושית מתה, קטנה ולא־מזיקה, אז אתה יכול להחזיק אותה קשורה בחבל הזה - אבל אם לא תעלה אותה אתך באיזו דרך, איאלץ לשבור לך את הראש באת הזה״.
    ״מה קרה עכשיו, אדון?״ אמר ג׳ופּ, שאין ספק כי הבושה אילצה אותו להיכנע: ״תמיד אתה רוצה לעשות רוח עם כושון זקן. רק עשיתי צחוק בין־כה. שאני יפחד מהג׳וק! מה אכפת לי בכלל מהג׳וק?״ וכאן הוא אחז בזהירות בקצה האחר של החבל, ובהקפידו שהחרק יהיה רחוק ככל האפשר מגופו, התכונן לטפס על העץ.
    בצעירותה יש לה, למגנוליה - או ל-Liriodendron Tulipferum, הנהדר בין עצי היער האמריקניים - גזע חלק להפליא, ולעתים קרובות היא צומחת לגובה רב בלי ענפים צדדיים: אך בהגיעה למיטב שנותיה נעשה הגזע מסוקס ומחוספס, וצצים עליו ענפים קצרים רבים. לפיכך היו הפעם קשיי הטיפוס מראית־עין יותר ממציאות. בלופתו את הגליל הענקי בזרועותיו וברגליו בחיבוק הדוק ככל האפשר, וכשהוא נאחז בידיו בבליטות אחדות ומניח את בהונותיו החשופים על אחרות, ולאחר שניצל בקושי פעם או פעמיים מנפילה, התפתל ג׳ופּיטר בסופו של דבר אל תוך המסעף הגדול הראשון ונראה כמי שסבור שבזאת למעשה הושלמה משימתו. לאמיתו של דבר, ההסתכנות אכן חלפה, אף שהמטפס ישב בגובה של כעשרים מטר מעל פני הקרקע.
    ״עכשיו לאן שאני יעלה, אדון ויל?״ שאל.
    ״תמשיך על הענף הכי גדול - האחד שבצד הזה״, אמר לֶגראן.

    הכושי ציית לו מיד, וככל הנראה ללא קושי: טיפס מעלה־מעלה, עד שאפילו שמץ מגופו השפוף כבר לא ביצבץ מבעד לעלווה הסמיכה שעטפה אותו. עד מהרה נשמע קולו הקורא במין צעקה:
    ״עד איפה שאני יגיע?״
    ״באיזה גובה אתה?״ שאל לֶגראן.
    ״גבוה כזה״, השיב הכושי, ״שרואה את השמיים דרך השפיץ של העץ״.
    ״תעזוב את השמיים, אבל שים לב למה שאני אומר. תסתכל למטה על הגזע ותספור את הענפים שמתחתיך בצד הזה. כמה ענפים עברת?״
    ״אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש - עברתי חמש ענפים גדולים, אדון, מהצד הזה״.
    ״אם כך, טפס עד לענף הבא״.
    כעבור דקות אחדות נשמע הקול שוב, מכריז על הגעה לענף השביעי.
    ״עכשיו, ג׳ופּ״, קרא לֶגראן נרגש בעליל, ״אני רוצה שתתקדם על הענף הזה החוצה כמה שתוכל. כשתראה משהו מוזר, ספר לי״.
    אם עוד נותר לי בְּדַל של ספק באשר לטירופו של ידידי המסכן, הוא כבר נמוג עכשיו לגמרי. לא היתה לי ברירה אלא להסיק שהוא הוכה בשיגעון, והתחלתי לדאוג ברצינות איך אביא אותו הביתה. בעודי חוכך בדעתי מהי הדרך הטובה ביותר, חזר ונשמע קולו של ג׳ופּיטר.
    ״נורא מפחד להמשיך עוד הרבה על הענף הזה - זה ענף מת כל הזמן״.
    ״אמרת שהענף מת, ג׳ופּיטר?״ קרא לֶגראן בקול רועד.
    ״כן, אדון, מת כמו ידית של דלת - גמר את החיים שלו - זיכרונו־לברכה״.
    ״מה בשם אלוהים אעשה עכשיו?״ שאל לֶגראן, כמדומה שרוי במצוקה גדולה.
    ״מה תעשה!״ אמרתי ושמחתי על ההזדמנות להשחיל מלה, ״פשוט מאוד, תלך הביתה ותיכנס למיטה. בוא! - תתנהג יפה. כבר מאוחר, וחוץ מזה, תזכור שהבטחת לי״.
    ״ג׳ופּיטר״, קרא ידידי והתעלם ממני לחלוטין, ״אתה שומע אותי?״
    ״כן, אדון ויל, שומע כל מלה״.
    ״אם ככה, תנסה לחתוך את העץ בסכין שלך, ואמור לי אם לדעתך הוא רקוב מאוד״.
    ״הוא רקוב, אדון, בטח״, ענה הכושי כעבור רגע, ״אבל לא כמו יכול להיות. אני יוכל לנסות ללכת קצת על הענף לבדי, זה נכון״.
    ״לבדך! - למה אתה מתכוון?״
    ״מה, אני מתכוון לג׳וק. זה ג׳וק נורא כבד. אולי אני יזרוק אותו קודם למטה, ואז הענף לא ישבר עם רק משקל של כושון אחד״.
    ״לך לעזאזל!״ קרא לֶגראן וניכר בו כי הוקל לו מאוד, ״מה אתה חושב לך שאתה אומר לי שטות כזאת? שיהיה לך ברור, אם תפיל את החיפושית הזאת - אני אשבור לך את כל העצמות. תסתכל, ג׳ופּיטר, אתה שומע?״
    ״כן, אדון, לא צריך לצעוק ככה על כושון מסכן״.
    ״טוב, אז תשמע עכשיו! - אם תתקדם על הענף הכי רחוק שתרגיש בטוח, ולא תפיל את החיפושית, אני אתן לך מטבע כסף של דולר ברגע שתרד למטה״.
    ״אני הולך, אדון ויל - כבר הולך״, ענה הכושי תיכף ומיד - ״כבר כמעט הגעתי לסוף שלו״.
    ״לסוף שלו!״ אמר עכשיו לֶגראן כמעט בצעקה, ״אתה אומר שאתה נמצא בקצה הענף הזה?״
    ״עוד מעט אני יגיע לקצה, אדון, - אוּ-וּ-וּ-וּ-וּ! אלוהים ירחם! מה יש פה על העץ?״
    ״כן־כן!״ קרא לֶגראן בצהלת שמחה, ״מה יש שם?״
    ״אה, זה סתם גולגולת - מישהו עזב את הראש שלו על העץ, והעורבים אכלו כל חַתְכַת בשר״.
    ״גולגולת, אתה אומר! - טוב מאוד! - איך היא מחוברת לענף? -מה מחזיק אותה?״
    ״בסדר, אדון; כבר אני בודק. בחיי, משהו נורא מוזר - יש לה מסמר גדול שמן בגולגולת, זה מה שמחזיק את הגולגולת לעץ״.
    ״טוב, ג׳ופּיטר, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך - אתה שומע?״
    ״כן, אדון״.
    ״אם ככה, שים לב! - תמצא את העין השמאלית של הגולגולת״.
    ״הְמ! הוּ! זה טוב! בכלל לא נשארה לה עין״.
    ״לכל הרוחות עם הטיפשות שלך! אתה יודע להבדיל בין יד ימין ליד שמאל?״
    ״כן, זה אני יודע - יודע מצוין - יד שמאל זאתי שאני חוטב עצים איתה״.
    ״בטח! אתה שמאלי; ועין שמאל שלך היא באותו צד כמו יד שמאל שלך. עכשיו, אני מניח, אתה יכול למצוא את העין השמאלית של הגולגולת, או את המקום שהעין השמאלית היתה בו. מצאת?״
    השתררה שתיקה ממושכת. לבסוף שאל הכושי:
    ״העין שמאל של הגולגולת היא גם כן באותו צד כמו היד שמאל של הגולגולת? - למה שלגולגולת אין בכלל שום חַתְכַת יד - לא חשוב! מצאתי את העין שמאל - הנה העין שמאל! מה לעשות איתה?״
    ״תשחיל פנימה את החיפושית, עד היכן שהחבל יגיע - אבל בזהירות, אל תשחרר את האחיזה שלך בחבל״.
    ״זהו, עשיתי את זה, אדון ויל; קלי־קלות להכניס את הג׳וק דרך החור - הנה תראה אותו שמה למטה!״
    במהלך השיחה הזאת לא ראינו שום איבר מגופו של ג׳ופּיטר; אבל החיפושית־פרעה שהניח לה להשתלשל מטה, נראתה עכשיו בקצה החבל ונצצה כמו כדור זהב ממורט לאור קרניה האחרונות של השמש השוקעת, שקצתן עוד האירו את הגבעה אשר עליה עמדנו. החיפושית היתה תלויה באוויר הרחק מכל ענף, ואילו היה ג׳ופּיטר מניח לה להישמט, היתה נופלת לרגלינו. לֶגראן מיהר לקחת את החרמש ופינה בעזרתו מעגל בקוטר שלושה או ארבעה מטרים, ממש מתחת לחרק. כשסיים את המלאכה ציווה על ג׳ופּיטר לשחרר את החבל ולרדת מן העץ.
    לאחר שתקע בקפדנות יתרה יתד באדמה, בדיוק בנקודת נפילתה של החיפושית, שלף ידידי מכיסו סרט־מדידה. קצה אחד שלו הצמיד אל גזע העץ, במקום הקרוב ביותר אל היתד, ואז גלל אותו עד שהגיע אל היתד, והמשיך לגלול אותו הלאה, בכיוון שכבר קבעו שתי הנקודות, זו של העץ וזו של היתד, למרחק חמישה־עשר מטר - ג׳ופּיטר פינה את שיחי האטד מן המסלול בעזרת החרמש. בנקודה שהושגה בדרך זו נתקעה יתד שנייה, וזו שימשה מרכז לְמעגל, כמטר ועשרים קוטרו, ששורטט סביבה באופן גס. עכשיו לקח לֶגראן אֵת אחד לעצמו, ונתן אֵת לג׳ופּיטר ואֵת לי, והפציר בנו להתחיל לחפור מהר ככל יכולתנו.
    להודות על האמת, מעולם לא התלהבתי במיוחד מבילוי זמן שכזה, וברגע המסוים ההוא הייתי מוותר על כך ברצון; שכן הלילה החל לרדת, והייתי מותש כהוגן מן המאמץ שכבר השקעתי עד כה; אבל לא ראיתי דרך להתחמק, וחששתי שמא בסירובי אפר את שלוות נפשו של ידידי. אכן, אילו יכולתי לסמוך על עזרתו של ג׳ופּיטר, הייתי מנסה בלי היסוס להביא את המשוגע הביתה בכוח; אלא שבהכירי היטב את אופיו של הכושי הזקן, ידעתי שבשום מקרה אין סיכוי שיעמוד לצדי במאבק אישי נגד אדוניו. לא היה לי ספק שהאדון הזה נדבק בכמה מן האמונות־התפלות הדרומיות הרבות לאינספור בדבר מטמון קבור באדמה, וכי הפנטזיה הזאת זכתה לאישור עם מציאת החיפושית־פרעה, ואולי עם התעקשותו של ג׳ופּיטר שהיא ״ג׳וק מזהב אמיתי״. נפש נוטה לשיגעון תיגרר אחרי רעיונות כאלה - במיוחד אם הם תואמים את הרעיונות ששכנו בלבה ממילא - ואז נזכרתי בנאומו של המסכן על החיפושית שהיא ״האות״ להונו. בסך־הכל נעצבתי והייתי מוטרד ונבוך, אך בסופו של דבר החלטתי כי אוציא מתוק מעז -אחפור כביכול בנפש חפצה, וכך, באמצעות מראה־עיניים, אשכנע מהר יותר את בעל החלומות כי חלומותיו שווא ידברו.
    לאחר שהדלקנו את העששיות הסתערנו על המלאכה בהתלהבות שהלמה מטרה הגיונית יותר; וכשהאור הזוהר נפל עלינו ועל כלינו, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה מרהיבה התמונה הקבוצתית שיצרנו, וכמה מוזרים ומעוררי־חשד היו מן־הסתם נראים מעשינו בעיני צופה לא־קרוא, אילו נקרה לסביבתנו.
    חפרנו במרץ שעתיים. המעטנו לדבר, ואת עיקר המבוכה עוררו בנו נביחותיו של הכלב, שגילה עניין עצום במעשינו. הוא התפרע כל־כך, שהתחלנו לחשוש שמא יזעיקו נביחותיו איזה עובר־אורח שמשוטט באזור; נכון יותר, החשש היה של לֶגראן - כשלעצמי דווקא הייתי מקבל בשמחה כל הפרעה שתאפשר לי להחזיר את הנפש התועה הביתה. בסופו של דבר השתיק ג׳ופּיטר את הרעש ביעילות רבה; הוא יצא מן הבור בהקרינו החלטיות נחושה, קשר את פיה של החיה באחת מכתפיותיו, וחזר למלאכתו בצחקוק קודר.
    בתום השעתיים הנזכרות הגענו לעומק של מטר־וחצי, ועדיין לא מצאנו סימן וזכר לאוצר. השתררה דממה כללית, ואני התחלתי לקוות שהפארסה נגמרה. אלא שלֶגראן, אף־על־פי שהיה מאוכזב בעליל, מחה את מצחו בפנים מהורהרות, וחזר לעבודתו. חפרנו את מלוא קוטרו של המעגל, ואז מתחנו מעט את גבולותיו, מעֵבר לַמטר־וחצי, וגם העמקנו עוד כחצי מטר. ובכל־זאת לא הופיע דבר. מחפש־הזהב, שריחמתי עליו בכל לבי, טיפס ויצא לבסוף מן הבור ואכזבה מרה חקוקה בכל תו ותו של פניו, ולבש לאטו ובאי־רצון את מעילו שהסיר מעליו עם תחילת המלאכה. כל אותה עת לא אמרתי מלה. ג׳ופּיטר, בעקבות אות מאדונו, החל לאסוף את הכלים. משנעשה הדבר, ומשהוסר המחסום מפי הכלב, פנינו הביתה בשתיקה עמוקה.
    אבל לא הספקנו לצעוד יותר מעשרה צעדים בכיוון הזה והנה ניגש לֶגראן אל ג׳ופּיטר בקללה קולנית ותפס אותו בצווארונו. הכושי הנדהם פער את עיניו ואת פיו לרווחה, שמט את האתים וצנח על ברכיו.
    ״חתיכת אפס!״ אמר לֶגראן בהתיזו את המלים מבין שיניו החשוקות - ״מנוול שחור בן־שטן! - דַבֵּר, אני אומר לך! - ענה לי ברגע זה, בלי לשקר! - איפה - איפה העין השמאלית שלך?״
    ״אוי אלוהים, אדון ויל! לא זאתי עין שמאל שלי על בטוח?״ שאג ג׳ופּיטר המבועת והניח את ידו על איבר הראייה הימני שלו והמשיך להחזיקה שם בעקשנות נואשת, כמתיירא שמא עומד אדוניו לעקור את עינו.
    ״ככה חשבתי! - ידעתי! - הידד!״ צעק לֶגראן, הרפה מן הכושי והחל לפזז ולכרכר, לתדהמת משרתו אשר קם על רגליו והסיט את מבטו באלם מאדוניו אלי וממני אל אדוניו.
    ״בואו! אנחנו צריכים לחזור״, אמר האדון, ״העסק עוד לא נגמר״, וחזר והוביל אותנו אל עץ המגנוליה.
    ״ג׳ופּיטר״, אמר כשהגענו אל רגלי העץ, ״בוא הנה! הגולגולת היתה ממוסמרת אל הענף עם הפנים החוצה, או עם הפנים אל הענף?״
    ״הפנים היו בחוץ, אדון, ככה שהעורבים יוכלו לעוף לעיניים בקלות בלי שום בעיות״.
    ״אם ככה, דרך איזו עין נתת לחיפושית ליפול, דרך זו או דרך זו?״ ולֶגראן נגע בכל אחת מעיניו של ג׳ופּיטר.
    ״דרך הזאתי, אדון - עין שמאל - בדיוק כמו שאמרת לי״, והכושי הצביע על עינו הימנית.
    ״הבנתי - אנחנו צריכים לנסות שוב״.
    ידידי - שעכשיו ראיתי, או דימיתי לראות, סימנים כלשהם לְשיטה בשיגעונו - העביר את היתד שציינה את מקום נפילתה של החיפושית אל נקודה מרוחקת כדי שמונה סנטימטרים מערבה ממקומה הקודם. לאחר שמתח את סרט־המדידה, כמו קודם, מן הנקודה הקרובה ביותר אל היתד בגזע העץ, והמשיך למתוח אותו בקו ישר למרחק חמישה־עשר מטר, נמצאה נקודה מרוחקת מטרים אחדים מזו שסביבה חפרנו.
    במקום החדש שורטט מעגל, מעט גדול מן הקודם, ושוב התחלנו לחפור באתים. הייתי עייף להחריד, אלא שמשום־מה, מבלי להבין בדיוק מה חולל את השינוי במחשבות, כבר לא חשתי סלידה גדולה מן המלאכה שהוטלה עלי; נתקפתי סקרנות חסרת־פשר, אפילו התלהבות. אולי היה משהו שהרשים אותי בתוך כל התנהגותו החריגה של לֶגראן - איזו אווירה של מחשבה־תחילה, של התכוונות. חפרתי בחשק, ומפעם לפעם תפסתי את עצמי מחפש ממש, כביכול מתוך ציפייה למצוא את המטמון הדמיוני, את החלום שבילע את דעתו של רעי האומלל. לאחר שעבדנו כשעה־וחצי, בעוד המחשבות השיגיוניות הללו מנקרות במוחי במשנה תוקף, הופרענו שוב ביללותיו הרמות של הכלב. בפעם הקודמת ניכר בעליל שעצבנותו נובעת משובבות או מגחמה, אבל עכשיו היא לבשה נימה רצינית ומרה. על ניסיונותיו של ג׳ופּיטר לחזור ולחסום את פיו הוא הגיב בהתנגדות נזעמת, וקפץ אל הבור ושיסע את הרקבובית בציפורניו. כעבור שניות אחדות הוא חשף גל של עצמות אדם - שני שלדים שלמים מעורבים בכמה כפתורי מתכת ובמה שנראה כאבק של אריג צמר. שתיים־שלוש חבטות אֵת חשפו להב של סכין ספרדית גדולה, וכשהמשכנו לחפור נגלו לעינינו שלוש־ארבע מטבעות של זהב וכסף.
    למראה המטבעות הללו נמלא ג׳ופיטר עליצות שלוחת רסן, אבל פניו של אדונו לבשו ארשת של אכזבה קשה. עם זאת, דירבן אותנו להמשיך במאמצינו, ועוד בטרם גמר לדבר מעדתי ונפלתי קדימה, כי חוד המגף שלי נתפס בטבעת ברזל גדולה, שהיתה קבורה למחצה באדמה התחוחה.
    עכשיו עבדנו במלוא המרץ, ומעולם לא עברו עלי עשר דקות של התרגשות עזה מזו. במהלך הדקות הללו חשפנו כמעט לחלוטין תיבת עץ מלבנית, אשר מאחר שנשתמרה במצב מצוין, והיתה קָשָׁה להפליא, היה ברור שעברה תהליך איטום כלשהו - אולי בדו־כלוריד של כספית. אורכה היה כמטר, רוחבה כתשעים סנטימטר, ועומקה כשבעים־וחמישה. היא היתה מחושקת היטב ברצועות של ברזל מחושל, מקובעות במסמרות, שכיסו אותה במעֵין שׂבכה. בכל צד שלה, קרוב לקצה, היו שלוש טבעות ברזל - שש בסך־הכל - שנועדו לאפשר לשישה אנשים להחזיק בה בבטחה. שלושתנו, במאמץ משותף, הצלחנו רק לטלטל קלות את הארגז במצעו. מיד ראינו שלא נצליח להוציא משקל עצום כזה. למרבה המזל היה המכסה אחוז רק בשני בריחים זזים. משכנו אותם החוצה - מרעידים ומתנשפים מרוב חרדה. בן־רגע נגלה לנו אוצר מנצנץ, יקר עד אין שיעור. כשנפלו קרני הפנסים לתוך הבור נָגַהּ מעלה, מתוך האנדרלמוסיה של הזהב ושל האבנים הטובות, זוהר שהיכה אותנו בסנוורים.
    לא אתיימר לתאר את הרגשות שליוו את הסתכלותי. קודם־כל, כמובן תדהמה. לֶגראן נראה מותש מן המתח ואמר רק מלים מעטות. פניו של ג׳ופּיטר לבשו למשך כמה דקות חיוורון מוות, ככל שהדבר אפשרי מטבע הדברים בפרצופו של כושי. הוא נראה כהלום רעם. עד מהרה צנח על ברכיו בתוך הבור, קבר את זרועותיו החשופות בתוך הזהב עד למרפקים, והשהה אותן שם כמשתכשך להנאתו באמבט. לבסוף נאנח עמוקות וקרא כמדקלם מונולוג:
    ״והכל זה מהג׳וק־זהב! הג׳וק־זהב היפה! הג׳וק־זהב הקטן המסכן, שהתנהגתי אליו בכזאתי גסות! אתה לא מתבייש מעצמך, כושון? - תענה לי, אתה לא מתבייש?״
    לבסוף לא נותר לי אלא להאיץ הן באדון הן במשרתו שנוציא את האוצר מן הבור ללא דיחוי. נעשה מאוחר, והיה עלינו להתאמץ ולהספיק להביא הכל הביתה בטרם יאיר היום. היה קשה להחליט מה צריך לעשות וביזבזנו זמן רב בדיונים - הרעיונות שהעלינו היו מבולבלים כל־כך. לבסוף רוקַנו שני־שלישים מתכולת התיבה, להקל ממשקלה, ואז עלה בידנו, במאמץ ניכר, להרימה מן הבור. את הפריטים שהוצאנו ממנה הנחנו בין שיחי האטד, והכלב הופקד על שמירתם וקיבל פקודה מפורשת מג׳ופּיטר לא למוש ממקומו ולא לפתוח את פיו עד שובנו. אז מיהרנו הביתה עם התיבה; הגענו אל הבקתה בשלום, אבל בעמל רב, באחת לפנות־בוקר. רצוצים כפי שהיינו, לא יכולנו להמשיך מיד, הדבר היה למעלה מכוחו של בן־אנוש. נחנו עד שתיים ואכלנו ארוחת־ערב; ומיד אחר־כך יצאנו אל ההרים, מצוידים בשלושה שקים עבים, שהתמזל לנו למצוא בבית. קצת לפני ארבע הגענו אל הבור, חילקנו את מה שנותר מן השלל לשלושה חלקים שווים ככל האפשר, השארנו אחרינו את הבורות פעורים כפי שהיו, ויצאנו שוב בדרכנו אל הבקתה. שם פרקנו מעלינו שנית את מטעני הזהב, בדיוק כשפסי השחר הראשונים האירו קלושות מעל לצמרות העצים במזרח.
    היינו שבורים והרוסים; אבל ההתרגשות העזה מנעה מאיתנו מנוחה. אחרי שינה טרופה בת שלוש או ארבע שעות קמנו, כאילו נדברנו מראש, לבחון את האוצר שלנו.
    התיבה היתה מלאה עד גדותיה, ובילינו את כל היום, ואת מרביתו של הלילה הבא, בבחינת תכולתה. לא היו בה שום סדר או ארגון. הכל היה זרוק בערבוביה. לאחר שמייַנו הכל בקפדנות, גילינו שהאוצר גדול אף יותר משהערכנו מלכתחילה. במטבעות היו שם יותר מארבע־מאות וחמישים אלף דולר - הערכנו את שווי המטבעות, בדייקנות ככל שיכולנו, לפי טבלאות התקופה. לא היה שם אפילו חלקיק של כסף. הכל היה זהב עתיק־יומין במגוון עצום - מטבעות צרפתיות, ספרדיות וגרמניות, כמה גיני אנגליות, וכמה מטבעות שכמותן לא ראינו מעולם. אי־אלו מטבעות גדולות וכבדות מאוד היו שחוקות כל־כך, שלא הצלחנו לפענח את מה שחקוק עליהן. לא היה כסף אמריקני.
    את שווי אבני־החן התקשינו להעריך. היו יהלומים - מהם גדולים ומשובחים עד מאוד - מאה־ועשרה בסך־הכל, ואף לא אחד מהם קטן; שמונה־עשרה אבני אודם זוהרות להפליא; שלוש־מאות ועשרה אזמרגדים, יפים כולם; ועשרים־ואחד ספירים עם לֶשֶׁם. כל האבנים הללו נעקרו ממשבצותיהן והושלכו כלאחר־יד אל התיבה. המשבצות עצמן, שבררנו אותן מבין שאר הזהב, נראו כמרודדות בפטישים, כמו מתוך כוונה למנוע זיהוי. מלבד כל אלה היתה כמות עצומה של קישוטים מזהב טהור. קרוב למאתיים טבעות ועגילים מָסיביים, שרשראות עשירות - שלושים במספר, אם אינני טועה; שמונים־ושלושה צלבים גדולים כבדים; חמש מחתות־קטורת בעלות ערך רב; קערת פּוּנְש אדירת־ממדים מזהב, מעוטרת בריקועים עתירים של עלי גפן ודמויות בכחנליות; שני ניצבי חרבות עם תבליטים נפלאים, ופריטים רבים קטנים יותר, שאיני יכול לזכור. משקל חפצי־הערך האלה עלה על מאה־וחמישים קילוגרם, וזאת מבלי לכלול מאה תשעים־ושבעה שעוני זהב מעולים, ששווי שלושה מהם היה חמש־מאות דולר האחד, לא פחות מכך. רבים מהם היו עתיקים מאוד, ובתור מורי־שעות היו חסרי־ערך לחלוטין, שכן מנגנוניהם היו חלודים במידה זו או אחרת - אבל כולם היו משובצים אבנים טובות ונתונים בנרתיקים יקרים מאוד. באותו ערב הערכנו ששווי תכולתה של התיבה הוא כמיליון־וחצי דולר; אבל כעבור זמן, כשמכרנו את התכשיטים ואת אבני־החן (כמה שמרנו לשימושנו האישי), התברר לנו שהמעטנו מאוד בערך האוצר.
    כשגמרנו לבסוף את הבדיקה, וכשהתפוגגה במידת־מה ההתרגשות העזה, ראה לֶגראן שאני קצר־רוח ואכול סקרנות לשמוע את פתרון החידה המדהימה הזאת, והוא פתח איפוא בתיאור מפורט של כל הנסיבות הכרוכות בפתרון הזה.
    ״ודאי לא שכחת״, אמר, ״את הערב ההוא שבו נתתי לך את המתווה הגולמי של חיפושית־הפרעה. ואתה זוכר גם שהתעצבנתי עליך כי התעקשת שהרישום שלי דומה לגולגולת של מת. כשטענת כך בפעם הראשונה, חשבתי שאתה מתלוצץ: אבל אחר־כך נזכרתי בנקודות המוזרות שעל הגב של החרק, וביני לבין עצמי הודיתי שההערה שלך לא חסרת־בסיס לחלוטין. עם זאת, הלגלוג שלך על כישורי הגראפיים הרגיז אותי, כי אני נחשב לאמן טוב - ולפיכך, כשנתת לי את פיסת הקלף, עמדתי למעוך אותה ולהשליך אותה בכעס אל האש״.
    ״פיסת הנייר, אתה מתכוון״, אמרתי.
    ״לא; היא בהחלט נראתה כמו נייר, ובהתחלה אכן חשבתי שהיא נייר, אבל כשהתחלתי לרשום עליה, גיליתי מיד שזו פיסת קלף דקה מאוד. אותה זוכר בוודאי שהיא היתה מלוכלכת מאוד. ואז, בעוד אני מועך אותה, נפל המבט שלי על המתווה שזה עתה התבוננת בו, ואתה יכול לתאר לך כמה השתוממתי כשראיתי באמת ציור של גולגולת מת בדיוק במקום שלדעתי רשמתי בו את החיפושית. לרגע הייתי נדהם מכדי שאוכל לדייק. ידעתי שהרישום שלי היה שונה מאוד בפרטיו מזה שבידי - אף־על־פי שהיה דמיון מסוים במִתאר הכללי. מיהרתי לקחת נר, התיישבתי בקצה השני של החדר ובחנתי את הקלף יותר בדקדקנות. כשהפכתי אותו, ראיתי בצד האחר את השרטוט שלי, בדיוק כפי שציירתי אותו. תגובתי הראשונה היתה אך ורק הפתעה - לנוכח הדמיון הראוי־לציון בין שני המִתארים - לנוכח צירוף־המקרים הייחודי, שבו בלי ידיעתי, ממש מתחת לחיפושית־פרעה שרשמתי, נמצאת, בצד האחר, גולגולת דומה כל־כך לרישום שלי, לא רק במִתאר הכללי, אלא גם בגודל. אני יכול לומר שהייחודיות של צירוף־המקרים הזה הממה אותי לזמן־מה. זו ההשפעה הרגילה של צירופי־מקרים כאלה. השכל מתאמץ למצוא קשר - שרשרת של סיבות ומסוּבבים - וכשאינו מצליח, הוא נתקף מין שיתוק זמני. אבל כשהתאוששתי מטמטום־החושים הזה, הפציעה בי אט־אט הכרה שהדהימה אותי אפילו יותר מצירוף־המקרים. נזכרתי באופן חד וברור כי לא היה רישום קוֹדֵם על הקלף בזמן ששירטטתי את החרפושית. הייתי בטוח בכך, מפני שנזכרתי איך הפכתי אותו מצד אל צד לחפש את הצד היותר נקי. אילו היתה שם הגולגולת, הייתי בלי ספק מבחין בה. זאת היתה תעלומה שהרגשתי שאין לה פתרון; אבל כבר אז, ברגעים הראשונים ההם, כאילו התחיל לנצנץ עמוק בנבכי מוחי מושג קלוש, דומה לגחלילית, בדבר אותה אמת שההרפתקה של הלילה הקודם הפגינה אותה בדרך מרהיבה כל־כך. קמתי ממקומי מיד, טמנתי את הקלף במקום בטוח, ודחיתי כל מחשבה נוספת לזמן שאהיה לבדי.
    ״אחרי שהלכת, וכשג׳ופּיטר נרדם וישן שינה עמוקה, התחלתי לחקור את העניין באופן יותר שיטתי. ראשית, חשבתי על הדרך שבה הגיע לידי הקלף. את החרפושית מצאנו על חוף היבשת, בערך קילומטר־וחצי מזרחה מהאי, ובמרחק קצר מעל לקו־הגאות. כשתפסתי אותה ביד, היא עקצה אותי חזק, ואני שמטתי אותה. ג׳ופּיטר, בזהירות האופיינית לו - לפני שניסה לתפוס את החרק שהתעופף בכיוונו, הביט סביבו למצוא עלה, או משהו דומה, שבעזרתו יוכל לאחוז בו. זה היה הרגע שבו לכדו עיניו, וגם עיני שלי, את פיסת הקלף, שאז סברתי שהיא נייר פשוט. היא היתה קבורה למחצה בחול, ואחת מפינותיה ביצבצה החוצה. ליד המקום שבו מצאנו אותה ראיתי שרידים של שלד סירה, כנראה סירת הצלה ארוכה של אונייה. הם נראו כאילו הם נמצאים שם זמן רב, כי היה קשה לזהות אותם כקורות־עץ של סירה.
    ״ג׳ופּיטר הרים את נייר־הקלף, עטף בו את החיפושית, ומסר אותה לידי. מיד אחר־כך פנינו ללכת הביתה, ובדרך פגשנו את סגן ג׳. הראיתי לו את החרק, והוא הפציר בי לתת לו לקחת אותו למצודה. כשהסכמתי, הוא תחב אותו מיד לכיס המותנייה שלו, בלי הקלף שעטף אותו, שאני המשכתי להחזיק אותו ביד במהלך הבדיקה שלו. אולי הוא חשש שאתחרט, וחשב שעדיף למהר ולהבטיח שהמציאה תישאר אצלו - אתה יודע כמה הוא נלהב מכל דבר שקשור לחקר הטבע. בו־בזמן, מבלי משים, תחבתי אני מן־הסתם את הקלף לכיס שלי.
    ״אתה בוודאי זוכר שכאשר ניגשתי לשולחן כדי לצייר רישום של החיפושית, לא מצאתי נייר במקום הרגיל. חיפשתי במגירה, וגם שם לא מצאתי. חיטטתי בכיסים בתקווה למצוא מכתב ישן, ואז נתקלה היד שלי בקלף. אני מתאר בפרטים את האופן המדויק שבו הגיע לידי הקלף, שכן הנסיבות עשו עלי רושם עז.
    ״בלי ספק תחשוב שאני בעל פנטזיות - אבל כבר אז ביססתי מין קשר. חיברתי שתי חוליות מתוך שרשרת אדירה. היתה סירה על החוף, ולא רחוק מהסירה היה קלף - לא נייר - שהיתה מצוירת עליו גולגולת. בוודאי תשאל ׳היכן הקשר?׳ על כך אשיב לך שהגולגולת, הראש של המת, היא סמל מוכר וידוע של שודדי־הים. דגל גולגולת־המת מונף בכל פעם שהם יוצאים לקרב.
    ״אמרתי שהפיסה היתה קלף, לא נייר. הקלף עמיד, כמעט בלתי־מתכלה. רק לעתים רחוקות כותבים עליו עניינים טפלים, כי למטרות יומיומיות של רישום או כתיבה הוא מתאים הרבה פחות מנייר. המחשבה הזאת רמזה על איזושהי משמעות - איזושהי רלוונטיות - של גולגולת־המת. לא נעלמה מעיני גם הצורה של הקלף. אף־על־פי שאחת הפינות שלו הושחתה בגלל איזה מקרה, היה ברור שהצורה המקורית שלו היתה מלבנית. כלומר, זה היה באמת דף שבוחרים בו כדי לכתוב מִזכָּר - כדי לתעד משהו שצריך לזכור ולשמור לאורך ימים״.
    ״אבל״, קטעתי אותו, ״אתה אומר שהגולגולת לא היתה על הקלף כשרשמת את החיפושית. אם כך, איך אתה מוצא איזה קשר בין הסירה לגולגולת - הלוא אתה־עצמך מודה ששרטוט הגולגולת היה חייב להיעשות (אלוהים יודע איך, או בידי מי) מתישהו לאחר שרשמת את החיפושית־פרעה?״
    ״אה, כאן בדיוק כל התעלומה; אף־על־פי שאת הסוד, בנקודה זו, פתרתי בקלות יחסית. ניגשתי לעניין בצעד בטוח, ויכולתי להרשות לעצמי רק תוצאה אחת. טענתי, למשל, כך: כשרשמתי את החיפושית־פרעה לא היתה גולגולת על הקלף. כשהשלמתי את הרישום נתתי אותו לך, ולא גרעתי ממך עין עד שהחזרת לי אותו. אתה, אם כן, לא שירטטת את הגולגולת, ולא היה מישהו אחר שהיה יכול לשרטט אותה. מסקנה - היא לא מעשה־ידי אדם. ולמרות זאת, היא כן מעשה־ידי אדם.
    ״בשלב הזה של מחשבותי השתדלתי להיזכר, ואכן נזכרתי בבהירות רבה בכל פרט שקרה בזמן הרלוונטי. מזג־האוויר היה קריר (מקרה נדיר ומבורך!), והאח בערה. היה לי חם לאחר מאמץ ההליכה, וישבתי ליד השולחן. אתה, לעומת זאת, גררת כיסא והתיישבת קרוב לאש. בדיוק כשנתתי לך את הקלף, בעוד אתה בוחן אותו, נכנס ווּלף, הכלב, וקפץ על כתפיך. ליטפת אותו בידך השמאלית והרחקת אותו ממך, וליד הימנית שלך, זו שאחזה בקלף, נתת להישמט ברפיון בין ברכיך, קרוב מאוד לאש. לרגע חשבתי שהלהבה נאחזת בקלף ועמדתי להזהיר אותך, אבל לפני שהספקתי להוציא מלה, קירבת אותו אליך והמשכת לבחון אותו. כששקלתי את כל הפרטים האלה, לא היה לי שמץ של ספק שהחום הוא שחשף את הגולגולת המשורטטת על הקלף. ידוע לך היטב שקיימים, ומקדמת דְנָה, תכשירים כימיים שבאמצעותם אפשר לכתוב על נייר או על קלף כך שהסימנים יתגלו לעין רק לאחר שייחשפו לפעילות האש. לפעמים משתמשים באבקת צָפיר, מאוכלת במי־מֶלֶך ומדוללת בארבע מנות מים; אז מתקבל גוון ירוק. רֶגוּלוּס קוֹבַּלט, מומס בכוהל־מְלַחַת, מפיק אדום. הצבעים האלה נעלמים זמן קצר או ארוך לאחר שהמצע מתקרר, אך מתגלים מחדש לאחר חימום.
    ״עכשיו בחנתי את גולגולת־המת בתשומת־לב. הקצוות החיצוניים שלה - קצות הרישום שקרובים לשולי הקלף - היו ברורים הרבה יותר מן האחרים. אין ספק שפעילות החום לא היתה מושלמת או לא היתה שווה בכל מקום. מיד הבערתי אש, וקירבתי כל חלק של הקלף לחום הלוהט. תחילה היתה התוצאה רק חיזוק של קווי הגולגולת הקלושים, אבל בהמשך הניסוי התגלתה בפינה הנגדית, בקו אלכסוני מרישום הגולגולת, צורה שתחילה חשבתי שהיא תיש. בדיקה מדוקדקת יותר הבהירה לי שמדובר בגדי״.
    ״חה! חה!״ אמרתי, ״נכון שאין לי שום זכות לצחוק עליך -מיליון־וחצי דולר הם עניין רציני מכדי להתלוצץ עליו - אבל אתה לא עומד לצרף חוליה שלישית לשרשרת שלך - לא תמצא שום קשר מיוחד בין שודדי־הים שלך לתיש - לשודדי־ים, אתה יודע, אין שום דבר עם תיישים; תיישים הם עניינם של איכרים״.
    ״אבל הרגע אמרתי לך שהדמות היא לא תיש״.
    ״טוב, אז גדי - היינו־הך פחות או יותר״.
    ״פחות או יותר, אבל לא לגמרי״, אמר לֶגראן. ״ודאי שמעת על אחד בשם רב־החובל קִיד.* תיכף ומיד הסתכלתי על הציור של בעל־החיים כמין חתימה הירוגליפית או מין משחק־מלים. אני אומר חתימה, כי המיקום על הקלף רמז שזה כך. גולגולת־המת, בפינה הנגדית האלכסונית, רמזה באופן דומה על חותמת או חוֹתָם. אבל רגזתי מאוד שחסר כל השאר - חסר עיקר המסמך שדימיתי - חסר הטקסט לקונטקסט שלי״.
    [* אגדת המטמון הנעלם של רב־החובל קיד נפוצה במאה ה־17. kid הוא גדי באנגלית, שווה־צליל של השם Kidd.]
    ״אני משער שציפית למצוא מכתב בין החוֹתָם לחתימה״.
    ״משהו כזה. העובדה היא שהתמלאתי תחושה מוקדמת בלתי־נשלטת, שמזל טוב מאין כמוהו מחכה לי מעבר לפינה. אני לא יודע למה. אולי, בסופו של דבר, זאת היתה משאלת־לב ולאו־דווקא אמונה ממשית. אך האם אתה יודע שלמלים הטיפשיות של ג׳ופּיטר, שהחיפושית כולה זהב, היתה השפעה גדולה על הדמיון שלי? ואז באה סדרת המקרים וצירופי־המקרים - אלו היו יוצאי־דוּפֶּן כל-כך. שמת לב לעובדה המקרית שהאירועים האלה התרחשו ביום היחיד של השנה שהיה קריר דיו להצדיק הבערת אש באח, ושבלי האש הזאת, ובלי ההפרעה של הכלב ברגע המסוים שבו הוא הופיע, לעולם לא הייתי מבחין בגולגולת־המת, ולעולם לא הייתי נעשה בעליו של האוצר?״
    ״המשך־נא - כולי מתח״.
    ״ובכן, שמעת כמובן את הסיפורים הרבים העוברים מפה לאוזן - את אלפי השמועות המעורפלות שמתהלכות בנוגע לאוצר שטמנו קיד וחבר־מרעיו אי־שם בחוף האוקיינוס האטלנטי. לשמועות האלה מן־הסתם היה איזה בסיס מציאותי. והעובדה שהן המשיכו להתקיים ברציפות שנים רבות כל־כך יכלה לנבוע, נראָה לי, רק מכך שהמטמון עדיין קבור באדמה. אילו קיד היה מטמין את שלל הביזה שלו רק לזמן־מה, ואחר־כך היה מחזיר אותו לרשותו, לא היו השמועות מחזיקות מעמד עד ימינו בלי שום שינוי, כפי שאכן קרה. שים לב שכל הסיפורים מדברים על מחפשי ממון, לא על מוצאי ממון. אילו היה שודד־הים מחזיר לעצמו את הממון שלו, השמועות היו גוועות. אני חושב שאיזה מקרה־ביש - נניח אובדן המִזכָּר שמצביע על המיקום של המטמון - שלל ממנו את היכולת להחזיר אותו לעצמו, ושהמקרה הזה נודע לאנשיו, שלולא כן אולי לא היינו שומעים אפילו על עצם קיומו של האוצר שנטמן. אלה ניסו למצוא אותו - ניסיונות שווא, כי לא היה להם כיוון מוגדר - והניסיונות הללו הולידו את הסיפורים, שאחר־כך נפוצו בכל מקום. האם שמעת פעם על מטמון בעל ערך שהתגלה על החוף?״
    ״מעולם לא״.
    ״אבל ידוע לכל שקיד צבר אוצרות עצומים. קיבלתי איפוא כמובן־מאליו שהם עדיין טמונים באדמה; הרי לא תתפלא אם אומר לך שחשתי תקווה, קרובה מאוד לביטחון, שהקלף שנמצא בדרך מוזרה כל־כך קשור למסמך אבוד שרומז על מקום ההטמנה״.
    ״אבל איך התקדמת?״
    ״קירבתי שוב את הקלף אל האש, לאחר שהגברתי את החום, אבל שום דבר לא הופיע. חשבתי שייתכן ששכבת לכלוך היא שאחראית לכישלון, לפיכך שטפתי את הקלף בזהירות במים פושרים שיצקתי עליו, ואחר־כך הנחתי אותו במחבת פח, עם הגולגולת כלפי מטה, ואת המחבת העמדתי על מחתת גחלים. כעבור כמה דקות, כשהמחבת התחממה היטב, הוצאתי את הדף, ולאושרי הרב גיליתי שהוא מנוקד, בכמה מקומות, במה שנראה כמו מספרים מסודרים בשורות. שמתי אותו שוב במחבת והשארתי אותו דקה נוספת. כשהוצאתי אותו, הוא נראה כולו בדיוק כפי שהוא נראה עכשיו״.
    כאן חזר לֶגראן והגיש לי את הקלף המחומם־מחדש כדי שאבחן אותו. בין גולגולת־המת לבין התיש היו משורבטים כלאחר־יד, בצבע אדום, המספרים והסימנים הבאים:

    "53‡‡†305))6*;4826)4‡.)4‡);806*;48†8¶60))85;1‡(;:‡*8†83(88)5*†;46(;88*96*?;8)*‡(;485);5*†2:*‡(;4956*2(5*-4)8¶8*;4069285);)6†8)4‡‡;1(‡9;48081;8:8‡1;48†85;4)485†528806*81(‡9;48;(88;4(‡?34;48)4‡;161;:188;‡?;"

    ״אבל״, אמרתי והחזרתי לו את פיסת הקלף, ״אני עדיין נמצא באפלה כמו קודם. גם אם היה מחכה לי כל זהב אופיר עם פתרון התעלומה הזאת, אני בטוח שלא הייתי יכול לזכות בו״.
    ״ובכל־זאת״, אמר לֶגראן, ״הפתרון בהחלט אינו כה קשה כפי שנדמה לאחר הצצה ראשונה חפוזה במספרים ובסימנים. לא קשה לנחש שהמספרים והסימנים האלה הם כתב־סתר, כלומר, מוצפנת בהם משמעות. אבל מכל מה שידוע על קיד לא יכולתי להניח שהיה מסוגל לבנות כתב־סתר סתום במיוחד. מיד החלטתי שהכתב הוא מן הפשוטים - ובכל־זאת, כזה שייראה לשכל הגס של המלח בלתי ניתן לחלוטין לפענוח בלי המפתח״.
    ״ובאמת פיענחת אותו?״
    ״בקלות; כבר פתרתי אחרים, קשים פי אלף ממנו. הנסיבות, ונטייה נפשית מסוימת, הובילו אותי להתעניין בחידות כאלה, וספק גדול אם כושר־ההמצאה האנושי מסוגל לבנות חידה מסוג שכושר־ההמצאה האנושי לא מסוגל לפענח אם ישקוד על פתרונה. למעשה, לאחר שמצאתי מספרים וסימנים קשורים וקריאים, בקושי נתתי את דעתי לקושי שבגילוי משמעותם.
    ״במקרה שלפנינו - למעשה בכל מקרה של כתב־סתר - השאלה הראשונה נוגעת לשפה הרלוונטית: שכן עקרונות הפתרון, במיוחד כשמדובר בצפנים פשוטים יותר, תלויים ברוחה הייחודית של הלשון הספציפית. ככלל, אין ברירה אלא לנסות (לפי סדר הסבירות) את כל הלשונות שמכיר מי שמנסה לפתור, עד שתימצא הנכונה. אבל כאן, בכתב־הסתר שלפנינו, מסלקת את כל הקשיים החתימה. המשחק במלה ״קיד״ ייחודי לשפה האנגלית. אלמלא השיקול הזה הייתי פותח בספרדית ובצרפתית, כי אלה הלשונות שהכי טבעי שיכתוב בהן סוד כזה שודד־ים מאמריקה הספרדית. אבל הפעם הנחתי שכתב־הסתר אנגלי.
    ״אתה רואה שאין רווחים בין המלים. אילו היו רווחים היתה המלאכה קלה יחסית. הייתי פותח בהשוואה ובניתוח של המלים הקצרות יותר, ואם היתה מופיעה מלה בת אות אחת, כפי שסביר מאוד (לגבי מקרים של a או I, למשל), הייתי רואה את הפתרון כמונח בכיס. אבל מאחר שאין כאן רווחים, היה הצעד הראשון שלי לבדוק איזה תווים מופיעים בתכיפות, ולעומתם איזה מופיעים הכי פחות. בניתי טבלה כזאת:

    מהתו 8 יש 33.
    מהתו ; יש 26.
    מהתו 4 יש 19.
    מהתו (‡ יש 16.
    מהתו * יש 13.
    מהתו 5 יש 12.
    מהתו 6 יש 11.
    מהתו † יש 8.
    מהתו 0 יש 6.
    מהתו 92 יש 5.
    מהתו 3: יש 4.
    מהתו ? יש 3.
    מהתו ¶ יש 2.
    מהתו - יש 1.

    ״באנגלית, כידוע, האות הרווחת ביותר היא e. אחריה, בסדר יורד (משמאל לימין):a o i d h n r s t u y c f g l m w b k p q x z - אלא ש־e מופיעה בתכיפות רבה כל־כך, עד שרק לעתים רחוקות תמצא משפט, ארוך או קצר, שהאות הזו לא גוברת בו על כל האחרות.
    ״כאן, אם כן, יש לנו, כבר בהתחלה, בסיס למשהו שהוא יותר מסתם ניחוש. השימוש הכללי שאפשר לעשות בטבלה ברור - אבל בצופן המסוים הזה נזדקק לעזרתה באופן חלקי בלבד. מאחר ש־8 היא הספרה הרווחת ביותר בקלף, נצא מן ההנחה שהיא האות e באלף־בית הטבעי. כדי לאמת את ההנחה הזאת, הבה נבדוק אם ה־8 נראית לעתים קרובות בזוגות - כי e מוכפלת באנגלית לעתים תכופות מאוד - למשל, במלים כמו meet, fleet, speed, seen, been, agree וכולי. במקרה שלפנינו היא מוכפלת לא פחות מחמש פעמים, אף־על־פי שכתב־הסתר קצר.
    ״נניח, אם כן, שה־8 היא e. ועכשיו, מכל המלים שבאנגלית, the היא הנפוצה ביותר; נבדוק איפוא אם אין חזרות של רצף זהה בן שלושה סימנים, שהאחרון שבהם הוא 8. אם נמצא חזרות כאלה, סביר מאוד שהן מייצגות את המלה the. מסתבר שיש לא פחות משבעה רצפים כאלה, שסימניהם 48; - לפיכך אנו יכולים להניח שהנקודה־ופסיק מייצגים t, ה־4 מייצגת h, וה־8 מייצגת e - אישור נוסף למה שכבר ידענו. עשינו צעד גדול קדימה.
    ״אבל לאחר שביססנו מלה אחת, אנחנו מסוגלים לבסס עניין חשוב מאין כמוהו; זאת־אומרת, כמה התחלות וסיומים של מלים אחרות. הבה נפנה, למשל, אל המקרה הלפני־אחרון שמופיע בו הצירוף 48; -לא רחוק מסוף כתב־הסתר. ידוע לנו שהנקודה־ופסיק שבאים מיד אחריו הם התחלת מלה, ומששת הסימנים שאחרי ה־the הזה, אנו מכירים לא פחות מחמישה. הבה נרשום, במקום הסימנים האלה את האותיות שידוע לנו שהם מייצגים, ונשאיר רווח לַלא־ידוע:

    t eeth

    ״ועכשיו אנחנו יכולים להיפטר מיד מן ה-th, כי הן לא חלק מהמלה שמתחילה בַּ-t הראשונה, שכן לאחר שניסינו להתאים לָרֶווח כל אחת מאותיות האלף־בית, גילינו שאין אפשרות ליצור מלה שה-th האלה יכולות להיות חלק ממנה. ככה הצטמצמנו ל:

    t ee

    וכאשר נעבור שוב על כל האלף־בית, אם צריך, נגיע אל המלה tree, שהיא היחידה שאפשרית כאן. כך הרווחנו אות נוספת, r, שמיוצגת על־ידי ) ובידנו המלים the tree סמוכות זו לזו.
    ״אם נלך מעט הלאה, מרחק קצר, נמצא שוב את הצירוף 48; - נוסיף אותו איפוא כסיום למה שנמצא ממש לפניו, ועכשיו יש לנו מערך כזה:

    the tree ;4(‡?34 the

    ואם נמיר את הסימנים באותיות הטבעיות, אלו שידוע לנו מה הן, נקבל:

    the tree thr‡?3h the

    ״ועכשיו, אם נשאיר חללים במקום הסימנים הבלתי־ידועים, או, טוב יותר, נמיר אותם בנקודות, נקבל:

    the tree thr...h the

    ומיד ברור לנו שהמלה היא through. והנה, הגילוי הזה נותן לנו שלוש אותיות חדשות, u ,o ו־g, שמיוצגות על־ידי: ‡,?, ו־3.
    ״עכשיו נבחן את כתב־הסתר בדקדקנות ונחפש צירופים של סימנים מוּכּרים. בערך אחרי כרבע הדרך מן ההתחלה נמצא את המערך הזה:

    88)83

    שאנחנו כבר יודעים לפענח כ־egree, וברור כי הוא סופה של המלה degree, מה שנותן לנו אות נוספת, d, שמייצג אותה הסימן †. ״ארבע אותיות אחרי המלה degree אנו רואים את הצירוף:

    88 ;)46;

    ״אם נתרגם את הסימנים שמוּכּרים לנו, ונייצג את הבלתי־מוּכּרים באמצעות נקודות, כמו קודם, נקבל:

    .th.rtee

    וברור לנו מיד שהמלה היא thirteen, ששוב מספקת לנו שתי אותיות חדשות, i ו־n, המיוצגות באמצעות 6 ו־*.
    ״נפנה עכשיו אל תחילת כתב־הסתר, ונמצא את הצירוף:

    ‡‡†53

    ״נתרגם, כמו קודם, ונקבל:

    good.

    מה שמבטיח לנו שהאות הראשונה היא a, וכי שתי המלים הראשונות הן A good.
    ״כדי שלא נתבלבל, הגיע הזמן לארגן את המפתח שלנו, או את מה שגילינו ממנו, בצורת טבלה. היא תיראה כך:

    5 מייצגת a
    † מייצג d
    8 מייצגת e
    3 מייצגת g
    4 מייצגת h
    6 מייצגת i
    * מייצג n
    ‡ מייצג o
    ) מייצג r
    ; מייצגים t
    ? מייצג u

    ״יש לנו איפוא ייצוג של לא פחות מעשר מן האותיות החשובות ביותר, ויהיה מיותר להמשיך ולתאר את הפתרון לפרטיו. מה שכבר אמרתי די בו לשכנע אותך שצופנים מן הסוג הזה קלים לפיצוח, ודי בו להעניק לך איזו תובנה ברציונל של התפתחות הפענוח. אבל תהיה בטוח שהדוגמה שלפנינו נמנית עם כתבי־הסתר מן הסוג הפשוט ביותר. עכשיו לא נותר לי אלא להציע לך תרגום מלא של כל הסימנים שעל הקלף, לאחר הפענוח. הנה הוא:

    ״זכוכית טובה בהוסטל הבישוף בכיסא השטן ארבעים-ואחת מעלות ושלוש-עשרה דקות צפונית-מזרחית וצפונית גזע מרכזי ענף שביעי צד מזרח קְלע מהעין השמאלית של גולגולת־המת קו אווירי מהעץ דרך מקום הקליעה חמישה־עשר מטר החוצה״.

    ״ובכל־זאת״, אמרתי, ״אני לא רואה שום שיפור לעומת המצב הקודם, החידה נשארת חידה, איך אפשר להפיק משמעות מהבליל הזה של כיסאות שטן, גולגלות־מת ואכסניות של בישופים?״
    ״אני מודה״, השיב לֶגראן, ״שהעניין עדיין נראה מוקשה אם בוחנים אותו במבט סתמי. ומאחר שכך, היה המאמץ הראשון שלי לחלק את המשפט חלוקה טבעית, לפי הכוונה של כותב כתב־הסתר״.
    ״אתה מתכוון, לפסק אותו?״
    ״משהו כזה״.
    ״אבל איך אפשר לעשות את זה?״
    ״חשבתי שהכותב הריץ את המלים שלו יחד, בלי סימני פיסוק, בכוונה, כדי להעצים את קשיי הפתרון. ואדם לא חריף במיוחד, אם יש לו מטרה כזאת, כמעט בטוח שיגזים. כשהוא יגיע, במהלך החיבור של הטקסט שלו, להפסקה בנושא שלו, שמדרך הטבע מתבקשת בו שְׁהוּת או נקודה, תהיה לו נטייה דווקא לקרב את האותיות זו לזו יותר מן הרגיל. אם תסתכל בכתב־היד שמונח לפנינו תבחין בקלות בחמש דוגמאות של צפיפות־יתר. לפי הרמז הזה, חילקתי את הטקסט כך:

    ״זכוכית טובה בהוסטל הבישוף בכיסא השטן - ארבעים־ואחת מעלות ושלוש-עשרה דקות - צפונית-מזרתית וצפונית - גזע מרכזי ענף שביעי צד מזרח - קְלע מהעין השמאלית של גולגולת-המת - קו אווירי מהעץ דרך מקום הקליעה חמישה-עשר מטר החוצה״.

    ״גם אחרי החלוקה הזאת״, אמרתי, ״אני עוד נמצא באפלה״.
    ״גם אני־עצמי נשארתי באפלה״, השיב לֶגראן, ״למשך כמה ימים, שבמהלכם עשיתי חקירה שקדנית בסביבות האי סאליבן וחיפשתי איזה מבנה שנקרא ׳הוטֶל הבישוף׳, כי כמובן החלפתי את המלה המיושנת ׳הוסטל׳. לאחר שלא השגתי שום מידע בנושא, וכבר עמדתי להרחיב את זירת החיפושים ולהמשיך בדרך שיטתית יותר, עלה על דעתי בוקר אחד, פתאום, ש׳הוטל הבישוף׳ אולי קשור למשפחה עתיקה, משפחת בֶּסוֹפּ, שבימים עָבָרוּ החזיקה בבעלותה בית־אחוזה עתיק, כשבעה קילומטרים צפונית לאי. לפיכך ניגשתי שוב למטע וחידשתי את חקירותי בין הכושים הזקנים של המקום. בסופו של דבר אמרה לי אחת הכי זקנות שהיא שמעה על מקום שנקרא טירת בֶּסוֹפּ, וכי היא חושבת שהיא תוכל להוליך אותי לשם, אלא שזו אינה טירה, וגם לא פונדק, כי אם סלע גבוה.
    ״הצעתי לה תשלום נאה תמורת המאמץ, ולאחר היסוסים מסוימים היא הסכימה ללווֹת אותי אל המקום. מצאנו אותו בלי קושי, ולאחר ששלחתי אותה לדרכה, בחנתי את הסביבה. ה׳טירה׳ היתה אוסף לא־סדיר של צוקים וסלעים - וסלע אחד בלט בגובהו וגם במראה המבודד והמלאכותי שלו. טיפסתי אל פסגתו ונשארתי אובד־עצות. לא ידעתי מה לעשות עכשיו.
    ״בעוד אני שקוע בהרהורים נפלו עיני על מדף צר בצד המזרח, של הסלע, בערך מטר מתחת לפסגה שעליה עמדתי. המדף הזה בלט כחצי מטר החוצה מן הסלע, ורוחבו לא עלה על שלושים סנטימטר. גומחה בצוק, ממש מעליו, שיוותה לו דמיון גס לאחד מאותם כיסאות חלולי גב ששימשו את אבותינו. לא היה לי ספק שזה ׳כיסא השטן׳ שנרמז בכתב־היד, וסוף־סוף תפסתי מה אומר כתב־החידה.
    ׳״הזכוכית הטובה׳, ידעתי, יכולה להתייחס רק לדבר אחד, לטֶלֶסקופּ, שכן רק לעתים רחוקות יש למלה ׳זכוכית׳ מובן אחר בפיהם של יורדי־ים. דרוש כאן טֶלֶסקופּ, הבנתי מיד, ודרושה נקודת־תצפית מסוימת, שאין לסטות ממנה ימינה או שמאלה. גם לא היה לי ספק בכך שהביטויים ׳ארבעים־ואחת מעלות ושלוש־עשרה דקות׳, ו׳צפונית־מזרחית וצפונית׳ הם הוראות לכיוון העדשה. נרגש מאוד מהגילויים האלה מיהרתי הביתה, השגתי טֶלֶסקופּ, ואז חזרתי לסלע.
    ״השתלשלתי אל המדף, וגיליתי שאי־אפשר להתיישב עליו אלא בתנוחה אחת ויחידה. העובדה הזאת איששה את הרעיון שהגיתי מראש. קירבתי את הטֶלֶסקופּ אל עיני. ברור שה׳ארבעים־ואחת מעלות ושלוש־עשרה דקות׳ יכול ללמד רק על זווית־רום מעל לאופק הגלוי־לעין, שכן המלים ׳צפונית־מזרחית וצפונית׳ מצביעות בבירור על הכיוון האופקי. את הכיוון הצפוני הנכון קבעתי מיד בעזרת מצפן־כיס: ואז, בעוד אני מכוון את הטֶלֶסקופּ, על סמך ניחוש, קרוב ככל שניתן לזווית־רום בת ארבעים־ואחת מעלות, הזזתי אותו בזהירות למעלה ולמטה, עד שתפס את תשומת־לבי בֶּקע, או פתח עגול, בעלווה של עץ גדול, שהתנשא במרחק מעל לכל העצים שסבבו אותו. במרכז הפתח ראיתי כתם לבן, ותחילה לא הצלחתי לזהות מהו. מיקדתי את הטֶלֶסקופּ, הבטתי שוב, והבנתי שזו גולגולת־אדם.
    ״אחרי התגלית הזאת הייתי אופטימי כל־כך, עד שהאמנתי כי פתרתי את החידה: כי הביטוי ׳גזע מרכזי, ענף שביעי, צד מזרח׳, יכול להתייחס רק למיקומה של הגולגולת על העץ, וגם ׳קְלע מהעין השמאלית של גולגולת־המת׳ לא מניח מקום אלא לפרשנות אחת באשר לחיפוש של המטמון הקבור. סברתי שהתוכנית היא לשמוט כדור־רובה דרך העין השמאלית של הגולגולת, וכי קו אווירי, ובמלים אחרות קו ישר, שנמתח מן הנקודה הקרובה ביותר על הגזע, דרך ׳מקום הקליעה׳ (מקום נפילת הכדור), ועד לנקודה במרחק חמישה־עשר מטר, יצביע על נקודה ברורה - ומתחת לנקודה הזאת, ככה חשבתי, לפחות ייתכן שחבוי מטמון רב־ערך״.
    ״כל זה״, אמרתי, ״ברור כשמש, ולמרות התחכום, הכל נשאר פשוט ומובן. עזבת את ׳מלון הבישוף׳, ומה אז?״
    ״לאחר שציינתי לי בדקדקנות את הכיוון לעץ, פניתי ללכת הביתה. אבל ברגע שירדתי מ׳כיסא השטן׳, נעלם הפתח העגול: וגם אחר־כך, כשפניתי שוב ושוב, לא הצלחתי לראות אותו. נראה לי שהתחבולה העיקרית בכל העסק הזה היא העובדה (כי ניסיונות חוזרים־ונשנים שיכנעו אותי שאכן מדובר בעובדה) שרואים את הפתח העגול שבו מדובר רק מנקודת־תצפית אחת ויחידה, מהמדף הצר שעל־פני הסלע.
    ״למסע הזה אל ׳מלון הבישופ׳ נלווה אלי ג׳ופּיטר, שבלי ספק שם לב להתנהגותי המוזרה ולפיזור־הנפש שלי בשבועות האחרונים, ודאג לא להשאיר אותי לבדי. אבל למחרת השכמתי קום והצלחתי להתחמק ממנו, ויצאתי אל ההרים לחפש את העץ. מצאתי אותו רק בעמל רב.
    כשחזרתי הביתה בערב רצה המשרת שלי להלקות אותי. את המשך ההרפתקה אתה מכיר היטב ממש כמוני״.
    ״אני משער״, אמרתי, ״שהחמצת את הנקודה בניסיון החפירה הראשון בגלל טיפשותו של ג׳ופּיטר ששמט את החרק דרך העין הימנית של הגולגולת, במקום דרך העין השמאלית״.
    ״בדיוק כך. הטעות הזאת הרחיקה את ׳הקליעה׳ בערך בשישה סנטימטר - כלומר, את מקום היתד הקרובה אל העץ. ואילו היה המטמון מתחת ל׳מקום הקליעה׳, לא היתה הטעות הרת־אסון. אבל ׳מקום הקליעה׳, יחד עם הנקודה הקרובה ביותר על גזע העץ, היו רק שתי נקודות לצורך קביעת הכיוון: וכמובן, הטעות השולית בהתחלה גדלה ככל שהתקדמנו, ולאחר שעשינו חמישה־עשר מטר, היא הסיטה אותנו לגמרי מן המטרה. אם לא היתה לי תחושה עמוקה שהאוצר אכן טמון כאן היכנשהו, כל עמלנו היה עלול להיות לשווא״.
    ״אני מניח שהגחמה של הגולגולת, הרעיון להפיל כדור דרך העין של הגולגולת - בא לקיד מהדגל של שודדי־הים. הוא בלי ספק חש שיש עקביות פיוטית בהחזרת האוצר לרשותו באמצעות הסמל המאיים הזה״.
    ״אולי; עם זאת, אני לא יכול שלא לחשוב שהשכל הישר הנחה אותו לא פחות מעקביות פיוטית. כדי שיהיה ניתן לראות חפץ קטן מ׳כיסא השטן׳, הוא צריך להיות לבן; ואין שום דבר בעולם שמשמר את הלובן שלו בכל תהפוכות מזג־האוויר, ואפילו מגביר אותו, יותר מגולגולת־אדם״.
    ״אבל הבומבסטיות שלך, וההתנהגות שלך כשטילטלת את החיפושית - כמה מוזרות הן היו! הייתי בטוח שיצאת מדעתך. ולמה התעקשת על הפלת החיפושית מהגולגולת, במקום כדור רובה?״
    ״אם לומר את האמת, עיצבנו אותי קצת החשדות הגלויים שלך באשר לשפיותי, והחלטתי להעניש אותך בשקט, בדרכי שלי, במעט מיסטיפיקציה מפוכחת. לכן טילטלתי את החיפושית, ולכן נתתי לה ליפול מהעץ. ההערה שלך על הכובד הרב שלה נתנה לי את הרעיון״.
    ״כן, הבנתי; ועכשיו נשארה רק נקודה אחת שמפליאה אותי. מה יש לך לומר על השלדים שמצאנו בבור?״
    ״על השאלה הזאת לא איטיב לענות ממך. אבל נראה לי שיש להם רק הסבר הגיוני אחד - ובכל־זאת, נורא לחשוב על הזוועה שנובעת מן ההסבר שלי. ברור שקיד - אם אכן קיד החביא את האוצר הזה, ובכך אני לא מטיל ספק - היו לו מי שעזרו לו בעבודה הזאת. אך לאחר שנגמרה המלאכה, הוא היה עשוי לחשוב שרצוי לסלק את כל השותפים לסוד. אולי הספיקו שתי חבטות מעדר, בשעה שהעוזרים עסוקים בתוך הבור: ואולי היה צורך בתריסר - מי יודע?״

    • אדגר אלן פו
    • אדגר אלן פו

      פו אדגר אלן
          

      אדגר אלן פו (1809-1849) היה משורר וסופר אמריקני, אבי סיפור האימה, סיפורת המתח והספרו הבלשית.
      פו נולד בבוסטון. עד הגיעו לגיל שנתיים איבד אב ואם. בשנת 1815 עזב יחד עם משפחתו המאמצת לאנגליה וכעבור חמש שנים חזר יחד איתם לארצות הברית. בעת לימודיו באוניברסיטה החל לשתות ולהמר. פו התגייס לצבא אך גורש בשל בעיות משמעת. בשנת 1832 התיישב פו בריצ'מונד, שם גם נשא את דודניתו בת ה-11. הוא החל מפרסם ספרי שירה וסיפורים קצרים. הוא החל גם משתמש באופיום. רעייתו חלתה בשחפת והוא התמכר לאלכוהול. למעט נחת זכה כאשר התפרסמה בהצלחה הפואמה העורב בשנת 1845, אולם למרות ההצלחה המשיכו הוא ואשתו להתקיים בדוחק וב-1847 נפטרה אשתו.
      לא ברור מה התרחש בימיו האחרונים של אדגר אלן פו. הוא הובהל לבית החולים, כנראה לאחר שנמצא ברחוב ללא בגדים וממלמל מלים חסרות פשר. ב- 1849 נפטר בבית החולים בשל דלקת במוח והוא בן 40 בלבד.
      ספרו הבור והמטוטלת המכיל ארבעה סיפורים פרי עטו מגלה את כשרונו לאווירת אימה, בלהה וסיוט.
       ב"סדרת הקלאסיקונים" יצא קובץ סיפוריו הרציחות ברחוב מורג.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • דו-קרב וסיפורים אחרים
    • 10 סיפורים
    • חתולה אורחת
    • מוריס המדהים ומכרסמיו המלומדים
    • דבלינאים
    • השקר האמיתי הראשון
    • חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול
    • שלום לך, קולומבוס
    • חתול רחוב ושמו בוב
    • מדליונים
    • סיפורי חתולים
    • כראמל- הנקמה- ספר שני