הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המטרה מקדשת
  • המטרה מקדשת
    ידיעות ספרים | אוקטובר 2016 | מתח ופעולה | 312 עמ' מודפסים
    הודעת פקס שמתקבלת בלשכתו של ראש הממשלה מאיימת לחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, אלא אם תיענה דרישתו המפתיעה והבלתי-שגרתית של השולח.
     
    על אורי ורד, קצין ביון בכיר העומד בפני קידום, מוטלת המשימה להציל את הסוכן הבכיר לפני שהאיום יתממש.
     
    עד מהרה מתברר לו כי הסכנה מאיימת לא רק על ביטחון המדינה אלא גם על חייו האישיים, על שלמות משפחתו ועל עתידו המקצועי.
     
    המטרה מקדשת הוא הרבה יותר מספר ריגול מרתק. הוא נוגע בשאלות קיומיות ומהותיות, כמו באיזו מידה אנו מכירים את האנשים הקרובים לנו? האם אנחנו מבינים לעומקם את התהליכים המתחוללים בחיינו? ובעיקר עד כמה מותר להרחיק לכת למען מטרה נעלה?
     
    המחבר, יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים בקהילת המודיעין ועוסק כיום ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.
    הוא נשוי ואב לשתי בנות. זהו ספרו הראשון.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    דחוקים ונרגשים גדשו ראשוני הנמלטים מן הקיץ הישראלי את אולמות טרמינל שלוש הממוזג, משאירים אחריהם ללא חרטה את הלחות הדביקה. האישה הקטנה, בלבוש אלגנטי של חולצה מכופתרת מעל מכנסי כותנה בהירים, לא בלטה בקהל היוצאים.
    אך היא היתה שונה מהם. היתה לה מטרה.
    היא גררה אחריה מזוודת נוסעים בינונית, לעתים בהיסוס ולעתים בהחלטיות. עדיין לא היתה בה השלמה מלאה עם מעשיה, ובמוחה גמלה ההחלטה שאם ברגע המכריע אומץ לבה יבגוד בה, תמיד תוכל לסגת ולטייל ביעדה רק לשם ההנאה.
    ״להתקדם, בבקשה,״ קידמה את פניה סלקטורית עייפה. פס אדום תחם את קשתיות עיניה הכחולות ורמז על סיומה המתקרב של משמרת הלילה. ״דרכון,״ הסתירה פיהוק. ״לאן את טסה?״
    ״רומא.״
    ״ארזת לבד?״ שאלה ודפדפה בדרכון.
    ״כן.״
    ״והמזוודות היו בהשגחתך כל הזמן?״ המשיכה לדקלם.
    ״כל הזמן.״
    ״מסרו לך משהו להעביר?״
    הנוסעת השתהתה מעט בתשובתה. היא ידעה שהשאלה תגיע. המעטפה הגדולה והחומה שנחה בין הבגדים עלתה בעיני רוחה והסבה לה אי-נוחות. ״לא,״ ענתה לבסוף.
    הסלקטורית הרימה את עיניה מהדרכון וכיווצה זוג גבות מרוטות בקפידה. מבט זועף נזרק גם לעבר הנוסעים האחרים בתור המשתרך והעניק לכולם תזכורת לחוסר הסבלנות שפיעם בה. היו מאחוריה שמונה שעות במחיצתם של נוסעים מתחכמים שהצורך להתלוצץ תמיד נוחת עליהם מיד עם כניסתם לאולם הטיסות היוצאות.
    ״לא הבנתי,״ ביקשה להבהיר, ״מסרו לך משהו להעביר?״
    ״לא, שום דבר...״
    ״את בטוחה? לפעמים מקבלים דברים שנראים תמימים,״ נופפה הסלקטורית באצבע המורה. לאצבע היתה צמודה מדבקה שהסירה מסרט שהשתלשל מכיסה.
    ״בוודאי שאני בטוחה,״ חייכה הנוסעת בפייסנות.
    הסלקטורית חשה שמשהו אינו כשורה. במקצועה אין מקום להיסוס. היא סרקה את סביבתה וכשאיתרה את ראש הצוות סימנה לו בעיניה לגשת. הוא הגיע, צעיר כמותה ונפוח מחשיבות עצמית. הסלקטורית משכה אותו הצדה ושטחה בפניו את חששותיה.
    לאחר כמה שניות של הסתודדות ניגש ראש הצוות אל הנוסעת וביקש שתתלווה אליו. הוא הוביל אותה אל עבר שולחן גדול שעליו היו פתוחות לרווחה מזוודות אחדות מול פני בעליהן הטרודים. הוא נבר במזוודתה והשתדל לא לפגוע בסידור המופתי. מעט בגדים היו בה, והם נראו כאילו קופלו בהשגחתו של רס״ר משמעת. שני זוגות נעליים, האחד ספורטיבי והשני רשמי יותר, הונחו בתוך שקיות פלסטיק שנשאו את המילים ״סופרמרקט רחביה״. מיעוט הלבנים במזוודה חיזק את הערכתו כי מדובר לכל היותר בסוף שבוע ארוך. הוא מישש את גוף המזוודה, מנסה למצוא בה בליטה או קרע שיעידו על ניסיון להסתיר דבר-מה בדפנות, אך לא מצא דבר חשוד.
    ״מתי הטיסה בחזרה?״
    ״ביום שני בבוקר.״
    התשובה הניחה את דעתו. ״מה יש כאן?״ הצביע על מעטפה גדולה שבצבצה בין הבגדים. היא היתה חתומה, ודבר לא נכתב עליה.
    ״סתם, ניירת. לא משהו מיוחד.״
    ״למי היא שייכת?״
    ״לי.״
    ״אהה,״ הנהן בספקנות. הוא קלט רטט קל של התרגשות בקולה. ״אפשר לפתוח?״
    ״עדיף שלא. זה אישי. סתם מסמכים...״
    ״אם כך, רק נעביר אותה בשיקוף.״
    הוא מסר את המעטפה לצעירה קטנת מידות שישבה לצדה של מכונת ענק. המסוע נע קדימה, נעצר וכעבור שתי שניות המשיך. המעטפה הגיחה מן העבר השני של התיבה החלולה.
    ״ניירות, אולי מגזינים... בטח פורנו,״ הציעה המשַקפת בלחש בלי לדעת מי הנוסע. ״אתה יודע שלפעמים שמים כאלה בתוך מעטפות סגורות, וכשאנחנו מוצאים אותם הם מתחילים להזיע ולרעוד כמו מחבלים מתאבדים. רק בגלל הפדיחה.״
    ״לא נראה לי שזה המקרה,״ הפטיר ראש הצוות בגיחוך. שעשע אותו לשמוע סלנג ערבי בהגייה רוסית.
    ״בבקשה,״ חזר ומסר לנוסעת את המעטפה, עדיין חתומה. הוא שרבט קשקוש על מדבקה והצמיד אותה לגב הדרכון. ״טיסה בטוחה וסוף שבוע מהנה. שבת שלום!״
    הנוסעת לקחה את הדרכון ונשמה לרווחה. היא הצטרפה אל טור הנוסעים שהתקדם בעצלתיים לעבר דלפק הכרטוס, והרהרה באפשרות שהיה זה סימן לסגת לפני שיהיה מאוחר. שוב שכנעה את עצמה שנותרו לה עוד כמה שעות להחליט. דיילות הקרקע כבר פתחו את הדלפקים והחלו לקבל את נוסעי טיסת אל על 385 שתמריא לרומא בשעה שמונה בבוקר. היא היתה מכונסת בעצמה ולא הבחינה בהתרחשויות. הערות אזהרה נשלחו מדי פעם אל עבר מסיגי גבול שניסו לשפר את מקומם בטור הארוך. הורים עצבניים שילדיהם התרוצצו סביבם הציצו בקנאה באלה שילדיהם היו מנומנמים עדיין. כמה חברים בקבוצת טיול, בני הגיל השלישי, הביטו במשטמה בזאטוטים הנלהבים שהשתוללו מסביב. בני נוער גדושי טסטוסטרון תרו במבטים עורגים אחר נערות אטרקטיביות, שאולי, אם יחליט הגורל ממש להתחשב, יתאכסנו איתם באותו המלון. או מוטב - ישבו לידם במטוס.
    ״את לבד?״ התעניינה דיילת הקרקע מבעד לדלפק המוגבה ונטלה את הדרכון.
    ״אהה,״ הנהנה הנוסעת והפעם השתדלה להישאר רגועה.
    ״חלון או מעבר?״
    ״אני אשמח לשבת ליד החלון, אבל לא משנה לי.״
    ״המזוודה עולה או נשלחת?״
    ״נשלחת. אני לוקחת רק את תיק היד ואת המעטפה הזאת.״
    הדיילת משכה אליה את המזוודה והצמידה לאחת הידיות סרט מעוטר בברקוד. מעתה, הגעת הכבודה למטוס הנכון ואחר כך גם למסוע הנכון מעבר לים היו באחריותו הבלעדית של מחשב. מזוודת הבד השחורה קיפצה על גבי המסוע ונעלמה מאחורי רצועות פלסטיק מצליפות.
    ״טיסה נעימה,״ החזירה הדיילת את הדרכון. ״העלייה למטוס בשעה שבע וחצי בשער B7.״
    הנוסעת שלחה מבט חטוף במחוגי השעון. היא כבר השתוקקה לשבת במטוס, עטופה באוויר המדוחס. היא עברה במהירות במכונת השיקוף ואחריה את ביקורת הגבולות. הדרכון נחתם ושמה הצטרף אל אלפי השמות האחרים שהופיעו כעת במחשבי משרד הפנים. את המדרון אל כיכר חנויות הדיוטי פרי גמאה בזריזות ושם פנתה מיד אל חנויות הבשמים. מוכרת נלהבת מדי הושיטה לה בקבוקון לניסיון. הנוסעת שמחה לשתף פעולה וליהנות מהסחת הדעת. היא הניחה את המעטפה על אחד המדפים והתיזה מעט מהבושם על עורה. הריח מצא חן בעיניה, אך לא המחיר. המוכרת הובילה אותה אל מדף אחר, שם ניסתה עוד שניים-שלושה בשמים עד שכבר לא יכלה לחוש בהבדל ביניהם. היא הציצה במחוגי השעון: שבע וארבעים. לא היה טעם להתעכב עוד. היא הודתה למוכרת והתקדמה בצעדים מהירים אל שלוחה B. כשהגיעה לשער שבע השתלבה בטור הנוסעים האחרונים וחייכה לפעוט מבויש, שחבק את רגלו של אביו והציץ בה והסתתר חליפות.
    לפתע החווירו פניה. לבה צנח במהירות מסחררת, כמו רכבת הרים שניתקה ממסלולה.
    המעטפה.
    היא סבה על עקבותיה ופתחה בריצה מבוהלת. בחנות הדיוטי פרי חשה אל מדף הבשמים. המעטפה לא היתה שם. בחילה עלתה בגרונה. היא סרקה שוב את המדפים ואפילו את הרצפה. למעטפה לא היה זכר. היא חשה אבודה. המחשבה שמא תימצא המעטפה ותיפתח הבעיתה אותה. מי שיקרא את המסמך יעביר אותו מיד למשטרה, ובדיקה פשוטה במצלמות האבטחה תוביל היישר אליה.
    היא זיהתה את המוכרת בקצה החנות. ברקע שמעה את הכרוז נוקב בשמה וקורא לה למהר לשער העלייה למטוס. עכשיו היה נתב״ג כולו מודע לנוכחותה. המוכרת, שהיתה עסוקה בשכנוע נוסע צעיר להרשות לעצמו בקבוק קטן של מי גילוח במחיר שערורייתי, זיהתה אותה ונופפה לעברה.
    ״המעטפה שלך,״ אמרה לה והשיבה את הסומק לפניה, ״נמצאת בקופות. חיפשתי אותך, אבל כבר הלכת...״
    ״אוי... תודה רבה,״ פלטה הנוסעת אנחת רווחה ומיהרה לאסוף את האבידה.
    היא אחזה במעטפה כמו בידו של פעוט בעת חציית כביש וניסתה לרוץ אל שער העלייה למטוס. רגליה כשלו. ברקע שוב שמעה את הכרוז. היא נכנסה אל חדר השירותים הקרוב, פתחה את אחד התאים הפנויים, רכנה מעל האסלה והקיאה כשהמעטפה בידה. דמעות נקוו בעיניה, ובפיה עמדה חמיצות של מיצי עיכול. אחרי שיצאה מהתא ניגשה לשטוף את פניה ולהתרענן. אישה שעמדה לידה התעניינה בשלומה והיא החזירה לה הנהון תודה. בבואתה נשקפה אליה במראה, סחוטה ויגעה. הכרוז קרא בפעם השלישית, כאילו ביקש ממנה להחליט אם היא ממשיכה בתוכניתה או נסוגה. מחשבות מהירות רדפו האחת את חברתה. אולי זה בכל זאת סימן? אולי מישהו או משהו מאותת ומזהיר? היא היססה עוד רגע ואז הכריעה. המטרה נשגבת מדי. אסור לסגת.
    היא השתהתה כחצי דקה נוספת, שטפה שוב את פניה וניגבה אותם, והגיעה אל השער ממש בשנייה האחרונה.
    ״אני ממש מצטערת,״ התנצלה בפני נציגי אל על שעדיין המתינו שם. ״הרגשתי קצת לא טוב... טיסות נורא מלחיצות אותי.״
    דייל אדיש משך מידה את כרטיס הטיסה, סרק אותו והורה לה להזדרז. היא מיהרה בתוך השרוול ונכנסה אל המטוס, מבוישת. דיילת כעוסה הובילה אותה אל מקום ישיבתה. הנוסעים שלחו אליה מבטים נוזפים. היא ביקשה את סליחתו של שכנה למושב ותפסה את מקומה ליד החלון. הנוסע שב וצנח במקומו, מעלעל בעיתון השבת שהצוות חילק. הכותרות הראשיות סיקרו את הפגנת הענק שהתקיימה בכיכר רבין בערב הקודם וקראה לשחרורו של אליעד שגיא, חייל צה״ל החטוף. הקריאות להידוק החגורות נשמעו, הצוות התיישב והמטוס התחיל בהסעה אל מסלול ההמראה.
    •••
    ארבע שעות מאוחר יותר נגלה לעיני הנוסעת צבא של מטוסי אליטליה שגדשו את נמל התעופה ליאונרדו דה וינצ'י ברומא. היא יצאה מאולם הטיסות הנכנסות והתקרבה אל שיירת המוניות שארבה בחוץ, התיישבה במושב האחורי של אחת מהן ומסרה לנהג שמנמן את שם הרחוב שאליו רצתה להגיע.
    ״מה שם המלון?״ שאל באנגלית מאומצת.
    ״זה משרד של עורך דין,״ ענתה לו.
    ״אוֹ מִיֶה! כבר לתבוע את המלון?!״ הוא השמיע נחירת גיחוך, הפעיל את המונה והחל בנסיעה. משהבין שאין לו שותפה לפטפוט, התרכז בנהיגה ושלח מדי פעם קללה עסיסית אל עבר נהגיה של רומא.
    פרוורים תעשייתיים נמשכו לאורך האוטוסטרדה. המַראות התחלפו אט-אט בנוף של עצי אורן גבוהים שהקיפו את ליבתה העתיקה של רומא. חומות עתיקות מלִבְני חמר בצבע חום אדמדם בצבצו לצד מבנים חדישים. הנוסעת בהתה בנעשה מחוץ לחלון. ההיסוס שליווה אותה בבוקר הלך והתפוגג, והתנומה הקלה שחטפה במטוס רעננה אותה.
    אחרי שהקיף את הקולוסאום פנה נהג המונית שמאלה וטיפס ברחוב חד-סטרי צר. עדרים של תיירים זרמו מכל סמטה אפשרית אל לבה של העיר. המונית המשיכה בנסיעה ולפתע בלמה בצרימת צופר. זוג תיירים קפץ לכביש כשהוא עסוק בהחלפת רשמים נלהבים. ״מיד נגיע,״ הפטיר הנהג לאחור וזיכה את זוג התיירים בקללות ובנפנופי ידיים. הוא פנה שמאלה ועצר ליד בניין קלאסי ישן שחודש. ״הגענו,״ הכריז. ״להמתין לך כאן?״
    הנוסעת הנהנה. הנהג עקב אחריה במראה הפנימית כשהוציאה ממעטפה חומה גדולה מגזין עבה וצבעוני, ומבין עמודיו שלפה מעטפה דקה וקטנה יותר, בגודל של כחצי עמוד. את המגזין השאירה מונח על המושב.
    החום והמולת הרחוב פלשו אל המונית עם פתיחת הדלת. היא עברה מתחת למרפסת נואמים שנתמכה בזוג עמודים בסגנון דורי והצֵלה על דלת עץ גבוהה וכבדה בצבע זית. באמצע העמוד הימני, על אחד מלחצני האינטרקום השחוק, התנוסס בכתב יד קטן ומודגש שמו של עורך הדין. היא עצרה, נשמה עמוקות ולחצה קצרות על הלחצן. זמזום מכני עצבני נשמע והדלת ניתרה פנימה. חדר המדרגות היה שקט ואפלולי. בתום טיפוס מאומץ על מדרגות השיש השחוקות, כשכל צעד מותיר אחריו הד עמום, הגיעה למחוז חפצה בקומה השנייה. היא פתחה את דלת המשרד ונכנסה.
    ״בבקשה. הוא מיד מסיים,״ סיננה לעברה באיטלקית מזכירה מצודדת שלא טרחה להסיט את מבטה ממסך המחשב.
    ״אנגלית?״
    ״כן, סליחה... איך אני לעזור?״ ענתה המזכירה במבוכה.
    ״קבעתי עם מר מאוריציו בשעה שתיים. הקדמתי קצת.״
    ״שום בעיה. הוא לסיים באחת וחצי... קפה?״
    ״אספרסו חזק, אם אפשר,״ ביקשה הנוסעת וחשבה על הקפה הנורא שהוגש לה במטוס.
    המזכירה הנהנה ופנתה למטבחון, מטופפת בעקבים שהאריכו רגליים ארוכות ממילא. הנוסעת סקרה את המשרד. הוא היה מעוצב במינימליזם מודרני. חלונות הזכוכית השקיפו על הרחוב הסואן אך לא הניחו לרעש לחדור פנימה. השילוב בין האדריכלות הקלאסית לבין עיצוב הפנים העדכני מצא חן בעיניה.
    בתזמון מושלם עם הגעתו של האספרסו נפתחה דלת זכוכית במשרד פנימי, וגבר נאה וגבוה כבן חמישים הופיע על מפתנה. הוא ליווה זוג צעיר לעבר היציאה והקפיד לקוד קלות אחריהם. לאחר שנעלמו בחדר המדרגות סגר את הדלת הראשית ונכנס פנימה.
    ״נעים מאוד. מאוריציו,״ הציג את עצמו באנגלית והיטיב את מקטורן חליפתו השחורה.
    המזכירה תמהה כיצד זיהה מעסיקה את האורחת והתרשמה מכך. היא נכנסה עם שניהם לחדר, הניחה את כוס האספרסו על השולחן ויצאה. היא לא היתה מורגלת בלקוחות זרים, וניסתה לנחש מה קורה שם, מאחורי דלת הזכוכית החלבית. לצערה, נאלצה להסתפק בצללית עמומה, פיצוי מאכזב על האטימה המושלמת שלא הניחה לקולות לזלוג החוצה.
    כעבור כעשרים דקות, כשעשו דרכם אל עבר דלת היציאה, הגניבה המזכירה מבט חטוף אל פנים החדר הפתוח. מעטפה היתה מונחת על שולחן העץ העתיק. מכיוון היציאה שמעה את מאוריציו מבטיח ״לטפל בעניין בדיוק על פי ההוראות״.
    ״נראה לי שזהו. סיימנו לעבוד השבוע, לא?״ התייצב עורך הדין מאחורי מזכירתו.
    היא התענגה על מגע ידיו, שעיסו את שכמותיה החשופות. ״אולי תספר לי במה מדובר. אנחנו לא רגילים ללקוחות זרים.״
    ״אני בעצמי לא בטוח,״ כיווץ את מצחו ונזכר בתכולת המעטפה שנמסרה לו. ״יש כאן אלף יורו שכר טרחה. תוציאי קבלה על איזה שם פיקטיבי, ובואי למשרד. נתחיל את סוף השבוע.״
    הנוסעת ירדה במדרגות בקלילות. ההיסוס וההתרגשות שליוו אותה בימים האחרונים, וביתר שאת באותו הבוקר, פינו את מקומם לתחושה אחרת, שקשה היה לה להגדירה. היא שמחה על שמצאה את האומץ הנדרש לעשות את המעשה, ובה בעת ידעה שגלומה בו סכנה. כשיצאה מהבניין היו פניה חמורות סבר. היא פתחה את דלת המונית והתיישבה. הנהג הקיץ מנמנומו, החליש את עוצמת הרדיו ושאל אותה לאן לנסוע. היא מסרה לו פתק קטן ועליו כתובת בכתב יד.
    הנהג הציץ בה והיסס. ״לשם?״
    ״לשם,״ אמרה האישה בפסקנות.
    הוא משך בכתפיו ושילב הילוך. זו היתה הפעם הראשונה שאישה ביקשה ממנו להסיעה למקום ההוא.
    • יריב ענבר
    • יריב ענבר
      יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים בקהילת המודיעין ועוסק כיום ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.
      הוא נשוי ואב לשתי בנות. זהו ספרו הראשון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הסדק
    • לילה ארוך בפריז
    • בלש זמני
    • מי האויב שלך
    • 60 שניות
    • סודות
    • הצעקה האחרונה
    • בוגד
    • האספנים
    • גיבור
    • תחנה סופית אלג'יר
    • אמת שברירית