הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המטרה
  • המטרה
    א(ה)בות הוצאה לאור | יולי 2019 | רומן רומנטי | 392 עמ' מודפסים
    "אל שולטת, במומחיות רבה, על הרגשות, על הרומנטיקה ועל הסקסיות הלא מרוסנת של הז'אנר..."
    אליס קלייטון, מחברת הוולבנגר, וסופרת רבי המכר של ה –NY TIMES
     
    מחברת רבי המכר של ה- NT TIMES ושל ה – USA TODAY, אל קנדי, בספר הרביעי בסדרה מחוץ לקמפוס. 
    רומן נוגע ללב על שני אנשים שנופלת עליהם הפתעה עצומה, ועל האהבה שמחזיקה אותם.
    סברינה ג'יימס, סטודנטית שנה אחרונה בקולג', טובה בלהשיג את מטרותיה, והיא כבר יותר מבשלה להתמודד עם לימודי משפטים ועם הפרק הבא בחייה. הדרך שלה להצלחה, בוודאי אינה כוללת את ג'ון טאקר, שחקן הוקי חתיך ששמו הולך לפניו. היא לא מוכנה להקדיש לו את הזמן. לא יותר מלילה אחד של תשוקה לוהטת ורכות נעימה. אבל כשהלילה הזה מוביל להריון בלתי צפוי, סברינה קולטת שלפעמים התוכניות הטובות ביותר עלולות להשתבש. טאקר, לעומתה, הוא שחקן קבוצתי בדמו, הוא לא מוכן לשבת על הספסל בכל מה שקשור למילוי תפקידו כאב. העובדה שהוא מאוהב עד כלות בסברינה, לא מזיקה. אבל ליבה של סברינה נעול חזק, והיא עקשנית מדיי לקבל את עזרתו, ולהרגיש כאילו היתה עול. אם טאקר רוצה לקשור את חייו בחייה, הוא ייאלץ להוכיח שלפעמים המטרה הנעלה ביותר מגיעה עם עזרה. 
    זהו סיפור על ההפתעות שבחיים, סיפור שמוכיח שהסופים הטובים ביותר, הם אלה שאינם מתוכננים.
     
     
    "יש ספרים שאת קוראת תוך שבוע, וכאלה שאת עשויה לסיים תוך כמה ימים, ואז יש את האבנים היקרות האלה, הממכרות, שברגע שאת שואפת אותם בבת אחת, קוראת ללא הפסקה, בדרך כלל בשעות המוקדמות של הבוקר, את מפגינה אדישות מוחלטת למטלות היום-יום במציאות, ונהנית מכל רגע מבורך של קריאה."
    Natasha is a book Junkie
     
     
    אל קנדי היא סופרת רשימת רבי המכר של USA Today. 
    היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק. היא ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה להיות סופרת ועוד בהיותה נערה החלה לפעול למען הגשמת חלומה. היא אוהבת גיבורות חזקות וגיבורי אלפא סקסיים, והתרגשות וסכנה בדיוק במידה הנכונה כדי שיהיה מעניין!
    אל קנדי, זוכת פרס RITA היוקרתי,  היא סופרת רשימת רבי המכר של NYT , USA Today  Wall street Journal ועוד...
     
     
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42 25.2
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    סברינה
     
    "אוף. אוף. אוף. אוףףףףףףףףף. איפה המפתחות שלי?"
    השעון במסדרון הצר אומר לי, שיש לי חמישים ושתיים דקות לבצע נסיעה של שישים ושמונה דקות, אם אני רוצה להגיע למסיבה בזמן.
    אני בודקת שוב את הארנק שלי, אבל המפתחות לא שם. אני עוברת על המיקומים השונים. שידה? לא. חדר אמבטיה? הרגע הייתי שם. מטבח? אולי —
    אני עומדת לשנות כיוון, כשאני שומעת צליל של מתכת מאחוריי.
    "את מחפשת את אלה?"
    תחושת בוז ממלאת את גרוני כשאני מסתובבת ונכנסת לסלון כל כך קטן, עד שחמשת הרהיטים המיושנים — שני שולחנות, ספה דו־מושבית, ספה אחת וכסא אחד — דחוסים יחד כמו סרדינים בקופסה. גוש הבשר שעל הספה מנופף את המפתחות שלי באוויר. כשאני נאנחת ברוגז, הוא מחייך ודוחף אותם מתחת לתחת שלו, המכוסה במכנסי טרינינג.
    "בואי לקחת אותם."
    אני מעבירה יד מתוסכלת במורד שיערי המוחלק, לפני שאני ניגשת אל אבי החורג. "תן לי את המפתחות שלי," אני תובעת.
    בתגובה ריי שולח אליי מבט אלכסוני."לעזא־זל, את נראית לוהטת הלילה. הפכת לבייב אמיתית, רינה. את ואני צריכים לעשות את זה."
    אני מתעלמת מן היד הבשרנית שצונחת לכיוון המפשעה שלו. אף פעם לא הכרתי גבר, שנואש כל כך לגעת בזבל שלו. הוא גורם להומר סימפסון להיראות ג'נטלמן.
    "אתה ואני לא קיימים זה לזו. אז אל תסתכל עליי ו אל תקרא לי רינה." ריי הוא האדם היחיד שקורא לי ככה, ואני פאקינג שונאת את זה. "עכשיו תן לי את המפתחות שלי."
    "אמרתי לך — בואי קחי אותם."
    בשיניים חשוקות אני דוחפת את ידי מתחת לישבן השמן שלו ומגששת אחר המפתחות שלי. ריי נוהם ומתפתל כמו חתיכת החרא הדוחה שהוא, עד שידי נוגעת במתכת.
    אני משחררת משם את המפתחות ומסתובבת בחזרה אל הדלת.
    "מה הסיפור הגדול?" הוא לועג לי. "זה לא שיש בינינו קרבת־דם, אז אין שום בעיה של גילוי־עריות."
    אני עוצרת ומשתמשת בשלושים שניות מזמני היקר כדי ללטוש בו עיניים באי־אמון. "אתה האבא החורג. אתה נשוי לאמא שלי. ו —" אני בולעת את הטעם החמוץ שעולה לי, "— ואתה שוכב עם ננה עכשיו. אז לא, הבעיה היא לא אם אנחנו קרובי משפחה. הבעיה היא שאתה האדם המגעיל ביותר על פני כדור הארץ, ומקומך בכלא."
    עיני השקד שלו מתכהות. "תשמרי על הפה שלך, בחורה, או שיום אחד תבואי הביתה והדלתות יהיו נעולות."
    לא משנה. "אני משלמת שליש משכר הדירה כאן," אני מזכירה לו.
    "ובכן, ייתכן שתצטרכי לשלם יותר."
    הוא חוזר אל הטלוויזיה, ואני מבלה עוד שלושים שניות יקרות בפנטזיה על איך אני מרסקת לו את הראש בעזרת הארנק שלי. זה יהיה שווה את זה.
    במטבחון ננה יושבת ליד השולחן, מעשנת סיגריה וקוראת גיליון של המגזין People. "ראית את זה?" היא קוראת. "קים ק' שוב בעירום."
    "יופי לה." אני חוטפת את הז'אקט שלי מגב הכיסא וממהרת לדלת המטבח.
    גיליתי שבטוח יותר לעזוב את הבית דרך הדלת האחורית. בדרך כלל יש פריקים שמתגודדים על גרם המדרגות של הבתים הצרים ברחוב הפחות אמיד שלנו, שממוקם בחלק הדרומי, הפחות נחשב של בוסטון. נוסף לכך החניון שלנו נמצא מאחורי הבית.
    "שמעתי שרייצ'ל ברקוביץ' נדפקה," מציינת ננה. "היא היתה צריכה להפיל את התינוק, אבל אני משערת שזה נגד הדת שלהם."
    אני שוב מהדקת את לסתי ופונה לעבר סבתא שלי. כרגיל, היא לובשת חלוק מרופט ונועלת נעלי בית ורודות מדובללות, אבל שערה הבלונדיני הצבוע מסורק למשעי ופניה מאופרות לגמרי, גם אם היא יוצאת מהבית לעיתים רחוקות בלבד.
    "היא יהודייה, ננה. אני לא חושבת שזה נגד הדת שלה, אבל גם אם כן, זאת בחירה שלה."
    "היא בטח רוצה עוד תלושי מזון," מסכמת ננה ונושפת סילון ארוך של עשן לעברי. שיט. אני מקווה שלא יהיה לי ריח של מאפרה, כשאגיע להייסטינגס.
    "אני מניחה שלא זאת הסיבה לכך שרייצ'ל ממשיכה עם ההיריון." יד אחת על הדלת, אני נעה בקוצר רוח, ממתינה להזדמנות להגיד לננה להתראות.
    "אמא שלך חשבה להפיל אותך."
    והנה זה. "אוקיי, זה מספיק," אני ממלמלת. "אני נוסעת להייסטינגס. אחזור הלילה."
    היא מרימה את ראשה מהמגזין ועיניה מצטמצמות, כשהיא קולטת את החצאית הסרוגה השחורה שלי, סוודר שחור עם שרוולים קצרים וקו מחשוף נמוך, נועלת עקבים בגובה 8 סנטימטרים. אני יכולה לראות את המילים מתגבשות במוחה עוד לפני שהן יוצאות בכלל מפיה.
    "את נראית שחצנית. נוסעת לקולג' הפלצני הזה שלך? יש לך שיעורים בשבת בערב?"
    "זאת מסיבת קוקטייל," אני אומרת באי־רצון.
    "אווו...קוקטייל, שמוקטייל. אני מקווה שהשפתיים שלך לא ייסדקו מרוב שתנשקי שם ישבנים."
    "כן, תודה, ננה." אני פותחת את הדלת האחורית ומאלצת את עצמי להוסיף, "אוהבת אותך."
    "גם אני אוהבת אותך, תינוקת."
    היא באמת אוהבת אותי, אבל לפעמים האהבה הזאת כל כך מוכתמת, עד אני לא יודעת אם זה פוגע בי או עוזר לי.
    אני לא מצליחה להגיע לעיר הקטנה הייסטינגס תוך חמישים ושתיים או שישים ושמונה דקות. במקום זאת זה לוקח לי שעה וחצי, כי הכבישים כל כך נוראיים. חמש דקות נוספות חולפות עד שאני מצליחה למצוא מקום חנייה, וכשאני מגיעה אל ביתה של פרופסור גיבסון, אני כבר מתוחה יותר ממיתר של פסנתר — ומרגישה שברירית כמעט כמותו.
    "היי, מר גיבסון. אני כל כך מצטערת שאיחרתי," אני אומרת לגבר הממושקף שעומד בדלת.
    בעלה של פרופסור גיבסון מחייך אליי ברוך. "אל תדאגי, סברינה. מזג האוויר נורא. תני לי לקחת לך את המעיל." הוא מושיט יד וממתין בסבלנות, בעודי מתאמצת להסיר מעליי את מעיל הצמר שלי.
    פרופסור גיבסון מגיעה בדיוק כשבעלה תולה את המעיל הזול שלי בין כל המעילים היקרים שבארון. הוא נראה חריג ממש כמוני. אני דוחקת הצידה את רגשי הנחיתות שלי ומעלה על פניי חיוך זוהר.
    "סברינה!" פרופסור גיבסון קוראת בשמחה. נוכחותה הסמכותית מנערת אותי מהרהוריי. "אני כל כך שמחה שהגעת בשלום. כבר יורד שלג?"
    "לא, רק גשם."
    היא מעווה את פניה ואוחזת את זרועי. "עוד יותר גרוע. אני מקווה שאת לא מתכננת לנהוג בחזרה לעיר הלילה. הכבישים יהיו מרבד אחד של קרח."
    מאחר שאני צריכה לעבוד בבוקר, אני כן אצא למסע הזה בלי קשר לתנאי הכביש, אבל אני לא רוצה שהפרופ' תדאג, לכן אני מחייכת חיוך מרגיע. "אני אהיה בסדר. היא עדיין כאן?"
    הפרופסור לוחצת את הזרוע שלי. "היא כאן, והיא מתה לפגוש אותך."
    מעולה. אני לוקחת את הנשימה המלאה הראשונה שלי מאז שהגעתי לכאן, ונותנת שיובילו אותי לאורך החדר לעבר אישה נמוכה, בעלת שיער אפור, הלבושה במקטורן: בצבע פסטלי ובמכנסיים שחורים. התלבושת הזאת די סתמית, אבל היהלומים המנצנצים באזניה גדולים יותר מהאגודל שלי. ובנוסף היא עושה רושם של לבבית מדיי יחסית לפרופסור למשפטים. דמיינתי אותם תמיד כיצורים קודרים, רציניים. כמוני.
    "אמליה, הרשי לי להציג בפנייך את סברינה ג'יימס. היא הסטודנטית שעליה סיפרתי לך. היא מובילה בכיתה שלה, מחזיקה בשתי משרות וקיבלה 177 במבחני ה־LSAT שלה." פרופסור גיבסון פונה אליי. "סברינה, אמליה פרום, חוקרת יוצאת מן הכלל בתחום החקיקה."
    "נעים מאוד לפגוש אותך," אני אומרת, מושיטה את ידי ומתפללת לאלוהים שהיד יבשה ולא לחה. תרגלתי לחיצת יד בלחיצת ידי שלי במשך שעה לקראת הפגישה הזאת.
    אמליה אוחזת בי קלות לפני שהיא פוסעת לאחור. "אם איטלקית, סבא יהודי, ומכאן השילוב המוזר בין השמות. ג'יימס זה שם סקוטי — משם הגיעה המשפחה שלך?" עיניה המבריקות סורקות אותי, ואני מתגברת על הדחף לא לנוע בעצבנות בבגדים הזולים שקניתי בטארגט.
    "אני באמת לא יודעת, גברתי." המשפחה שלי מגיעה מאשפתות. סקוטלנד נראית נחמדה מדיי ומלכותית מכדי שתהיה המולדת שלנו.
    היא מנופפת בידה. "זה לא חשוב. על הדרך אני קצת מתעסקת בגנאלוגיה. אז, הגשת בקשה להתקבל להרווארד? זה מה שקלי סיפרה לי."
    קלי? אני מכירה מישהי בשם קלי?
    "היא מתכוונת אליי, יקירה," אומרת פרופסור גיבסון בצחוק עדין.
    אני מסמיקה. "כן, מצטערת. אני חושבת עלייך כעל פרופסור."
    "כל כך פורמלית, קלי!" פרופסור פרום מאשימה. "סברינה, לאן עוד ניסית להתקבל?"
    "בוסטון קולג', סאפוק, וייל, אבל החלום שלי הוא הרווארד."
    אמליה מרימה גבה למשמע הרשימה שלי, שכוללת אוניברסיטאות מדרג שני ושלישי באזור בוסטון.
    "היא רוצה להישאר קרוב לבית. ומובן שהיא צריכה להיות במקום שהוא טוב יותר מייל."
    שתי הפרופסוריות חולקות נחרת בוז. הפרופסורית שלי קיבלה את התואר מהרווארד, וכנראה שברגע שאתה בוגר הרווארד, תמיד תהיה אנטי־ייל.
    "על פי כל מה שקלי סיפרה לי, נשמע שיהיה להרווארד לכבוד אם תלמדי שם."
    "יהיה לי לכבוד להיות סטודנטית בהרווארד, גברתי."
    "מכתבי הקבלה נשלחים בקרוב," עיניה נוצצות בשובבות. "אני אדאג להכניס מילה טובה."
    אמליה מעניקה חיוך נוסף, ואני כמעט מתעלפת בהקלה מאושרת. אני לא אמרתי לה רק מה שהיא רוצה לשמוע. הרווארד היא באמת החלום שלי.
    "תודה," אני מצליחה לפלוט.
    פרופסור גיבסון מחווה לעבר האוכל. "למה שלא תלכי לאכול משהו? אמליה, אני רוצה לדבר איתך על נייר העמדה ששמעתי ש בראון עומדים להוציא. הספקת להציץ בו?"
    השתיים פונות לדרכן, שוקעות עמוק בדיון על אינטרקסציונליות של הפמיניזם השחור ותיאוריית הגזע, נושא שפרופסור גיבסון מומחית בו.
    אני פוסעת אל שולחן הכיבוד, המכוסה במפה לבנה ומלא בגבינות, בקרקרים ובפירות. שתיים מחברותיי הקרובות ביותר — הופ מאת'יוס וקארין תומפסון — כבר עומדות שם. אחת כהה ואחת בהירה, והן שתיים מן המלאכיות היפות והחכמות ביותר בעולם.
    אני ממהרת לעברן וכמעט מתמוטטת בזרועותיהן.
    "אז, איך הלך?" שואלת הופ בחוסר סבלנות.
    "טוב. אני חושבת. היא אמרה שזה נשמע שיהיה לכבוד להרווארד שאני אלמד שם, ושהגל הראשון של מכתבי קבלה עומד לצאת בקרוב."
    אני לוקחת צלחת ומתחילה למלא אותה, מצטערת שחתיכות הגבינה אינן גדולות יותר. אני כל כך רעבה; הייתי יכולה לאכול פיל. כל היום הייתי חולה מציפייה לפגישה הזאת, ועכשיו, כשאני אחרי זה, אני רוצה ליפול עם הפנים לתוך שולחן המזון.
    "או, את כל כך בפְנים," מכריזה קארין.
    שלושתנו מקבלות ייעוץ מפרופסור גיבסון, שהיא מאמינה גדולה בסיוע לנשים צעירות. ישנם עוד ארגוני נטוורקינג בקמפוס, אבל ההשפעה שלה מתועלת אך ורק לקידומן של נשים, ואין יותר אסירת תודה ממני.
    המטרה של מסיבת הקוקטייל הערב היא שהסטודנטים שלה ייפגשו עם אנשי סגל של התכניות התחרותיות ביותר לתואר שני במדינה. הופ מנסה להתקבל לבית הספר לרפואה של הרווארד, וקארין רוצה להגיע ל־MIT.
    כן, יש ים של אסטרוגן בביתה של פרופסור גיבסון. מלבד בעלה נוכחים שם מעט גברים בלבד. אני באמת אתגעגע אל המקום הזה אחרי שאסיים את הלימודים. זה היה בית שני.
    "תחזיקו אצבעות," אני אומרת כתגובה לקארין. "אם לא אתקבל להרווארד, זה יהיה בוסטון קולג' או סאפוק." וזה יהיה בסדר, אבל הרווארד מבטיחה לי, למעשה, הזדמנות להגיע למשרה שאני רוצה אחרי סיום הלימודים — משרה באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים במדינה, או מה שכולם מכנים בשם ביג לאו ־חוק גדול.
    "את תתקבלי," אומרת הופ בביטחון. "ונקווה שברגע שתקבלי את מכתב הקבלה שלך, תפסיקי להרוג את עצמך, כי בחיי אלוהים, בי', את נראית מתוחה."
    אני מסובבת את צווארי בנוקשות. כן, אני מתוחה. "אני יודעת. לוח הזמנים שלי קשוח בימים אלה. הלכתי לישון אמש בשתיים לפנות בוקר, כי הבחורה שהיתה אמורה לסגור אתמול את המועדון
    בוטס אנד שוטס הבריזה והשאירה אותי לסגירה. ואז הייתי ערה עד ארבע ועברתי על מיילים. הגעתי הביתה בסביבות הצהריים, צנחתי על המיטה וכמעט לא התעוררתי בזמן.
    "את עדיין עובדת בשתי עבודות?" קארין מסיטה את שערה האדום מפניה.
    "אמרת שתעזבי את העבודה במלצרות."
    "אני לא יכולה עדיין. פרופסור גיבסון אמרה שהם לא רוצים שנעבוד בשנה הראשונה שלנו בלימודי משפטים. הדרך היחידה, שבה אני אוכל לעמוד בזה, היא אם אצליח לחסוך מספיק לאוכל ולשכר דירה לפני ספטמבר."
    קארין משמיעה צליל אוהד. "אני מבינה אותך. ההורים שלי לוקחים הלוואה כל כך גדולה, עד שיכול להיות שאוכל להרשות לעצמי לקנות עם זה מדינה קטנה."
    "הלוואי שהיית עוברת לגור איתנו," אומרת הופ בעגמומיות.
    "באמת? לא היה לי מושג," אני מתבדחת. "אמרת את זה רק פעמיים ביום מאז שהתחיל הסמסטר."
    היא מקמטת כלפיי את אפה החמוד. "את תאהבי את המקום, שאבי שכר לנו. יש שם חלונות מהרצפה־עד־לתקרה, וזה ממש על הקו של הרכבת התחתית. תחבורה ציבורית." היא מניעה את הגבות שלה בפיתוי.
    "זה יקר מדיי, ה'."
    "את יודעת שאני מוכנה לכסות את ההפרש — או בעצם ההורים שלי יעשו את זה," היא מתקנת את עצמה. למשפחתה של הבחורה הזאת יש יותר כסף מאשר לאיל נפט, אבל לא הייתם מנחשים זאת אילו הייתם מדברים איתה. הופ היא אדם פשוט ומציאותי ביותר.
    "אני יודעת," אני אומרת בין בליעת ביסים של מיני־נקניקים, "אבל אני ארגיש אשמה, האשמה תהפוך לטינה, ואז לא נהיה יותר חברות; וזה יהיה מבאס לא להיות חברה שלך."
    היא מנענעת את ראשה. "אם באיזשהו שלב הגאווה הדפוקה שלך תאפשר לך לבקש עזרה, אני כאן."
    "אנחנו כאן," מתערבת קארין.
    "את רואה?" אני מנופפת את המזלג שלי בין שתיהן. "בגלל זה אני לא יכולה לגור איתכן. אתן חשובות לי מדיי. וחוץ מזה זה עובד לי טוב. יש לי עוד כמעט עשרה חודשים לחסוך כסף לפני שהלימודים מתחילים בסתיו הקרוב. זה בשליטה."
    "לפחות בואי לשתות איתנו אחרי שהדבר הזה כאן נגמר," מתחננת קארין.
    "אני צריכה לנהוג הביתה," אני עושה פרצוף. "אני רשומה מחר למיון חבילות."
    "ביום ראשון?" הופ תובעת לדעת.
    "מקבלים 150%. לא יכולתי להגיד לא. למעשה, כדאי שאצא בקרוב." אני מניחה את הצלחת שלי על השולחן ומנסה לקלוט משהו ממה שמתרחש מעבר לחלון הצרפתי הענק. כל מה שאני מצליחה לראות הוא חשיכה ופסים של גשם על הזכוכית. "ככל שאקדים לצאת, כך טוב יותר."
    "לא במזג האוויר הזה." פרופסור גיבסון צצה ליד מרפקי עם כוס יין. "תחזית מזג האוויר היא שיהיו משטחים של קרח — הטמפרטורה צונחת והגשם הופך לקרח."
    מבט אחד על פניה של היועצת שלי — ואני יודעת שעליי לוותר. אז אני מוותרת, אך באי־רצון גדול.
    "בסדר," אני אומרת, אבל עושה זאת תחת מחאה. ואת — אני מטה את המזלג שלי לעברה של קארין, "כדאי שתהיה לך גלידה במקרר במקרה שאצטרך לישון אצלך, אחרת אני אכעס מאוד."
    שלושתן צוחקות. פרופסור גיבסון הולכת משם, משאירה אותנו ליצור קשרים כמיטב יכולתן של שלוש סטודנטיות שנה ד' בקולג'. לאחר שעה של מינגלינג, הופ, קארין ואני לוקחות את המעילים שלנו.
    "לאן אנחנו הולכות?" אני שואלת את הבנות.
    "ד'אנדרה נמצא במאלונ'ז ואמרתי שאפגוש אותו שם," אומרת לי הופ.
    "זאת נסיעה של שתי דקות בערך, אז אנחנו אמורות להסתדר."
    "באמת? מאלונ'ז? זה בר הוקי," אני מקטרת. "מה ד'אנדרה עושה שם?
    "שותה ומחכה לי. מלבד זאת את צריכה למצוא זיון, וספורטאים הם הסוג המועדף עלייך."
    קארין מגחכת. "הסוג היחיד שלה."
    "היי, יש לי סיבה טובה מאוד להעדיף ספורטאים," אני טוענת.
    "אני יודעת. שמענו את זה." היא מגלגלת עיניים. "אם את רוצה תשובה על שאלה בסטטיסטיקה, לכי אל הגיקים של המתמטיקה. אם את רוצה שצורך פיזי שלך יתמלא, לכי אל ספורטאי. הגוף הוא הכלי של ספורטאי מצטיין. הם דואגים לו, יודעים איך לדחוף אותו אל הקצה וכו', וכו'." קארין מסמנת "קשקוש" בידה השמאלית. אני מושיטה לה אצבע משולשת.
    "אבל סקס עם מישהו שאת מחבבת הוא הרבה יותר טוב." את זה אומרת הופ, שנמצאת עם ד'אנדרה, החבר שלה שחקן הפוטבול, מאז שנה א' בקולג'.
    "אני אוהבת אותם," אני מוחה, "...למשך השעה ומשהו שאני משתמשת בהם."
    כולנו מצחקקות אחרי המשפט הזה, עד שקארין מזכירה בחור שהוריד את הממוצע.
    "אבל אתן זוכרות את גרג־עשר־שניות?"
    אני מצטמררת. "קודם כול, תודה לא־רבה לך על זה שהעלית זיכרון רע, ושנית, אני לא אומרת שאין בחורים, אלא שהסיכויים טובים יותר עם ספורטאי."
    "ושחקני הוקי הם בחורים?" שואלת קארין.
    אני מושכת בכתפיי. "מאיפה לי לדעת. לא הורדתי אותם מרשימת הפוטנציאליים שלי בגלל הביצועים שלהם במיטה, אלא כי הם מניאקים סופר־פריבילגיים, שמקבלים הטבות מיוחדות מהמרצים."
    "סברינה, מותק, את צריכה לשחרר את זה," קוראת הופ.
    "לא. שחקני הוקי לא עומדים בקריטריונים."
    "אלוהים, אבל תראי מה את מפסידה." קארין מלקקת את שפתיה בתאוותנות מוגזמת. "הבחור הזה מהקבוצה, זה עם הזקן? אני רוצה לדעת מה ההרגשה. זקָנים נמצאים ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות לפני המוות."
    "נו, אז קדימה. החרם שלי על שחקני ההוקי רק אומר שיישאר לך יותר."
    "אני הולכת על זה, אבל..." היא מגחכת. "אני צריכה להזכיר לך שהזדיינת עם הזונה ממין זכר די לורנטיס?"
    אוף. זאת תזכורת שאני אף פעם לא רוצה לשמוע.
    "קודם כול, הייתי שיכורה לגמרי," אני מוחה. "שנית, זה היה בשנה ב'. ושלישית, הוא הסיבה לכך שנשבעתי להימנע משחקני הוקי."
    אם כי לאוניברסיטת ברייאר יש קבוצת פוטבול, שזכתה באליפות, היא ידועה כקולג' של הוקי. אל הבחורים שנועלים את המחליקיים מתייחסים כאן כאל אלים.
    למשל — דין הייוורד די לורנטיס. הוא לומד בחוג למדעי המדינה, כמוני, ולכן היו לנו כמה קורסים יחד, כולל סטטיסטיקה בשנה ב'.
    הקורס הזה היה קשוח מאד. לכולם היה קשה.
    לכולם חוץ מאשר לדין, שזיין את עוזרת ההוראה.
    ו — איזה הלם! — היא נתנה לו ציון טוב מאוד, שלגמרי לא הגיע לו. אני יודעת את זה כעובדה, כי שובצנו לעשות יחד את המטלה הסופית וראיתי את הזבל שהוא הגיש.
    כשגיליתי איזה ציון מעולה הוא קיבל, רציתי לחתוך לו את הזין. זה היה כל כך לא הוגן.
    אני קרעתי את התחת בקורס הזה. לעזאזל, אני קורעת את התחת בכל דבר. כל הישג שלי מוכתם בדם, בזיעה ובדמעות שלי. ובינתיים איזה מניאק מקבל את העולם על מגש של כסף? פאק על זה.
    "היא שוב מתעצבנת," הופ כאילו לוחשת לקארין.
    "היא חושבת על זה שדי לורנטיס קיבל טוב מאוד בקורס ההוא," צועקת־לוחשת קארין בחזרה. "היא באמת צריכה זיון. כמה זמן עבר?"
    אני מתחילה להוציא לה שוב אצבע משולשת, ואז עולה בדעתי שאני לא מצליחה לזכור מתי היה הזיון האחרון שלי.
    "היה, המ... מייר? הבחור מהלקרוס. זה היה בספטמבר. ואחר כך היה בו..." אני מתעודדת. "הא! את רואה? עבר רק חודש. לא ממש מקרה חירום לאומי."
    "ילדה, אצל מישהו עם לוח זמנים כמו שלך אסור שיעבור חודש בלי סקס," מחזירה לי הופ. "את גוש מהלך של מתח, וזה אומר שאת צריכה זיון טוב לפחות...כל יום," היא מחליטה.
    "כל יומיים," טוענת קארין. "תני לגינה שלה שם למטה לנוח קצת."
    הופ מהנהנת. "בסדר, אבל אין מנוחה לכוס הלילה —"
    אני מגחכת בצחוק.
    "את שומעת את זה, בי'? קיבלת אוכל, ישנת בצהריים ועכשיו את צריכה קצת זמן של סקס," מכריזה קארין.
    "אבל מאלונ'ז?" אני חוזרת בזהירות. "רק עכשיו קבענו שהמקום הזה שורץ שחקני הוקי."
    "לא רק. אני מתערבת שבו נמצא שם. רוצה שאשאל את ד'אנדרה?" הופ מחזיקה את הטלפון שלה, אבל אני מנענעת את ראשי בשלילה.
    "בו גוזל יותר מדיי זמן. למשל, הוא רוצה לדבר בזמן סקס. אני רוצה לעשות את זה וללכת."
    "אווו, לדבר! זה מפחיד."
    "תסתמי."
    "תגרמי לי." הופ מסובבת את ראשה, הצמות הארוכות שלה חובטות במעילי, ואז יוצאת מביתה של פרופסור גיבסון.
    קארין מושכת בכתפיה והולכת בעקבותיה, ולאחר שנייה של היסוס גם אני מצטרפת.
    המעילים שלנו רטובים, כשאנחנו מגיעות למכונית של הופ, אבל שמנו את כובעי המעיל, כך שהשיער שלנו שורד את המבול.
    אני באמת לא במצב רוח מתאים לשדל איזה בחור הלילה, אבל אני לא יכולה להכחיש שהחברות שלי צודקות. אני מתוחה כבר שבועות, ובימים האחרונים ללא ספק הרגשתי את ה... העקצוץ. סוג העקצוץ שניתן להרגיע אותו רק בעזרת גוף חסון, חטוב, ואולי גם זין בגודל מעל לממוצע.
    אלא שאני מאוד בררנית בבחירת הזיונים שלי, ובדיוק כפי שחששתי, מאלונ'ז מלא בשחקני הוקי כשהבנות ואני נכנסות פנימה חמש דקות מאוחר יותר.
    אבל היי, אם זאת היד שקיבלתי, אני מניחה שלא ייגרם שום נזק אם אשחק איתה ואראה מה יקרה. עדיין יש לי אפס ציפיות, כשאני הולכת בעקבות חברותיי אל דלפק הבר.
    • אל קנדי
    • אל קנדי

      אל קנדי היא סופרת רשימת רבי המכר של USA Today. היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק. היא ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה להיות סופרת ועוד בהיותה נערה החלה לפעול למען הגשמת חלומה. היא אוהבת גיבורות חזקות וגיבורי אלפא סקסיים, והתרגשות וסכנה בדיוק במידה הנכונה כדי שיהיה מעניין! אל קנדי, זוכת פרס RITA היוקרתי, היא סופרת רשימת רבי המכר של NYT , USA Today Wall street Journal ועוד....

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות