הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המורה דרורה לא מפלצת
    ספר מוגן
     
  • המורה דרורה לא מפלצת
    כנרת זמורה-דביר | מרץ 2014 | נוער | 232 עמ' מודפסים

    שנת הלימודים של מיכאל התחילה ברגע שמאל: מלכת הכיתה משפילה אותו מול כולם, זוהר החבר הכי טוב שלו צוחק עליו וקורא לו פחדן, והגרוע מכול – המחנכת שלו היא דרורה, המורה הכי מפחידה בבית הספר ובעולם כולו. ודווקא השנה הוא הבטיח לעצמו שלא יבכה מול כולם אפילו פעם אחת!


    כל הצרות מתגמדות כאשר לבית הספר מגיעה ילדה חדשה ומסתורית. לפתע מיכאל מוכן לכול: לשחק תפקיד ראשי בהצגה, להיכנס לבית הנטוש המפחיד, להקים חבורה סודית ולצאת לחפש אוצר. אבל האם אותה ילדה הגיעה לבית הספר במקרה? ובאיזה אופן הגורל של בית הספר כולו תלוי בגורלה שלה?


    סיפור הרפתקאות מצחיק ומרגש, לכל אלו שלומדים בבית ספר ולאלו שהיו פעם תלמידים.


    ינץ לוי הוא סופר, תסריטאי ומרצה, חתן פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010. סדרת הרפתקאות דוד אריה שיצר התקבלה בהתלהבות עצומה וזכתה בפרסים ובשבחי הביקורת. הספרים תורגמו לשפות שונות והיו לרבי-מכר. המורה דרורה לא מפלצת, ספרו הראשון לנוער, נכתב בהשראת זיכרונות הילדות שלו.


    יניב שמעוני (הרפתקאות דוד אריה, הסיפור המושלם, הקוסם מארץ עוץ) הוא מאייר עטור פרסים, מרצה לאיור ויוצר קומיקס.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    הוספה למועדפים שלי
  • מיהי דרורה ולמה אני מתעורר בבהלה כל בוקר?

    כשעוברים דירה למקום חדש, מצפים לדברים חדשים – מקומות ושכנים חדשים, אווירה חדשה. כשעוברים דירה, חושבים על עתיד חדש. לכן כשעברתי דירה לפני שבועיים, לא ציפיתי שהמעבר ייקח אותי דווקא לעבר.
    לפני שעברתי לא שמתי לב שלא רחוק מהבית החדש יש בית ספר. כבר שבועיים שאני מתעורר כל בוקר בבהלה לקולה הצרוד של המנהלת המהדהד ממערכת הכריזה. רגע לפני שאני מתעורר אני חולם שהמורה דרורה צועקת עלי. ואז אני קופץ במיטה ונושם לרווחה כי אני מגלה שזה היה רק חלום.
    מיהי דרורה? אספר עוד רגע.
    ולמה אני נבהל כל כך מדי בוקר? מכיוון שהזיכרונות שלי מימי בית הספר הם לא כל כך טובים.
    לא כל כך טובים? ממש גרועים!
    אמנם הייתי תלמיד מצטיין וצייתן, אבל הייתי מאוד לחוץ. מה הלחיץ אותי? הכול. המבחנים, הציונים, הצלצולים, המורה שצועקת, המחשבה לצאת להפסקה למצוא עם מי לשחק, המשימה למצוא את הדרך לבית הספר או את הדרך חזרה הביתה.
    הייתי אבוד כל כך, שבכיתה א' המורה מינתה ילדה ושמה קְלֵייר למלווה שלי. התפקיד של קלייר היה לצעוד איתי כל יום חזרה הביתה. בכל יום היא היתה חוזרת איתי מבית ספר ומזכירה לי מחדש איפה אני גר. פעם הגענו לבניין שלי, והמעלית לא פעלה בגלל הפסקת חשמל. פחדתי לעלות לבד במדרגות החשוכות. מה עשיתי? דבר ראשון התחלתי לבכות, ואז ביקשתי ביבבה מקלייר שתעלה איתי. רק כשנפרדנו הבנתי שאת הדרך חזרה היא תעשה לבד בחושך. בכל אופן, למזלי שנה לאחר מכן היא עברה לבית ספר אחר, וכבר לא הייתי צריך להתבייש בכל פעם שראיתי אותה.
    אבל אני המשכתי להיות לחוץ. גם בכיתה א' וגם בכיתה ב' הייתי כל כך לחוץ, שהייתי בוכה מכל פּיפְּס. מספיק שהיו אומרים לי, "מיכאל, למה אתה..." "כְּחי! כְּחוּ! כְּחָה..." הייתי מתחיל לבכות עוד לפני שהשלימו את המשפט. או שהיו אומרים לי, "מיכאל, תזוז ל..." "פְּפָפָפָפָה!" הייתי פורץ בבכי והדמעות היו זולגות. כולם ידעו ש"מיכאל בוכה מכל פיפס", וילדים בכיתה התחילו לגשת אלי ולקרוא לעברי, "פיפס! פיפס!" וללגלג ולצחוק. בסופו של דבר באמת נעלבתי מזה. ומה לדעתכם הייתי עושה? מתחיל לבכות, כמובן.
    השנים חלפו, עליתי מכיתה לכיתה ולמדתי לעצור מעט את הבכי. בכיתי הרבה פחות, ובכל זאת מדי שנה, לפחות פעמיים־שלוש, לא הצלחתי להתאפק. הדמעות היו זולגות, וכולם היו מגחכים.
    כששוב הגיע החופש הגדול, החלטתי שאני חייב להפסיק. כל החופש אמרתי לעצמי, "מיכאל, בשנה הבאה אתה הולך להיות חזק! אתה הולך להיות אמיץ! אתה הולך להיות גיבור! אתה לא תבכה בכלל־בכלל! אפילו לא טיפונת בכי! שום דמעה לא תרד לך מהעיניים, שמעת, מיכאל?!" ניסיתי לעודד את עצמי מבפנים.
    אמא שלי, שגם היא רצתה לעודד אותי, קנתה לי מתנה. היא קנתה לי קלמר. שמחתי מאוד כי עד אז היה לי קלמר עץ שהבעיה הכי גדולה שלו היתה שהוא לא נשבר אף פעם. הוא לא נשבר אפילו כשהוא נופל, ולכן אף פעם אין צורך להחליף אותו. כך חולפות שנים בלי שיקנו לך קלמר חדש. אבל הפעם אמא שלי רצתה לעודד אותי לקראת שנת הלימודים, לכן היא חזרה הביתה עם קלמר חדש מהחנות.
    הקלמרים שמייצרים היום עשויים מבד סינתטי רך. אבל אמא שלי קנתה לי קלמר אחר, קלמר מפלסטיק קשיח, כמו קופסה. קלמר בצבע תכלת. האמת, זה היה קלמר ממש מלהיב, יפהפה. אני בטוח שאם היתה תחרות קלמרים עולמית, הוא היה זוכה בתואר מלכת היופי של הקלמרים (או שאולי מלך היופי, כי בכל זאת הוא קלמר). כשהיו פותחים את הקלמר הזה, היו מגלים בפנים תופסנים לעפרונות ולעטים, מקום למחק ולמחדד ותא נסתר לחידודים. בקיצור, קלמר מהחלומות.
    כידוע, כיף לקבל משהו חדש, ולכן לא פלא שגם אני שמחתי והרגשתי שהקלמר ישפר את מצב הרוח שלי ויעזור לי להתמודד טוב יותר עם כל הדברים בשנה הבאה. וזה בדיוק מה שגם אמא שלי חשבה.
    אבל עוד לא העליתי על דעתי מה מצפה לי.
    בניגוד למקובל, לא גילו לנו מי הולכת להיות המורה שלנו בשנה הבאה. אמרו לנו, "תבואו ביום הראשון ללימודים ונודיע איזו מורה תלמד כל כיתה." אבל כבר כשנגמרה שנת הלימודים הקודמת, ביום האחרון, אחרי שחזרנו הביתה, אחותי הגדולה סְמדר וחברה שלה דִקְלה ניגשו אלַי.
    "אוי! אכלת אותה! יש סיכוי שדרורה תהיה המורה שלך!" אמרה אחותי. "היא אמורה ללמד את אחת הכיתות בשכבה שלכם."
    "דרורה? מי זאת דרורה?"
    "מי זאת דרורה?" חזרה אחרַי אחותי בחיוך שלא בישר שום דבר טוב.
    "הלוואי עלַי שלא הייתי יודעת מי זאת דרורה," אמרה דקלה. "החיים שלך טובים ושמחים אם אתה לא יודע מי זאת דרורה."
    "כולם יודעים מי זאת דרורה," אמרה אחותי. "היא המורה הכי מפלצת שהיתה עלֵי אדמות מאז ימי האדם הקדמון."
    "מאז תקופת הדינוזאורים," תיקנה דקלה.
    "לא היה בית ספר בתקופת הדינוזאורים," ציינתי.
    "אבל דרורה כבר היתה. אני לא אתפלא אם יגלו שבגללה הדינוזאורים נכחדו."
    "תקשיב לי, אתה ממש לא רוצה שדרורה תהיה המורה שלך!" אמרה אחותי.
    "כמה גרועה היא יכולה להיות?" תהיתי.
    "אפילו המורות פוחדות מדרורה," אמרה אחותי. "אפילו המנהל מפחד ממנה! אתה יודע איך כולם קוראים לה? דרו־רַע! בקיצור, אכלת אותה."
    "אבל עדיין לא אמרו לנו מי המורה שלנו," אמרתי בזמן שאחותי ודקלה יצאו מהחדר. נותרו עוד חודשיים שלמים עד לסוף החופשה, ובאמת לא היה בטוח שדווקא דרורה תלַמד את הכיתה שלי. לכן בינתיים ניסיתי לא לחשוב על זה.
    החופשה עברה. כשהגיע היום הראשון ללימודים הלכתי עם הילקוט הכבד לבית הספר. בילקוט שמתי את הקלמר החדש והנפלא שלי, ובלב שמתי תקווה לשנה רגועה ומוצלחת יותר.
    הגענו כולנו לבית הספר, כל השכבה. הושיבו אותנו על הרצפה באולם ההתעמלות של בית הספר. היינו שלוש כיתות – כיתת שמש, כיתת ירח וכיתת מאדים. אני הייתי בכיתת מאדים. באולם עמדו שלוש מורות, שכל אחת מהן היתה אמורה ללמד את אחת הכיתות:
    המורה תמר, שכל ילד שהגיע היא ליטפה את הראש שלו ושאלה אותו בחיוך ובקול רך ואיטי, כאילו רק עכשיו היא התעוררה מהשינה, "מה שלומך? ומה שלום אמא? ומה שלום אבא? ומה שלום האחים שלך? ומה שלום ה... אוגר שלך?" ולא משנה אם גידלת אוגר או לא. בקיצור, תמר התעניינה בך, במשפחתך ובכל משק הבית ובחיות שגידלת או לא גידלת. וכולם רצו ללמוד אצל תמר – המורה הנחמדה, האדיבה, החייכנית והמתעניינת.
    ליד תמר עמדה המורה רותי. רותי עמדה שם כפופה ומכווצת כמו עכברה חששנית והביטה בכולם במבט מפוחד. לרותי היה קול דק, מאוד־מאוד חלש, והיה ברור שרותי לא תצעק על אף אחד, ולא תתעצבן על אף אחד, ותהיה עדינה עם כולם. וגם עם רותי היו מוכנים ללמוד בשמחה.
    וליד תמר ורותי עמדה... דרורה. היא צעדה מצד לצד ועישנה סיגריה אחרי סיגריה. אני יודע שכיום העישון ליד תלמידים אסור, אבל כשאני הייתי בבית ספר, מורות עישנו מתי שהתחשק להן.
    דרורה התהלכה באולם ההתעמלות ופיזרה עשן כמו דרקון, צעדה מצד לצד בהליכת ברווז והביטה בכולם במבט מפחיד ועצבני! המבט של דרורה היה מבעית כל כך, שאם היא היתה מסתכלת על איזה תלמיד, הוא היה משלב מיד ידיים. אם היא היתה ממשיכה להביט בו, הוא היה מתחיל לומר בקול מתחנן, "זה לא אני, דרורה! אני לא גנבתי את הספר מהספרייה ואני לא שברתי את החלון!" - הוא היה מַפְליל את עצמו בדברים שלא עשה רק בגלל המבט המפחיד בעיניים של דרורה.
    ישבנו מתוחים באולם ההתעמלות, תלמידי שלוש הכיתות, ואז הגיע הרגע הגדול שבו מכריזים איזו מורה תלַמד כל כיתה. מזכירת בית הספר ניגשה אל המיקרופון, כולם השתתקו, והיא הכריזה:
    "כיתת שמש תקבל את המורה... תמר!"
    "יש!" צהלו כל תלמידי כיתת שמש וקפצו במקום מרוב שמחה על שום שקיבלו את המורה הנחמדה, האדיבה, החייכנית והמתעניינת.
    המזכירה חיכתה לשקט ואז הכריזה, "כיתת ירח תקבל את המורה... רותי!" גם תלמידי כיתת ירח קראו בשמחה.
    ואנחנו? אוי ואבוי! שמענו נכון! כבר לא היה צריך לומר מי תלמד אותנו. אבל המזכירה שמרה על כל כללי הטקס והכריזה, "כיתת מאדים תקבל את... דרורה." שום קריאת שמחה לא נשמעה באולם. לא הרענו. שתקנו. לא קפצנו באוויר. אם היה אפשר להתחפר בתוך הרצפה של אולם ההתעמלות, היינו כנראה מגיעים לצד השני של כדור הארץ.
    אחרי שהכריזו על המורות, דרורה אמרה לנו בקול מסוֹר, "בואו אחרי! ושאף אחד לא יוציא הגה!!" צעדנו אחריה רועדים ומכווצים אל הכיתה, הרי כל אחד ואחת מאיתנו כבר הספיקו לשמוע איזה סיפור נורא על דרורה.
    עכשיו תבינו, למורה דרורה היה קול כל כך צרוד, קול הכי צרוד וצורם ומחוספס בעולם כולו – כי היא כל הזמן היתה צועקת. לא משנה מה עשית, דרורה היתה צועקת עליך.
    היית מפריע בשיעור? דרורה היתה צועקת עליך.
    היית מקבל מאה במבחן? דרורה היתה צועקת עליך.
    לא היה לאף אחד חשק להשקיע בלימודים כי דרורה היתה צועקת על כולם.
    ובאמת, כבר בשיעור הראשון הספיקה דרורה לצעוק על כל התלמידים בכיתה – על מי שהפריע וגם על מי שלא הפריע.
    "מה אתה יושב שם ושותק כמו סטודנט חופשי?!" היא צעקה לפתע, ורק לאחר רגע הבנו שהיא פונה לבּוֹריס. הוא ישב בשורה האחרונה, בפינה. בוריס היה הילד הכי שקט בכיתה. אמרו שהוא בעצם לא מדבר עברית כי הוא עולה חדש, ולכן הוא שותק. אני חושב שעד אותה שנה לא שמעתי מילה שיצאה מהפה שלו. לא ידעתי אפילו איך הקול שלו נשמע. בכל אופן, דרורה הוסיפה לירות אליו בקול צרוד, "השתיקה שלך מביאה לי את הסעיף! אם תמשיך לשתוק ככה, אני אשלח אותך למנהל באשמת שתקנוּת יתר!" בזמן שצעקה התבלט וריד בצווארה.
    בוריס המשיך לשתוק. דרורה העיפה אותו מהכיתה.
    עכשיו כבר באמת לא ידענו מי הבא או הבאה בתור שדרורה תצעק עליהם.
    דרורה המשיכה לצעוק על כולנו בלי הפסקה – עד ההפסקה. רק יצאנו מהכיתה ושני החברים שלי זוהר ודולב התחילו לקרוא, "אוי ואבוי! אני לא מאמין שזה קרה לנו! קיבלנו את דרורה!"
    "תקשיבו," אמר דולב. "אחי הגדול למד אצלה לפני שש שנים ועדיין הוא קורא בלילות מתוך שינה, 'דרורה, לא! דרורה, בבקשה, לא!'"
    "ראיתם איך היא הולכת? כמו יונה!" אמר זוהר והתחיל להתהלך בתנועות ראש קדימה ואחורה. "ואיזה קול יש לה! כמו שואב אבק!"
    "מה פתאום שואב אבק! יש לה קול כמו טרקטור! לא סתם טרקטור - ג'ון דיר 2040 עם הנעה קדמית ואחורית!" מחה דולב, והוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. אמנם דולב ומשפחתו גרו בדירת שיכון בעיר, אבל אבא שלו היה חקלאי שגידל תפוחי אדמה, ודולב עצמו היה מומחה לכל סוגי הטרקטורים. במרוצת השנה הכיתה נחלקה לשני מחנות – אלה שטענו שהקול של דרורה דומה לרעש של שואב אבק, ואלה שטענו שהקול שלה דומה לרעש של טרקטור, ורק דולב תמיד דייק ואמר, "לא סתם טרקטור - ג'ון דיר 2040 עם הנעה קדמית ואחורית!"
    עכשיו בהפסקה, אחרי השיעור הראשון שלנו עם דרורה, הבטתי בזוהר ובדולב והייתי מודאג. התכוונתי שהשנה החדשה תהיה פחות לחוצה ויותר טובה, אבל דרורה לא עלתה בקנה אחד עם התוכניות שלי.
    "אבל אולי היא לא כל כך נוראית?" אמרתי לזוהר ולדולב. "צריך לחכות ולראות. אולי היא פשוט עצבנית היום."
    "היום, מחר, מחרתיים! לנצח!" קרא זוהר בתגובה. "דרורה הזאת! אני שונא אותה!" הוא צעק ואז הבחין שעומדת לידנו מורה והשתתק. אבל להפתעתנו, המורה לא כעסה עליו, אלא רק הינהנה בשתיקה.
    "אתם יודעים שבעלה התאבד?" אמר דולב. "אחי סיפר לי. מצאו אותו תלוי במקלחת."
    "באמת?" שאלתי וחשבתי, "מסכנה. אולי בגלל זה היא כל כך עצבנית? אולי בגלל זה כל כך קשה לה?"
    "עוד מעט אני מתאבד בעצמי!" קרא זוהר. "היא מפלצת!" ואז התחיל להרביץ לספסל שעמדנו לידו ולצעוק, "זאת דרורה! זאת דרורה!"
    דולב הצטרף אליו, תפס ענף עץ קטן והרביץ לגדר האבנים. גם הוא קרא, "זאת דרורה! זאת דרורה!"
    זוהר הבחין בכמה עלי שלכת שנחו על הארץ. הוא התחיל לקפוץ עליהם חזק־חזק ולקרוא, "זאת דרורה! זאת דרורה!"
    הבטתי בשניהם והייתי המום. באמת המצב כל כך גרוע? כמה נוראית כבר יכולה להיות דרורה? הנפתי את הרגל שלי ובעטתי בספסל, אבל זה כאב לי כל כך שלא הצלחתי לצעוק "זאת דרורה!" אלא תפסתי את הרגל.
    פעמון בית הספר צילצל ונכנסנו לכיתה.
    הימים הבאים לא השתפרו.

    • ינץ לוי
      צילום: ינץ לוי
    • ינץ לוי

      ינץ לוי (נולד ב-14 ביוני 1975) הוא סופר, תסריטאי, מנחה טלוויזיה, מרצה ועורך ישראלי, זוכה פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010‏. בין השנים 2011 -2013 שימש לוי כסופר הבית של העיר הוד השרון. סופר הבית הוא פרויקט לעידוד קריאה בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים בעיר. במסגרת הפרויקט מבקרים תלמידים בתערוכה על ספרי הרפתקאות דוד אריה שכתב לוי, נפגשים עם לוי במסגרת מפגשי סופר ומשתתפים במגוון פעילויות סביב ספריו. כמו כן, עורך לוי מפגשי סופר בבתי הספר, ובהם מספר לתלמידים על כתיבת ספריו ועל יצירתו.

       
      מספריו: סיפורים מי תהום (2001), הימאליה בשר ודם (2005), סדרת הרפתקאות דוד אריה, סיפורי איש היער (2010), המורה דרורה לא מפלצת (2014)
     
  • המלצות נוספות
    • תוחלת החיים של אהבה
    • הרפתקאות דוד אריה 1 בערבות רומניה
    • הרפתקאות דוד אריה 3 במדבר השויצרי
    • הרפתקאות דוד אריה 2 בגונגל הסיבירי
    • התהום הפעורה בינינו
    • צופן המגפה
    • אהבה למתחילים
    • לכל הבנים שאהבתי פעם
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק