הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הלילה אין לנו חברים
  • הלילה אין לנו חברים
    סופיה ניקולאידו | תרגום: אמיר צוקרמן
    כתר | ספטמבר 2015 | פרוזה תרגום, שואה | 224 עמ' מודפסים
    דצמבר 2008: הפגנות ומהומות ברחבי יוון בעקבות רצח של נער בידי שוטר. משפט אחד מוטח בכוח שוב ושוב: הלילה אין לנו חברים.
     
    1988-1981: היסטוריון צעיר וחסר ניסיון חוקר את הנושאים האסורים של משתפי הפעולה עם הנאצים ושל הארגונים הגרמנוֹ-פשיסטיים בסלוניקי. מכל עבר מתנפלים עליו ומנסים לסתום לו את הפה.
     
    1944-1934: גרמניה הנאצית, סלוניקי הכבושה. יהודים, יוונים, גרמנים. סוחרים בשוק השחור, בתי ספר של הכנסייה, בתי סוהר ומטבחי צדקה. רוצחים אכזרים. בוגדים ופטריוטים. 
     
    הלילה אין לנו חברים הוא רומן יוצא דופן על שלושה דורות של יוונים שמנסים לחיות את חייהם בעת שההיסטוריה חושפת שיניים. הורים וילדים, תלמידים ומורים, סטודנטים, חנוונים ופרחחי רחוב, סבתות ופרופסורים, פעילים פוליטיים ומשקיפים מן הצד, לומדים כולם אחת ולתמיד שלפני הכול אדם מסתכל איפה נשפך הדם שלו, ורק אחר כך הוא בוחר באיזה צד לתמוך.
     
    סופיה ניקולאידו נולדה ב-1968 בסלוניקי, ובה היא מתגוררת עד היום. ניקולאידו פרסמה עד כה שישה ספרי פרוזה, תרגמה מחזות קלאסיים וגם ספר משיריו של ניק קייב. הלילה אין לנו חברים עורר דיון ציבורי סוער ביוון וגם זכה ב"פרס אתונה לספרות".
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    69 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ב־19 באוקטובר 1981, יום שני, סוּקיוּרוֹגְלוּ סילק את סְטְראטוֹס מהכיתה. הוא נכנס, מוטרד ומתוח, בדק נוכחות, סְטְראטוֹס אמר משהו, התחכם, סוּקיוּרוֹגְלוּ התחמם, כבר הבליג על די והותר עלבונות מצד הבחור המתולתל. הוא עשה לו סימן שיָעוף החוצה. עשרה סטודנטים ישבו בשיעור בטורקית, רובם עם סבים וסבתות פליטים מאסיה הקטנה, שעדיין דיברו בשפה בבית. הם נרשמו לשנה ראשונה במכון ללימודים בַּלקניים. עכשיו, בשנה השנייה, הדקדוק התחיל להעיק.
    סטראטוס קם בלי למהר לשום מקום, אסף את הדברים שלו בהפגנתיות וטרק את הדלת. בכיס היה לו שטר של חמש מאות דרכמות.
    ״בואו הנה,״ הוא צעק אל כמה ילדים משוטטים, צוענים, שהסתובבו עם דרבּוּקה.
    הם גררו את נעלי הבית הקרועות שלהם על המדרכה. הוא הנחה אותם לנגן מתחת לחלון של הכיתה. עמד ממול, בכניסה לְבניין, וצפה במחזה. הילדים ניגנו שיר של חַפְלוֹת, צרחו בפזמון, אנשים נאספו. היו כאלה שחשבו שהם חברֵי נוער פּאסוֹק, שחוגגים אחרי אתמול. לא עניין של מה בכך, 48 אחוז לאַנְדְרֵיאַס,*** היה היום ריח אחר באוויר.
    *** אַנְדְרֵיאַס פּאפּאנְדְרֵיאוּ (1919–1996), מהבולטים במנהיגי יוון המודרנית, הקים את מפלגת ״פּאסוֹק״ (״התנועה הסוציאליסטית הפּאן־הֵלֵנית״) ב־1974 והוביל אותה לניצחון היסטורי בבחירות שנערכו ב־18 באוקטובר 1981, אחרי כמעט חמישים שנים שבהן שלטו ביוון מפלגות ימין שמרניות למיניהן. כיהן כראש ממשלה בשנים 1981–1989 ו־1993–1996.
     
    סטראטוס היה מיַלדי אַנְדְרֵיאַס, גדל עם הפוסטר שלו, המנהיג מנופף בידו, לבוש סוודר גולף ועיניו מבטיחות ניצחון. קוֹרינָה, אחותו — בסוד הוא קרא לה ״נַנֶסֶת״ — השתינה על הנעל של המנהיג בעצרת לפני הבחירות.
    ביום ההוא, של הנאום המרכזי, הקטנה לבשה את התחתונים עם הצבעונים. הגומי לחץ לה, אבל היא לא העזה להתלונן. הכול באשמת אמא, שהתעקשה שהיא תשתה את החלב שלה לפני שהם יצאו. כולם התאכזבו שבסוף היא לא עלתה עם דוד אנדריאס לדוכן, אבל בא לה פיפי ולא היה לה למי להגיד שם, זאת אומרת, לא היה אף אחד שהיא מכירה, אמא ואבא עמדו מרחוק והסתכלו עליה עם גאווה בלב.
    היא התאפקה, התאפקה כמה שבכלל אפשר, אבל כשלא רוצים משהו, תמיד הוא בא. בסוף היא לא החזיקה מעמד, פישקה רגליים והשתינה בעמידה, בתחתונים החדשים, אולי אף אחד לא שם לב, ככה היא קיוותה, שאף אחד לא ישים לב, כולם הרי היו עסוקים עד מעל לראש והתרוצצו לפה ולשם, אבל התיז לה קצת על הנעל של דוד אנדריאס, נגד עין הרע, צעקה איזו גברת צעירה ומשכה אותה הלאה משם, שלא תסתבך עוד יותר. אמא נהייתה אדומה כמו עגבנייה, כי עכשיו הן היו מוכרחות ללכת לפני שהתחילה החגיגה. היא לא חשבה מראש להביא עוד תחתונים בתיק, ואבא אפילו לא העלה בדעתו לוותר על הנאום המרכזי בגלל קצת פיפי.
    קורינה, שעשתה לפני כן אלף חזרות על לחייך ולהרים את היד גבוה עם דוד אנדריאס, נשרכה עכשיו מבוישת מאחורי אמא. ונוסף על כל זה התרטבה לה הגרב, הקוקיות בשיער לחצו לה ואמא הכאיבה לה ומשכה אותה אחריה מתפוצצת מכעס.
    במשפחה של סטראטוס, אנדריאס היה משהו כמו דוד רחוק, ככה דיברו עליו, ובחגים, סביב השולחן, השיקו כוסיות ושתו לחייו ואיחלו לו שיהיה ראש ממשלה.
    סוקיורוגלו נראה ימני. סטראטוס הריח את זה, קלט את זה באוויר. מגיל צעיר חינכו אותו לזהות כאלה שלא היו ״מִשלנו״, בעיקר ימנים, משהו בלבוש, מכנסיים אפורים עם פֶּנְסים ומעיל סַבָּאִי בצבע בז'. כבר הרבה זמן הוא חיכה להכניס למורה לטורקית, והיום אפילו קצת יותר, כי פאני היתה בכיתה. הוא רצה להראות לחברתו ללימודים שסטראטוס לא מתקפל, ושאם צריך, הוא עושה בלגן.
    הוא לא התקמצן על החמש מאות דרכמות, אפילו שסכום כזה היה יכול בקלות להספיק לו לשבוע, ונתן את השטר המגוהץ לצוענים הקטנים בכוונה לפוצץ את השיעור. הוא הדליק סיגריה והתיישב על ספסל האבן שבכניסה. סוקיורוגלו הגיף את החלונות אבל הצרחות חדרו מבעד לחרכים, הדרבּוּקה מרטה את העצבים, הסטודנטים נשכו שפתיים, התאמצו לא לצחוק, בייחוד פאני, שהתכופפה שוב ושוב, כאילו כל רגע נפל לה העיפרון, ונתנה לשיער לגלוש לה על הפנים כדי להסתיר את החיוך הרחב שלה. המורה החזיק מעמד עשרים דקות על השעון. הוא הכריז בנימה פסקנית שסיימו להיום. אלה לא תנאים, העיר כשמחק את הלוח. נתן להם שיעורים ושחרר אותם.
    ברגע שיצא אחרון התלמידים, הדרבּוּקה השתתקה.
    סוּקְיוּרוֹגלוּ ישב ליד שולחן המורה וידיו בתוך תיק העור שלו. תיק ישן, העור התפורר והוטלא בקפידה בשני מקומות, הסנדלר בשכונה אמר לו שיש לו מזל שכל החורים היו מהצד הפנימי, אחרת התיקון היה בולט מדי. על כל פנים, זה עור טוב, של עז, עור חזק, אמר הסנדלר ועבר עליו טוב־טוב בשמן. השריטות הבהיקו באור הבוקר, העור נאנק בעונג.
    תיק העור של סבא. רוקח, בא מסְמירְני,**** ״רַקָח״ היו אומרים אז, דיבר צרפתית עם הלקוחות, סְמירנאי אמיתי, טורקית עם טורקים, נמלט על נפשו עם נעל אחת, השנייה נשמטה לו כשרץ, לא חזר להרים אותה. בסלוניקי הם נתקעו באָרֵצוּ, באָפּוֹלימַנְדיריָה. עכשיו זאת תחנה ליד הים, אף אחד לא זוכר שדחסו את הפליטים במה שעכשיו הוא מרכז תרבות עירוני, לא היה להם מה לעשות אִתם. וסבא של סוקיורוגלו נהיה רוקח בטוֹפְּסי, בתוך כל הבוץ.
    **** היא איזמיר שבטורקיה של ימינו. עם חלוקת האימפריה העותמאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות ניסיון כושל של צבא יוון להשתלט על סְמירְני וסביבותיה, הועלו באש הרבעים היווניים בעיר ותושביהם נאלצו להימלט על נפשם. בעקבות התבוסה, ולאחר החתימה על הסכם לוזאן ב־1922, נעקרו ממקומותיהם באסיה הקטנה כ־1.2 מיליון יוונים והפכו לפליטים ביוון (״הקטסטרופה באסיה הקטנה״).
     
    עברו שנים, הוא הלך לחסן חולה ונדבק בשחפת. החולה השתעל, הסבא מת תוך חודשיים ואילו ההוא נשאר בחיים למרות כל התחזיות הקודרות, הסבתא עוד מקללת אותו. התיק היה הדבר היחיד שנשאר מהסבא, וגם איזה תצלום מטושטש.
    המורה קם, שפשף עיניים כדי להתעשת, החליק את השביל בשערו. הוא היה בן עשרים ושמונה ונראה מעל ארבעים. יום קודם לכן היה בוועדת הקלפי בקָלָמַרְיָה, מחק שמות מהרשימה בקווים שמתח בסרגל, שילמו לו לא רע על העבודה הזאת. בערב הוא חזר באוטובוס. ברחוב צימיסְקי ראה התקהלות. בחורות צוחקות חילקו חיבוקים, פיזרו נשיקות, רקדו באמצע הרחוב. הוא הבחין בפאני.
    הוא הלך קצת בין החוגגים, הריח את השמחה. אנשים טפחו לו בידידות על השכם. אחת שחרחורת עם מטפחת ירוקה סביב הצוואר הדביקה לו נשיקה על הלחי. הוא חייך, עמד להגיד תודה, אבל עצר בעצמו. הוא הציץ בשעון והחליט לחזור לבית של סבתא. היה צריך לעשות סדר ברשימות שלו.
    סבתא של סוקיורוגלו, נינָה קראו לה, וסבא, בחיבה, ניני, קימחה דגים במטבח הקטן עם כירת הגז. ראתה דגים בחלום וחשבה שאם תטגן, תגרש את החשק. הם היו קטנים במיוחד, קנתה אותם בזיל הזול מהדייג שמסתובב ומוכר אותם בשכונה, לא היה הרבה מה לאכול בהם, הכול עצמות דקות בשביל ללקק ולמצוץ. היא רכנה מעל השיש, קימחה, רצתה שהדגים יהיו חמים כשהנכד יגיע, אמרה קישטא לחתולה שהתחככה לה ברגליים, קישטא, אַת, הרימה קול ודחפה אותה בנעל הבית. החתולה התכווצה ונסוגה אבל לא הסתלקה, בסופו של דבר תמיד נותנים לה משהו. חיכתה, לטשה עיניים בידיים של הסבתא, שפיזרו קמח על הדגים. וסבתא נינה, בת למשפחת סימוּלידיס, עם כתר השׂיבה מעל המצח והתלתלים למטה שחורים, נתנה לשמן להתחמם. הטלוויזיה פתוחה, דיברו משהו על הבחירות, כל היום התעסקו רק בזה. הסבתא השאירה את המכשיר פתוח. הוציאה את צלחת ההגשה הגדולה עם הפרחים, זאתי ששבורה קצת בשפה, פרשה מגבת נייר בשביל לספוג את השמן ושלתה את הדגים אחד־אחד. פנתה לפתוח את הדלת, שיֵצא הריח. דבר טעים, דג, אבל משאיר ריח. היא הבחינה ברחש בעודו באוויר, הסתובבה וניצבה מול החתולה שכבר עלתה על השיש.
    מתי בדיוק היא הרימה את המחבת, מתי בדיוק שפכה עליה את השמן הרותח, מתי בדיוק החיה נסה כל עוד רוחה בה ביללות, מָרינוֹס סוּקיוּרוֹגְלוּ לא ממש קלט.
    היא ראתה אותו עומד בדלת, עם תיק העור של הסבא מתחת לזרוע ובפה פעור מעט.
    ״בחייך, סבתא,״ הוא אמר בנועם ברגע שחזר אליו הקול, ״מה החיה המסכנה הזאת עשתה לך? עונש כזה בשביל דג מטוגן?״
    והסבתא, שעברה את שנות הכיבוש, שהיתה מכבסת לגרמנים ערֵמות של מדים בשביל להביא קצת אוכל לילדים שלה, אישה אלמנה, לבדה, בלי שום עזרה, היא, שלא התחתנה עם בעל המכולת שחשק בה כי לא היו לו העיניים הצוחקות של הסבא, ובגלל שהציפורניים שלו הדיפו ריח סרדינים במלח, הסתכלה על מרינוס בצער שיָבַש.
    היא לקחה את החבילה מידיו.
    ״שלא תביא לי יותר מוֹרטדלה,״ נזפה בו, ״כבר אמרתי לך, מוֹרטדלה זה סבא היה קונה לי. לא מסתדר לאכול מהיד של מישהו אחר.״
    היא דחפה את החבילה למקרר וערכה את השולחן עם דמעות בעיניים.
    ארבעים ושתיים שנה אחרי מותו של הסבא, ובעיניים של סבתא נינה עוד עלו דמעות בגלל פרוסת מוֹרטדלה.
    באסֵפה לא היה אפשר להכניס סיכה. האודיטוריום היה מלא עד אפס מקום. באו גם מעוד פקולטות, הם תמיד גמרו ללמוד יותר מוקדם, קבעו את כל המפגשים בבניין של הפילוסופיה, שם היו מבלים עד הערב בשיחות ובהצבעות. הפּאסוֹקניקים התהלכו כמו טווסים, לא הסתירו את השמחה, טפחו זה על שכמו של זה כמנהג קָמָרָדים, הפריחו חידודי לשון, שרו וזייפו, קנטרו מכל הלב את חברי הנוער האֵירוֹ־קומוניסטי, בשר מבשרם, שרובם גם הצביעו להם, אפילו הקומוניסטים המושבעים חגגו. מתא הסטודנטים של מפלגות הימין לא היה שם אפילו חבר אחד לרפואה, ואם היה, הנמיך פרופיל, לא העז לפתוח את הפה. אבל איך זה שבפקולטה מלאה בחורות, רק בנים עוסקים בפעילות פוליטית, תמהו תלמידי מתמטיקה ופּוֹליטֶכניוֹן. הבּנות סיפקו תמיכה, אבל רק לעתים רחוקות השמיעו קול באודיטוריום, אפילו אלה מהשמאל החוץ־פרלמנטרי. אבל היום כולם היו אש־להבה. סיפרו שבצהריים מישהו השמיע בלי רשות קטע אָמאן־אָמאן מזרחי ברמקולים, מוזיקה נֵטוֹ, כולה ענטוזים, ושאיזו אחת נמוכה מסְטַוְורוּפּוּלי קמה לרקוד, אחת פִּלפּלית מתולדות יוון המודרנית. הרביצה קפיצה אל הקתדרה, נשכבה על הגב, מתנענעת לפי הקצב — בחצאית עד הקרסוליים אבל מתחתיה רגליים מגולחות — חבל, היו שהפטירו, הקלטת הסתבכה במכשיר והריקוד נקטע באמצע.
    דנו בעניין השיעורים, צעקו שכל אחד צריך לבחור מה שהוא רוצה, ואצל איזה מורה שהוא רוצה. דיברו עוד ועוד, דיברו על התרבות כמנגנון ללכידוּת חברתית, על הקוֹנוֹטַציות החומריות של מילים. דיברו גם על הפוליטיקה של התרבות, התווכחו, איך הגיעו לנושא הזה, לחשו אי־אלו מהנוכחים והזדעפו בינם לבינם. השעות חלפו, אנשים נכנסו ויצאו, אכלו גירוֹס בלאפָה, חלק קילפו וַאפְלים, שתו בירות והמשיכו, עד שהדיון נסב שוב על התרבות. פאני קפצה, היא חשבה על זה כל הזמן, אבל כל רגע מישהו אחר התחיל לדבר, מישהו בטוח יותר בעצמו, עם רעיונות שיושבים לו חזק במוח ועם דברים מוכנים, בזמן שהיא עוד ניסתה לעשות בהם סדר.
    היא נטתה קדימה כדי לאזור כוח.
    ״חשוב לזכור,״ היא אמרה, ״שבבלפסט ובפלסטין תרבות היא לא מה ששׂמים בטייפ. היא מה שנהרגים בשבילו.״
    היא אמנם צעקה את זה, אבל הדברים לא נשמעו במהומה. עם זאת, אלה שלידה נדבקו בהתלהבות שלה, לא מעטים מהם גם שמו לב שהיא בחורה מושכת, כמעט יפה, עם יופי מיוחד לה, פרטי משלה. פאני מחתה במעיל את כף ידה המזיעה והרימה את היד כדי להצביע. היא לא שמעה על מה הצביעו אבל התביישה לשאול. הסתכלה סביבה בגנֵבה, כולם כבר הרימו ידיים.
    אם ככה, בסדר.
    שתי קומות מעל, בחדר 313, סוּקיוּרוֹגְלוּ נכנס בצעדים קלים אחרי שנקש פעמיים בדלת.
    פרופסור אַסְטֵרִיוּ היה מחופר בניירותיו. הוא נודע בהתנהגות המחוספסת והבוטה שהפגין כשנתקף בקְריזוֹת שלו, אבל גם בנדיבות ללא מְצרים כשהיה שרוי במצב רוח טוב. הוא היה אֵימת הסטודנטים עקב התנהגותו הבלתי צפויה, ותאב לימוד ודעת. הוא האמין במדעי הרוח כפי שהאמינו בימים עברו, באמונה דתית כמעט. היו לו שכל חד כתער, מעוף ושאר רוח מפליאים, אבל גם חשיבה הגיונית מוצקה, ובתוך זמן לא רב כבר התמנה לפרופסור חבר, למרות המוצא המשפחתי הפשוט. ואולי בזכותו, אמרו האויבים שלו. בורגנֵי העיר אימצו אותו, העריצו אותו, תמכו בו ועכשיו הם מביאים אותו בתור דוגמה, הנה מה שיָכול לעשות כישרון יוצא מן הכלל, אמרו, ביוון אין גדרות תיל מעמדיות, בן של פועל יכול להיות פרופסור באוניברסיטה.
    אבל הוא עצמו ידע היטב שדברים לא הולכים ככה. אולי לכן הפך את המוצא המשפחתי לדגל, מעולם לא הסתיר אותו, לעתים קרובות אפילו זרק להם אותו בפרצוף, כמו אז, כשפרופסור פָּזָראס הזמין אותו אל בית הקיץ שלו והוא פתח בגנֵבה את הארון בחדר השינה, ספר את החליפות של בעל הבית, שישים ושלוש, כולן קיציות, אריג דק משובח, ליטף אותן ושׂשׂוּ קצות אצבעותיו. ובארוחת הערב הרשמית, שבה היה עליו לאכול את הדג בסכין ובמזלג, זאת אומרת, לזרוק חצי, ועוד את החלק הכי טוב, זה עם העצמות הקטנות שהוא הכי אוהב, מלקקים ויורקים, כמו שקראה לזה אמא שלו, הוא תקף את החבר הפרופסור, לא באופן אישי, כמובן, משהו על קָוַואפיס וההיסטוריה, בכל מקרה הוא דחק אותו לפינה, את פָּזָראס, שהיה ידען ומלומד אבל לא היה לו בַּמוח ברזל מלובן כמו לבן שיחו. והוא הוכיח לו במשך ארבעים דקות, אגב אכילה בידיים וציטוט קטעים נבחרים ושורות שירה, שהאידיאולוגיה הפואטית והאתיקה הפוליטית של קָוַואפיס שונות למדי ממה שכתב האדון הפרופסור בעסק גדול בכרך ההערות הפרשניות שלו, שראה אור בכריכת עור. פזראס לא אמר כלום, חייך באדיבות של מארח ומזג יין. ברבות הימים הוא פרסם מוֹנוֹגרפיה, ובה השכיל להשתמש בהבחנות של אורחו, בלי לנקוב בשמו, כמובן. ואַסְטֵרִיוּ הכניס אז לעצמו טוב־טוב לראש מה שידעו כולם, שדברים כתובים נשארים.
    סוקיורוגלו סִמפֵּת את הפרופסור. הוא פחד ממנו, כמובן, כמו כולם, אף פעם לא ידע לְמה לחכות, שיחה נעימה או מטח של קללות. הוא כיבד את חריפות השכל ואת המעמד שלו, את השם המזהיר שעשה לו בחקר ההיסטוריה החדשה. תמיד, לפני שדפק בדלת המשרד שלו, היה מניח את ידו על הבטן כמו מתגונן.
    הם קבעו פגישה להיום כדי לדון בעבודת הדוקטורט. היו כמה סוגיות של טקטיקה מחקרית. סוקיורוגלו הריח את הפיצוץ באוויר ברגע שנכנס. הוא עמד שם וחיכה שהפרופסור יגיד לו לשבת.
    אסטריו ממש חטף חום כמה ימים לפני כן, בישיבת מחלקה, שלושים ושמונה שמונה מרוב עצבים. הוא צעק, חבט באגרוף בשולחן. כשנוכח שאין בכוחו לכפות את דעתו, קם והלך.
    ״זאת היתה מועמדות אמיצה,״ הוא קבע בלהט באוזניו של סוקיורוגלו. ״חסמו אותו בגלל כל מיני דקדוקי עניוּת. נו, בטח, אם המועמד היה איזה מין חוקר של משרד, מאלה שעושים את העבודה שלהם בישיבה, רגל על רגל, היו מאשרים אותו,״ הוא המשיך. ״פה לא נוגעים בעניינים הבוערים. מחכים שהם יעלו עובש. לא רוצים להבין שהיסטוריה זה...״
    הוא הותיר את המשפט תלוי באוויר.
    ״בני זונות,״ התפרץ.
    סוקיורוגלו לא אמר מילה.
    הוא שמע את הרכילות באולם הקריאה, הפקולטה כולה רעשה, במיוחד כשמַניאטיס מארכיאולוגיה קלאסית, בוגר אוניברסיטאות באמריקה, הרביץ צעקה, כי אסטריו כבר הגיע לו עד הנה, צא מפה, ומתח את ידיו הגדולות, שברור היה שלא יותירו מקום לשום התנגדות. כל השאר נשכו את הלשון, זאת צורת דיבור יאה לטברנה, לא לישיבה, ציינו אחר כך, אבל אף אחד לא העז להגיד את זה בזמן ההתרחשות. בתוך חמש דקות נטש אסטריו את מועצת חכמי הפקולטה עם חום גבוה.
    ״תבוא אתי לשיעור?״ שאל אותו הפרופסור. ״מתחיל עוד מעט. נגמרה האסֵפה?״
    סוקיורוגלו לא ידע מה לענות. הוא עלה לקומה השלישית בזהירות, נצמד לקירות, כדי לא להיתקל במחוללי המהומות.
    ״איפה... הם ממשיכים,״ הוא ענה. ״לפי מה שראיתי, זה יימשך עד מאוחר.״
    מילְטוֹס צָקאס, אבא של סְטְראטוֹס, ניצב ברגליים פשוקות בדלת הקָפֵנִיוֹ. הוא החווה סימן ניצחון בשתי הידיים.
    ״ציפּוּרוֹ לכולם,״ הוא אמר לבעל הבית, וכשראה אותו מרים את הבקבוק שעמד על המקרר, ״לא מזה,״ הוא ציווה, ״מהטוב, ההוא שאתה מחביא.״
    בעל הבית פתח את הארון והוציא בקבוק Ballantines, מלא בציפּוּרוֹ מגָלָטיסְטָה, מזיקוק משולש. הוא הגיש ממנו לכולם. מילְטוֹס הרים את הכוס ובירך:
    ״היום מת הימין. לחיי אנדריאס. שתהיה לנו ממשלה טובה.״
    שלושה־ארבעה לא הרימו את הכוסות. ואז דוֹקוֹס, איש של קָרָמַנְליס***** עד העצם, קם. הוא פנה ללכת.
    ***** קוֹנְסְטַנְדינוֹס קָרָמַנְליס (1907–1998), איש הימין המתון, מהחשובים במנהיגי יוון המודרנית, ראש ממשלה בשנים 1955–1963 ו־1974–1980, ונשיא הדמוקרטיה בשנים 1980–1985 ו־1990–1995.
     
    ״נגמרו הימים שלכם,״ זרק מילטוס. ״מה שאכלתם, אכלתם. עכשיו הביתה.״
    דוֹקוֹס, שקָרָמַנְליס היה אלוהים בשבילו — פַלאח מסֵרֶס, פאני קראה לו בסתר, שלא ישמע אותה וישתבץ — ודברים שקולים ומדודים היו נר לרגליו, התלקח. בבת אחת הוא סובב אליו את הגב.
    ״לֵך, חתיכת פשיסט,״ צעק מילטוס כשנסגרה הדלת.
    מינַאס, עובד מדינה חמום מוח, קולגה של דוקוס, קם מהכיסא, נעמד מול מילטוס והוציא בהפגנתיות מהארנק שלו חבילת שטרות של אלף דרכמות. הוא ספר אותם על השולחן.
    ״זה על ההתערבות מה שאני חייב לך.״
    צָקאס הנהן. הצרור לא נכנס לו לכיס מאחור, הוא עמד והסתכל עליו עד שלבסוף קיפל שוב את השטרות ודחס אותם לכיסים מלפנים.
    שאר הקולגות בעבודה לא החזיקו ממינַאס יותר מדי, קראו לו ראש בלטה. דוקוס היה מסנגר עליו. בן אדם עם כבוד, הוא אמר להם, היחיד שמקבל בחיוך כל עבודה שחורה. תמיד מנקה את השולחן, דואג לסגור עניינים עד סוף היום. אבל מתעצבן הרבה, נדלק בקלות. לכולם כבר היו עניינים אתו, להוציא דוקוס.
    בגלל זה אפילו אשתו של מינאס רצה ישר אליו, האפס הזה, התערב על הכסף ששׂמנו בצד בשביל שיעורים פרטיים לילד, היא זעקה. אפשר לחשוב, מה כבר ראינו מהם כל השנים, הוסיפה וחרחרה. העפעף שלה, בפינה הימנית העליונה, התמצמץ בכעס.
    דוקוס החזיק מאוד מהמילה ילד — ומהשכלה על אחת כמה וכמה. הוא ניסה להרגיע אותה.
    טֶרְפְּסי, קצת ישנונית, השחימה בשר עגל. היא לבשה חלוק ירקרק עם פרחים לבנים, מהוה מרוב כביסות. את החדש, הקטיפתי, שדוֹקוֹס קנה לה פעם לַיום־נישואים, היא שמה בארון. לא היתה מסוגלת לזרוק את הישן. תלתה אותו כמו שהוא, עם האֵטיקֶט. עטפה בכיסוי ניילון, פעם ביובל היתה מוציאה אותו ומתענגת על המראֶה. חיכתה לרגע המתאים, אלוהים יודע מתי, כדי ללבוש אותו.
    עכשיו היא השגיחה על הבצלים המצטמקים ולחצה את הבשר במזלג. חרה לה עניין התליון. הדבר היקר היחיד שהיה לה, יקר מאוד, מתנת חתונה מאבא שלה. מעולם לא נודע לה מאיפה היה לו כסף, והוא, הפנסיונר, מילא פיו מים. הוא ענד אותו לצווארה בשלב הברכות והאיחולים. הנעליים לחצו לה, היא זוכרת, היא לא מצאה במספר שלה ובסוף קנתה יותר קטנות, אבל הן היו מסאטן, כמו שרצתה, נעליים בשביל להיראות אלגנטית, לא להליכה. אבא נישק אותה על שתי הלחיים, ובתנועה זריזה, שהתאמן עליה בלי ספק מול הראי, ענד את התכשיט לצווארה. ובכלל לא איחל לה פרי בטן וחיים סוגים בשושנים כמו האחרים, רק חיבק אותה. קחי, ילדה שלי, שיהיה לך משהו יפה, תסתכלי על זה כשקשה לך, הוא לחש.
    ועכשיו דוקוס מכר אותו, מי יודע איפה, בשביל לשלם על ההתערבות של מינאס. כל הלילה היא שמעה אותו עומד ליד התריס, מאחורי הרפפות, בולש אחרי העוברים ושבים, שחגגו. הלילה מת הימין, הם שרו בקולות בהמיים מתחת לחלון, כמו מסוממים. דוקוס עישן בחושך. שתק.
    לפני עלות השחר הוא החליק בידו את הבגדים — הוא לא לבש פיג'מה — עישן את הסיגריה האחרונה בקופסה ונכנס לחדר השינה. פתח את הארון, חיטט במדף ומשך את קופסת התכשיטים. כולם מזויפים, פנינים וחרוזים בצבעים יפים, צמיד, ענק לצוואר, טבעות, צמידים. הוא מצא את התליון ושלשל אותו לכיס. פנה ללכת. ואז הסתובב, רכן מעליה. היא העמידה פנים שהיא ישנה.
    ״אני אמצא כסף, אקנה לך אחר,״ הוא לחש והלך כאילו רודפים אחריו.
    טֶרְפְּסי נשארה במיטה, מאובנת. שם הוא מצא אותה כשחזר. הוציא את כל הכסף מהכיס והניח אותו על הכרית שלה.
    ״סיכמתי עם מינאס,״ הוא הודיע. ״אי־אפשר להשאיר אותו ככה, צקאס בייש אותו בקָפֵנִיוֹ לפני כולם. אם הוא לא היה משלם, זאת היתה השפלה. ההלוואה הזאת תסדר לו את השיעורים־פרטיים של הילד,״ הצטדק. ״אנחנו אין לנו צורך, גמרנו עם ילדים,״ הוא כמעט חייך. ״הוא הבטיח לי שהוא יחזיר את זה במשך השנה.״
    וטרפּסי, שעד אז לא אמרה מילה, הזדקפה ותמכה את עצמה בכרית.
    ״אם יתברר שהם טובים, בפעם הבאה גם אני אצביע להם,״ היא הכריזה. ״מספיק עם הפַלאח והמפלגה שלו,״ נפלט לה הכינוי של פאני.
    דוקוס ניסה לשמור על קור רוח.
    ״פַלאח או לא פַלאח,״ הוא ענה, מתבשל על אש קטנה, ״האיש הזה, גברתי, העמיד את הארץ על הרגליים. העניק לנו עתיד באירופה והשאיר קופות מלאות. נראה מה יעשה השני, האמריקאי.****** אני בספק גדול אם הוא קם בבוקר בשביל לעבוד למען העתיד של הארץ. פוליטיקה, גברתי, זה מעשים, לא הכרזות.״
    ****** הכוונה לאַנְדְריאַס פּאפּאנְדְרֵיאוּ (ראו הערה בעמ' 11), שלמד ולימד (כלכלה) באוניברסיטאות באמריקה במשך יותר מעשרים שנה (1939–1961) לפני שחזר ליוון והחל בפעילות פוליטית.
     
    ״אז נראה את המעשים ונשפוט,״ טרפּסי השיבה בזעף.
    היא לא נשאה עיניים אל סמל השמש הירוקה של פּאסוֹק, אבל לא העזה לספר לבעלה שפאני שכנעה אותה להצביע למפלגה עם פטיש ומגל, אפילו שגם זו מפלגה עם הפָּנים לאירופה. דבר כזה, אצלם בבית, היה בגדר הכרזת מלחמה.
    סוּקיוּרוֹגְלוּ צר על פרופסור אַסְטֵרִיוּ כמה חודשים עד שהלה הסכים להנחות אותו בעבודת הדוקטורט. יצאו לו מוניטין של אדם קשה, שעלו בקנה אחד עם האירוניה שהפגין בשיעורים ועם חלוקת הציונים הגַרְזנאית שהביאה את הסטודנטים לכלל ייאוש. בקורס שלו הם תמיד השאירו את שלוש השורות הראשונות באודיטוריום ריקות. נדחקו בשורה הרביעית ואילך בתקווה לחמוק ממבטו ולהימנע משאלות מכשילות. אבל הוא, ברגע שנכנס, היה נותן צעקה, וכולם היו ממהרים קדימה. חמתו היתה ניצתת כמו רעם ביום בהיר, הוא אהב לבדוק גבולות, שלו וגם של אחרים. שיתף את הקהל במשחק שלו. ההיסטוריה לא היתה בשבילו עובדות נֵטוֹ, כרונולוגיה שצריך לזכור, שמות ומעשים. באלה הוא ראה תנאי בל יעבור, ולכן מיהר לשעוט על פניהם בשלוש השעות של השיעור הראשון, כדי להתקדם הלאה. וכשאמר להם, לפעם הבאה תדעו כל מה שיֵש לדעת על הכיבוש בָּעיר, הוא התכוון לזה.
    הוא נכנס במלוא הקיטור, שאל על עיתונים שנסגרו אחרי שהגרמנים הסתלקו, על אלה שהדפסתם נכפתה בצו מפורש, מי היו העורכים — וכל זה לאו דווקא כדי להיראות חכם בעיני הסטודנטים התמימים שעקבו אחריו אחוזי אימה.
    הוא חשב בתרשימים ובמספרים. היה מצייר אותם על הלוח: משולשים, מרובעים. פרשנות היסטורית היתה בשבילו קו ישר. היה פותח ברקע היסטורי ומסיים במהות הדברים. המשמעת האינטלקטואלית שלו לא היתה נושא לבדיחות. יוּמוֹרלֶס, המילה הזאת דנדנה בראשה של פאני כשהיתה מקשיבה לו. יוּמוֹרלֶס. רק האנגלים מסוגלים לתאר את זה כל כך טוב.
    על כל פנים, הוא הפרופסור היחיד שלא הגיע לשיעור עם עמדות מוצקות וקבועות מראש. בסופו של דבר, זה היה הקלף המנצח שלו, לא הביבליוגרפיה, שאותה השאיר לכל הכלומניקים שחוזרים כמו תוכים על דעות של אחרים. הוא התחיל במקורות עצמם. ונשאר אִתם, הפך והפך בהם, עד שהתמסרו לו.
    לעתים — הם הכירו ביכולת הזאת שהיתה לו — פתאום הבזיקה הארה במוחם של התלמידים. כל הנורות נדלקו באחת, הוא זה שלחץ על המתג, אבל תמרן את זה כך שיביטו בו כאילו שלף שפן מהכובע. הצהיר שהוא מבקש שותפים לשיחה, אבל מה שחיפש באמת היה קהל. בסדר, גם שתי עיניים יפות שהביטו בו מלמטה הספיקו לו בשביל שיעלה את המופע.
    בשיעור הראשון הוא הפנה אותם אל הֵרוֹדוֹטוֹס, הוא ידע אותו בעל־פה, ציטט מובאות למכביר ביוונית עתיקה, הוכיח שההשקפה של איש הָליקַרְנָסוֹס באשר להיסטוריה איננה מעגלית, דבר שהתאים לחשיבה הרדומה של הבורגנים, כי החֲזרה מרגיעה אותם. ההיסטוריה היא סְפּירָלָה, הוא אמר. מי שמאמין שההיסטוריה היא מעגל, מקומו לא באוניברסיטה; שילך ויהיה כומר.
    סוקיורוגלו עקב אחריו כאחוז בחבלי קסם. לא פספס אפילו הרצאה אחת, אבל התחבא בשורות מאחור, הקליט את השיעור כדי לא לאבד מילה. דאג לא להיות שקוע בסיכומי השיעור, כפי שעשו רבים, שאז אסטריו היה מתרתח ומרעים בקולו, מה אתם כותבים, חוֹלרוֹת?
    השיעורים נודעו ברבים, באו לשמוע אותם גם רופאים, מתמטיקאים, עורכי דין, אפילו אחד מִשקפוֹפר שהיה יורד מוֶורְיָה באוטובוס במיוחד לזה. בסוף הסמסטר כבר התמלאו השורות מלפנים, וגם המדרגות.
    ״הם באים בשביל הבּנות שלומדות בפקולטה לפילוסופיה, בשום פקולטה אין כאלה בחורות יפות,״ אמרו צרי העין.
    עם כל מה שאמרו, שאר האולמות נשארו ריקים.
    כשהופיע סוקיורוגלו במשרד שלו, שנה לפני כן, ביום רביעי, שש אחר הצהריים, שעת עבודה משותפת עם הסטודנטים, כפי שנכתב בפתק בחוץ, הפרופסור הציץ בו מעל לעדשות לרוחק ראייה ושאל בנימה פסקנית:
    ״מי אתה ומה אתה רוצה?״
    סוקיורוגלו עשה חזרות בחדרון שלו, תכנן איך להציג את עצמו, מה לומר למורה, אבל רעד כמו עלה נידף ולשונו נדבקה לחכו. בסוף הסביר שהוא סטודנט ותיק, סטודנט שלו, ושהוא רוצה לכתוב עבודת דוקטורט בהנחייתו. הוא אמר את זה בלי אוויר כמעט, תכנן את זה אחרת, כמובן, אבל שכח את המילים היפות בדיוק ברגע שנזקק להן.
    אסטריו הסתכל עליו, מוטרד. משהו עצר בו מלהעיף החוצה את הבחור במעיל הבז', גם אם היה עושה את זה בכל מקרה אחר. הוא סילק אותו בנימוס, אמר שרק לעתים רחוקות מאוד הוא מקבל עליו להנחות דוקטורנטים. סוקיורוגלו חזר והופיע בשבוע הבא, ובידו עוטפן פלסטיק ובו גיליון הציונים שלו. הוא סיים שמונה קורסים שלימד האדון הפרופסור. את ההצטיינות היתרה שבה סיים את התואר יש לזקוף במידה רבה לזכותו.
    ״אני לא זוכר אותך באודיטוריום,״ ציין אסטריו והניח בצד את ההעתק המצולם.
    סוקיורוגלו לא ענה. הוא חיכה לפסק הדין.
    ״מוצא חן בעיני שאתה לא מחייך, לא כמו לא מעט מטומטמים שנכנסים הנה בשביל כל שטות,״ אמר לבסוף הפרופסור. ״תקשיב מה נעשה. אני אבחן אותך, לראות מה יש לך למכור. מחר בתשע, כשאני גומר את השיעור, באודיטוריום.״
    ״תודה,״ מלמל סוקיורוגלו ופנה ללכת.
    ״צריך אומץ בשביל לעסוק בהיסטוריה. נראה אם יש לך,״ הוא צעק אחריו כאשר הבחור, שטוף זיעה, סגר את הדלת.
    למחרת בחמישה לתשע עמד סוקיורוגלו מאחורי הדלת הסגורה של אודיטוריום A. בתשע בדיוק הסטודנטים יצאו. מתדיינים נמרצות, חלקם מחווים בידיים, אחרים מתבדחים, וכולם נחפזים להספיק לפגישה כלשהי. הוא חיכה שהאולם יתרוקן, שתצא גם אחרונת הסטודנטיות, ואז ירד במדרגות. זו השעה שבה הפקולטה עומדת ריקה ועזובה. המולה שלאחריה דממת מוות. אסטריו ישב מאחורי שולחן המורה, עישן ונדנד את רגליו. הוא גרב גרביים אדומים, רפויים בקרסוליים, סוקיורוגלו עדיין זוכר אותם, אם היו שואלים אותו מה הוא זוכר מאותו ערב, הוא היה אומר, את הגרביים.
    ״הגעת,״ אישר לעצמו הפרופסור.
    זה נשמע כתמיהה יותר מאשר כקביעה. אחרי זה הוא הראה לו אי־אלו העתקים מצולמים ענקיים, כרוכים יחד, נו, ברור, שכן היו עמודי עיתון, כפי שנוכח סוקיורוגלו ברגע שהביט בהם מקרוב. ״מָקֵדוֹנִיָה״, ״אָפּוֹיֶוומָטיני״, ״טָה נֶאָה״, ״טוֹ וִימָה״, ״קָתימֵריני״, ״אַקְרוֹפּוֹליס״, ״אֵלֶפְתֵרוֹטיפִּיָה״, ״אֵלֶפְתֵרִיָה״. אסטריו האמין, ואפילו הכריז על כך בשיעורים, שמחקר ארכיוני בעיתונים, אם החוקר לא טמבל, ויודע לקרוא בין השורות, ממפה את המציאות היומיומית. מציב אותה בשורה אחת עם המאורעות הגדולים.
    ההיסטוריה נחבאת שם, בנדנדה שבין הגדול לקטן, הוא אמר להם באודיטוריום. אף אחד לא יודע את זה יותר מהעיתונים.
    הוא החווה אל ערֵמות ההעתקים המצולמים והספרים שבחר. הוא הניח מפתח על השולחן.
    ״הכול מאולם הקריאה. אתה יכול לפתוח ולחפש כל מה שנחוץ לך. אני אלך לאכול,״ הוא הודיע והציץ בשעונו. ״אחזור בעוד שעתיים בערך. אני מקווה שעד אז יהיה לך משהו לספר לי.״
    סוקיורוגלו סילק בנשיפה את האבק מעל ההעתקים המצולמים והתיישב לקרוא. הוא נכנס לקצב.
    ״ובכן?״
    הוא הביט וחיכה.
    ״אל תחפש בניירות שלך,״ התרעם הפרופסור. ״אין לך את זה בראש?״
    ״אני אספר לך על הרחבה שלפני כנסיית אָגִיָה סוֹפִיָה,״ אמר סוקיורוגלו בלחש.
    ״נראית לי מין נער מקהלה, אבל בכל זאת חיכיתי שתפתיע אותי,״ הפרופסור החמיץ פנים.
    סוקיורוגלו המשיך בשפל קול.
    ״ברחבה של כנסיית אָגִיָה סוֹפִיָה מקופלת ההיסטוריה של העיר. זה מקום לתפוס בו שלווה, מקום לשוטט בו ברגל, מקום לערוך בו עצרת. בית חולים, אכסניה, קָפֵנִיוֹ. מגורים לפליטים או למפונים ברעידות אדמה. מקלט לרוצחים. בית קברות, מנזר, אתר לקרבות ולעינויים. ב־1913, במלחמות הבלקן, השתכנו שם מאה וחמישים חיילים בולגרים. הם כבשו את המקום. הרגו שלושה שוטרים, אנשי משטרת הכפרים מכרתים. החברים שלהם זעמו, הסתערו על הבולגרים, שחטו אותם בתוך הכנסייה בכידונים של הרובים. אחרי כמה שעות שטפו את הרצפה, לנקות אותה מהדם. אחר כך, ב־1922, חנו שם כל הפליטים מאסיה הקטנה שירדו מהאוניות; ב־1932 מצאו שם מחסה כל אלה שנשארו בלי בית אחרי רעידת האדמה ביֵריסוּ; ב־1936, בתקופת מֵטַקְסאס, קצת אחרי ההפגנה של פועלי הטבק ב־9 במאי,******* ערכו שם את קבלת הפנים ללפיד האולימפי, שהיה בדרך לברלין של היטלר.״
    ******* אִיוֹאָניס מֵטַקְסאס (1871–1941) היה גנרל, ראש ממשלה מלוכני ודיקטטור (1936–1941) שעמד בראש משטר אוֹטוֹריטָרי בעל סממנים פשיסטיים. הפגנת פועלי הטבק במאי 1936 דוכאה בכוח רב והסתיימה בהרוגים ופצועים רבים.
     
    ״מידע, מידע חסר תועלת. עוּבדוֹת להרשים בהן את הבורים,״ העיר הפרופסור.
    ״הרחבה הזאת היא המרחב החווייתי של העיר,״ התעקש סוקיורוגלו. ״טבועים בה הזיכרונות, הצרכים, הפנטזיות של תושביה. אם אפשר רק להוסיף מידע שלא נכתב בשום מקום: הסיטראה השמאלית של הכנסייה שימשה בית ספר...״
    ״קשקוש,״ שיסע אותו אסטריו.
    אבל עיניו נרגעו. התרככו — או שככה חשב סוקיורוגלו.
    מיד אחר כך, כאילו הוא נזכר במשהו.
    ״למה לא חיפשת בחומר שנתתי לך?״ שאל.
    ״החלטתי לא לציית,״ ענה סוקיורוגלו בשלווה.
    ״בתנאים מסוימים, אני יכול לראות בזה מעלה,״ ציין הפרופסור.
    וכשראה שסוקיורוגלו עומד לחייך.
    ״לעת עתה אני רואה בזה שחצנות,״ הִבהיר.
    בחודשים הבאים השתכנע אסטריו כי השחרחר הבקי בחומר על בוריו, עם העקמת הקלה ונעלי האספּדריל הבלויות, דור שלישי לפליטים מאסיה הקטנה, מחִילי, שדיבר טורקית בניחותא כמו סבתא שלו, ניחן בלהט שהולם חוקר מדעי בעל שיעור קומה, ובעיקשות חסרת תקנה שמהווה ערובה לתוצאות בעלות ערך.
    הוא עמד בכבוד בכל הניסיונות, אחד־אחד. וגם אם נראה כמי שעשוי פלסטלינה, אחד כזה שייסוג מעמדותיו כדי להימנע מחילוקי דעות או מוויכוח, התברר שהוא קשה עורף מאין כמוהו. את זה הוא הבין עם הזמן, כי סוקיורוגלו דיבר רק לעתים נדירות — ורק כשהיה לו מה להגיד. לא הפריח מילים באוויר, גם לא הבטיח נסים ונפלאות, בניגוד לכישרונות מבטיחים רבים אחרים במעמדו. למוּד דחיות, הוא נראה מסכן, אומלל, עם הבגדים המיושנים שלו והמוצא המעמדי הזועק למרחוק, בלי להתקומם או להתחנחן כמו שעשו האחרים, הסטודנטים עם הצעיפים הססגוניים וההשקפות המוכנות והארוזות. וכמה מוזר. העיקשות, שלא התקשתה כמו בטון, דמתה יותר למים. חור נפער בה כשנפלה האבן, והיא עצמה נסוגה, אבל רק את המעט הדרוש כדי לבלוע את האבן. פני המים, גמישים ונזילים, חזרו לעצמם מיד אחר כך, בלי שום פשרות. האדון הפרופסור, שחיבב חוקרים נכונים לקרב, העריך זאת מאוד. כל אלה שלא עשו רעש סתם ככה ידעו בכל אופן לתת פַייט.
    הוא קיבל אותו לדוקטורט. דאג שהשניים האחרים בוועדה יהיו כאלה שהוא החזיק בביצים, שלא ידחפו את האף. ובישיבת המחלקה, למרות ההתנגדויות, הטיל את מלוא כובד משקלו ועמד על כך שנושא העבודה יהיה ״ארגון 'הסוגיה הלאומית' ומשתפי הפעולה״, פרשה המועדת לניצול פוליטי בוטה, לטענת כמה מהנוכחים. המומחים להיסטוריה יוונית חדשה באוניברסיטת אריסטו בסלוניקי גרסו שיש לרכך את הנושא, שאינו הולם עבודת דוקטורט. המעורבים בעניין עודם חיים, וכמה מהם אפילו בועטים. מה גם שמדובר בנושא קשה, הנתונים אינם מספקים, ויתר על כן, אין בנמצא שום מודל תיאורטי מקיף, זרק מישהו, משהו שיבטיח כי אכן תימצא בסופו של דבר מתודה מהימנה שתניב מסקנות.
    אתם פוסלים נושא רב־חשיבות, התעקש אסטריו. בתקופה ההיא הונחו היסודות למערכות יחסים פוליטיות ולסטריאוטיפים של התנהלות פוליטית שעדיין מלווים אותנו, טען כנגדם לסיום.
    אבל זה רק קומם אותם יותר, כי פוליטיקה הווה אומר אידיאולוגיה, והם היו אנשים רציניים, אנשי אקדמיה. הם האמינו בידע שלא דבק בו רבב. אילו התירו זאת חינוכם וצחוּת לשונם, הם היו אומרים, בלי כחל וסרק, שאידיאולוגיה היא סיפיליס. הידע נדבק בה. היא מרקיבה אותו.
    חִרטוטים, השיב סוקיורוגלו בינו לבינו. הוא האמין שהעדר אידיאולוגיה הוא כמו קליפה של בננה. הוא הבין מה סירבו לתפוס רבים מאותם רמי דרג, כלומר, שהיסטוריה טהורה היא שקר אקדמי גס. כל מי שנדרש לתירוץ כזה מנסה לכסות איזה פשע. העדר אידיאולוגיה הוא האידיאולוגיה הנחרצת והחזקה ביותר, הוא אמר, והאמין בזה.
    אסטריו היה שותף ללהט של תלמידו, גם אם לא לדעותיו. הוא הבין שהכול עניין של מניפולציות, ושמניפולציות דורשות בריתות. המעטים שתמכו בו היו גרועים מהאחרים, כאלה שמוכנים לסמן מראש את המסקנות, אפילו להכתיב אותן עוד לפני המחקר — דבר שהחריד, ובצדק, את כל השאר.
    אבל אסטריו לא מיהר להרים ידיים, התעקש כמו פרד. בכל מה שקשור לשררה, הוא ידע לשחק את המשחק. הוא הניח לכולם להאמין שהשתכנע, אבל בין לבין נערכו אי־אלו שיחות טלפון והושגו הבנות מהוסות, תקציבים שעוכבו הופשרו לאלתר, רבים רוו נחת. פרופסור אמריטוס בעל השפעה שינה את דעתו כבאורח פלא, ועד מהרה מונה לעמוד בראש תוכנית מחקר במימון המדינה. כשנידון שוב הדוקטורט של סוקיורוגלו, בישיבת המחלקה הבאה, הנושא אוּשר, ואף זכה לשבחים רבים, לאחר שינויי ניסוח זערוריים, שנדרשו בעיקר לשם מראית עין וכדי לאפשר לחברים מסוימים לטעון שהתערבו.
    באותו ערב סוקיורוגלו הזמין את אסטריו לכוס יין אצלו בבית, זאת אומרת, בבית של סבתא שלו, שטיגנה חצילים ויצקה עליהם רוטב עגבניות טרי, כאילו ידעה עד כמה האדון הפרופסור אוהב את זה. היא הכינה גם אורז עם עדשים, מאכל שלא בא לפיו של הפרופסור מאז ילדותו. היא טיגנה בּיזְרי, ואסטריו תפס בדגים הקטנים בזנב וכרסם בתיאבון. גם אם לא ציפה לראות משהו שונה, מצא חן בעיניו עד מאוד בית האבן הקטן שמאחורי בנייני האוניברסיטה, עם החצר והמדרגות החיצוניות.
    הם ישבו במִרפסוֹנת ועישנו בשתיקה.
    ״עכשיו מתחילות הצרות האמיתיות,״ הזהיר הפרופסור את סוקיורוגלו.
    רשפי הסיגריות האירו את פניהם בחושך.
    ״אנחנו מגששים באפלה,״ ציין אסטריו. ״זאת הפעם הראשונה שעובר בחוג נושא שעוסק בבני אדם חיים. גם אתה וגם אני הולכים על גחלים פה. אין דרך חזרה. עכשיו אנחנו הולכים עד הסוף.״
    סוקיורוגלו גמע עשן. אסטריו כיבה את הסיגריה בעציץ החוּבּיזה.
    ״מחר אתה מתחיל בעבודה,״ הוא הכריז וקם כדי ללכת. ״תעבור במשרד, נדבר. גברת נינה, האורז־עם־עדשים שלך מהמם,״ הוא צעק אל הסבתא ופרש את זרועותיו ונפרד ממנה.
    ליד אָגִיוּ דימיטְרִיוּ הוא נתקל בגור חתולים דרוס. בטח ברח מאִמא שלו, חשב ורכן מעל העיסה המדממת. הוא מצא קופסת קרטון זרוקה והניח את הפגר בתוכה. הזנב ורגל אחת בצבצו החוצה. הוא הניח את הקופסה בזהירות בעגלת האשפה וסגר את המכסה. אסטריו דואג לְחיות, היו אומרים מן הסתם בפקולטה. אכפת לו מהן. מה שלא תופס לגבי בני אדם, היו ודאי אי־אלו קורבנות ממהרים להוסיף.
    קוֹרינָה מיהרה לחיקו של אבא.
    ״אבא, תראה.״
    צָקַאס עוד רגע היה חוטף שבץ.
    ״מה זה?״ שאל.
    ״דגל יוון,״ הכריזה קורינה בגאווה. ״הכנו בבית ספר. הנה, תראה. הדבקתי בעצמי, עם דבק.״
    צקאס הביט בדגל התכלת. הפסים הודבקו בקפידה. סְטְראטוֹס, סרוח על הספה, עקב אחריהם ועל פניו חיוך קטן.
    ״איזה ננסת זאתי, עשתה מאִתנו לאומנים,״ הוא זרק, לא התאפק.
    קורינה אפילו לא פנתה להביט בו. היא המשיכה בלא מורא.
    ״המורה אמרה לנו להדביק קשית, הִנה, פה, ואז זה יהיה דגל מושלם. אני אנופף בו מחר במצעד.״
    ״במה?״
    ״במצעד. המורה אמרה שמחר יש מצעד. כל הילדים הולכים ומנופפים בדגלים. גם אנחנו נלך, נכון, אבא? כשאני אהיה גדולה גם אני אשתתף במצעד.״
    סטראטוס התחיל לשרוק בלהט שיר לכת צבאי. צקאס הביט באשתו בחמת זעם.
    ״מה כל השטויות הפשיסטיות האלה? הילדה שלי במצעד? הם נפלו על הראש? תני לי את הטלפון של המורה.״
    קורינה ישבה על משענת הזרוע של הספה. גוננה על הדגל בחיקה. היא התביישה בדבר שאבא עשה. אמרו לה שלא תבכה, אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה. הדמעות זלגו, טפטפו על הנייר התכול. היא משכה באף בלי הפסקה.
    ״אל תתקשר אליה, אל תתקשר אליה בבקשה,״ הפצירה.
    אחח, ולמה אמא נתנה לו את המספר? הנה, עכשיו אבא צועק על גברת כריסטינה, המורה שלהם, על זאת שמעולם לא גערה באף אחד ותמיד מצאה משהו טוב אפילו אצל המפריעים. קורינה היתה מתעצבנת מזה שגברת כריסטינה טובה כזאת, כי הרעים צריכים להיענש. אבל אחר כך היתה שוכחת את זה, במיוחד בפעמים שהמורה היתה מחבקת אותה ואומרת לה שהיא הילדה הכי ממושמעת בכיתה. ועכשיו אבא צעק על המורה הטובה שלהם, מנהגים פשיסטיים, זה מה שהוא אמר, ועוד מילים שהיא לא הבינה. דברים רעים, זה בטוח.
    ״אם אתם רוצים לחזק את הרגש הלאומי אצל הילדים, תלמדו אותם צָמיקוֹס, ריקוד של גברים, עם כבוד, עם פיגוּרוֹת,״ אבא צעק אל האפרכסת. ״שירקדו בחגים הלאומיים ויבוּסם לנו. את בכלל יודעת, גברתי, מתי ומי התחילו במצעדים של בתי הספר?״
    קורינה צווחה.
    ״אל תבכי, מנוּזלת,״ אמר סטראטוס. ״כשתגדלי תביני,״ הוא הוסיף ברוחב לב והושיט יד ללטף לה את הלחי.
    קורינה דחפה אותו ורצה לחדר שלה. סטראטוס תמיד הסכים עם המבוגרים. היה מתקן אותה בכל הזדמנות, לא אַכֶּבֶת, רכבת, לא לִידה, גלידה, תגידי את זה עוד פעם נכון, הוא היה מתעקש, לִידה, אני אומרת נכון, חזרה קורינה בכעס. בגללו היא היתה בוכה. הוא ידע הכול יותר טוב מהמורה שלה, זה מה שהוא אמר, אני לומד בבית ספר יותר טוב, מה לעשות, ואמא עשתה לו סימנים שיפסיק. אפילו הבדיחות שלו לא היו בדיחות רגילות, חשבה קורינה, אלא יותר עקיצות וכל מיני הקנטות של אנשים.
    היא החביאה את הדגל, שלא ימצאו אותו. בבוקר היא גזרה שלושה דפים עד שהצליחה להדביק ישר את הפסים הכחולים, אבל גברת כריסטינה אמרה שלא חשוב. ואחרי זה היא הכריזה בפני כולם שקורינה הכינה את הדגל הכי יפה בכיתה. וקורינה החזיקה אותו בזהירות כל הזמן עד סוף השיעור, שלא יתקמט.
    אמא נכנסה על קצות האצבעות.
    ״אחח, קוֹרינַאקי,״ היא אמרה וחיבקה אותה. ״אבא נורא התרגז. נהיה לו שחור בלב.״
    ״למה, איזה צבע היה לו קודם?״ שאלה הקטנה.
    ואמא, שקיבלה עליה להסביר לילדה שמצעדים הם עונש — לך תסביר על מֵטַקְסאס לילדה בת חמש — פרשה מהדיון. הן הסכימו בחשאי שלא יזרקו את הדגל, אבל שיישאר מוחבא, בקופסה עם הבובות, עד להודעה חדשה.
    טֶרְפְּסי היתה נשואה כבר עשרים ושש שנים, ולא התחרטה. אפילו שאבא אמר אז, את צעירה, טֶרְפְּסוּלָה, אל תשתעבדי. אחרי זה נולדה להם הילדה, נקשרו. פאני גדלה במיטה שלהם, שם היא שיחקה, שם היא שתתה חלב, שם היא אכלה חלה מתוקה ועוגיות. לא רצתה לישון בשום מקום אחר. הזוג פינה מקום באמצע, עשו מין קן, פאני היתה נדחקת ביניהם, מתפנקת ומצחקקת. בסוף היתה משתתקת, מטה את הראש. מחכה לסיפור ולשיר. בגיל הנעורים, בקטעים הקשים, תמיד היתה רצה למיטה של אמא. גדלה במהירות, הלכה לאוניברסיטה, התחילה להיעלם לשעות ארוכות.
    הבית התרוקן.
    דוֹקוֹס היה עובד מדינה. שעות קבועות, משכורת בטוחה. זה מצא חן בעיני טרפּסי, שאף פעם לא שגתה בחלומות מי־יודע־מה. היא רצתה שיהיה קרוב, גם אם הם לא דיברו. לשמוע את הנשימה שלו בחדר ליד, לדעת שאם יהיה צורך, הוא יבוא בריצה להוריד לה איזו צלחת גדולה מהמדף.
    וכשפאני, שנראה לה טבעי לגמרי לשאול כל דבר, שאלה אותה פעם, תגידי, אמא, עובר לך בראש לפעמים שבסוף תמותי אחרי שכל החיים היית רק עם גבר אחד?
    הגבר הזה הוא אבא שלך, היא ענתה בקור רוח.
    אבל השאלה הכאיבה לה.
    לפעמים, אחרי הצהריים, היא היתה פותחת את קופסת התכשיטים ומוציאה את התליון עם אבן האודם. הוא התיז ניצוצות, התנוצץ באור, האבק הסתחרר, היא כמעט היתה מתחילה לשיר. התליון היה הנחמה שלה, אבא צדק, עם השנים הוא נהיה הקמע שלה, היא ידעה ששום רע לא יימשך הרבה כל עוד התכשיט בבית. היתה מרימה אותו אל הנברשת, מקרבת אותו לעיניה. היתה מביטה סביבה: הכול נראה שונה. דוקוס היה משתאה.
    תראו מה זה שִׂמחה, היה אומר וחוזר אל העיתון.
    כי זה מה שעניין אותו, כמובן. העיתון.
    ״סיכמנו, כן? לא יותר משעה. דקה מיותרת ואתה מפיל אותי.״
    ״בסדר,״ חייך סוּקיוּרוֹגְלוּ והתחיל לרדת במדרגות בית הדין לערעורים של סלוניקי.
    ״תזכור, שלא יהיו לי צרות אחרי זה,״ צעק דוֹקוֹס וחזר למקום שלו.
    חומר ארכיוני בלתי מסווג. זה מה שסוקיורוגלו חיפש. הוא דן בזה עם אַסְטֵרִיוּ. צריך היה למצוא דרך לפתוח את תיקי הפרוטוקולים של בית הדין המיוחד למשתפי פעולה בסלוניקי. כדי להציץ אפילו בעמוד אחד נזקק הדוקטורנט לאישור מיוחד ממשרד המשפטים. אבל היום, ערב חג המולד, חצי יום חופשה, הפקידים נטשו את המשרדים מוקדם יותר ומיהרו, משקשקים מקור, לקניות אחרונות ברחוב צימיסְקי. סוקיורוגלו קבע כבר ימים לפני כן להיפגש עם דוקוס, שעבד בבית המשפט. זאת אומרת, סבתא נינה קבעה, היא הכירה אותו מילדוּת. הביאה לו טאפּר מלא עוגיות דבש, איחלה לו קידום ובהצלחה לבת שלו וביקשה ממנו לעזור לַילד. דוקוס קילל בינו לבינו, אבל הבטיח שיעזור.
    ״לא יותר משעה,״ הוא הבהיר כבר בהתחלה. ״שלא יהיו לי צרות אחרי זה.״
    סבתא נינה הסבירה לו שהנכד שלה הוא חוקר, בן בית באוניברסיטה.
    ״זאת לא עבודה,״ הסתייג דוקוס, והסבתא שיפדה אותו במבט.
    ״זאת תהיה עבודה,״ היא סיכמה. ״ולְמה שהוא מחפש, הילד, חשוב מאוד שהוא יפתח את התיקים האלה.״
    ״תיק אחד אמרנו,״ תיקן אותה דוקוס.
    ״בסדר, אחד,״ הסכימה הסבתא.
    ״ושלא ילבש שום דבר צעקני, צעיפים אדומים, תרמילים אדומים, כל מה שהם לובשים שם באוניברסיטה,״ הוסיף דוקוס. ״כי אם הוא ילבש כל מיני כאלה, יזכרו אותו, וכולנו עוד נסתבך.״
    ״הנכד שלי מתלבש בצניעות,״ הכריזה הסבתא וקמה ללכת.
    טֶרְפְּסי, שכל אותו זמן לא פצתה את פיה, ליוותה אותה אל הדלת.
    ״אני מרתיחה קליפות של תפוזים בתוך הסירופ,״ גילתה לה נינה, ״בגלל זה לעוגיות שלי יש ריח,״ אמרה ונישקה אותה בשתי הלחיים, כמו שהיתה מנשקת כלות ואלמנות.
    סוקיורוגלו סילק בנשיפה את האבק מעל התיק. הניירות כבר הצהיבו. הוא לקח לידו בזהירות את הדף הראשון וקרא:
    [...] בתקופת הכיבוש הזר ביוון, בסלוניקי, קשר הנאשם, גַבְריאִיל אִיוֹאָנוּ אֶקְסַנְגֵלוֹס, פרופסור מן המניין בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת סלוניקי, קשרים הדוקים עם הכובשים הגרמנים, ותרמו לזאת כפי הנראה נטיותיו הגֶרמנוֹפיליוֹת מכבר, שכן שימש נשיא הארגון הגֶרמנוֹפָשיסטי ״הסוגיה הלאומית״ ודִרבן יוונים להצטרף לארגון הנ״ל [...] פרסם מאמרים בעיתון הנודע לשמצה דאז ״נֶאָה אֶוורוֹפּי״, נשא הרצאות פומביות, דיבר בשבחם של הגרמנים [...].
    ברור.
    אֶקְסַנְגֵלוֹס, כמו רבים מנכבדי האוניברסיטה, למד בגרמניה. גֶרמנוֹפיל קנאי שלא ניסה להסוות את רגשותיו. ב־1941 התמנה לפרופסור מן המניין. כפי שצוין בתיק, הוא הפעיל מכבש לחצים על עמיתיו בסנאט האוניברסיטה. דרש הבעת הוקרה עמוקה למדינות הציר, ואם אפשר, בחתימות ידם. חֶבֶר השופטים סבר שהגֶרמנוֹפיליה שלו עשויה להיות בגדר הסבר למניעיו, אך לא כך קלוּת דעתו, הוסיפו השופטים בנימה חמורה, וסתרו את העדויות שמסרו עמיתים מלחכי פנכה, שמיהרו להתייצב במשפט כדי להגן עליו.
    ומכל מקום, נשאלת השאלה: האם יעלה על הדעת שפרופסור רם מעלה באוניברסיטה ישתף פעולה עם אויבי המולדת מחמת קלות דעת?
    כפי שאישרו העדויות, אקסנגלוס בא במגע עם ההנהגה הפוליטית ועם בכירי הכנסייה בסלוניקי. הוא היה חבר באגודת ״ידידי הכפר״. לקח חלק בסיורים. ביקר במחוזות שונים בְּמרכז ובמערב מקדונִיה. היה חבר בוועדת החינוך וההכוונה ובוועדה הכנסייתית של ״שירות ההסברה העממי״. היה מעורב במאבק להגנה על שלמוּת מקדונִיה. הוא עצמו טען שהשתתף בשלב השני במאבק למען מקדונִיה. כוונתו בניסוח הזהיר היתה שנלחם בקומוניסטים אוהבי הבולגרים. יבוא היום / נשרוף חיים / את הכלבים האדומים — אבל הוא לא אמר את זה.
    אקסנגלוס נהנה מזכויות יתר בזמן הכיבוש. הצליח להתנחל בדירה ברחוב אָמָלִיאַס. זרק החוצה את הקצין שגר שם. גם הוא חתיכת מנוול. בתצהיר שהגיש ״באשר להתנהגות בלתי הולמת של פרופסור באוניברסיטה של עירנו, ג.א. אקסנגלוס״, סלוניקי, 5 במאי 1942, הוא הצהיר בחתימת ידו ונשבע בשם אלוהים שהאדון הפרופסור זרק אותו החוצה בבעיטות, בסטירות ובתנועות מגונות. כפי שהתברר, ויפורט להלן, אקסנגלוס היה מצויד במסמך רשמי מטעם הגרמנים. והבית היפה שהעניקו לו חבריו הפוליטיקאים לא היה של הקצין שהגיש את התלונה. הוא היה של יהודי ששוּלח מסלוניקי. סוקיורוגלו הנהן. שוּלח. מילה עיונית מהוגנת.
    המסמך האחרון ששלף היה הצהרת עקרונות:
    העם כמכלול עמֵל למען הכלל, ומדינתו, הדמוקרטיה העממית הלאומית, קיימת ופועלת לשירותו, לרווחתו ולאושרו, החומריים והרוחניים כאחד, של כל פרט בו ללא יוצא מן הכלל. זה חזונו של ארגון ״הסוגיה הלאומית״.
    אקסנגלוס פרסם את המאמר, בחתימתו המלאה, בעיתון ״נֶאָה אֶוְורוֹפּי״. הוא שלל את הדמוקרטיה המושחתת והציג את הדמוקרטיה העממית הלאומית כפתרון לסִבלות המולדת. האדון הפרופסור ידע לברור — ולצרף — את מילותיו. שהרי זה מה שלמד, זו היתה העבודה שלו. מטרתו היתה לחבב על לב העם את ארגון ״הסוגיה הלאומית״. מרגע שקיבל על עצמו את הנהגת הארגון, ביקש לתת ביטוי לבסיסו העממי. ואם נדרש לשם כך מונח קומוניסטי כזה או אחר, אֵה, לא הוא יירתע. לכל מי שרטן כי הפרסומים שבהם נפרש המצע מזכירים קוּ־קוּ־אֵה,******** הוא סתם את הפה בשאלה: ואתה, יקירי, מנין מוּכּר לך כך, לפרטי פרטים, המצע של קוּ־קוּ־אֵה? אתה חבר מפלגה?
    ******** כינויה של המפלגה הקומוניסטית היוונית (ΚΚΕ).
     
    מול שאלות כאלה, מה שלא עונים, בסוף תמיד יוצאים עם הזנב בין הרגליים. המשיגים העדיפו לבלוע את הלשון. ראיה לכך שאקסנגלוס לא היה אינטלקטואל של משרד. ידע להניף שוט.
    ״אני אראיין אותו,״ הכריז סוּקיוּרוֹגְלוּ כשנכנס.
    ״תסגור את הדלת,״ התריע הפרופסור.
    סוקיורוגלו סגר את הדלת בעדינות. הוא חזר על דבריו.
    ״אני אראיין אותו.״
    אַסְטֵרִיוּ בחן אותו מעל למשקפיו.
    ״שב,״ הוא אמר והחווה על הכיסא.
    הדוקטורנט ציית. ברור כשמש. הוא ישב על סיכות.
    ״פתחת את התיק?״ שאל הפרופסור.
    ״כן, תיק מלא וגדוש,״ ענה סוקיורוגלו בלהיטות. ״אֶקְסַנְגֵלוֹס חי. אני יכול לראיין אותו. לאיזה חבר שלו, סְקירְפַּס, היתה מכולת לידנו. השם מוזכר בתיק. סבתא שלי הכירה אותו. מצאתי אותו בספר הטלפונים, סְקירְפַּס תֵיאוֹדוֹסיוֹס בן אֵמָנוּאִיל. הוא הבטיח להעביר את הבקשה ברוח טובה.״
    ״אתה רץ מהר מדי. תיזהר,״ יעץ הפרופסור ורכן אל ניירותיו.
    ״לְמה אתה מתכוון?״
    ״אני מתכוון, בחורי היקר״ — זו היתה הפעם הראשונה שהוא קרא לו ככה — ״שאקסנגלוס הוא הסיבה העיקרית, גם אם לא היחידה, להשגות הרבות שנתקלנו בהן לגבי נושא העבודה שלך.״
    ״זאת אומרת, הם הכירו אותו?״
    ״אל תסתכל עלי כמו ארנב מופתע. ברור שהם הכירו אותו.״
    ״ועכשיו?״ שאל סוקיורוגלו.
    ״עכשיו אנחנו ממשיכים במחקר.״
    ״בשביל לפתוח את התיקים צריך אישור מהשׂר.״
    ״אני אדאג לך לאישור תוך חודשיים. מקסימום שלושה,״ חישב הפרופסור.
    ״עד אז אני מתכוון לראיין את אקסנגלוס.״
    ״יש לך פלפל בתחת,״ הוא חייך במאופק.
    אסטריו ירש את הקתדרה שלו, הקתדרה להיסטוריה חדשה, מידי הפרופסור אדון קוֹנְסְטַנְדינוֹס ציצירַס. דינְדי, קראה לו אשתו, אבל איש מהכפופים לו לא העז להעלות את הכינוי על דל שפתיו. הרעיה, גברת יוּלִיה, קרי ג'וּליה, היתה בת למשפחה מיוחסת מאיי הים היוֹני, שימשה גבירת המלכה בחצר של פְרֵדֵריקי מלכת יוון וביקשה את הקתדרה היישר מהמלכה, שתהיה עבודה מכובדת לבעל, אשר לרוע המזל לא השכיל להיעשות לאיש עסקים.
    עוזרי מחקר התגודדו סביב הקתדרה של ציצירַס, אחת קיבלה עליה את הקניות של ג'וליה, סרה בכל יום לבית הפרופסור ולקחה רשימה, אחֵר קיבל עליו את הגהת הכְּתבים, שלישי סחב את הספרים ואת התיק של האדון הפרופסור.
    כשנדרש לעבור ניתוח, כולם מיהרו להציע תרומת דם, אבל רק אסטריו הוזמן באופן רשמי לדירה. הוא מסר את שמו לשוער, זו היתה הפעם הראשונה שראה שוער בבניין מגורים, התרשם משולחן העץ הרחב ומהכיסא עם הכרית בכניסה. אשת הפרופסור קיבלה אותו בחמימות, המשרתת הגישה ליקר צרפתי בכוס כסף עם פיתוחים. האדון הפרופסור ישב בכורסה והביט בחלון, שקוע בשרעפים. אור נפל במלוכסן, האור של סלוניקי, אדום־כתום, תופס אותך בדירה, אבל אתה הרי יודע בדיוק איך הוא צובע את מפרץ תֶרְמָה, לא צריך לראות, פעם אחת מספיקה, זה כבר נֶחְרַת לתמיד. הוא עדיין זוכר את הציורים התלויים על הווילונות — רעיון של ג'וליה, כדי לא לפגוע בקירות. נופי ים, שביל עם צפצפות לבנות, רועה עם חליל. אבל לא זכור לו מה הרגיש כששמע את אשת הפרופסור בעלת התחבולות מודיעה, דינְדי שלי, ניתן את הקתדרה לבחוּר.
    כעבור שעה קלה דפקה בדלת עוזרת המחקר המוזנחת, שהביאה את הקניות, ג'וליה דיברה אִתה בהוֹל, לא הכניסה אותה אל פנים הבית, אבל אסטריו ידע שהשמנה שם, ולראיה השקיות ובהן תפוחים ועגבניות לפני הארונית העשויה עץ אגוז.
    כל משך הביקור הפרופסור לא סובב את הראש אפילו לרגע, הביט כל הזמן בדלת המרפסת, עד שאתה תירש אותי בקע מפיו. עבודה שדורשת קיבה חזקה, הוא הוסיף משפט לכל עת.
    הפרופסור אדון ציצירס לא הבין בהיסטוריה, אבל הלמו אותו הפּפּיוֹן והדרת הכבוד הנלווים לקתדרה. פעם, כשאסטריו היה עדיין סטודנט, הוא הרים יד, קטע בנימוס את ההרצאה וביקש הבהרה שנראתה משמעותית בעיניו של תלמיד השנה הראשונה, פרופסור ציצירס עִפעף והמשיך בהרצאה בלי שום תגובה שהיא.
    נבצר ממנו לענות על שאלות, ולוּ הפשוטות ביותר. הוא קרא לפני ולפנים כל מה שידע — ומוטב לומר: כל מה שהיה חייב לדעת. הוא עשה את עבודתו כראוי. נשאה חן בעיניו הדרך מהבית לפקולטה, האופן שבו הכפופים לו הרכינו את ראשיהם כשעבר, גם אם הַקריאה העיקה עליו לבלי שאת. פעם, כשנאלץ לשאת דברים בכנס, בעיר ובה אוניברסיטה חשובה, אפרורית ונטולת שמש, בלי יין טוב בשום מקום, הרגיש אומלל. ביוון הוא היה מלך, לא נדרש להוכיח כלום. שם היה עליו לדבר גרמנית ולפברק עניין בהרצאות של אחרים. זה היה מורט עצבים, הוא לא חזר על זה.
    אסטריו כתב את הדוקטורט שלו בגרמניה, בהמלצתו של ציצירס, ארץ שנהוגים בה היררכיה אקדמית נוקשה ואֵתוֹס אקדמי נוקשה אף יותר, אמר לו ונקש בלשונו, ופה מוקירים את מי שבא אלינו מבחוץ, הוסיף מכלי ראשון. אסטריו נהג כעצתו ויצא נשכר, כמובן. שנים אחר כך עוד ציינו את הלימודים בגרמניה.
    המנחה שלו, בואו נאמר, היה שם דבר. אדם רב־פעלים, כמובן, שלא הקדיש תשומת לב יתרה לדוקטורנט שבא מיוון, הגם שהקפיד לברר אם המלגה מכסה את הוצאותיו במלואן. אסטריו עבד כמו כלב, סיים בזמן, חזר עם תואר בהצטיינות יתרה, עטור זרי דפנה.
    רק לעתים נדירות הוא דיבר על הלילות הלבנים בעליית הגג שתקעו אותו בה, על דרכם של הגרמנים להרחיק אותו מעליהם, להזכיר לו שהוא מבקר, נתין של מדינה אחרת, זו שמכסה לו את ההוצאות, ארץ עם היסטוריה עתיקה ומזהירה — הם לא יכלו להתכחש לכך, הרי עליה התבססו חיבורי הדוקטורט שלהם. על כל פנים, היו שהוסיפו וטיפחו את הפנטזיה שלפיה הם יורשיה האירופאים, וממשיכיה, משום מה, של גדוּלת יוון העתיקה.
    איש מעולם לא אמר את כל זה בפרצוף, כמובן, אבל אסטריו היה מודע לדעות המושרשות שבעבעו מתחת לשאלות שלהם על יוון של ימינו. בתוך זמן לא רב כבר הגיע למסקנה שזהו השובל שהותירה אחריה הלאומנות הגרמנית, לאומנות שהזינה את הנאציזם — או לפחות הפגינה סובלנות כלפיו. הגרמנים, במבט ראשון, נראו קרים כמו דגים בעיניו של יווני שרקד זֵייבֵּקיקוֹ ושמע שירי רֶמְבֵּטיקוֹ על הווי בית הסוהר.******** אבל לא עבר זמן רב עד שנוכח לדעת שהם מתייחדים בפּאתוֹס עז, המאפיין את האופן שבו התמסרו לרעיונות שונים — מדעיים, פוליטיים, מה שלא יהיה. ההישגים הגדולים ביותר, הכישלונות הקָטַסְטְרוֹפָליים, ההיסטוריה הפוליטית הטרגית שלהם, הכול היה ספוּג אידיאליזם. היוונים היו קורבנות של נסיבות. הגרמנים היו טרף לרעיונות.
    ******** זֵייבֵּקיקוֹ הוא ריקוד גברי במשקל 9/8 או 9/4, הנרקד ביחידוּת ובלא צעדים קבועים. מוזיקת הרֶמְבֵּטיקוֹ, ״מוזיקת הנשמה״ היוונית, התגבשה בעיקר במועדונים הקטנים ובמחששות של פיראוס בשנות השלושים של המאה העשרים, ושירי הרמבטיקו הִרבו לעסוק בהווי החיים בשולי החברה.
     
    זה מה שהוא אהב בגרמניה.
    זה מה שהביא אתו כשחזר למולדת.
    סוּקיוּרוֹגְלוּ ירד מהמונית מול שער הכניסה המסורג. הבית של אֶקְסַנְגֵלוֹס בפָּנוֹרָמָה נחבא בין עצים עבותים. בחורה צעירה הכניסה אותו לסלון לבן. שטיח צח כשלג, ספות צחורות, שולחנות מצופים בלכה לבנה, שתי מראות עצומות בגודלן זו מול זו. הוא היה מוּעד ללכלך כל מקום שיֵשב בו.
    ״בחורי הצעיר,״ אמר אקסנגלוס ופרש את ידו בברכה.
    סוקיורוגלו השיב בהרכנת ראש קלה.
    ״אני שמח לראות, בחורי, שאתה מקפיד על הופעה מכובדת,״ ציין הפרופסור.
    אחרי מילות הנימוסין ביקש סוקיורוגלו רשות להפעיל רשמקול. אקסנגלוס הנהן לחיוב והתחיל לפטפט. הוא הקפיד לא לומר שום דבר מוגדר, בייחוד לגבי התקופה השנויה במחלוקת. Nichts. הוא פרק עליו את דעותיו של איש אקדמיה קשיש בעניין אובדן המורא מצד הסטודנטים, כבודו האבוד של הידע המדעי, הסכנה הלאומית שאין מקום פנוי ממנה. סוקיורוגלו החליט לא ללחוץ. על המקום הוא שינה טקטיקה. סגר את הרשמקול. אקסנגלוס כיבד אותו בשוקולד עם ליקר. הוא תפס שווּנג.
    ״לפקולטה נחוץ רסן,״ הוא הבהיר במלוא הרצינות. ״אם ימשיכו במדיניות המופקרת הנוכחית, בקרוב המקום ישרוץ דוברי שפות אחרות ובני גזעים אחרים. בסופו של דבר, אלה עוד יטענו שהוֹמֵרוֹס היה אפריקני,״ הוא חזה בדאגה לאומית. ״המודל ההומניסטי שמייצגת הפקולטה שלנו, בחורי, הוא מעוז של ערכים נצחיים. הקְלאסיקוֹנים היוונים הם נר לרגליה של אירופה. לכן נדרשת רצינות מצדנו. בשבע השנים של הקולונלים״ — הוא לא אמר ״מהפכה״******** אפילו פעם אחת, ציין לעצמו סוקיורוגלו — ״הדברים לא היו פרוצים עד כדי כך. אל תבין מדברַי שהייתי תמים דעים עם המשטר שקרס. הנהיג אותנו קוֹלוֹנלצ'יק שלא היה מסוגל לנסח ולוּ משפט אחד ביוונית נכונה. וכל אלה שבאו בעקבותיו היו גרועים עוד יותר, עילגים וצרי מוחין,״ הוא החווה בידו בזלזול.
    ******** הדיקטטורה הצבאית שהונהגה ביוון בשנים 1967–1974 כונתה ״החוּנְטָה של הקולונלים״ בפי מתנגדיה ו״מהפכת 14 באפריל״ בפי התומכים בה.
     
    ״הפרוצדורות הרגו אותנו, הבחירות והמועצות העממיות,״ הוא המשיך בלא חת. ״פֵּריקְלֶס מנסח את זה בבהירות ב'נאום ההספד' שלו: 'שלטונו של הראשון שבאזרחים'.******** זה מה שהארץ זקוקה לו, אבל מי יאמר זאת ומי יקשיב,״ הוא נד בראשו כרומז דבר מה.
    ******** על פי תרגום א.א. הלוי.
     
    ״וכל אלה, הדמוקרטים המושבעים,״ הוא רכן לעבר קהלו, ״מיהרו להתייצב בפרלמנט, אתה יודע מתי. כולם בלי יוצא מן הכלל.״
    סוקיורוגלו הבין שאקסנגלוס מתייחס להזמנה של הדיקטטור פּאפּאדוֹפּוּלוֹס לאנשי האוניברסיטה. הוא הזמין אותם לפרלמנט והם הלכו. היו שהלכו מתוך פחד, אחרים מתוך סקרנות, לכל אחד היו סיבות משלו — ואסור היה בשום פנים ואופן להזכיר את זה באוזניהם עכשיו. אסטריו עדיין שצף וקצף על האירוע. סוקיורוגלו שמע אותו שופך שוב ושוב אש וגופרית על הפשיסטים הסמויים באוניברסיטה, אבירי האקדמיה שוחרי הניטרליות שהרכינו ראש. אצו ונדחקו בפרלמנט בפני הדיקטטור.
    כמובן, חשב סוקיורוגלו, אבל לא העז להשמיע את זה באוזני הפרופסור, מי יודע מה חשבו כל האנשים האלה, כל אחד בנפרד. אם אמדו את כובד משקלה של ההחלטה כפי שאנחנו מודדים אותה כיום, אחרי שנים כה רבות. העסיק אותו המרחק הזה בהיסטוריה, המאזניים שבין מתחולל עכשיו לבין לאחר מעשה. הוא האמין ששם חבויה אַמַת המידה למוסר אנושי — אם כי המילה מוסר נראתה לו פּוֹמפּוֹזית. היא יצרה את האי־הבנות הכי גרועות.
    ״אולי אשָמע לך כמי שמשתעשע ברעיונות מסוכנים,״ המשיך אקסנגלוס ביתר שאת, ״אבל חשוֹב מה היה קורה אילו נמשך הכיבוש עשרים שנה נוספות.״
    סוקיורוגלו הסתכל עליו כהלום רעם.
    ״כן, עד 1965, לדוגמה,״ המשיך הפנסיונר, שלא היסס לרגע בטרם שטח את התיאוריה שלו. ״מלחמת האזרחים******** היתה נחסכת מאתנו, כל מפעל הבינוי של קָרָמַנְליס חסר העקרונות היה נמנע. ולא זו בלבד, אלא שהגרמנים היו סוללים כבישים, מארגנים את המדינה, הכלכלה היתה נעמדת על הרגליים, לא היינו מזדנבים אחרי אמריקה.״
    ******** בשנים 1949-1946 התחוללה ביוון מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הצבא היווני ומחנה הימין השמרני והמלוכנים לבין ״הצבא הדמוקרטי היווני״ (ΔΣΕ), שהיה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית.
     
    דברן. זאת המילה שאסטריו השתמש בה. הוא דברן, אפשר לגרום לו לדבר, כך גילה בפגישתם הקודמת. הוא רוצה לספר. ליתר דיוק, הוא ממש רוצה לשפוך את זה על מישהו, הוסיף והצניע חיוך.
    אקסנגלוס הסכים לשוב ולפגוש את הדוקטורנט בתוך חודש.
    ״העניין הוא, שבחגים אני מבלה עם חברים משכבר הימים,״ הוא הכריז בחיוך ערמומי. ״מדברים על ימים עברו. מעלים זיכרונות מתור הזהב.״
    סוקיורוגלו הנהן.
    ״ברור,״ אמר ופנה לצאת.
    הוא היה נותן חצי כליה כדי להיות נוכח בפגישה השנתית של החברים משכבר הימים.
    אחרי שסגר סוף־סוף את הדלת, אֶקְסַנְגֵלוֹס חזר אל הבחורה. היא ליוותה אותו אל חדר השינה ועזרה לו להתפשט. תלתה את החליפה בארון, החזירה את העניבה למקום. בדקה את צווארון החולצה, וידאה שלא הוכתם בעִקבת זיעה ואז תלתה את החולצה על הקולב המיוחד לבגדים שכבר נלבשו, לא לפני שניערה אותה בקפידה והסירה כל גרגיר אבק. אקסנגלוס נשאר בתחתונים ובגופייה. היא השכיבה אותו על המצעים וכיסתה אותו בעדינות בשמיכה. וכשרכנה מעליו, הזקן הושיט יד וחפן לה שד. הוא מעך אותו, לחץ באגודל על הפטמה. הוא נשאר כך כמה זמן. לחץ וחיכך את היד. היא הרגישה את הנגיעה רק בקושי. היתה לבושה בסוודר עבה ובחזייה מרופדת.
    ״את אוהבת את זה, מה?״ הוא אמר והתנשם בכבדות.
    הוא הפשיל את השמיכה, לפת את ידה, שׂם אותה שם.
    ״אני עוד חי, רואָה?״ הכריז בגאווה.
    ״כן, סבא,״ הסכימה הבחורה. ״תישן עכשיו,״ לחשה והלכה לבהות בפרסומות בטלוויזיה.
    לילה ללא שינה עבר על הבית של דוֹקוֹס. דוקוס, בפיג'מה דקה, עישן כמו קטר והתהלך כה וכה במרפסת. טרפּסי הביטה בו מבעד לדלת המרפסת הפתוחה למחצה.
    ״כל השכונה תראה אותה חוזרת לפנות בוקר,״ הוא מלמל. כבר התפוצץ מדאגה.
    ״למה, אנחנו מה שמעניין אותם?״ היא החוותה לו בידה שייכנס כבר.
    נשמע רחש מפתח בדלת.
    ״אתה לא רוצה שהיא תיכנס? מתחשק לך עוד עניינים?״ היא שאלה אותו בלחש, מעוצבנת.
    היא רצה אל הדלת, משכה את המפתח הנעוץ בה מבפנים. פאני פרצה היישר פנימה. לחיים אדומות, חיוך מאוזן לאוזן.
    ״תִּראו שיֵרד שלג. חתיכת קור בחוץ.״
    היא חזרה משולהבת. בטברנה העיפה את נעלי העקב בשיר השני, זה שהיא אהבה, רקדה על הזכוכיות, חתכו לה את הגרביונים, אבל לא את כפות רגליה הקטיפתיות.
    תקשיבי למוזיקה בתוכך, אבא אמר לה. בת שתים־עשרה היא היתה אז, גמרה בית ספר יסודי, לקחו אותה אִתם למסיבת החתונה שלהם. מישהו מהמשפחה הניח זֵר כלולות, היא לא זוכרת מי, הביאו קלרנית. זו היתה הפעם הראשונה שראתה את אבא רוקד, אֵה, מה את מדברת, חתיכת רקדן הוא היה, גילתה לה טרפּסי, התגאתה, מה את חושבת, גברתי הצעירה, ממי קיבלת את הכישרון? כי היא היתה רוקדת בכיף, הרגליים שלה היו זזות מעצמן.
    כשהתיישבה ליד אמא לאכול את הסטייק שלה — הגישו לה אותו עם אורז ועם מין תפוחי אדמה איכְסָה, שאותם שמחה לתת מתנה למי שישב לידה — אמא סיפרה לה סיפור שהיא כבר שמעה פעם: יום ראשון בצהריים, ברדיו ניגנו שיר מאיפּירוֹס, דוקוס קפץ מיד ברגע ששמע את הקלרנית, הקים גם את טרפּסי, שתחזיק לו את המטפחת בריקוד, אף על פי שלא ידע את הצעדים. מתישהו הוא שם לב, תלכי, אמר לה, ותסגרי את הווילון, שהשכנים ממול לא יראו איך אנחנו שמחים. שלא יעשו לנו עין רעה.
    במסיבת החתונה ראתה פאני בפעם הראשונה את אבא רוקד. אמא היתה יכולה לספר, אבל היא לא האמינה למעשיות שלה. עד שמשך אותה אִתו לרחבה. זה שיודע את כל הריקודים הוא אבא שלי, היא רצתה לצעוק, אבל התאפקה.
    והערב, בטברנה, היא שמחה על זה עד הגג. נגן הבּוּזוּקי החזיק סיגריה בין הקמיצה והזרת, האפר נפל לו על המִכנס, פתותי שלג אפור על הקפל, והוא שקוע בשיר. ובפאני. כל הזמן הסתכל עליה. לפנות בוקר הוא קרא לה לרחבה, תשירי משהו, ילדה, מה שבא לך. הוא הושיט לה את המיקרופון אבל פאני הסיטה אותו הצדה, צעד שהתקבל בהערכה ההולמת מצד הוותיק. הם שרו בשני קולות שיר מאסיה הקטנה:
    הגיעה מקונסטנטינופול לַשכונה ילדונת,
    ביקשתי שתהיה לי לכלה, המתוקונת.
    אמרה לי, אל תחשוב שככה צ'יק־צ'ק מתחתנים פה,
    לא רק אתה אוהב אותי, יוציאו סכינים פה.
    עשֵׂה טובה, תלך מפה, אני ישר אומרת:
    אני רוצה חתן עשיר, אתה תמצא אחרת.
    ילדה שלי, תקשיבי לי, אִתי תשחי בכסף,
    רק אשתולל אם לְאחר אדע שאַת נכספת.
    אמרתי כבר, אתה חירש? תבין ואל תציק לי,
    חתן אחד כמוך בשום אופן לא מספיק לי.
    גרשי את כל החתנים, בחרי אחד משניים:
    כי בשכונה עוד תקבלי כדור בין העיניים.
    סְטְראטוֹס לא שמע עד אז את פאני שרה, וכמוהו שאר החבורה. בהתחלה הוא פחד מפְלוֹפּ, אבל מיד כשאִבחן שמדובר בסיפור הצלחה הוא נרגע והתחיל לעשות חיים. בשלושת הבתים האחרונים הוא קם ועלה לרחבה, רקד זֵייבֵּקיקוֹ, גאה בעצמו ובפיגוּרוֹת שלו. השיר היה במִקצב של סירְטוֹס,******** כמובן, הבחנה שנשגבה מבינתו של סטראטוס, שלא ידע כלום על קצב, זה נשמע לו זֵייבֵּקיקוֹ וזה מה שהוא רקד.
    ******** כלומר, במשקל 4/4, ולא 9/8 או 9/4 של ריקוד הזֵייבֵּקיקוֹ.
     
    פאני זהרה, משהו בתוכה השתחרר בבת אחת, היא לא ידעה מה, משהו שעד אז היה כבול. היא עלתה באוויר שני סנטימטרים מעל רצפת הפסיפס, ריחפה — או שככה נראה לה — לא אכפת היה לה מאף אחד ומשום דבר, רק מהשיר. בפעם הראשונה בחייה הרגישה את הגוף שלה בלי משקולות וכבלים.
    עברו שעות עד ששככה ההתלהטות, הם הסתובבו ברגל בעיר, דיברו, זאת אומרת סטראטוס דיבר, סיפר לה על התוכניות שלו, תוכניות לביטחון תעסוקתי, תכנונים לעשרות שנים, הרים וגבעות ומה לא, היא לא הקשיבה, רק הנהנה בראש. היא חשבה על נגן הבּוּזוּקי. על העיניים והידיים שלו. כשנגמר השיר, בראבו, אַת עשר, הוא אמר, ונתן לה מתנה את המַפרט שלו. סטראטוס לגלג על זה, כמובן, אבל פאני חייכה. אחר כך המָאֶסְטְרוֹ פנה בחזרה אל הבמה, רק שלא תביאי אותו עוד פעם, הוא אמר בשקט, כולם הבינו למי הוא התכוון, בייחוד פאני, שהסמיקה, עושה מעצמו צחוק. בריקוד, הוא מיהר להבהיר.
    כשהלכו, היא הוציאה את המַפרט מהכיס והסתכלה עליו טוב־טוב, מתחת לעמוד חשמל. עוד נדיב כזה ואבדנו, סטראטוס העיר בנימה ארסית, היה יכול לפחות לשלם על המשקאות. פאני ראתה שמשהו נחרט בסיכה על המַפרט, אני אתך, נכתב שם. הדבר הכי יפה שהיא קראה בחיים שלה.
    היא הניחה לסטראטוס לקשקש כל הדרך מהעיר העתיקה עד לבית אביה. עם אור ראשון היא נכנסה נסערת ונרגשת לדירה.
    דוֹקוֹס החטיף לה סטירה מצלצלת.
    ״את לא מתביישת, להסתובב ברחובות בשעה כזאת.״
    הוא פשוט הוציא אותה מדעתה.
    העיפה לו את הסטירה שלו בחזרה.
    רצה למטבח, תפסה שקית זבל, זרקה לתוכה בגדים, ספרים, את התקליטים של פיטר האמיל. את הפוסטר של מוֹריסוֹן.
    ״הפעם הבאה שנתראה תהיה בהלוויה שלך,״ היא הכריזה עם הגב אליו וטרקה את הדלת.
    היא גררה את השקית מהסמטאות של אָגִיָה טְרִיאדָה עד האוניברסיטה. בעלייה של בניין הפקולטה לפילוסופיה, ברוח מקפיאה. לחצה את הרקות שלה כמו מלחציים. שבע וחצי, היא ירדה לקפטריה. המנקות שטפו את המדרגות. היא ניגשה אל הגידם והזמינה קקאו ומאפה גבינה.
    ״אני יכולה להשאיר את זה פה?״ היא שאלה והורתה על השקית.
    הגידם הסתכל על השקית, אחר כך על פאני, ומשך בכתפיים באדישות.
    בשמונה היא עלתה לספרייה כדי להתחמם. תלתה את המעיל על המתלה, אבל קודם הוציאה את המַפרט שקיבלה מנַגן הבּוּזוּקי ותחבה אותו לכיס הג'ינס. היא חשה בו שם, על עצם האגן, מלווה אותה. היא חיפשה במדף, שלפה את המקורות שחיפשה ושני מאמרים שסימנה יום קודם לכן. בחרה מקום ישיבה ליד החלון. נשבה רוח צפונית חזקה וקרה, הרעידה את הזגוגית, ניקתה את העיר. הספרים היו מונחים לפניה, פתוחים, היא לא קראה כלום.
    באחת־עשרה היה לה שיעור עם אַסְטֵרִיוּ. המורה נכנס סר וזעף לאודיטוריום. בשורות האחרונות צחקו, נעצו מרפקים ביושבים לידם. הפרופסור הטיח את השאלה שהשאיר תלויה באוויר בפעם שעברה. הוא עשה את זה לעתים קרובות: השאיר שאלה עיונית הרת חשיבות שתרחף מעל לראשיהם כל השבוע. היה זורק אותה להם ישר בראש, חצי דקה לפני סוף השיעור. ומעולם לא שכח אותה בשיעור שלאחר מכן.
    ״גברתי הצעירה, אַת שמעמידה פנֵי יפה,״ נשמע הקול הרם של אסטריו.
    פאני לא התייחסה עד שקלטה שכל האודיטוריום מסתכל אליה.
    ״אל תיראי כל כך מופתעת, אלייך אני מדבר,״ התעקש הפרופסור. ״בבקשה, עני לנו ביוונית צחה. שכל הנוגעים בדבר לא יקומו מקבריהם ויכו אותנו באגרופים,״ הוא המשיך בהתרסה.
    ״לא שמעתי מה שאלת,״ היא העזה ואמרה.
    ״טוב, כמובן. יותר מדי עסוקה ביפי המראה שלך בשביל לעסוק בשאלות היסטוריות פּרוֹזאיוֹת,״ גיחך הפרופסור.
    ״ואתה יותר מדי עסוק בעצמך בשביל לחזור עליהן.״
    נשמעו הנשימות שלהם. זבוב שעופף שם. רחש העיפרון של הבחורה הדתייה שלידה. היא רשמה באדיקות את חילופי הדברים, באמונה שלמה שמדובר בחלק מהחומר.
    ״שאלתי אותך,״ הטעים אסטריו בקפידה, ״על הפרת התקנה לשעת חירום 6/45. אֵלַאס, אחרי הסכם וַרְקיזָה,******** מסרה את העצירים שהחזיקה. הארגון טען שמדובר במשתפי פעולה, אבל המפלגות החברות בממשלה חלקו על כך. לחבריהן היה יסוד להאמין שבין העצירים היו גם אנשים שנאסרו עקב עמדותיהם הפוליטיות, כאלה שלא היו אדומים מספיק. בעיניהן של מפלגות הקואליציה, אלה נחשבו לשבויים. שאלתי אתכם: מנין, לדעתכם, נובעות ההשקפות השונות ביחס למשתפי הפעולה? שאלתי אתכם: מדוע עניין משפטי גרידא נעשה לעניין פוליטי במהירות כזאת? יש לך תשובה?״
    ******** אֵלַאס (ΕΛΑΣ), ״צבא השחרור העממי היווני״, הזרוע הצבאית של ״חזית השחרור הלאומית״ (EAM) שבשליטת המפלגה הקומוניסטית, היה הגדול והחזק שבארגוני ההתנגדות החמושים לכיבוש הגרמני. בהסכם וַרְקיזה (פברואר 1945), שנחתם בתום הכיבוש בין ממשלת יוון לבין המפלגה הקומוניסטית, התחייב הארגון להתפרק מנשקו בתמורה, בין השאר, להשתלבות חבריו ותומכיו במערכת הפוליטית ובצבא.
     
    ״לא,״ ענתה פאני.
    ״כך תיארתי לעצמי,״ העיר הפרופסור.
    ״אני מניחה,״ היא נטלה שוב את רשות הדיבור, ״שכל זה תולדה של מלחמת האזרחים. לא היו בנמצא תיאוריה ופרקטיקה מוסכמות על כולם, כאלה שהיו מאפשרות לגבש עמדה אחידה. המערכת המשפטית, אני מתארת לעצמי, עוד היתה נתונה בעיצומו של תהליך ארגון מחדש.״
    ״נוסף לזה, המנצחים כרעו תחת נטל האשמה,״ התפרץ סטראטוס מהשורה האחרונה. ״הימין לא הצליח להרחיק את הפשיסטים המלוכנים מהממשלה החדשה של המנצחים. הם היו כמו קרובי משפחה שלהם. הם עדיין,״ הוא הוסיף בסיפוק.
    ״בחורי, מדבריך עולה ניחוח בלתי נסבל של עסקנות פוליטית,״ העיר הפרופסור. ״הסיסמאות טובות לכיכרות. במחקר, מתברר שהן מילים ריקות.״
    סוּקיוּרוֹגְלוּ ישב בלי לומר דבר, שורה ראשונה מימין, כמו בכל השיעורים של אסטריו מאז שהתקבל כדוקטורנט במחלקה. הפרופסור לא ביקש את זה ממנו במפורש. אבל היה לו ברור שכך צריך. הוא הרי רצה מישהו מאנשיו באודיטוריום, בקי ומהיר תפיסה, אם אפשר, לדבר אתו על השיעור אחר כך. אסטריו לא היה חייב ללמד. הוא גם לא לקח נושא וחפר בו במשך עשרות שנים. אצלו, ההוראה ניזונה מהמחקר, בגלל זה הוא ערער את שלוותו של הקהל.
    אין סמכות במחקר, זאת לא כנסייה פה, הוא היה מתריס כלפיהם בשיעורים, במיוחד כשהיו מולו בחורות דתיות עם צמות ועם שוקיים שלא גולחו. בשיעור הראשון בסמסטר פאני הצביעה, והעזה ושאלה, מתי התחילה מלחמת העולם השנייה, שאלה שנשמעה מטומטמת, אבל פאני לא היססה והבהירה באומץ, כשהיטלר תפס את השלטון או כשצבא גרמניה פלש לפולין? מה אתה חושב? לאמיתו של דבר, היא רצתה לשאול איך זה אנחנו פורסים לפרוסות את ההיסטוריה ומחווים דעות על התחלה, אמצע וסוף בצורה שרירותית כזאת, לפחות לזה היא התכוונה, גם אם לא ביררה את זה עד הסוף עם עצמה. אסטריו נזף בה וסטראטוס צחק, כי הפרופסור הסתכל עליו. הנושא נסגר.
    הוא נסגר, לדעתו של סוקיורוגלו, בחיפזון מיותר, כי הדברים של פאני היו ראויים לדיון, אבל אסטריו לא היה מעוניין בדיון.
    ״טובה, הילדה הזאת,״ העיר הפרופסור מיד כשסגר את דלת המשרד. ״תוקפנית, לחוצה, אבל טובה.״
    ״תלמידה שלי,״ עדכן אותו סוּקיוּרוֹגְלוּ. ״לומדת אצלי טורקית. אבא שלה הוא זה שסידר לי לראות את התיקים.״
    ״אתה, בסופו של דבר, שועל לא קטן,״ חייך הפרופסור.
    ״והבחור שהתפרץ, גם הוא תלמיד שלי.״
    ״נקניק רציני. פעיל באגודת הסטודנטים, אם אינני טועה. הגיע למשרד שלי פעם־פעמיים עם כל מיני דרישות מגוחכות. דיבורים נפוחים ואפס מעשים. מן הסתם עוד יצוץ,״ חזה.
    סוקיורוגלו סירב להגיב. פעם אחר פעם הוא ראה את סְטְראטוֹס מתלוצץ עם המורים. ההתעסקות שלו בענייני אגודת הסטודנטים חיבבה אותו על הפרופסורים. הדוקטורנט שם לב שאפילו אסטריו בלם את פיו אל מול דרישותיו של הפָּעיל.
    ״בחורה יפה מאוד, בכל אופן... איך אמרנו שקוראים לה?״ חזר הפרופסור.
    ״פאני דוֹקוּ.״********
    ******** שמות המשפחה של נשים ביוונית הם הטיה ביחסת הקניין של שם המשפחה של הבעל או האב (דוֹקוֹס — דוֹקוּ; ניקיפוֹרידיס — ניקיפוֹרידוּ, וכדומה).
     
    ״היא תהיה מורה טובה.״
    ״אולי גם חוקרת,״ העלה סוקיורוגלו את האפשרות.
    ״חשבת פעם למה אף אחת מהן לא ממשיכה?״ שאל אַסְטֵרִיוּ. ״תסתכל במחלקה. כל אלה שמלמדות אצלנו, כולן נשים־של.״
    ״או מאהבות־של,״ סינן סוקיורוגלו.
    ״במקרה הטוב,״ אמר הפרופסור בנימה רומזנית.
    הוא בחן את תלמידו בשימת לב.
    ״איך היתה הפגישה עם אֶקְסַנְגֵלוֹס? יצא מזה משהו?״
    ״Null. הוא צלול לגמרי, ונזהר. אבל אני אפגוש אותו שוב.״
    ״עושה רושם שיש לך זמן בשפע,״ ציין אסטריו.
    ״אני מאמין שהוא לא התחרט על כלום. שהוא גאה בפעולות שלו. מתישהו הוא ייתן בי אמון וייפתח אתי.״
    ״אשרי המאמין,״ הפרופסור נד בראשו.
    ״סבתא שלי הכינה קציצות ברוטב עגבניות. אם אין לך משהו יותר טוב לעשות, היא מזמינה אותך,״ סוקיורוגלו החליף נושא.
    ״אין דבר יותר טוב מקציצות ברוטב עגבניות,״ השיב הפרופסור.
    סבתא נינה חיבבה מיד את אסטריו. לא כי הוא היה פרופסור של הילד, דברים כאלה לא נחשבו בעיניה בכלל כשהזמינה בן אדם אליה הביתה. היא החשיבה יותר את מאור הפנים של מָרינוֹס בכל פעם שדיבר אִתה על אסטריו. והסבתא, עם זה שלא ידעה קרוא וכתוב, רצתה שהילד ילמד, שימצא לו דרך. וכשהיה צריך לשלם על המכינה הפרטית לבחינות הכניסה, היא לא חשבה פעמיים. היא מכרה את הטבעת שלה, זאת שהסבא ענד לה על היד לכבוד החתונה. הוסיפה גם קצת חסכונות שהיו לה. למרינוס סיפרה שאבדה לה. שבוע שלם הילד סרק את הבית, חיפש אותה בנרות, עד שבסוף הוא ויתר. הסבתא שמרה אצלה את טבעת הנישואים של הסבא. הורידה אותה מהאצבע שלו בדמעות ובנשיקה, הרטיבה ברוק והורידה אותה לפני שהשכיבו אותו בארון הקבורה. היא תלתה אותה בשרשרת סביב הצוואר. לפעמים, בשנתה, כשהתהפכה ושכבה על הבטן, הטבעת השאירה סימן. היא היתה מתעוררת בבוקר, ממששת את האדמומית על עצם החזה ומחייכת חיוך קוֹקֵטי.
    היא היתה גאה ביָתום, זאת היא שגידלה אותו. בן תשע הוא היה כשהביאו אותו אליה בכוח, צורח, מרוח בנזלת, היא עוד זוכרת איך הוא השתולל, בעט ברגליים של כל הגברות מהמשפחות הטובות, עד שראה מולו את הסבתא והסתער אליה והצטנף בחיקה. ומי הרשעה שסיפרה לו על התאונה, מי הכלבה השחורה, מי החריינית המלוכלכת שקראה אל ילד קטן בגיל בית הספר, עם החולצה שתלויה עליו והשרוכים שנסחבים בבוץ, קדימה, מרינוס, רוץ לסבתא שלך, אין יותר אמא, היא מתה, קרה לכם אסון נורא.
    בהלוויה היא בקושי הספיקה לבכות כמו שצריך, כבר היתה צריכה לטפל ביָתום. גם לא לקחה את הכדורים שנתן הרופא, וַאליוּם, שכולן בשכונה לקחו על כל שטות. כדורים טובים, מעבירים את הכאב. אבל היא, לא היה לה זמן לכאב שלה. היה לה ילד בבית. משך לה בחצאית, ביקש סיפור וחיבוק בשביל לישון. בלילות הוא היה עושה במיטה ומתעורר עם סדינים רטובים. הסבתא היתה מדליקה עצים ומחממת דוד מים, מכבסת את הסדינים בגיגית במים רותחים. קנתה מחברות. עטיפה כחולה לכתב, צהובה לחשבון, ירוקה למולדת. תלשה פיסות צמר גפן, שפשפה עפרונות צבעוניים מעל למפות, שיִדמו לעננים קטנים, חומים, תכלכלים, ירוקים. ליוותה את הנכד לטיולים עם קציצות בשר מטוגנות וביצה קשה. אבל מעולם לא הסכימה לשלוח את הילד ללמוד אצל הכמרים, אפילו שמָרינוֹס הביא בכל יום אִיקוֹניוֹת נייר שחילקה להם המורה בכיתה. הסבתא לא התרצתה בשום אופן. אבל השגיחה שנֵר שמן יבער כל הזמן בבית לפני איקונין הצלוב, מפַּחַד היהודים.
    ״לך תדע, אולי יום אחד נצטרך אותו, עדיף שיהיו אתו יחסים טובים,״ היתה אומרת למרינוס כקושרת קשר, וקורצת.
    וככל שראתה אותו מצליח בלימודים, כן שמחה עוד יותר. וככל ששׂמחה, מרינוס הצליח יותר. לאו דווקא בציונים, אבל במילים הטובות של המורה, בחיוכים בשעת הבחינות, בדגל שנשא במצעד.
    לנינה היה כבוד לדבר אחד: השכלה. לימודים הם כוח — והכוח הזה מעניק יכולות. והנאות, היה אסטריו מוסיף לוּ שאלה אותו. והנאות, ברור. השכלה משאירה את כל האפשרויות פתוחות. מי שיש לו השכלה יכול לבחור. הוא יכול לשנות לעצמו את החיים. בגלל זה, לכל מי שלא גדל בבית עם כסף, השכלה היא נדוניה.
    ״מממ,״ הפרופסור נד בראשו. ״הקציצות שלך הן סוֹנטה. מה סוֹנטה, רפסוֹדיה שלמה.״
    ״אני שמה רסק עגבניות משלי,״ הסבירה הסבתא. ״הרטבים המוכנים לא מריחים טוב.״
    ״לדעתה של סבתא רטבים מוכנים הם עלבון לחֵך,״ הפטיר סוּקיוּרוֹגְלוּ וצחק.
    ״אני מסכים לחלוטין,״ אישר הפרופסור.
    הוא פנה אל הסבתא.
    ״מה את חושבת על זה שהנכד שלך לומד היסטוריה?״
    נינה חייכה.
    ״בשבילי, היסטוריה היא סיפור מעשיות,״ אמרה.
    ״זאת אומרת, שקרים?״ שאל סוקיורוגלו ומילא את פיו בקציצה.
    ״יש לך ילד?״ שאלה הסבתא בחום.
    ״איפה, למי יש זמן. אני דואג לילדים של כולם,״ התחמק הפרופסור.
    ״אבל אמא יש לך,״ המשיכה הסבתא.
    ״היתה לי.״
    ״נו, אני, ההיסטוריה נראית לי כמו המעשיות שמספרים לילדים. הילד יושב, מקשיב. אם הסיפור טוב, הוא מקשיב עד הסוף.״
    ״בראבו, סבתא, יש לך דעה נחמדה על העבודה שלי,״ מחה סוקיורוגלו, חצי בצחוק וחצי ברצינות.
    ״האמת היא, שאם נאמץ את התיאוריה שלך, עדיף שנסגור את החוג ונכבה את האור,״ הוסיף הפרופסור.
    הסבתא מילאה את הצלחות במנה שנייה והוסיפה רוטב ביד רחבה.
    מעשיות היו בעולם הרבה לפני שהיו בתי ספר, היא עמדה לומר.
    אבל לא אמרה. היא היתה זקנה. כבר לפני שנים קיבלה את העובדה שדיבורים לא מועילים לאף אחד ולשום דבר. אבל בשביל להבין את זה צריך לחיות עם בני אדם, לא עם ספרים.
    אֶקְסַנְגֵלוֹס לבש את המדים הישנים. הבחורה הברישה אותם בקפידה ואחר כך נעצה בהם את המדליות הממורקות.
    ״זהירות,״ שאג אקסנגלוס בעצבים מגורים. ״אל תיגעי בהן באצבעות המלוכלכות שלך. איפה המטלית הקטנה שנתתי לך? המדליות האלה עשו את כל הדרך מגרמניה. אנשים דגולים החזיקו בהן בידיים. עצם זה שאת רואה אותן זאת זכות גדולה.״
    ״כן, סבא,״ ענתה הבחורה בסבלנות.
    ״אלה מדליות של הרייך השלישי. נשלחו לאות הוקרה על אישיותי. הגיעו עם מסמך ששמי מופיע בו בגרמנית,״ המשיך אקסנגלוס בגאווה.
    ״כן, סבא.״
    אקסנגלוס הסתכל במראָה. המדים היו במצב מצוין. פלא שהצליח לשמור אותם, עם כל מה שקרה מאז. הוא יצא לסלון, עמד שם בגֵו זקוף והקפיד שלא לקמט את בגדי השרד הצבאיים.
    בשמונה בדיוק צלצל הפעמון.
    ארבע נעליים מצוחצחות למשעי ברקו באור הנברשת. פוֹן אַסְמַס — כינוי החיבה של אַסְמַדְזידיס משנות הכיבוש — וסְקירְפַּס. הם הצדיעו. במועל יד. על פי כל כללי הטקס.
    אקסנגלוס השיב להם הצדעה.
    שעתיים לאחר מכן הזיעו הזקנים מעל לשולחן הארוך שבפינת האוכל. אֶקְסַנְגֵלוֹס פרש מבעוד מועד את המפה הגדולה והציב בחריצות חיילי צעצוע וטנקים קטנים באזורי המחלוקת.
    ״אם אני אתן לך את ברזיל, לא יישאר לי כלום,״ רטן סְקירְפַּס.
    הוא התנשף, התעכב, התלבט. מלמל הברות קטועות, לא הצליח לקרוא את שמות הערים במפה. ניסה לחשוב על המהלך הבא, בסוף החליט סתם ככה.
    ״אתה לא נותן לי אותה,״ תיקן אותו אקסנגלוס בפסקנות. ״אני לוקח אותה בכוחות עצמי. אני מפרק לאלתר את הברית בינינו. העברתי עוצבה לשם כבר לפני שני מהלכים, היית צריך לחזות את ההתפתחות הזאת. אבל אתה, הראש שלך במקום אחר,״ הוא העיר ושלח מבט לעבר המטבח.
    הבחורה עקבה ברוב קשב אחרי התוכנית המיוחדת לראש השנה החדשה. צלילי הבּוּזוּקי בדיוק החלו להישמע.
    ״בשנה הבאה, על כל פנים, אני לא מתכוון שוב לקחת את רוסיה,״ התרתח אַסְמַס. ״כל כך הרבה שנים עם הקומוניסטים, זה כבר יותר מדי. לידיעתכם.״
    ״כל שנה אותם דיבורים,״ ציין אקסנגלוס בחוסר אכפתיות ופנה אל הטנקים שלו. הוא שקד על פלישה לאפריקה.
    אקסנגלוס לא התמקח על גרמניה. מאחר שנפגשו אצלו בבית, הוא קבע את התנאים. גרמניה שלו. את שאר הארצות חילקו בהטלת קובייה. כל שנה, בערב ראש השנה החדשה, התאספו החברים משכבר הימים וערכו מחדש את מלחמת העולם השנייה מתחילתה. חילקו ארצות וגייסות. בכל סיבוב החליטו על בריתות ועל מהלכים. עברו אל הספה למגעים דיפלומטיים, חזרו אל השולחן ואל המפה לפעילות צבאית.
    אקסנגלוס ניסה בלהט להציב את דגליו הקטנים בכל מקום. עד אחת־עשרה כבר התמלאה המפה בדגלי צלב הקרס.
    ״סוף־סוף.״
    הוא נעץ דגל צלב קרס בלונדון.
    ״אופקים חדשים נפתחים,״ הוא הכריז, וחצה עם צבאותיו את האוקיינוס ההודי, ממש כפי שתכנן.
    הוא פנה אל סקירפס.
    ״תלמד כבר לקרוא את המפה,״ התפרץ. ״אתה מוציא אותי מהכלים. עם כל השטויות שלך, כבר כמעט הפסדתי במלחמה.״ב־19 באוקטובר 1981, יום שני, סוּקיוּרוֹגְלוּ סילק את סְטְראטוֹס מהכיתה. הוא נכנס, מוטרד ומתוח, בדק נוכחות, סְטְראטוֹס אמר משהו, התחכם, סוּקיוּרוֹגְלוּ התחמם, כבר הבליג על די והותר עלבונות מצד הבחור המתולתל. הוא עשה לו סימן שיָעוף החוצה. עשרה סטודנטים ישבו בשיעור בטורקית, רובם עם סבים וסבתות פליטים מאסיה הקטנה, שעדיין דיברו בשפה בבית. הם נרשמו לשנה ראשונה במכון ללימודים בַּלקניים. עכשיו, בשנה השנייה, הדקדוק התחיל להעיק.
    סטראטוס קם בלי למהר לשום מקום, אסף את הדברים שלו בהפגנתיות וטרק את הדלת. בכיס היה לו שטר של חמש מאות דרכמות.
    ״בואו הנה,״ הוא צעק אל כמה ילדים משוטטים, צוענים, שהסתובבו עם דרבּוּקה.
    הם גררו את נעלי הבית הקרועות שלהם על המדרכה. הוא הנחה אותם לנגן מתחת לחלון של הכיתה. עמד ממול, בכניסה לְבניין, וצפה במחזה. הילדים ניגנו שיר של חַפְלוֹת, צרחו בפזמון, אנשים נאספו. היו כאלה שחשבו שהם חברֵי נוער פּאסוֹק, שחוגגים אחרי אתמול. לא עניין של מה בכך, 48 אחוז לאַנְדְרֵיאַס,*** היה היום ריח אחר באוויר.
    *** אַנְדְרֵיאַס פּאפּאנְדְרֵיאוּ (1919–1996), מהבולטים במנהיגי יוון המודרנית, הקים את מפלגת ״פּאסוֹק״ (״התנועה הסוציאליסטית הפּאן־הֵלֵנית״) ב־1974 והוביל אותה לניצחון היסטורי בבחירות שנערכו ב־18 באוקטובר 1981, אחרי כמעט חמישים שנים שבהן שלטו ביוון מפלגות ימין שמרניות למיניהן. כיהן כראש ממשלה בשנים 1981–1989 ו־1993–1996.
     
    סטראטוס היה מיַלדי אַנְדְרֵיאַס, גדל עם הפוסטר שלו, המנהיג מנופף בידו, לבוש סוודר גולף ועיניו מבטיחות ניצחון. קוֹרינָה, אחותו — בסוד הוא קרא לה ״נַנֶסֶת״ — השתינה על הנעל של המנהיג בעצרת לפני הבחירות.
    ביום ההוא, של הנאום המרכזי, הקטנה לבשה את התחתונים עם הצבעונים. הגומי לחץ לה, אבל היא לא העזה להתלונן. הכול באשמת אמא, שהתעקשה שהיא תשתה את החלב שלה לפני שהם יצאו. כולם התאכזבו שבסוף היא לא עלתה עם דוד אנדריאס לדוכן, אבל בא לה פיפי ולא היה לה למי להגיד שם, זאת אומרת, לא היה אף אחד שהיא מכירה, אמא ואבא עמדו מרחוק והסתכלו עליה עם גאווה בלב.
    היא התאפקה, התאפקה כמה שבכלל אפשר, אבל כשלא רוצים משהו, תמיד הוא בא. בסוף היא לא החזיקה מעמד, פישקה רגליים והשתינה בעמידה, בתחתונים החדשים, אולי אף אחד לא שם לב, ככה היא קיוותה, שאף אחד לא ישים לב, כולם הרי היו עסוקים עד מעל לראש והתרוצצו לפה ולשם, אבל התיז לה קצת על הנעל של דוד אנדריאס, נגד עין הרע, צעקה איזו גברת צעירה ומשכה אותה הלאה משם, שלא תסתבך עוד יותר. אמא נהייתה אדומה כמו עגבנייה, כי עכשיו הן היו מוכרחות ללכת לפני שהתחילה החגיגה. היא לא חשבה מראש להביא עוד תחתונים בתיק, ואבא אפילו לא העלה בדעתו לוותר על הנאום המרכזי בגלל קצת פיפי.
    קורינה, שעשתה לפני כן אלף חזרות על לחייך ולהרים את היד גבוה עם דוד אנדריאס, נשרכה עכשיו מבוישת מאחורי אמא. ונוסף על כל זה התרטבה לה הגרב, הקוקיות בשיער לחצו לה ואמא הכאיבה לה ומשכה אותה אחריה מתפוצצת מכעס.
    במשפחה של סטראטוס, אנדריאס היה משהו כמו דוד רחוק, ככה דיברו עליו, ובחגים, סביב השולחן, השיקו כוסיות ושתו לחייו ואיחלו לו שיהיה ראש ממשלה.
    סוקיורוגלו נראה ימני. סטראטוס הריח את זה, קלט את זה באוויר. מגיל צעיר חינכו אותו לזהות כאלה שלא היו ״מִשלנו״, בעיקר ימנים, משהו בלבוש, מכנסיים אפורים עם פֶּנְסים ומעיל סַבָּאִי בצבע בז'. כבר הרבה זמן הוא חיכה להכניס למורה לטורקית, והיום אפילו קצת יותר, כי פאני היתה בכיתה. הוא רצה להראות לחברתו ללימודים שסטראטוס לא מתקפל, ושאם צריך, הוא עושה בלגן.
    הוא לא התקמצן על החמש מאות דרכמות, אפילו שסכום כזה היה יכול בקלות להספיק לו לשבוע, ונתן את השטר המגוהץ לצוענים הקטנים בכוונה לפוצץ את השיעור. הוא הדליק סיגריה והתיישב על ספסל האבן שבכניסה. סוקיורוגלו הגיף את החלונות אבל הצרחות חדרו מבעד לחרכים, הדרבּוּקה מרטה את העצבים, הסטודנטים נשכו שפתיים, התאמצו לא לצחוק, בייחוד פאני, שהתכופפה שוב ושוב, כאילו כל רגע נפל לה העיפרון, ונתנה לשיער לגלוש לה על הפנים כדי להסתיר את החיוך הרחב שלה. המורה החזיק מעמד עשרים דקות על השעון. הוא הכריז בנימה פסקנית שסיימו להיום. אלה לא תנאים, העיר כשמחק את הלוח. נתן להם שיעורים ושחרר אותם.
    ברגע שיצא אחרון התלמידים, הדרבּוּקה השתתקה.
    סוּקְיוּרוֹגלוּ ישב ליד שולחן המורה וידיו בתוך תיק העור שלו. תיק ישן, העור התפורר והוטלא בקפידה בשני מקומות, הסנדלר בשכונה אמר לו שיש לו מזל שכל החורים היו מהצד הפנימי, אחרת התיקון היה בולט מדי. על כל פנים, זה עור טוב, של עז, עור חזק, אמר הסנדלר ועבר עליו טוב־טוב בשמן. השריטות הבהיקו באור הבוקר, העור נאנק בעונג.
    תיק העור של סבא. רוקח, בא מסְמירְני,**** ״רַקָח״ היו אומרים אז, דיבר צרפתית עם הלקוחות, סְמירנאי אמיתי, טורקית עם טורקים, נמלט על נפשו עם נעל אחת, השנייה נשמטה לו כשרץ, לא חזר להרים אותה. בסלוניקי הם נתקעו באָרֵצוּ, באָפּוֹלימַנְדיריָה. עכשיו זאת תחנה ליד הים, אף אחד לא זוכר שדחסו את הפליטים במה שעכשיו הוא מרכז תרבות עירוני, לא היה להם מה לעשות אִתם. וסבא של סוקיורוגלו נהיה רוקח בטוֹפְּסי, בתוך כל הבוץ.
    **** היא איזמיר שבטורקיה של ימינו. עם חלוקת האימפריה העותמאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות ניסיון כושל של צבא יוון להשתלט על סְמירְני וסביבותיה, הועלו באש הרבעים היווניים בעיר ותושביהם נאלצו להימלט על נפשם. בעקבות התבוסה, ולאחר החתימה על הסכם לוזאן ב־1922, נעקרו ממקומותיהם באסיה הקטנה כ־1.2 מיליון יוונים והפכו לפליטים ביוון (״הקטסטרופה באסיה הקטנה״).
     
    עברו שנים, הוא הלך לחסן חולה ונדבק בשחפת. החולה השתעל, הסבא מת תוך חודשיים ואילו ההוא נשאר בחיים למרות כל התחזיות הקודרות, הסבתא עוד מקללת אותו. התיק היה הדבר היחיד שנשאר מהסבא, וגם איזה תצלום מטושטש.
    המורה קם, שפשף עיניים כדי להתעשת, החליק את השביל בשערו. הוא היה בן עשרים ושמונה ונראה מעל ארבעים. יום קודם לכן היה בוועדת הקלפי בקָלָמַרְיָה, מחק שמות מהרשימה בקווים שמתח בסרגל, שילמו לו לא רע על העבודה הזאת. בערב הוא חזר באוטובוס. ברחוב צימיסְקי ראה התקהלות. בחורות צוחקות חילקו חיבוקים, פיזרו נשיקות, רקדו באמצע הרחוב. הוא הבחין בפאני.
    הוא הלך קצת בין החוגגים, הריח את השמחה. אנשים טפחו לו בידידות על השכם. אחת שחרחורת עם מטפחת ירוקה סביב הצוואר הדביקה לו נשיקה על הלחי. הוא חייך, עמד להגיד תודה, אבל עצר בעצמו. הוא הציץ בשעון והחליט לחזור לבית של סבתא. היה צריך לעשות סדר ברשימות שלו.
    סבתא של סוקיורוגלו, נינָה קראו לה, וסבא, בחיבה, ניני, קימחה דגים במטבח הקטן עם כירת הגז. ראתה דגים בחלום וחשבה שאם תטגן, תגרש את החשק. הם היו קטנים במיוחד, קנתה אותם בזיל הזול מהדייג שמסתובב ומוכר אותם בשכונה, לא היה הרבה מה לאכול בהם, הכול עצמות דקות בשביל ללקק ולמצוץ. היא רכנה מעל השיש, קימחה, רצתה שהדגים יהיו חמים כשהנכד יגיע, אמרה קישטא לחתולה שהתחככה לה ברגליים, קישטא, אַת, הרימה קול ודחפה אותה בנעל הבית. החתולה התכווצה ונסוגה אבל לא הסתלקה, בסופו של דבר תמיד נותנים לה משהו. חיכתה, לטשה עיניים בידיים של הסבתא, שפיזרו קמח על הדגים. וסבתא נינה, בת למשפחת סימוּלידיס, עם כתר השׂיבה מעל המצח והתלתלים למטה שחורים, נתנה לשמן להתחמם. הטלוויזיה פתוחה, דיברו משהו על הבחירות, כל היום התעסקו רק בזה. הסבתא השאירה את המכשיר פתוח. הוציאה את צלחת ההגשה הגדולה עם הפרחים, זאתי ששבורה קצת בשפה, פרשה מגבת נייר בשביל לספוג את השמן ושלתה את הדגים אחד־אחד. פנתה לפתוח את הדלת, שיֵצא הריח. דבר טעים, דג, אבל משאיר ריח. היא הבחינה ברחש בעודו באוויר, הסתובבה וניצבה מול החתולה שכבר עלתה על השיש.
    מתי בדיוק היא הרימה את המחבת, מתי בדיוק שפכה עליה את השמן הרותח, מתי בדיוק החיה נסה כל עוד רוחה בה ביללות, מָרינוֹס סוּקיוּרוֹגְלוּ לא ממש קלט.
    היא ראתה אותו עומד בדלת, עם תיק העור של הסבא מתחת לזרוע ובפה פעור מעט.
    ״בחייך, סבתא,״ הוא אמר בנועם ברגע שחזר אליו הקול, ״מה החיה המסכנה הזאת עשתה לך? עונש כזה בשביל דג מטוגן?״
    והסבתא, שעברה את שנות הכיבוש, שהיתה מכבסת לגרמנים ערֵמות של מדים בשביל להביא קצת אוכל לילדים שלה, אישה אלמנה, לבדה, בלי שום עזרה, היא, שלא התחתנה עם בעל המכולת שחשק בה כי לא היו לו העיניים הצוחקות של הסבא, ובגלל שהציפורניים שלו הדיפו ריח סרדינים במלח, הסתכלה על מרינוס בצער שיָבַש.
    היא לקחה את החבילה מידיו.
    ״שלא תביא לי יותר מוֹרטדלה,״ נזפה בו, ״כבר אמרתי לך, מוֹרטדלה זה סבא היה קונה לי. לא מסתדר לאכול מהיד של מישהו אחר.״
    היא דחפה את החבילה למקרר וערכה את השולחן עם דמעות בעיניים.
    ארבעים ושתיים שנה אחרי מותו של הסבא, ובעיניים של סבתא נינה עוד עלו דמעות בגלל פרוסת מוֹרטדלה.
    באסֵפה לא היה אפשר להכניס סיכה. האודיטוריום היה מלא עד אפס מקום. באו גם מעוד פקולטות, הם תמיד גמרו ללמוד יותר מוקדם, קבעו את כל המפגשים בבניין של הפילוסופיה, שם היו מבלים עד הערב בשיחות ובהצבעות. הפּאסוֹקניקים התהלכו כמו טווסים, לא הסתירו את השמחה, טפחו זה על שכמו של זה כמנהג קָמָרָדים, הפריחו חידודי לשון, שרו וזייפו, קנטרו מכל הלב את חברי הנוער האֵירוֹ־קומוניסטי, בשר מבשרם, שרובם גם הצביעו להם, אפילו הקומוניסטים המושבעים חגגו. מתא הסטודנטים של מפלגות הימין לא היה שם אפילו חבר אחד לרפואה, ואם היה, הנמיך פרופיל, לא העז לפתוח את הפה. אבל איך זה שבפקולטה מלאה בחורות, רק בנים עוסקים בפעילות פוליטית, תמהו תלמידי מתמטיקה ופּוֹליטֶכניוֹן. הבּנות סיפקו תמיכה, אבל רק לעתים רחוקות השמיעו קול באודיטוריום, אפילו אלה מהשמאל החוץ־פרלמנטרי. אבל היום כולם היו אש־להבה. סיפרו שבצהריים מישהו השמיע בלי רשות קטע אָמאן־אָמאן מזרחי ברמקולים, מוזיקה נֵטוֹ, כולה ענטוזים, ושאיזו אחת נמוכה מסְטַוְורוּפּוּלי קמה לרקוד, אחת פִּלפּלית מתולדות יוון המודרנית. הרביצה קפיצה אל הקתדרה, נשכבה על הגב, מתנענעת לפי הקצב — בחצאית עד הקרסוליים אבל מתחתיה רגליים מגולחות — חבל, היו שהפטירו, הקלטת הסתבכה במכשיר והריקוד נקטע באמצע.
    דנו בעניין השיעורים, צעקו שכל אחד צריך לבחור מה שהוא רוצה, ואצל איזה מורה שהוא רוצה. דיברו עוד ועוד, דיברו על התרבות כמנגנון ללכידוּת חברתית, על הקוֹנוֹטַציות החומריות של מילים. דיברו גם על הפוליטיקה של התרבות, התווכחו, איך הגיעו לנושא הזה, לחשו אי־אלו מהנוכחים והזדעפו בינם לבינם. השעות חלפו, אנשים נכנסו ויצאו, אכלו גירוֹס בלאפָה, חלק קילפו וַאפְלים, שתו בירות והמשיכו, עד שהדיון נסב שוב על התרבות. פאני קפצה, היא חשבה על זה כל הזמן, אבל כל רגע מישהו אחר התחיל לדבר, מישהו בטוח יותר בעצמו, עם רעיונות שיושבים לו חזק במוח ועם דברים מוכנים, בזמן שהיא עוד ניסתה לעשות בהם סדר.
    היא נטתה קדימה כדי לאזור כוח.
    ״חשוב לזכור,״ היא אמרה, ״שבבלפסט ובפלסטין תרבות היא לא מה ששׂמים בטייפ. היא מה שנהרגים בשבילו.״
    היא אמנם צעקה את זה, אבל הדברים לא נשמעו במהומה. עם זאת, אלה שלידה נדבקו בהתלהבות שלה, לא מעטים מהם גם שמו לב שהיא בחורה מושכת, כמעט יפה, עם יופי מיוחד לה, פרטי משלה. פאני מחתה במעיל את כף ידה המזיעה והרימה את היד כדי להצביע. היא לא שמעה על מה הצביעו אבל התביישה לשאול. הסתכלה סביבה בגנֵבה, כולם כבר הרימו ידיים.
    אם ככה, בסדר.
    שתי קומות מעל, בחדר 313, סוּקיוּרוֹגְלוּ נכנס בצעדים קלים אחרי שנקש פעמיים בדלת.
    פרופסור אַסְטֵרִיוּ היה מחופר בניירותיו. הוא נודע בהתנהגות המחוספסת והבוטה שהפגין כשנתקף בקְריזוֹת שלו, אבל גם בנדיבות ללא מְצרים כשהיה שרוי במצב רוח טוב. הוא היה אֵימת הסטודנטים עקב התנהגותו הבלתי צפויה, ותאב לימוד ודעת. הוא האמין במדעי הרוח כפי שהאמינו בימים עברו, באמונה דתית כמעט. היו לו שכל חד כתער, מעוף ושאר רוח מפליאים, אבל גם חשיבה הגיונית מוצקה, ובתוך זמן לא רב כבר התמנה לפרופסור חבר, למרות המוצא המשפחתי הפשוט. ואולי בזכותו, אמרו האויבים שלו. בורגנֵי העיר אימצו אותו, העריצו אותו, תמכו בו ועכשיו הם מביאים אותו בתור דוגמה, הנה מה שיָכול לעשות כישרון יוצא מן הכלל, אמרו, ביוון אין גדרות תיל מעמדיות, בן של פועל יכול להיות פרופסור באוניברסיטה.
    אבל הוא עצמו ידע היטב שדברים לא הולכים ככה. אולי לכן הפך את המוצא המשפחתי לדגל, מעולם לא הסתיר אותו, לעתים קרובות אפילו זרק להם אותו בפרצוף, כמו אז, כשפרופסור פָּזָראס הזמין אותו אל בית הקיץ שלו והוא פתח בגנֵבה את הארון בחדר השינה, ספר את החליפות של בעל הבית, שישים ושלוש, כולן קיציות, אריג דק משובח, ליטף אותן ושׂשׂוּ קצות אצבעותיו. ובארוחת הערב הרשמית, שבה היה עליו לאכול את הדג בסכין ובמזלג, זאת אומרת, לזרוק חצי, ועוד את החלק הכי טוב, זה עם העצמות הקטנות שהוא הכי אוהב, מלקקים ויורקים, כמו שקראה לזה אמא שלו, הוא תקף את החבר הפרופסור, לא באופן אישי, כמובן, משהו על קָוַואפיס וההיסטוריה, בכל מקרה הוא דחק אותו לפינה, את פָּזָראס, שהיה ידען ומלומד אבל לא היה לו בַּמוח ברזל מלובן כמו לבן שיחו. והוא הוכיח לו במשך ארבעים דקות, אגב אכילה בידיים וציטוט קטעים נבחרים ושורות שירה, שהאידיאולוגיה הפואטית והאתיקה הפוליטית של קָוַואפיס שונות למדי ממה שכתב האדון הפרופסור בעסק גדול בכרך ההערות הפרשניות שלו, שראה אור בכריכת עור. פזראס לא אמר כלום, חייך באדיבות של מארח ומזג יין. ברבות הימים הוא פרסם מוֹנוֹגרפיה, ובה השכיל להשתמש בהבחנות של אורחו, בלי לנקוב בשמו, כמובן. ואַסְטֵרִיוּ הכניס אז לעצמו טוב־טוב לראש מה שידעו כולם, שדברים כתובים נשארים.
    סוקיורוגלו סִמפֵּת את הפרופסור. הוא פחד ממנו, כמובן, כמו כולם, אף פעם לא ידע לְמה לחכות, שיחה נעימה או מטח של קללות. הוא כיבד את חריפות השכל ואת המעמד שלו, את השם המזהיר שעשה לו בחקר ההיסטוריה החדשה. תמיד, לפני שדפק בדלת המשרד שלו, היה מניח את ידו על הבטן כמו מתגונן.
    הם קבעו פגישה להיום כדי לדון בעבודת הדוקטורט. היו כמה סוגיות של טקטיקה מחקרית. סוקיורוגלו הריח את הפיצוץ באוויר ברגע שנכנס. הוא עמד שם וחיכה שהפרופסור יגיד לו לשבת.
    אסטריו ממש חטף חום כמה ימים לפני כן, בישיבת מחלקה, שלושים ושמונה שמונה מרוב עצבים. הוא צעק, חבט באגרוף בשולחן. כשנוכח שאין בכוחו לכפות את דעתו, קם והלך.
    ״זאת היתה מועמדות אמיצה,״ הוא קבע בלהט באוזניו של סוקיורוגלו. ״חסמו אותו בגלל כל מיני דקדוקי עניוּת. נו, בטח, אם המועמד היה איזה מין חוקר של משרד, מאלה שעושים את העבודה שלהם בישיבה, רגל על רגל, היו מאשרים אותו,״ הוא המשיך. ״פה לא נוגעים בעניינים הבוערים. מחכים שהם יעלו עובש. לא רוצים להבין שהיסטוריה זה...״
    הוא הותיר את המשפט תלוי באוויר.
    ״בני זונות,״ התפרץ.
    סוקיורוגלו לא אמר מילה.
    הוא שמע את הרכילות באולם הקריאה, הפקולטה כולה רעשה, במיוחד כשמַניאטיס מארכיאולוגיה קלאסית, בוגר אוניברסיטאות באמריקה, הרביץ צעקה, כי אסטריו כבר הגיע לו עד הנה, צא מפה, ומתח את ידיו הגדולות, שברור היה שלא יותירו מקום לשום התנגדות. כל השאר נשכו את הלשון, זאת צורת דיבור יאה לטברנה, לא לישיבה, ציינו אחר כך, אבל אף אחד לא העז להגיד את זה בזמן ההתרחשות. בתוך חמש דקות נטש אסטריו את מועצת חכמי הפקולטה עם חום גבוה.
    ״תבוא אתי לשיעור?״ שאל אותו הפרופסור. ״מתחיל עוד מעט. נגמרה האסֵפה?״
    סוקיורוגלו לא ידע מה לענות. הוא עלה לקומה השלישית בזהירות, נצמד לקירות, כדי לא להיתקל במחוללי המהומות.
    ״איפה... הם ממשיכים,״ הוא ענה. ״לפי מה שראיתי, זה יימשך עד מאוחר.״
    מילְטוֹס צָקאס, אבא של סְטְראטוֹס, ניצב ברגליים פשוקות בדלת הקָפֵנִיוֹ. הוא החווה סימן ניצחון בשתי הידיים.
    ״ציפּוּרוֹ לכולם,״ הוא אמר לבעל הבית, וכשראה אותו מרים את הבקבוק שעמד על המקרר, ״לא מזה,״ הוא ציווה, ״מהטוב, ההוא שאתה מחביא.״
    בעל הבית פתח את הארון והוציא בקבוק Ballantines, מלא בציפּוּרוֹ מגָלָטיסְטָה, מזיקוק משולש. הוא הגיש ממנו לכולם. מילְטוֹס הרים את הכוס ובירך:
    ״היום מת הימין. לחיי אנדריאס. שתהיה לנו ממשלה טובה.״
    שלושה־ארבעה לא הרימו את הכוסות. ואז דוֹקוֹס, איש של קָרָמַנְליס***** עד העצם, קם. הוא פנה ללכת.
    ***** קוֹנְסְטַנְדינוֹס קָרָמַנְליס (1907–1998), איש הימין המתון, מהחשובים במנהיגי יוון המודרנית, ראש ממשלה בשנים 1955–1963 ו־1974–1980, ונשיא הדמוקרטיה בשנים 1980–1985 ו־1990–1995.
     
    ״נגמרו הימים שלכם,״ זרק מילטוס. ״מה שאכלתם, אכלתם. עכשיו הביתה.״
    דוֹקוֹס, שקָרָמַנְליס היה אלוהים בשבילו — פַלאח מסֵרֶס, פאני קראה לו בסתר, שלא ישמע אותה וישתבץ — ודברים שקולים ומדודים היו נר לרגליו, התלקח. בבת אחת הוא סובב אליו את הגב.
    ״לֵך, חתיכת פשיסט,״ צעק מילטוס כשנסגרה הדלת.
    מינַאס, עובד מדינה חמום מוח, קולגה של דוקוס, קם מהכיסא, נעמד מול מילטוס והוציא בהפגנתיות מהארנק שלו חבילת שטרות של אלף דרכמות. הוא ספר אותם על השולחן.
    ״זה על ההתערבות מה שאני חייב לך.״
    צָקאס הנהן. הצרור לא נכנס לו לכיס מאחור, הוא עמד והסתכל עליו עד שלבסוף קיפל שוב את השטרות ודחס אותם לכיסים מלפנים.
    שאר הקולגות בעבודה לא החזיקו ממינַאס יותר מדי, קראו לו ראש בלטה. דוקוס היה מסנגר עליו. בן אדם עם כבוד, הוא אמר להם, היחיד שמקבל בחיוך כל עבודה שחורה. תמיד מנקה את השולחן, דואג לסגור עניינים עד סוף היום. אבל מתעצבן הרבה, נדלק בקלות. לכולם כבר היו עניינים אתו, להוציא דוקוס.
    בגלל זה אפילו אשתו של מינאס רצה ישר אליו, האפס הזה, התערב על הכסף ששׂמנו בצד בשביל שיעורים פרטיים לילד, היא זעקה. אפשר לחשוב, מה כבר ראינו מהם כל השנים, הוסיפה וחרחרה. העפעף שלה, בפינה הימנית העליונה, התמצמץ בכעס.
    דוקוס החזיק מאוד מהמילה ילד — ומהשכלה על אחת כמה וכמה. הוא ניסה להרגיע אותה.
    טֶרְפְּסי, קצת ישנונית, השחימה בשר עגל. היא לבשה חלוק ירקרק עם פרחים לבנים, מהוה מרוב כביסות. את החדש, הקטיפתי, שדוֹקוֹס קנה לה פעם לַיום־נישואים, היא שמה בארון. לא היתה מסוגלת לזרוק את הישן. תלתה אותו כמו שהוא, עם האֵטיקֶט. עטפה בכיסוי ניילון, פעם ביובל היתה מוציאה אותו ומתענגת על המראֶה. חיכתה לרגע המתאים, אלוהים יודע מתי, כדי ללבוש אותו.
    עכשיו היא השגיחה על הבצלים המצטמקים ולחצה את הבשר במזלג. חרה לה עניין התליון. הדבר היקר היחיד שהיה לה, יקר מאוד, מתנת חתונה מאבא שלה. מעולם לא נודע לה מאיפה היה לו כסף, והוא, הפנסיונר, מילא פיו מים. הוא ענד אותו לצווארה בשלב הברכות והאיחולים. הנעליים לחצו לה, היא זוכרת, היא לא מצאה במספר שלה ובסוף קנתה יותר קטנות, אבל הן היו מסאטן, כמו שרצתה, נעליים בשביל להיראות אלגנטית, לא להליכה. אבא נישק אותה על שתי הלחיים, ובתנועה זריזה, שהתאמן עליה בלי ספק מול הראי, ענד את התכשיט לצווארה. ובכלל לא איחל לה פרי בטן וחיים סוגים בשושנים כמו האחרים, רק חיבק אותה. קחי, ילדה שלי, שיהיה לך משהו יפה, תסתכלי על זה כשקשה לך, הוא לחש.
    ועכשיו דוקוס מכר אותו, מי יודע איפה, בשביל לשלם על ההתערבות של מינאס. כל הלילה היא שמעה אותו עומד ליד התריס, מאחורי הרפפות, בולש אחרי העוברים ושבים, שחגגו. הלילה מת הימין, הם שרו בקולות בהמיים מתחת לחלון, כמו מסוממים. דוקוס עישן בחושך. שתק.
    לפני עלות השחר הוא החליק בידו את הבגדים — הוא לא לבש פיג'מה — עישן את הסיגריה האחרונה בקופסה ונכנס לחדר השינה. פתח את הארון, חיטט במדף ומשך את קופסת התכשיטים. כולם מזויפים, פנינים וחרוזים בצבעים יפים, צמיד, ענק לצוואר, טבעות, צמידים. הוא מצא את התליון ושלשל אותו לכיס. פנה ללכת. ואז הסתובב, רכן מעליה. היא העמידה פנים שהיא ישנה.
    ״אני אמצא כסף, אקנה לך אחר,״ הוא לחש והלך כאילו רודפים אחריו.
    טֶרְפְּסי נשארה במיטה, מאובנת. שם הוא מצא אותה כשחזר. הוציא את כל הכסף מהכיס והניח אותו על הכרית שלה.
    ״סיכמתי עם מינאס,״ הוא הודיע. ״אי־אפשר להשאיר אותו ככה, צקאס בייש אותו בקָפֵנִיוֹ לפני כולם. אם הוא לא היה משלם, זאת היתה השפלה. ההלוואה הזאת תסדר לו את השיעורים־פרטיים של הילד,״ הצטדק. ״אנחנו אין לנו צורך, גמרנו עם ילדים,״ הוא כמעט חייך. ״הוא הבטיח לי שהוא יחזיר את זה במשך השנה.״
    וטרפּסי, שעד אז לא אמרה מילה, הזדקפה ותמכה את עצמה בכרית.
    ״אם יתברר שהם טובים, בפעם הבאה גם אני אצביע להם,״ היא הכריזה. ״מספיק עם הפַלאח והמפלגה שלו,״ נפלט לה הכינוי של פאני.
    דוקוס ניסה לשמור על קור רוח.
    ״פַלאח או לא פַלאח,״ הוא ענה, מתבשל על אש קטנה, ״האיש הזה, גברתי, העמיד את הארץ על הרגליים. העניק לנו עתיד באירופה והשאיר קופות מלאות. נראה מה יעשה השני, האמריקאי.****** אני בספק גדול אם הוא קם בבוקר בשביל לעבוד למען העתיד של הארץ. פוליטיקה, גברתי, זה מעשים, לא הכרזות.״
    ****** הכוונה לאַנְדְריאַס פּאפּאנְדְרֵיאוּ (ראו הערה בעמ' 11), שלמד ולימד (כלכלה) באוניברסיטאות באמריקה במשך יותר מעשרים שנה (1939–1961) לפני שחזר ליוון והחל בפעילות פוליטית.
     
    ״אז נראה את המעשים ונשפוט,״ טרפּסי השיבה בזעף.
    היא לא נשאה עיניים אל סמל השמש הירוקה של פּאסוֹק, אבל לא העזה לספר לבעלה שפאני שכנעה אותה להצביע למפלגה עם פטיש ומגל, אפילו שגם זו מפלגה עם הפָּנים לאירופה. דבר כזה, אצלם בבית, היה בגדר הכרזת מלחמה.
    סוּקיוּרוֹגְלוּ צר על פרופסור אַסְטֵרִיוּ כמה חודשים עד שהלה הסכים להנחות אותו בעבודת הדוקטורט. יצאו לו מוניטין של אדם קשה, שעלו בקנה אחד עם האירוניה שהפגין בשיעורים ועם חלוקת הציונים הגַרְזנאית שהביאה את הסטודנטים לכלל ייאוש. בקורס שלו הם תמיד השאירו את שלוש השורות הראשונות באודיטוריום ריקות. נדחקו בשורה הרביעית ואילך בתקווה לחמוק ממבטו ולהימנע משאלות מכשילות. אבל הוא, ברגע שנכנס, היה נותן צעקה, וכולם היו ממהרים קדימה. חמתו היתה ניצתת כמו רעם ביום בהיר, הוא אהב לבדוק גבולות, שלו וגם של אחרים. שיתף את הקהל במשחק שלו. ההיסטוריה לא היתה בשבילו עובדות נֵטוֹ, כרונולוגיה שצריך לזכור, שמות ומעשים. באלה הוא ראה תנאי בל יעבור, ולכן מיהר לשעוט על פניהם בשלוש השעות של השיעור הראשון, כדי להתקדם הלאה. וכשאמר להם, לפעם הבאה תדעו כל מה שיֵש לדעת על הכיבוש בָּעיר, הוא התכוון לזה.
    הוא נכנס במלוא הקיטור, שאל על עיתונים שנסגרו אחרי שהגרמנים הסתלקו, על אלה שהדפסתם נכפתה בצו מפורש, מי היו העורכים — וכל זה לאו דווקא כדי להיראות חכם בעיני הסטודנטים התמימים שעקבו אחריו אחוזי אימה.
    הוא חשב בתרשימים ובמספרים. היה מצייר אותם על הלוח: משולשים, מרובעים. פרשנות היסטורית היתה בשבילו קו ישר. היה פותח ברקע היסטורי ומסיים במהות הדברים. המשמעת האינטלקטואלית שלו לא היתה נושא לבדיחות. יוּמוֹרלֶס, המילה הזאת דנדנה בראשה של פאני כשהיתה מקשיבה לו. יוּמוֹרלֶס. רק האנגלים מסוגלים לתאר את זה כל כך טוב.
    על כל פנים, הוא הפרופסור היחיד שלא הגיע לשיעור עם עמדות מוצקות וקבועות מראש. בסופו של דבר, זה היה הקלף המנצח שלו, לא הביבליוגרפיה, שאותה השאיר לכל הכלומניקים שחוזרים כמו תוכים על דעות של אחרים. הוא התחיל במקורות עצמם. ונשאר אִתם, הפך והפך בהם, עד שהתמסרו לו.
    לעתים — הם הכירו ביכולת הזאת שהיתה לו — פתאום הבזיקה הארה במוחם של התלמידים. כל הנורות נדלקו באחת, הוא זה שלחץ על המתג, אבל תמרן את זה כך שיביטו בו כאילו שלף שפן מהכובע. הצהיר שהוא מבקש שותפים לשיחה, אבל מה שחיפש באמת היה קהל. בסדר, גם שתי עיניים יפות שהביטו בו מלמטה הספיקו לו בשביל שיעלה את המופע.
    בשיעור הראשון הוא הפנה אותם אל הֵרוֹדוֹטוֹס, הוא ידע אותו בעל־פה, ציטט מובאות למכביר ביוונית עתיקה, הוכיח שההשקפה של איש הָליקַרְנָסוֹס באשר להיסטוריה איננה מעגלית, דבר שהתאים לחשיבה הרדומה של הבורגנים, כי החֲזרה מרגיעה אותם. ההיסטוריה היא סְפּירָלָה, הוא אמר. מי שמאמין שההיסטוריה היא מעגל, מקומו לא באוניברסיטה; שילך ויהיה כומר.
    סוקיורוגלו עקב אחריו כאחוז בחבלי קסם. לא פספס אפילו הרצאה אחת, אבל התחבא בשורות מאחור, הקליט את השיעור כדי לא לאבד מילה. דאג לא להיות שקוע בסיכומי השיעור, כפי שעשו רבים, שאז אסטריו היה מתרתח ומרעים בקולו, מה אתם כותבים, חוֹלרוֹת?
    השיעורים נודעו ברבים, באו לשמוע אותם גם רופאים, מתמטיקאים, עורכי דין, אפילו אחד מִשקפוֹפר שהיה יורד מוֶורְיָה באוטובוס במיוחד לזה. בסוף הסמסטר כבר התמלאו השורות מלפנים, וגם המדרגות.
    ״הם באים בשביל הבּנות שלומדות בפקולטה לפילוסופיה, בשום פקולטה אין כאלה בחורות יפות,״ אמרו צרי העין.
    עם כל מה שאמרו, שאר האולמות נשארו ריקים.
    כשהופיע סוקיורוגלו במשרד שלו, שנה לפני כן, ביום רביעי, שש אחר הצהריים, שעת עבודה משותפת עם הסטודנטים, כפי שנכתב בפתק בחוץ, הפרופסור הציץ בו מעל לעדשות לרוחק ראייה ושאל בנימה פסקנית:
    ״מי אתה ומה אתה רוצה?״
    סוקיורוגלו עשה חזרות בחדרון שלו, תכנן איך להציג את עצמו, מה לומר למורה, אבל רעד כמו עלה נידף ולשונו נדבקה לחכו. בסוף הסביר שהוא סטודנט ותיק, סטודנט שלו, ושהוא רוצה לכתוב עבודת דוקטורט בהנחייתו. הוא אמר את זה בלי אוויר כמעט, תכנן את זה אחרת, כמובן, אבל שכח את המילים היפות בדיוק ברגע שנזקק להן.
    אסטריו הסתכל עליו, מוטרד. משהו עצר בו מלהעיף החוצה את הבחור במעיל הבז', גם אם היה עושה את זה בכל מקרה אחר. הוא סילק אותו בנימוס, אמר שרק לעתים רחוקות מאוד הוא מקבל עליו להנחות דוקטורנטים. סוקיורוגלו חזר והופיע בשבוע הבא, ובידו עוטפן פלסטיק ובו גיליון הציונים שלו. הוא סיים שמונה קורסים שלימד האדון הפרופסור. את ההצטיינות היתרה שבה סיים את התואר יש לזקוף במידה רבה לזכותו.
    ״אני לא זוכר אותך באודיטוריום,״ ציין אסטריו והניח בצד את ההעתק המצולם.
    סוקיורוגלו לא ענה. הוא חיכה לפסק הדין.
    ״מוצא חן בעיני שאתה לא מחייך, לא כמו לא מעט מטומטמים שנכנסים הנה בשביל כל שטות,״ אמר לבסוף הפרופסור. ״תקשיב מה נעשה. אני אבחן אותך, לראות מה יש לך למכור. מחר בתשע, כשאני גומר את השיעור, באודיטוריום.״
    ״תודה,״ מלמל סוקיורוגלו ופנה ללכת.
    ״צריך אומץ בשביל לעסוק בהיסטוריה. נראה אם יש לך,״ הוא צעק אחריו כאשר הבחור, שטוף זיעה, סגר את הדלת.
    למחרת בחמישה לתשע עמד סוקיורוגלו מאחורי הדלת הסגורה של אודיטוריום A. בתשע בדיוק הסטודנטים יצאו. מתדיינים נמרצות, חלקם מחווים בידיים, אחרים מתבדחים, וכולם נחפזים להספיק לפגישה כלשהי. הוא חיכה שהאולם יתרוקן, שתצא גם אחרונת הסטודנטיות, ואז ירד במדרגות. זו השעה שבה הפקולטה עומדת ריקה ועזובה. המולה שלאחריה דממת מוות. אסטריו ישב מאחורי שולחן המורה, עישן ונדנד את רגליו. הוא גרב גרביים אדומים, רפויים בקרסוליים, סוקיורוגלו עדיין זוכר אותם, אם היו שואלים אותו מה הוא זוכר מאותו ערב, הוא היה אומר, את הגרביים.
    ״הגעת,״ אישר לעצמו הפרופסור.
    זה נשמע כתמיהה יותר מאשר כקביעה. אחרי זה הוא הראה לו אי־אלו העתקים מצולמים ענקיים, כרוכים יחד, נו, ברור, שכן היו עמודי עיתון, כפי שנוכח סוקיורוגלו ברגע שהביט בהם מקרוב. ״מָקֵדוֹנִיָה״, ״אָפּוֹיֶוומָטיני״, ״טָה נֶאָה״, ״טוֹ וִימָה״, ״קָתימֵריני״, ״אַקְרוֹפּוֹליס״, ״אֵלֶפְתֵרוֹטיפִּיָה״, ״אֵלֶפְתֵרִיָה״. אסטריו האמין, ואפילו הכריז על כך בשיעורים, שמחקר ארכיוני בעיתונים, אם החוקר לא טמבל, ויודע לקרוא בין השורות, ממפה את המציאות היומיומית. מציב אותה בשורה אחת עם המאורעות הגדולים.
    ההיסטוריה נחבאת שם, בנדנדה שבין הגדול לקטן, הוא אמר להם באודיטוריום. אף אחד לא יודע את זה יותר מהעיתונים.
    הוא החווה אל ערֵמות ההעתקים המצולמים והספרים שבחר. הוא הניח מפתח על השולחן.
    ״הכול מאולם הקריאה. אתה יכול לפתוח ולחפש כל מה שנחוץ לך. אני אלך לאכול,״ הוא הודיע והציץ בשעונו. ״אחזור בעוד שעתיים בערך. אני מקווה שעד אז יהיה לך משהו לספר לי.״
    סוקיורוגלו סילק בנשיפה את האבק מעל ההעתקים המצולמים והתיישב לקרוא. הוא נכנס לקצב.
    ״ובכן?״
    הוא הביט וחיכה.
    ״אל תחפש בניירות שלך,״ התרעם הפרופסור. ״אין לך את זה בראש?״
    ״אני אספר לך על הרחבה שלפני כנסיית אָגִיָה סוֹפִיָה,״ אמר סוקיורוגלו בלחש.
    ״נראית לי מין נער מקהלה, אבל בכל זאת חיכיתי שתפתיע אותי,״ הפרופסור החמיץ פנים.
    סוקיורוגלו המשיך בשפל קול.
    ״ברחבה של כנסיית אָגִיָה סוֹפִיָה מקופלת ההיסטוריה של העיר. זה מקום לתפוס בו שלווה, מקום לשוטט בו ברגל, מקום לערוך בו עצרת. בית חולים, אכסניה, קָפֵנִיוֹ. מגורים לפליטים או למפונים ברעידות אדמה. מקלט לרוצחים. בית קברות, מנזר, אתר לקרבות ולעינויים. ב־1913, במלחמות הבלקן, השתכנו שם מאה וחמישים חיילים בולגרים. הם כבשו את המקום. הרגו שלושה שוטרים, אנשי משטרת הכפרים מכרתים. החברים שלהם זעמו, הסתערו על הבולגרים, שחטו אותם בתוך הכנסייה בכידונים של הרובים. אחרי כמה שעות שטפו את הרצפה, לנקות אותה מהדם. אחר כך, ב־1922, חנו שם כל הפליטים מאסיה הקטנה שירדו מהאוניות; ב־1932 מצאו שם מחסה כל אלה שנשארו בלי בית אחרי רעידת האדמה ביֵריסוּ; ב־1936, בתקופת מֵטַקְסאס, קצת אחרי ההפגנה של פועלי הטבק ב־9 במאי,******* ערכו שם את קבלת הפנים ללפיד האולימפי, שהיה בדרך לברלין של היטלר.״
    ******* אִיוֹאָניס מֵטַקְסאס (1871–1941) היה גנרל, ראש ממשלה מלוכני ודיקטטור (1936–1941) שעמד בראש משטר אוֹטוֹריטָרי בעל סממנים פשיסטיים. הפגנת פועלי הטבק במאי 1936 דוכאה בכוח רב והסתיימה בהרוגים ופצועים רבים.
     
    ״מידע, מידע חסר תועלת. עוּבדוֹת להרשים בהן את הבורים,״ העיר הפרופסור.
    ״הרחבה הזאת היא המרחב החווייתי של העיר,״ התעקש סוקיורוגלו. ״טבועים בה הזיכרונות, הצרכים, הפנטזיות של תושביה. אם אפשר רק להוסיף מידע שלא נכתב בשום מקום: הסיטראה השמאלית של הכנסייה שימשה בית ספר...״
    ״קשקוש,״ שיסע אותו אסטריו.
    אבל עיניו נרגעו. התרככו — או שככה חשב סוקיורוגלו.
    מיד אחר כך, כאילו הוא נזכר במשהו.
    ״למה לא חיפשת בחומר שנתתי לך?״ שאל.
    ״החלטתי לא לציית,״ ענה סוקיורוגלו בשלווה.
    ״בתנאים מסוימים, אני יכול לראות בזה מעלה,״ ציין הפרופסור.
    וכשראה שסוקיורוגלו עומד לחייך.
    ״לעת עתה אני רואה בזה שחצנות,״ הִבהיר.
    בחודשים הבאים השתכנע אסטריו כי השחרחר הבקי בחומר על בוריו, עם העקמת הקלה ונעלי האספּדריל הבלויות, דור שלישי לפליטים מאסיה הקטנה, מחִילי, שדיבר טורקית בניחותא כמו סבתא שלו, ניחן בלהט שהולם חוקר מדעי בעל שיעור קומה, ובעיקשות חסרת תקנה שמהווה ערובה לתוצאות בעלות ערך.
    הוא עמד בכבוד בכל הניסיונות, אחד־אחד. וגם אם נראה כמי שעשוי פלסטלינה, אחד כזה שייסוג מעמדותיו כדי להימנע מחילוקי דעות או מוויכוח, התברר שהוא קשה עורף מאין כמוהו. את זה הוא הבין עם הזמן, כי סוקיורוגלו דיבר רק לעתים נדירות — ורק כשהיה לו מה להגיד. לא הפריח מילים באוויר, גם לא הבטיח נסים ונפלאות, בניגוד לכישרונות מבטיחים רבים אחרים במעמדו. למוּד דחיות, הוא נראה מסכן, אומלל, עם הבגדים המיושנים שלו והמוצא המעמדי הזועק למרחוק, בלי להתקומם או להתחנחן כמו שעשו האחרים, הסטודנטים עם הצעיפים הססגוניים וההשקפות המוכנות והארוזות. וכמה מוזר. העיקשות, שלא התקשתה כמו בטון, דמתה יותר למים. חור נפער בה כשנפלה האבן, והיא עצמה נסוגה, אבל רק את המעט הדרוש כדי לבלוע את האבן. פני המים, גמישים ונזילים, חזרו לעצמם מיד אחר כך, בלי שום פשרות. האדון הפרופסור, שחיבב חוקרים נכונים לקרב, העריך זאת מאוד. כל אלה שלא עשו רעש סתם ככה ידעו בכל אופן לתת פַייט.
    הוא קיבל אותו לדוקטורט. דאג שהשניים האחרים בוועדה יהיו כאלה שהוא החזיק בביצים, שלא ידחפו את האף. ובישיבת המחלקה, למרות ההתנגדויות, הטיל את מלוא כובד משקלו ועמד על כך שנושא העבודה יהיה ״ארגון 'הסוגיה הלאומית' ומשתפי הפעולה״, פרשה המועדת לניצול פוליטי בוטה, לטענת כמה מהנוכחים. המומחים להיסטוריה יוונית חדשה באוניברסיטת אריסטו בסלוניקי גרסו שיש לרכך את הנושא, שאינו הולם עבודת דוקטורט. המעורבים בעניין עודם חיים, וכמה מהם אפילו בועטים. מה גם שמדובר בנושא קשה, הנתונים אינם מספקים, ויתר על כן, אין בנמצא שום מודל תיאורטי מקיף, זרק מישהו, משהו שיבטיח כי אכן תימצא בסופו של דבר מתודה מהימנה שתניב מסקנות.
    אתם פוסלים נושא רב־חשיבות, התעקש אסטריו. בתקופה ההיא הונחו היסודות למערכות יחסים פוליטיות ולסטריאוטיפים של התנהלות פוליטית שעדיין מלווים אותנו, טען כנגדם לסיום.
    אבל זה רק קומם אותם יותר, כי פוליטיקה הווה אומר אידיאולוגיה, והם היו אנשים רציניים, אנשי אקדמיה. הם האמינו בידע שלא דבק בו רבב. אילו התירו זאת חינוכם וצחוּת לשונם, הם היו אומרים, בלי כחל וסרק, שאידיאולוגיה היא סיפיליס. הידע נדבק בה. היא מרקיבה אותו.
    חִרטוטים, השיב סוקיורוגלו בינו לבינו. הוא האמין שהעדר אידיאולוגיה הוא כמו קליפה של בננה. הוא הבין מה סירבו לתפוס רבים מאותם רמי דרג, כלומר, שהיסטוריה טהורה היא שקר אקדמי גס. כל מי שנדרש לתירוץ כזה מנסה לכסות איזה פשע. העדר אידיאולוגיה הוא האידיאולוגיה הנחרצת והחזקה ביותר, הוא אמר, והאמין בזה.
    אסטריו היה שותף ללהט של תלמידו, גם אם לא לדעותיו. הוא הבין שהכול עניין של מניפולציות, ושמניפולציות דורשות בריתות. המעטים שתמכו בו היו גרועים מהאחרים, כאלה שמוכנים לסמן מראש את המסקנות, אפילו להכתיב אותן עוד לפני המחקר — דבר שהחריד, ובצדק, את כל השאר.
    אבל אסטריו לא מיהר להרים ידיים, התעקש כמו פרד. בכל מה שקשור לשררה, הוא ידע לשחק את המשחק. הוא הניח לכולם להאמין שהשתכנע, אבל בין לבין נערכו אי־אלו שיחות טלפון והושגו הבנות מהוסות, תקציבים שעוכבו הופשרו לאלתר, רבים רוו נחת. פרופסור אמריטוס בעל השפעה שינה את דעתו כבאורח פלא, ועד מהרה מונה לעמוד בראש תוכנית מחקר במימון המדינה. כשנידון שוב הדוקטורט של סוקיורוגלו, בישיבת המחלקה הבאה, הנושא אוּשר, ואף זכה לשבחים רבים, לאחר שינויי ניסוח זערוריים, שנדרשו בעיקר לשם מראית עין וכדי לאפשר לחברים מסוימים לטעון שהתערבו.
    באותו ערב סוקיורוגלו הזמין את אסטריו לכוס יין אצלו בבית, זאת אומרת, בבית של סבתא שלו, שטיגנה חצילים ויצקה עליהם רוטב עגבניות טרי, כאילו ידעה עד כמה האדון הפרופסור אוהב את זה. היא הכינה גם אורז עם עדשים, מאכל שלא בא לפיו של הפרופסור מאז ילדותו. היא טיגנה בּיזְרי, ואסטריו תפס בדגים הקטנים בזנב וכרסם בתיאבון. גם אם לא ציפה לראות משהו שונה, מצא חן בעיניו עד מאוד בית האבן הקטן שמאחורי בנייני האוניברסיטה, עם החצר והמדרגות החיצוניות.
    הם ישבו במִרפסוֹנת ועישנו בשתיקה.
    ״עכשיו מתחילות הצרות האמיתיות,״ הזהיר הפרופסור את סוקיורוגלו.
    רשפי הסיגריות האירו את פניהם בחושך.
    ״אנחנו מגששים באפלה,״ ציין אסטריו. ״זאת הפעם הראשונה שעובר בחוג נושא שעוסק בבני אדם חיים. גם אתה וגם אני הולכים על גחלים פה. אין דרך חזרה. עכשיו אנחנו הולכים עד הסוף.״
    סוקיורוגלו גמע עשן. אסטריו כיבה את הסיגריה בעציץ החוּבּיזה.
    ״מחר אתה מתחיל בעבודה,״ הוא הכריז וקם כדי ללכת. ״תעבור במשרד, נדבר. גברת נינה, האורז־עם־עדשים שלך מהמם,״ הוא צעק אל הסבתא ופרש את זרועותיו ונפרד ממנה.
    ליד אָגִיוּ דימיטְרִיוּ הוא נתקל בגור חתולים דרוס. בטח ברח מאִמא שלו, חשב ורכן מעל העיסה המדממת. הוא מצא קופסת קרטון זרוקה והניח את הפגר בתוכה. הזנב ורגל אחת בצבצו החוצה. הוא הניח את הקופסה בזהירות בעגלת האשפה וסגר את המכסה. אסטריו דואג לְחיות, היו אומרים מן הסתם בפקולטה. אכפת לו מהן. מה שלא תופס לגבי בני אדם, היו ודאי אי־אלו קורבנות ממהרים להוסיף.
    קוֹרינָה מיהרה לחיקו של אבא.
    ״אבא, תראה.״
    צָקַאס עוד רגע היה חוטף שבץ.
    ״מה זה?״ שאל.
    ״דגל יוון,״ הכריזה קורינה בגאווה. ״הכנו בבית ספר. הנה, תראה. הדבקתי בעצמי, עם דבק.״
    צקאס הביט בדגל התכלת. הפסים הודבקו בקפידה. סְטְראטוֹס, סרוח על הספה, עקב אחריהם ועל פניו חיוך קטן.
    ״איזה ננסת זאתי, עשתה מאִתנו לאומנים,״ הוא זרק, לא התאפק.
    קורינה אפילו לא פנתה להביט בו. היא המשיכה בלא מורא.
    ״המורה אמרה לנו להדביק קשית, הִנה, פה, ואז זה יהיה דגל מושלם. אני אנופף בו מחר במצעד.״
    ״במה?״
    ״במצעד. המורה אמרה שמחר יש מצעד. כל הילדים הולכים ומנופפים בדגלים. גם אנחנו נלך, נכון, אבא? כשאני אהיה גדולה גם אני אשתתף במצעד.״
    סטראטוס התחיל לשרוק בלהט שיר לכת צבאי. צקאס הביט באשתו בחמת זעם.
    ״מה כל השטויות הפשיסטיות האלה? הילדה שלי במצעד? הם נפלו על הראש? תני לי את הטלפון של המורה.״
    קורינה ישבה על משענת הזרוע של הספה. גוננה על הדגל בחיקה. היא התביישה בדבר שאבא עשה. אמרו לה שלא תבכה, אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה. הדמעות זלגו, טפטפו על הנייר התכול. היא משכה באף בלי הפסקה.
    ״אל תתקשר אליה, אל תתקשר אליה בבקשה,״ הפצירה.
    אחח, ולמה אמא נתנה לו את המספר? הנה, עכשיו אבא צועק על גברת כריסטינה, המורה שלהם, על זאת שמעולם לא גערה באף אחד ותמיד מצאה משהו טוב אפילו אצל המפריעים. קורינה היתה מתעצבנת מזה שגברת כריסטינה טובה כזאת, כי הרעים צריכים להיענש. אבל אחר כך היתה שוכחת את זה, במיוחד בפעמים שהמורה היתה מחבקת אותה ואומרת לה שהיא הילדה הכי ממושמעת בכיתה. ועכשיו אבא צעק על המורה הטובה שלהם, מנהגים פשיסטיים, זה מה שהוא אמר, ועוד מילים שהיא לא הבינה. דברים רעים, זה בטוח.
    ״אם אתם רוצים לחזק את הרגש הלאומי אצל הילדים, תלמדו אותם צָמיקוֹס, ריקוד של גברים, עם כבוד, עם פיגוּרוֹת,״ אבא צעק אל האפרכסת. ״שירקדו בחגים הלאומיים ויבוּסם לנו. את בכלל יודעת, גברתי, מתי ומי התחילו במצעדים של בתי הספר?״
    קורינה צווחה.
    ״אל תבכי, מנוּזלת,״ אמר סטראטוס. ״כשתגדלי תביני,״ הוא הוסיף ברוחב לב והושיט יד ללטף לה את הלחי.
    קורינה דחפה אותו ורצה לחדר שלה. סטראטוס תמיד הסכים עם המבוגרים. היה מתקן אותה בכל הזדמנות, לא אַכֶּבֶת, רכבת, לא לִידה, גלידה, תגידי את זה עוד פעם נכון, הוא היה מתעקש, לִידה, אני אומרת נכון, חזרה קורינה בכעס. בגללו היא היתה בוכה. הוא ידע הכול יותר טוב מהמורה שלה, זה מה שהוא אמר, אני לומד בבית ספר יותר טוב, מה לעשות, ואמא עשתה לו סימנים שיפסיק. אפילו הבדיחות שלו לא היו בדיחות רגילות, חשבה קורינה, אלא יותר עקיצות וכל מיני הקנטות של אנשים.
    היא החביאה את הדגל, שלא ימצאו אותו. בבוקר היא גזרה שלושה דפים עד שהצליחה להדביק ישר את הפסים הכחולים, אבל גברת כריסטינה אמרה שלא חשוב. ואחרי זה היא הכריזה בפני כולם שקורינה הכינה את הדגל הכי יפה בכיתה. וקורינה החזיקה אותו בזהירות כל הזמן עד סוף השיעור, שלא יתקמט.
    אמא נכנסה על קצות האצבעות.
    ״אחח, קוֹרינַאקי,״ היא אמרה וחיבקה אותה. ״אבא נורא התרגז. נהיה לו שחור בלב.״
    ״למה, איזה צבע היה לו קודם?״ שאלה הקטנה.
    ואמא, שקיבלה עליה להסביר לילדה שמצעדים הם עונש — לך תסביר על מֵטַקְסאס לילדה בת חמש — פרשה מהדיון. הן הסכימו בחשאי שלא יזרקו את הדגל, אבל שיישאר מוחבא, בקופסה עם הבובות, עד להודעה חדשה.
    טֶרְפְּסי היתה נשואה כבר עשרים ושש שנים, ולא התחרטה. אפילו שאבא אמר אז, את צעירה, טֶרְפְּסוּלָה, אל תשתעבדי. אחרי זה נולדה להם הילדה, נקשרו. פאני גדלה במיטה שלהם, שם היא שיחקה, שם היא שתתה חלב, שם היא אכלה חלה מתוקה ועוגיות. לא רצתה לישון בשום מקום אחר. הזוג פינה מקום באמצע, עשו מין קן, פאני היתה נדחקת ביניהם, מתפנקת ומצחקקת. בסוף היתה משתתקת, מטה את הראש. מחכה לסיפור ולשיר. בגיל הנעורים, בקטעים הקשים, תמיד היתה רצה למיטה של אמא. גדלה במהירות, הלכה לאוניברסיטה, התחילה להיעלם לשעות ארוכות.
    הבית התרוקן.
    דוֹקוֹס היה עובד מדינה. שעות קבועות, משכורת בטוחה. זה מצא חן בעיני טרפּסי, שאף פעם לא שגתה בחלומות מי־יודע־מה. היא רצתה שיהיה קרוב, גם אם הם לא דיברו. לשמוע את הנשימה שלו בחדר ליד, לדעת שאם יהיה צורך, הוא יבוא בריצה להוריד לה איזו צלחת גדולה מהמדף.
    וכשפאני, שנראה לה טבעי לגמרי לשאול כל דבר, שאלה אותה פעם, תגידי, אמא, עובר לך בראש לפעמים שבסוף תמותי אחרי שכל החיים היית רק עם גבר אחד?
    הגבר הזה הוא אבא שלך, היא ענתה בקור רוח.
    אבל השאלה הכאיבה לה.
    לפעמים, אחרי הצהריים, היא היתה פותחת את קופסת התכשיטים ומוציאה את התליון עם אבן האודם. הוא התיז ניצוצות, התנוצץ באור, האבק הסתחרר, היא כמעט היתה מתחילה לשיר. התליון היה הנחמה שלה, אבא צדק, עם השנים הוא נהיה הקמע שלה, היא ידעה ששום רע לא יימשך הרבה כל עוד התכשיט בבית. היתה מרימה אותו אל הנברשת, מקרבת אותו לעיניה. היתה מביטה סביבה: הכול נראה שונה. דוקוס היה משתאה.
    תראו מה זה שִׂמחה, היה אומר וחוזר אל העיתון.
    כי זה מה שעניין אותו, כמובן. העיתון.
    ״סיכמנו, כן? לא יותר משעה. דקה מיותרת ואתה מפיל אותי.״
    ״בסדר,״ חייך סוּקיוּרוֹגְלוּ והתחיל לרדת במדרגות בית הדין לערעורים של סלוניקי.
    ״תזכור, שלא יהיו לי צרות אחרי זה,״ צעק דוֹקוֹס וחזר למקום שלו.
    חומר ארכיוני בלתי מסווג. זה מה שסוקיורוגלו חיפש. הוא דן בזה עם אַסְטֵרִיוּ. צריך היה למצוא דרך לפתוח את תיקי הפרוטוקולים של בית הדין המיוחד למשתפי פעולה בסלוניקי. כדי להציץ אפילו בעמוד אחד נזקק הדוקטורנט לאישור מיוחד ממשרד המשפטים. אבל היום, ערב חג המולד, חצי יום חופשה, הפקידים נטשו את המשרדים מוקדם יותר ומיהרו, משקשקים מקור, לקניות אחרונות ברחוב צימיסְקי. סוקיורוגלו קבע כבר ימים לפני כן להיפגש עם דוקוס, שעבד בבית המשפט. זאת אומרת, סבתא נינה קבעה, היא הכירה אותו מילדוּת. הביאה לו טאפּר מלא עוגיות דבש, איחלה לו קידום ובהצלחה לבת שלו וביקשה ממנו לעזור לַילד. דוקוס קילל בינו לבינו, אבל הבטיח שיעזור.
    ״לא יותר משעה,״ הוא הבהיר כבר בהתחלה. ״שלא יהיו לי צרות אחרי זה.״
    סבתא נינה הסבירה לו שהנכד שלה הוא חוקר, בן בית באוניברסיטה.
    ״זאת לא עבודה,״ הסתייג דוקוס, והסבתא שיפדה אותו במבט.
    ״זאת תהיה עבודה,״ היא סיכמה. ״ולְמה שהוא מחפש, הילד, חשוב מאוד שהוא יפתח את התיקים האלה.״
    ״תיק אחד אמרנו,״ תיקן אותה דוקוס.
    ״בסדר, אחד,״ הסכימה הסבתא.
    ״ושלא ילבש שום דבר צעקני, צעיפים אדומים, תרמילים אדומים, כל מה שהם לובשים שם באוניברסיטה,״ הוסיף דוקוס. ״כי אם הוא ילבש כל מיני כאלה, יזכרו אותו, וכולנו עוד נסתבך.״
    ״הנכד שלי מתלבש בצניעות,״ הכריזה הסבתא וקמה ללכת.
    טֶרְפְּסי, שכל אותו זמן לא פצתה את פיה, ליוותה אותה אל הדלת.
    ״אני מרתיחה קליפות של תפוזים בתוך הסירופ,״ גילתה לה נינה, ״בגלל זה לעוגיות שלי יש ריח,״ אמרה ונישקה אותה בשתי הלחיים, כמו שהיתה מנשקת כלות ואלמנות.
    סוקיורוגלו סילק בנשיפה את האבק מעל התיק. הניירות כבר הצהיבו. הוא לקח לידו בזהירות את הדף הראשון וקרא:
    [...] בתקופת הכיבוש הזר ביוון, בסלוניקי, קשר הנאשם, גַבְריאִיל אִיוֹאָנוּ אֶקְסַנְגֵלוֹס, פרופסור מן המניין בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת סלוניקי, קשרים הדוקים עם הכובשים הגרמנים, ותרמו לזאת כפי הנראה נטיותיו הגֶרמנוֹפיליוֹת מכבר, שכן שימש נשיא הארגון הגֶרמנוֹפָשיסטי ״הסוגיה הלאומית״ ודִרבן יוונים להצטרף לארגון הנ״ל [...] פרסם מאמרים בעיתון הנודע לשמצה דאז ״נֶאָה אֶוורוֹפּי״, נשא הרצאות פומביות, דיבר בשבחם של הגרמנים [...].
    ברור.
    אֶקְסַנְגֵלוֹס, כמו רבים מנכבדי האוניברסיטה, למד בגרמניה. גֶרמנוֹפיל קנאי שלא ניסה להסוות את רגשותיו. ב־1941 התמנה לפרופסור מן המניין. כפי שצוין בתיק, הוא הפעיל מכבש לחצים על עמיתיו בסנאט האוניברסיטה. דרש הבעת הוקרה עמוקה למדינות הציר, ואם אפשר, בחתימות ידם. חֶבֶר השופטים סבר שהגֶרמנוֹפיליה שלו עשויה להיות בגדר הסבר למניעיו, אך לא כך קלוּת דעתו, הוסיפו השופטים בנימה חמורה, וסתרו את העדויות שמסרו עמיתים מלחכי פנכה, שמיהרו להתייצב במשפט כדי להגן עליו.
    ומכל מקום, נשאלת השאלה: האם יעלה על הדעת שפרופסור רם מעלה באוניברסיטה ישתף פעולה עם אויבי המולדת מחמת קלות דעת?
    כפי שאישרו העדויות, אקסנגלוס בא במגע עם ההנהגה הפוליטית ועם בכירי הכנסייה בסלוניקי. הוא היה חבר באגודת ״ידידי הכפר״. לקח חלק בסיורים. ביקר במחוזות שונים בְּמרכז ובמערב מקדונִיה. היה חבר בוועדת החינוך וההכוונה ובוועדה הכנסייתית של ״שירות ההסברה העממי״. היה מעורב במאבק להגנה על שלמוּת מקדונִיה. הוא עצמו טען שהשתתף בשלב השני במאבק למען מקדונִיה. כוונתו בניסוח הזהיר היתה שנלחם בקומוניסטים אוהבי הבולגרים. יבוא היום / נשרוף חיים / את הכלבים האדומים — אבל הוא לא אמר את זה.
    אקסנגלוס נהנה מזכויות יתר בזמן הכיבוש. הצליח להתנחל בדירה ברחוב אָמָלִיאַס. זרק החוצה את הקצין שגר שם. גם הוא חתיכת מנוול. בתצהיר שהגיש ״באשר להתנהגות בלתי הולמת של פרופסור באוניברסיטה של עירנו, ג.א. אקסנגלוס״, סלוניקי, 5 במאי 1942, הוא הצהיר בחתימת ידו ונשבע בשם אלוהים שהאדון הפרופסור זרק אותו החוצה בבעיטות, בסטירות ובתנועות מגונות. כפי שהתברר, ויפורט להלן, אקסנגלוס היה מצויד במסמך רשמי מטעם הגרמנים. והבית היפה שהעניקו לו חבריו הפוליטיקאים לא היה של הקצין שהגיש את התלונה. הוא היה של יהודי ששוּלח מסלוניקי. סוקיורוגלו הנהן. שוּלח. מילה עיונית מהוגנת.
    המסמך האחרון ששלף היה הצהרת עקרונות:
    העם כמכלול עמֵל למען הכלל, ומדינתו, הדמוקרטיה העממית הלאומית, קיימת ופועלת לשירותו, לרווחתו ולאושרו, החומריים והרוחניים כאחד, של כל פרט בו ללא יוצא מן הכלל. זה חזונו של ארגון ״הסוגיה הלאומית״.
    אקסנגלוס פרסם את המאמר, בחתימתו המלאה, בעיתון ״נֶאָה אֶוְורוֹפּי״. הוא שלל את הדמוקרטיה המושחתת והציג את הדמוקרטיה העממית הלאומית כפתרון לסִבלות המולדת. האדון הפרופסור ידע לברור — ולצרף — את מילותיו. שהרי זה מה שלמד, זו היתה העבודה שלו. מטרתו היתה לחבב על לב העם את ארגון ״הסוגיה הלאומית״. מרגע שקיבל על עצמו את הנהגת הארגון, ביקש לתת ביטוי לבסיסו העממי. ואם נדרש לשם כך מונח קומוניסטי כזה או אחר, אֵה, לא הוא יירתע. לכל מי שרטן כי הפרסומים שבהם נפרש המצע מזכירים קוּ־קוּ־אֵה,******** הוא סתם את הפה בשאלה: ואתה, יקירי, מנין מוּכּר לך כך, לפרטי פרטים, המצע של קוּ־קוּ־אֵה? אתה חבר מפלגה?
    ******** כינויה של המפלגה הקומוניסטית היוונית (ΚΚΕ).
     
    מול שאלות כאלה, מה שלא עונים, בסוף תמיד יוצאים עם הזנב בין הרגליים. המשיגים העדיפו לבלוע את הלשון. ראיה לכך שאקסנגלוס לא היה אינטלקטואל של משרד. ידע להניף שוט.
    ״אני אראיין אותו,״ הכריז סוּקיוּרוֹגְלוּ כשנכנס.
    ״תסגור את הדלת,״ התריע הפרופסור.
    סוקיורוגלו סגר את הדלת בעדינות. הוא חזר על דבריו.
    ״אני אראיין אותו.״
    אַסְטֵרִיוּ בחן אותו מעל למשקפיו.
    ״שב,״ הוא אמר והחווה על הכיסא.
    הדוקטורנט ציית. ברור כשמש. הוא ישב על סיכות.
    ״פתחת את התיק?״ שאל הפרופסור.
    ״כן, תיק מלא וגדוש,״ ענה סוקיורוגלו בלהיטות. ״אֶקְסַנְגֵלוֹס חי. אני יכול לראיין אותו. לאיזה חבר שלו, סְקירְפַּס, היתה מכולת לידנו. השם מוזכר בתיק. סבתא שלי הכירה אותו. מצאתי אותו בספר הטלפונים, סְקירְפַּס תֵיאוֹדוֹסיוֹס בן אֵמָנוּאִיל. הוא הבטיח להעביר את הבקשה ברוח טובה.״
    ״אתה רץ מהר מדי. תיזהר,״ יעץ הפרופסור ורכן אל ניירותיו.
    ״לְמה אתה מתכוון?״
    ״אני מתכוון, בחורי היקר״ — זו היתה הפעם הראשונה שהוא קרא לו ככה — ״שאקסנגלוס הוא הסיבה העיקרית, גם אם לא היחידה, להשגות הרבות שנתקלנו בהן לגבי נושא העבודה שלך.״
    ״זאת אומרת, הם הכירו אותו?״
    ״אל תסתכל עלי כמו ארנב מופתע. ברור שהם הכירו אותו.״
    ״ועכשיו?״ שאל סוקיורוגלו.
    ״עכשיו אנחנו ממשיכים במחקר.״
    ״בשביל לפתוח את התיקים צריך אישור מהשׂר.״
    ״אני אדאג לך לאישור תוך חודשיים. מקסימום שלושה,״ חישב הפרופסור.
    ״עד אז אני מתכוון לראיין את אקסנגלוס.״
    ״יש לך פלפל בתחת,״ הוא חייך במאופק.
    אסטריו ירש את הקתדרה שלו, הקתדרה להיסטוריה חדשה, מידי הפרופסור אדון קוֹנְסְטַנְדינוֹס ציצירַס. דינְדי, קראה לו אשתו, אבל איש מהכפופים לו לא העז להעלות את הכינוי על דל שפתיו. הרעיה, גברת יוּלִיה, קרי ג'וּליה, היתה בת למשפחה מיוחסת מאיי הים היוֹני, שימשה גבירת המלכה בחצר של פְרֵדֵריקי מלכת יוון וביקשה את הקתדרה היישר מהמלכה, שתהיה עבודה מכובדת לבעל, אשר לרוע המזל לא השכיל להיעשות לאיש עסקים.
    עוזרי מחקר התגודדו סביב הקתדרה של ציצירַס, אחת קיבלה עליה את הקניות של ג'וליה, סרה בכל יום לבית הפרופסור ולקחה רשימה, אחֵר קיבל עליו את הגהת הכְּתבים, שלישי סחב את הספרים ואת התיק של האדון הפרופסור.
    כשנדרש לעבור ניתוח, כולם מיהרו להציע תרומת דם, אבל רק אסטריו הוזמן באופן רשמי לדירה. הוא מסר את שמו לשוער, זו היתה הפעם הראשונה שראה שוער בבניין מגורים, התרשם משולחן העץ הרחב ומהכיסא עם הכרית בכניסה. אשת הפרופסור קיבלה אותו בחמימות, המשרתת הגישה ליקר צרפתי בכוס כסף עם פיתוחים. האדון הפרופסור ישב בכורסה והביט בחלון, שקוע בשרעפים. אור נפל במלוכסן, האור של סלוניקי, אדום־כתום, תופס אותך בדירה, אבל אתה הרי יודע בדיוק איך הוא צובע את מפרץ תֶרְמָה, לא צריך לראות, פעם אחת מספיקה, זה כבר נֶחְרַת לתמיד. הוא עדיין זוכר את הציורים התלויים על הווילונות — רעיון של ג'וליה, כדי לא לפגוע בקירות. נופי ים, שביל עם צפצפות לבנות, רועה עם חליל. אבל לא זכור לו מה הרגיש כששמע את אשת הפרופסור בעלת התחבולות מודיעה, דינְדי שלי, ניתן את הקתדרה לבחוּר.
    כעבור שעה קלה דפקה בדלת עוזרת המחקר המוזנחת, שהביאה את הקניות, ג'וליה דיברה אִתה בהוֹל, לא הכניסה אותה אל פנים הבית, אבל אסטריו ידע שהשמנה שם, ולראיה השקיות ובהן תפוחים ועגבניות לפני הארונית העשויה עץ אגוז.
    כל משך הביקור הפרופסור לא סובב את הראש אפילו לרגע, הביט כל הזמן בדלת המרפסת, עד שאתה תירש אותי בקע מפיו. עבודה שדורשת קיבה חזקה, הוא הוסיף משפט לכל עת.
    הפרופסור אדון ציצירס לא הבין בהיסטוריה, אבל הלמו אותו הפּפּיוֹן והדרת הכבוד הנלווים לקתדרה. פעם, כשאסטריו היה עדיין סטודנט, הוא הרים יד, קטע בנימוס את ההרצאה וביקש הבהרה שנראתה משמעותית בעיניו של תלמיד השנה הראשונה, פרופסור ציצירס עִפעף והמשיך בהרצאה בלי שום תגובה שהיא.
    נבצר ממנו לענות על שאלות, ולוּ הפשוטות ביותר. הוא קרא לפני ולפנים כל מה שידע — ומוטב לומר: כל מה שהיה חייב לדעת. הוא עשה את עבודתו כראוי. נשאה חן בעיניו הדרך מהבית לפקולטה, האופן שבו הכפופים לו הרכינו את ראשיהם כשעבר, גם אם הַקריאה העיקה עליו לבלי שאת. פעם, כשנאלץ לשאת דברים בכנס, בעיר ובה אוניברסיטה חשובה, אפרורית ונטולת שמש, בלי יין טוב בשום מקום, הרגיש אומלל. ביוון הוא היה מלך, לא נדרש להוכיח כלום. שם היה עליו לדבר גרמנית ולפברק עניין בהרצאות של אחרים. זה היה מורט עצבים, הוא לא חזר על זה.
    אסטריו כתב את הדוקטורט שלו בגרמניה, בהמלצתו של ציצירס, ארץ שנהוגים בה היררכיה אקדמית נוקשה ואֵתוֹס אקדמי נוקשה אף יותר, אמר לו ונקש בלשונו, ופה מוקירים את מי שבא אלינו מבחוץ, הוסיף מכלי ראשון. אסטריו נהג כעצתו ויצא נשכר, כמובן. שנים אחר כך עוד ציינו את הלימודים בגרמניה.
    המנחה שלו, בואו נאמר, היה שם דבר. אדם רב־פעלים, כמובן, שלא הקדיש תשומת לב יתרה לדוקטורנט שבא מיוון, הגם שהקפיד לברר אם המלגה מכסה את הוצאותיו במלואן. אסטריו עבד כמו כלב, סיים בזמן, חזר עם תואר בהצטיינות יתרה, עטור זרי דפנה.
    רק לעתים נדירות הוא דיבר על הלילות הלבנים בעליית הגג שתקעו אותו בה, על דרכם של הגרמנים להרחיק אותו מעליהם, להזכיר לו שהוא מבקר, נתין של מדינה אחרת, זו שמכסה לו את ההוצאות, ארץ עם היסטוריה עתיקה ומזהירה — הם לא יכלו להתכחש לכך, הרי עליה התבססו חיבורי הדוקטורט שלהם. על כל פנים, היו שהוסיפו וטיפחו את הפנטזיה שלפיה הם יורשיה האירופאים, וממשיכיה, משום מה, של גדוּלת יוון העתיקה.
    איש מעולם לא אמר את כל זה בפרצוף, כמובן, אבל אסטריו היה מודע לדעות המושרשות שבעבעו מתחת לשאלות שלהם על יוון של ימינו. בתוך זמן לא רב כבר הגיע למסקנה שזהו השובל שהותירה אחריה הלאומנות הגרמנית, לאומנות שהזינה את הנאציזם — או לפחות הפגינה סובלנות כלפיו. הגרמנים, במבט ראשון, נראו קרים כמו דגים בעיניו של יווני שרקד זֵייבֵּקיקוֹ ושמע שירי רֶמְבֵּטיקוֹ על הווי בית הסוהר.******** אבל לא עבר זמן רב עד שנוכח לדעת שהם מתייחדים בפּאתוֹס עז, המאפיין את האופן שבו התמסרו לרעיונות שונים — מדעיים, פוליטיים, מה שלא יהיה. ההישגים הגדולים ביותר, הכישלונות הקָטַסְטְרוֹפָליים, ההיסטוריה הפוליטית הטרגית שלהם, הכול היה ספוּג אידיאליזם. היוונים היו קורבנות של נסיבות. הגרמנים היו טרף לרעיונות.
    ******** זֵייבֵּקיקוֹ הוא ריקוד גברי במשקל 9/8 או 9/4, הנרקד ביחידוּת ובלא צעדים קבועים. מוזיקת הרֶמְבֵּטיקוֹ, ״מוזיקת הנשמה״ היוונית, התגבשה בעיקר במועדונים הקטנים ובמחששות של פיראוס בשנות השלושים של המאה העשרים, ושירי הרמבטיקו הִרבו לעסוק בהווי החיים בשולי החברה.
     
    זה מה שהוא אהב בגרמניה.
    זה מה שהביא אתו כשחזר למולדת.
    סוּקיוּרוֹגְלוּ ירד מהמונית מול שער הכניסה המסורג. הבית של אֶקְסַנְגֵלוֹס בפָּנוֹרָמָה נחבא בין עצים עבותים. בחורה צעירה הכניסה אותו לסלון לבן. שטיח צח כשלג, ספות צחורות, שולחנות מצופים בלכה לבנה, שתי מראות עצומות בגודלן זו מול זו. הוא היה מוּעד ללכלך כל מקום שיֵשב בו.
    ״בחורי הצעיר,״ אמר אקסנגלוס ופרש את ידו בברכה.
    סוקיורוגלו השיב בהרכנת ראש קלה.
    ״אני שמח לראות, בחורי, שאתה מקפיד על הופעה מכובדת,״ ציין הפרופסור.
    אחרי מילות הנימוסין ביקש סוקיורוגלו רשות להפעיל רשמקול. אקסנגלוס הנהן לחיוב והתחיל לפטפט. הוא הקפיד לא לומר שום דבר מוגדר, בייחוד לגבי התקופה השנויה במחלוקת. Nichts. הוא פרק עליו את דעותיו של איש אקדמיה קשיש בעניין אובדן המורא מצד הסטודנטים, כבודו האבוד של הידע המדעי, הסכנה הלאומית שאין מקום פנוי ממנה. סוקיורוגלו החליט לא ללחוץ. על המקום הוא שינה טקטיקה. סגר את הרשמקול. אקסנגלוס כיבד אותו בשוקולד עם ליקר. הוא תפס שווּנג.
    ״לפקולטה נחוץ רסן,״ הוא הבהיר במלוא הרצינות. ״אם ימשיכו במדיניות המופקרת הנוכחית, בקרוב המקום ישרוץ דוברי שפות אחרות ובני גזעים אחרים. בסופו של דבר, אלה עוד יטענו שהוֹמֵרוֹס היה אפריקני,״ הוא חזה בדאגה לאומית. ״המודל ההומניסטי שמייצגת הפקולטה שלנו, בחורי, הוא מעוז של ערכים נצחיים. הקְלאסיקוֹנים היוונים הם נר לרגליה של אירופה. לכן נדרשת רצינות מצדנו. בשבע השנים של הקולונלים״ — הוא לא אמר ״מהפכה״******** אפילו פעם אחת, ציין לעצמו סוקיורוגלו — ״הדברים לא היו פרוצים עד כדי כך. אל תבין מדברַי שהייתי תמים דעים עם המשטר שקרס. הנהיג אותנו קוֹלוֹנלצ'יק שלא היה מסוגל לנסח ולוּ משפט אחד ביוונית נכונה. וכל אלה שבאו בעקבותיו היו גרועים עוד יותר, עילגים וצרי מוחין,״ הוא החווה בידו בזלזול.
    ******** הדיקטטורה הצבאית שהונהגה ביוון בשנים 1967–1974 כונתה ״החוּנְטָה של הקולונלים״ בפי מתנגדיה ו״מהפכת 14 באפריל״ בפי התומכים בה.
     
    ״הפרוצדורות הרגו אותנו, הבחירות והמועצות העממיות,״ הוא המשיך בלא חת. ״פֵּריקְלֶס מנסח את זה בבהירות ב'נאום ההספד' שלו: 'שלטונו של הראשון שבאזרחים'.******** זה מה שהארץ זקוקה לו, אבל מי יאמר זאת ומי יקשיב,״ הוא נד בראשו כרומז דבר מה.
    ******** על פי תרגום א.א. הלוי.
     
    ״וכל אלה, הדמוקרטים המושבעים,״ הוא רכן לעבר קהלו, ״מיהרו להתייצב בפרלמנט, אתה יודע מתי. כולם בלי יוצא מן הכלל.״
    סוקיורוגלו הבין שאקסנגלוס מתייחס להזמנה של הדיקטטור פּאפּאדוֹפּוּלוֹס לאנשי האוניברסיטה. הוא הזמין אותם לפרלמנט והם הלכו. היו שהלכו מתוך פחד, אחרים מתוך סקרנות, לכל אחד היו סיבות משלו — ואסור היה בשום פנים ואופן להזכיר את זה באוזניהם עכשיו. אסטריו עדיין שצף וקצף על האירוע. סוקיורוגלו שמע אותו שופך שוב ושוב אש וגופרית על הפשיסטים הסמויים באוניברסיטה, אבירי האקדמיה שוחרי הניטרליות שהרכינו ראש. אצו ונדחקו בפרלמנט בפני הדיקטטור.
    כמובן, חשב סוקיורוגלו, אבל לא העז להשמיע את זה באוזני הפרופסור, מי יודע מה חשבו כל האנשים האלה, כל אחד בנפרד. אם אמדו את כובד משקלה של ההחלטה כפי שאנחנו מודדים אותה כיום, אחרי שנים כה רבות. העסיק אותו המרחק הזה בהיסטוריה, המאזניים שבין מתחולל עכשיו לבין לאחר מעשה. הוא האמין ששם חבויה אַמַת המידה למוסר אנושי — אם כי המילה מוסר נראתה לו פּוֹמפּוֹזית. היא יצרה את האי־הבנות הכי גרועות.
    ״אולי אשָמע לך כמי שמשתעשע ברעיונות מסוכנים,״ המשיך אקסנגלוס ביתר שאת, ״אבל חשוֹב מה היה קורה אילו נמשך הכיבוש עשרים שנה נוספות.״
    סוקיורוגלו הסתכל עליו כהלום רעם.
    ״כן, עד 1965, לדוגמה,״ המשיך הפנסיונר, שלא היסס לרגע בטרם שטח את התיאוריה שלו. ״מלחמת האזרחים******** היתה נחסכת מאתנו, כל מפעל הבינוי של קָרָמַנְליס חסר העקרונות היה נמנע. ולא זו בלבד, אלא שהגרמנים היו סוללים כבישים, מארגנים את המדינה, הכלכלה היתה נעמדת על הרגליים, לא היינו מזדנבים אחרי אמריקה.״
    ******** בשנים 1949-1946 התחוללה ביוון מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הצבא היווני ומחנה הימין השמרני והמלוכנים לבין ״הצבא הדמוקרטי היווני״ (ΔΣΕ), שהיה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית.
     
    דברן. זאת המילה שאסטריו השתמש בה. הוא דברן, אפשר לגרום לו לדבר, כך גילה בפגישתם הקודמת. הוא רוצה לספר. ליתר דיוק, הוא ממש רוצה לשפוך את זה על מישהו, הוסיף והצניע חיוך.
    אקסנגלוס הסכים לשוב ולפגוש את הדוקטורנט בתוך חודש.
    ״העניין הוא, שבחגים אני מבלה עם חברים משכבר הימים,״ הוא הכריז בחיוך ערמומי. ״מדברים על ימים עברו. מעלים זיכרונות מתור הזהב.״
    סוקיורוגלו הנהן.
    ״ברור,״ אמר ופנה לצאת.
    הוא היה נותן חצי כליה כדי להיות נוכח בפגישה השנתית של החברים משכבר הימים.
    אחרי שסגר סוף־סוף את הדלת, אֶקְסַנְגֵלוֹס חזר אל הבחורה. היא ליוותה אותו אל חדר השינה ועזרה לו להתפשט. תלתה את החליפה בארון, החזירה את העניבה למקום. בדקה את צווארון החולצה, וידאה שלא הוכתם בעִקבת זיעה ואז תלתה את החולצה על הקולב המיוחד לבגדים שכבר נלבשו, לא לפני שניערה אותה בקפידה והסירה כל גרגיר אבק. אקסנגלוס נשאר בתחתונים ובגופייה. היא השכיבה אותו על המצעים וכיסתה אותו בעדינות בשמיכה. וכשרכנה מעליו, הזקן הושיט יד וחפן לה שד. הוא מעך אותו, לחץ באגודל על הפטמה. הוא נשאר כך כמה זמן. לחץ וחיכך את היד. היא הרגישה את הנגיעה רק בקושי. היתה לבושה בסוודר עבה ובחזייה מרופדת.
    ״את אוהבת את זה, מה?״ הוא אמר והתנשם בכבדות.
    הוא הפשיל את השמיכה, לפת את ידה, שׂם אותה שם.
    ״אני עוד חי, רואָה?״ הכריז בגאווה.
    ״כן, סבא,״ הסכימה הבחורה. ״תישן עכשיו,״ לחשה והלכה לבהות בפרסומות בטלוויזיה.
    לילה ללא שינה עבר על הבית של דוֹקוֹס. דוקוס, בפיג'מה דקה, עישן כמו קטר והתהלך כה וכה במרפסת. טרפּסי הביטה בו מבעד לדלת המרפסת הפתוחה למחצה.
    ״כל השכונה תראה אותה חוזרת לפנות בוקר,״ הוא מלמל. כבר התפוצץ מדאגה.
    ״למה, אנחנו מה שמעניין אותם?״ היא החוותה לו בידה שייכנס כבר.
    נשמע רחש מפתח בדלת.
    ״אתה לא רוצה שהיא תיכנס? מתחשק לך עוד עניינים?״ היא שאלה אותו בלחש, מעוצבנת.
    היא רצה אל הדלת, משכה את המפתח הנעוץ בה מבפנים. פאני פרצה היישר פנימה. לחיים אדומות, חיוך מאוזן לאוזן.
    ״תִּראו שיֵרד שלג. חתיכת קור בחוץ.״
    היא חזרה משולהבת. בטברנה העיפה את נעלי העקב בשיר השני, זה שהיא אהבה, רקדה על הזכוכיות, חתכו לה את הגרביונים, אבל לא את כפות רגליה הקטיפתיות.
    תקשיבי למוזיקה בתוכך, אבא אמר לה. בת שתים־עשרה היא היתה אז, גמרה בית ספר יסודי, לקחו אותה אִתם למסיבת החתונה שלהם. מישהו מהמשפחה הניח זֵר כלולות, היא לא זוכרת מי, הביאו קלרנית. זו היתה הפעם הראשונה שראתה את אבא רוקד, אֵה, מה את מדברת, חתיכת רקדן הוא היה, גילתה לה טרפּסי, התגאתה, מה את חושבת, גברתי הצעירה, ממי קיבלת את הכישרון? כי היא היתה רוקדת בכיף, הרגליים שלה היו זזות מעצמן.
    כשהתיישבה ליד אמא לאכול את הסטייק שלה — הגישו לה אותו עם אורז ועם מין תפוחי אדמה איכְסָה, שאותם שמחה לתת מתנה למי שישב לידה — אמא סיפרה לה סיפור שהיא כבר שמעה פעם: יום ראשון בצהריים, ברדיו ניגנו שיר מאיפּירוֹס, דוקוס קפץ מיד ברגע ששמע את הקלרנית, הקים גם את טרפּסי, שתחזיק לו את המטפחת בריקוד, אף על פי שלא ידע את הצעדים. מתישהו הוא שם לב, תלכי, אמר לה, ותסגרי את הווילון, שהשכנים ממול לא יראו איך אנחנו שמחים. שלא יעשו לנו עין רעה.
    במסיבת החתונה ראתה פאני בפעם הראשונה את אבא רוקד. אמא היתה יכולה לספר, אבל היא לא האמינה למעשיות שלה. עד שמשך אותה אִתו לרחבה. זה שיודע את כל הריקודים הוא אבא שלי, היא רצתה לצעוק, אבל התאפקה.
    והערב, בטברנה, היא שמחה על זה עד הגג. נגן הבּוּזוּקי החזיק סיגריה בין הקמיצה והזרת, האפר נפל לו על המִכנס, פתותי שלג אפור על הקפל, והוא שקוע בשיר. ובפאני. כל הזמן הסתכל עליה. לפנות בוקר הוא קרא לה לרחבה, תשירי משהו, ילדה, מה שבא לך. הוא הושיט לה את המיקרופון אבל פאני הסיטה אותו הצדה, צעד שהתקבל בהערכה ההולמת מצד הוותיק. הם שרו בשני קולות שיר מאסיה הקטנה:
    הגיעה מקונסטנטינופול לַשכונה ילדונת,
    ביקשתי שתהיה לי לכלה, המתוקונת.
    אמרה לי, אל תחשוב שככה צ'יק־צ'ק מתחתנים פה,
    לא רק אתה אוהב אותי, יוציאו סכינים פה.
    עשֵׂה טובה, תלך מפה, אני ישר אומרת:
    אני רוצה חתן עשיר, אתה תמצא אחרת.
    ילדה שלי, תקשיבי לי, אִתי תשחי בכסף,
    רק אשתולל אם לְאחר אדע שאַת נכספת.
    אמרתי כבר, אתה חירש? תבין ואל תציק לי,
    חתן אחד כמוך בשום אופן לא מספיק לי.
    גרשי את כל החתנים, בחרי אחד משניים:
    כי בשכונה עוד תקבלי כדור בין העיניים.
    סְטְראטוֹס לא שמע עד אז את פאני שרה, וכמוהו שאר החבורה. בהתחלה הוא פחד מפְלוֹפּ, אבל מיד כשאִבחן שמדובר בסיפור הצלחה הוא נרגע והתחיל לעשות חיים. בשלושת הבתים האחרונים הוא קם ועלה לרחבה, רקד זֵייבֵּקיקוֹ, גאה בעצמו ובפיגוּרוֹת שלו. השיר היה במִקצב של סירְטוֹס,******** כמובן, הבחנה שנשגבה מבינתו של סטראטוס, שלא ידע כלום על קצב, זה נשמע לו זֵייבֵּקיקוֹ וזה מה שהוא רקד.
    ******** כלומר, במשקל 4/4, ולא 9/8 או 9/4 של ריקוד הזֵייבֵּקיקוֹ.
     
    פאני זהרה, משהו בתוכה השתחרר בבת אחת, היא לא ידעה מה, משהו שעד אז היה כבול. היא עלתה באוויר שני סנטימטרים מעל רצפת הפסיפס, ריחפה — או שככה נראה לה — לא אכפת היה לה מאף אחד ומשום דבר, רק מהשיר. בפעם הראשונה בחייה הרגישה את הגוף שלה בלי משקולות וכבלים.
    עברו שעות עד ששככה ההתלהטות, הם הסתובבו ברגל בעיר, דיברו, זאת אומרת סטראטוס דיבר, סיפר לה על התוכניות שלו, תוכניות לביטחון תעסוקתי, תכנונים לעשרות שנים, הרים וגבעות ומה לא, היא לא הקשיבה, רק הנהנה בראש. היא חשבה על נגן הבּוּזוּקי. על העיניים והידיים שלו. כשנגמר השיר, בראבו, אַת עשר, הוא אמר, ונתן לה מתנה את המַפרט שלו. סטראטוס לגלג על זה, כמובן, אבל פאני חייכה. אחר כך המָאֶסְטְרוֹ פנה בחזרה אל הבמה, רק שלא תביאי אותו עוד פעם, הוא אמר בשקט, כולם הבינו למי הוא התכוון, בייחוד פאני, שהסמיקה, עושה מעצמו צחוק. בריקוד, הוא מיהר להבהיר.
    כשהלכו, היא הוציאה את המַפרט מהכיס והסתכלה עליו טוב־טוב, מתחת לעמוד חשמל. עוד נדיב כזה ואבדנו, סטראטוס העיר בנימה ארסית, היה יכול לפחות לשלם על המשקאות. פאני ראתה שמשהו נחרט בסיכה על המַפרט, אני אתך, נכתב שם. הדבר הכי יפה שהיא קראה בחיים שלה.
    היא הניחה לסטראטוס לקשקש כל הדרך מהעיר העתיקה עד לבית אביה. עם אור ראשון היא נכנסה נסערת ונרגשת לדירה.
    דוֹקוֹס החטיף לה סטירה מצלצלת.
    ״את לא מתביישת, להסתובב ברחובות בשעה כזאת.״
    הוא פשוט הוציא אותה מדעתה.
    העיפה לו את הסטירה שלו בחזרה.
    רצה למטבח, תפסה שקית זבל, זרקה לתוכה בגדים, ספרים, את התקליטים של פיטר האמיל. את הפוסטר של מוֹריסוֹן.
    ״הפעם הבאה שנתראה תהיה בהלוויה שלך,״ היא הכריזה עם הגב אליו וטרקה את הדלת.
    היא גררה את השקית מהסמטאות של אָגִיָה טְרִיאדָה עד האוניברסיטה. בעלייה של בניין הפקולטה לפילוסופיה, ברוח מקפיאה. לחצה את הרקות שלה כמו מלחציים. שבע וחצי, היא ירדה לקפטריה. המנקות שטפו את המדרגות. היא ניגשה אל הגידם והזמינה קקאו ומאפה גבינה.
    ״אני יכולה להשאיר את זה פה?״ היא שאלה והורתה על השקית.
    הגידם הסתכל על השקית, אחר כך על פאני, ומשך בכתפיים באדישות.
    בשמונה היא עלתה לספרייה כדי להתחמם. תלתה את המעיל על המתלה, אבל קודם הוציאה את המַפרט שקיבלה מנַגן הבּוּזוּקי ותחבה אותו לכיס הג'ינס. היא חשה בו שם, על עצם האגן, מלווה אותה. היא חיפשה במדף, שלפה את המקורות שחיפשה ושני מאמרים שסימנה יום קודם לכן. בחרה מקום ישיבה ליד החלון. נשבה רוח צפונית חזקה וקרה, הרעידה את הזגוגית, ניקתה את העיר. הספרים היו מונחים לפניה, פתוחים, היא לא קראה כלום.
    באחת־עשרה היה לה שיעור עם אַסְטֵרִיוּ. המורה נכנס סר וזעף לאודיטוריום. בשורות האחרונות צחקו, נעצו מרפקים ביושבים לידם. הפרופסור הטיח את השאלה שהשאיר תלויה באוויר בפעם שעברה. הוא עשה את זה לעתים קרובות: השאיר שאלה עיונית הרת חשיבות שתרחף מעל לראשיהם כל השבוע. היה זורק אותה להם ישר בראש, חצי דקה לפני סוף השיעור. ומעולם לא שכח אותה בשיעור שלאחר מכן.
    ״גברתי הצעירה, אַת שמעמידה פנֵי יפה,״ נשמע הקול הרם של אסטריו.
    פאני לא התייחסה עד שקלטה שכל האודיטוריום מסתכל אליה.
    ״אל תיראי כל כך מופתעת, אלייך אני מדבר,״ התעקש הפרופסור. ״בבקשה, עני לנו ביוונית צחה. שכל הנוגעים בדבר לא יקומו מקבריהם ויכו אותנו באגרופים,״ הוא המשיך בהתרסה.
    ״לא שמעתי מה שאלת,״ היא העזה ואמרה.
    ״טוב, כמובן. יותר מדי עסוקה ביפי המראה שלך בשביל לעסוק בשאלות היסטוריות פּרוֹזאיוֹת,״ גיחך הפרופסור.
    ״ואתה יותר מדי עסוק בעצמך בשביל לחזור עליהן.״
    נשמעו הנשימות שלהם. זבוב שעופף שם. רחש העיפרון של הבחורה הדתייה שלידה. היא רשמה באדיקות את חילופי הדברים, באמונה שלמה שמדובר בחלק מהחומר.
    ״שאלתי אותך,״ הטעים אסטריו בקפידה, ״על הפרת התקנה לשעת חירום 6/45. אֵלַאס, אחרי הסכם וַרְקיזָה,******** מסרה את העצירים שהחזיקה. הארגון טען שמדובר במשתפי פעולה, אבל המפלגות החברות בממשלה חלקו על כך. לחבריהן היה יסוד להאמין שבין העצירים היו גם אנשים שנאסרו עקב עמדותיהם הפוליטיות, כאלה שלא היו אדומים מספיק. בעיניהן של מפלגות הקואליציה, אלה נחשבו לשבויים. שאלתי אתכם: מנין, לדעתכם, נובעות ההשקפות השונות ביחס למשתפי הפעולה? שאלתי אתכם: מדוע עניין משפטי גרידא נעשה לעניין פוליטי במהירות כזאת? יש לך תשובה?״
    ******** אֵלַאס (ΕΛΑΣ), ״צבא השחרור העממי היווני״, הזרוע הצבאית של ״חזית השחרור הלאומית״ (EAM) שבשליטת המפלגה הקומוניסטית, היה הגדול והחזק שבארגוני ההתנגדות החמושים לכיבוש הגרמני. בהסכם וַרְקיזה (פברואר 1945), שנחתם בתום הכיבוש בין ממשלת יוון לבין המפלגה הקומוניסטית, התחייב הארגון להתפרק מנשקו בתמורה, בין השאר, להשתלבות חבריו ותומכיו במערכת הפוליטית ובצבא.
     
    ״לא,״ ענתה פאני.
    ״כך תיארתי לעצמי,״ העיר הפרופסור.
    ״אני מניחה,״ היא נטלה שוב את רשות הדיבור, ״שכל זה תולדה של מלחמת האזרחים. לא היו בנמצא תיאוריה ופרקטיקה מוסכמות על כולם, כאלה שהיו מאפשרות לגבש עמדה אחידה. המערכת המשפטית, אני מתארת לעצמי, עוד היתה נתונה בעיצומו של תהליך ארגון מחדש.״
    ״נוסף לזה, המנצחים כרעו תחת נטל האשמה,״ התפרץ סטראטוס מהשורה האחרונה. ״הימין לא הצליח להרחיק את הפשיסטים המלוכנים מהממשלה החדשה של המנצחים. הם היו כמו קרובי משפחה שלהם. הם עדיין,״ הוא הוסיף בסיפוק.
    ״בחורי, מדבריך עולה ניחוח בלתי נסבל של עסקנות פוליטית,״ העיר הפרופסור. ״הסיסמאות טובות לכיכרות. במחקר, מתברר שהן מילים ריקות.״
    סוּקיוּרוֹגְלוּ ישב בלי לומר דבר, שורה ראשונה מימין, כמו בכל השיעורים של אסטריו מאז שהתקבל כדוקטורנט במחלקה. הפרופסור לא ביקש את זה ממנו במפורש. אבל היה לו ברור שכך צריך. הוא הרי רצה מישהו מאנשיו באודיטוריום, בקי ומהיר תפיסה, אם אפשר, לדבר אתו על השיעור אחר כך. אסטריו לא היה חייב ללמד. הוא גם לא לקח נושא וחפר בו במשך עשרות שנים. אצלו, ההוראה ניזונה מהמחקר, בגלל זה הוא ערער את שלוותו של הקהל.
    אין סמכות במחקר, זאת לא כנסייה פה, הוא היה מתריס כלפיהם בשיעורים, במיוחד כשהיו מולו בחורות דתיות עם צמות ועם שוקיים שלא גולחו. בשיעור הראשון בסמסטר פאני הצביעה, והעזה ושאלה, מתי התחילה מלחמת העולם השנייה, שאלה שנשמעה מטומטמת, אבל פאני לא היססה והבהירה באומץ, כשהיטלר תפס את השלטון או כשצבא גרמניה פלש לפולין? מה אתה חושב? לאמיתו של דבר, היא רצתה לשאול איך זה אנחנו פורסים לפרוסות את ההיסטוריה ומחווים דעות על התחלה, אמצע וסוף בצורה שרירותית כזאת, לפחות לזה היא התכוונה, גם אם לא ביררה את זה עד הסוף עם עצמה. אסטריו נזף בה וסטראטוס צחק, כי הפרופסור הסתכל עליו. הנושא נסגר.
    הוא נסגר, לדעתו של סוקיורוגלו, בחיפזון מיותר, כי הדברים של פאני היו ראויים לדיון, אבל אסטריו לא היה מעוניין בדיון.
    ״טובה, הילדה הזאת,״ העיר הפרופסור מיד כשסגר את דלת המשרד. ״תוקפנית, לחוצה, אבל טובה.״
    ״תלמידה שלי,״ עדכן אותו סוּקיוּרוֹגְלוּ. ״לומדת אצלי טורקית. אבא שלה הוא זה שסידר לי לראות את התיקים.״
    ״אתה, בסופו של דבר, שועל לא קטן,״ חייך הפרופסור.
    ״והבחור שהתפרץ, גם הוא תלמיד שלי.״
    ״נקניק רציני. פעיל באגודת הסטודנטים, אם אינני טועה. הגיע למשרד שלי פעם־פעמיים עם כל מיני דרישות מגוחכות. דיבורים נפוחים ואפס מעשים. מן הסתם עוד יצוץ,״ חזה.
    סוקיורוגלו סירב להגיב. פעם אחר פעם הוא ראה את סְטְראטוֹס מתלוצץ עם המורים. ההתעסקות שלו בענייני אגודת הסטודנטים חיבבה אותו על הפרופסורים. הדוקטורנט שם לב שאפילו אסטריו בלם את פיו אל מול דרישותיו של הפָּעיל.
    ״בחורה יפה מאוד, בכל אופן... איך אמרנו שקוראים לה?״ חזר הפרופסור.
    ״פאני דוֹקוּ.״********
    ******** שמות המשפחה של נשים ביוונית הם הטיה ביחסת הקניין של שם המשפחה של הבעל או האב (דוֹקוֹס — דוֹקוּ; ניקיפוֹרידיס — ניקיפוֹרידוּ, וכדומה).
     
    ״היא תהיה מורה טובה.״
    ״אולי גם חוקרת,״ העלה סוקיורוגלו את האפשרות.
    ״חשבת פעם למה אף אחת מהן לא ממשיכה?״ שאל אַסְטֵרִיוּ. ״תסתכל במחלקה. כל אלה שמלמדות אצלנו, כולן נשים־של.״
    ״או מאהבות־של,״ סינן סוקיורוגלו.
    ״במקרה הטוב,״ אמר הפרופסור בנימה רומזנית.
    הוא בחן את תלמידו בשימת לב.
    ״איך היתה הפגישה עם אֶקְסַנְגֵלוֹס? יצא מזה משהו?״
    ״Null. הוא צלול לגמרי, ונזהר. אבל אני אפגוש אותו שוב.״
    ״עושה רושם שיש לך זמן בשפע,״ ציין אסטריו.
    ״אני מאמין שהוא לא התחרט על כלום. שהוא גאה בפעולות שלו. מתישהו הוא ייתן בי אמון וייפתח אתי.״
    ״אשרי המאמין,״ הפרופסור נד בראשו.
    ״סבתא שלי הכינה קציצות ברוטב עגבניות. אם אין לך משהו יותר טוב לעשות, היא מזמינה אותך,״ סוקיורוגלו החליף נושא.
    ״אין דבר יותר טוב מקציצות ברוטב עגבניות,״ השיב הפרופסור.
    סבתא נינה חיבבה מיד את אסטריו. לא כי הוא היה פרופסור של הילד, דברים כאלה לא נחשבו בעיניה בכלל כשהזמינה בן אדם אליה הביתה. היא החשיבה יותר את מאור הפנים של מָרינוֹס בכל פעם שדיבר אִתה על אסטריו. והסבתא, עם זה שלא ידעה קרוא וכתוב, רצתה שהילד ילמד, שימצא לו דרך. וכשהיה צריך לשלם על המכינה הפרטית לבחינות הכניסה, היא לא חשבה פעמיים. היא מכרה את הטבעת שלה, זאת שהסבא ענד לה על היד לכבוד החתונה. הוסיפה גם קצת חסכונות שהיו לה. למרינוס סיפרה שאבדה לה. שבוע שלם הילד סרק את הבית, חיפש אותה בנרות, עד שבסוף הוא ויתר. הסבתא שמרה אצלה את טבעת הנישואים של הסבא. הורידה אותה מהאצבע שלו בדמעות ובנשיקה, הרטיבה ברוק והורידה אותה לפני שהשכיבו אותו בארון הקבורה. היא תלתה אותה בשרשרת סביב הצוואר. לפעמים, בשנתה, כשהתהפכה ושכבה על הבטן, הטבעת השאירה סימן. היא היתה מתעוררת בבוקר, ממששת את האדמומית על עצם החזה ומחייכת חיוך קוֹקֵטי.
    היא היתה גאה ביָתום, זאת היא שגידלה אותו. בן תשע הוא היה כשהביאו אותו אליה בכוח, צורח, מרוח בנזלת, היא עוד זוכרת איך הוא השתולל, בעט ברגליים של כל הגברות מהמשפחות הטובות, עד שראה מולו את הסבתא והסתער אליה והצטנף בחיקה. ומי הרשעה שסיפרה לו על התאונה, מי הכלבה השחורה, מי החריינית המלוכלכת שקראה אל ילד קטן בגיל בית הספר, עם החולצה שתלויה עליו והשרוכים שנסחבים בבוץ, קדימה, מרינוס, רוץ לסבתא שלך, אין יותר אמא, היא מתה, קרה לכם אסון נורא.
    בהלוויה היא בקושי הספיקה לבכות כמו שצריך, כבר היתה צריכה לטפל ביָתום. גם לא לקחה את הכדורים שנתן הרופא, וַאליוּם, שכולן בשכונה לקחו על כל שטות. כדורים טובים, מעבירים את הכאב. אבל היא, לא היה לה זמן לכאב שלה. היה לה ילד בבית. משך לה בחצאית, ביקש סיפור וחיבוק בשביל לישון. בלילות הוא היה עושה במיטה ומתעורר עם סדינים רטובים. הסבתא היתה מדליקה עצים ומחממת דוד מים, מכבסת את הסדינים בגיגית במים רותחים. קנתה מחברות. עטיפה כחולה לכתב, צהובה לחשבון, ירוקה למולדת. תלשה פיסות צמר גפן, שפשפה עפרונות צבעוניים מעל למפות, שיִדמו לעננים קטנים, חומים, תכלכלים, ירוקים. ליוותה את הנכד לטיולים עם קציצות בשר מטוגנות וביצה קשה. אבל מעולם לא הסכימה לשלוח את הילד ללמוד אצל הכמרים, אפילו שמָרינוֹס הביא בכל יום אִיקוֹניוֹת נייר שחילקה להם המורה בכיתה. הסבתא לא התרצתה בשום אופן. אבל השגיחה שנֵר שמן יבער כל הזמן בבית לפני איקונין הצלוב, מפַּחַד היהודים.
    ״לך תדע, אולי יום אחד נצטרך אותו, עדיף שיהיו אתו יחסים טובים,״ היתה אומרת למרינוס כקושרת קשר, וקורצת.
    וככל שראתה אותו מצליח בלימודים, כן שמחה עוד יותר. וככל ששׂמחה, מרינוס הצליח יותר. לאו דווקא בציונים, אבל במילים הטובות של המורה, בחיוכים בשעת הבחינות, בדגל שנשא במצעד.
    לנינה היה כבוד לדבר אחד: השכלה. לימודים הם כוח — והכוח הזה מעניק יכולות. והנאות, היה אסטריו מוסיף לוּ שאלה אותו. והנאות, ברור. השכלה משאירה את כל האפשרויות פתוחות. מי שיש לו השכלה יכול לבחור. הוא יכול לשנות לעצמו את החיים. בגלל זה, לכל מי שלא גדל בבית עם כסף, השכלה היא נדוניה.
    ״מממ,״ הפרופסור נד בראשו. ״הקציצות שלך הן סוֹנטה. מה סוֹנטה, רפסוֹדיה שלמה.״
    ״אני שמה רסק עגבניות משלי,״ הסבירה הסבתא. ״הרטבים המוכנים לא מריחים טוב.״
    ״לדעתה של סבתא רטבים מוכנים הם עלבון לחֵך,״ הפטיר סוּקיוּרוֹגְלוּ וצחק.
    ״אני מסכים לחלוטין,״ אישר הפרופסור.
    הוא פנה אל הסבתא.
    ״מה את חושבת על זה שהנכד שלך לומד היסטוריה?״
    נינה חייכה.
    ״בשבילי, היסטוריה היא סיפור מעשיות,״ אמרה.
    ״זאת אומרת, שקרים?״ שאל סוקיורוגלו ומילא את פיו בקציצה.
    ״יש לך ילד?״ שאלה הסבתא בחום.
    ״איפה, למי יש זמן. אני דואג לילדים של כולם,״ התחמק הפרופסור.
    ״אבל אמא יש לך,״ המשיכה הסבתא.
    ״היתה לי.״
    ״נו, אני, ההיסטוריה נראית לי כמו המעשיות שמספרים לילדים. הילד יושב, מקשיב. אם הסיפור טוב, הוא מקשיב עד הסוף.״
    ״בראבו, סבתא, יש לך דעה נחמדה על העבודה שלי,״ מחה סוקיורוגלו, חצי בצחוק וחצי ברצינות.
    ״האמת היא, שאם נאמץ את התיאוריה שלך, עדיף שנסגור את החוג ונכבה את האור,״ הוסיף הפרופסור.
    הסבתא מילאה את הצלחות במנה שנייה והוסיפה רוטב ביד רחבה.
    מעשיות היו בעולם הרבה לפני שהיו בתי ספר, היא עמדה לומר.
    אבל לא אמרה. היא היתה זקנה. כבר לפני שנים קיבלה את העובדה שדיבורים לא מועילים לאף אחד ולשום דבר. אבל בשביל להבין את זה צריך לחיות עם בני אדם, לא עם ספרים.
    אֶקְסַנְגֵלוֹס לבש את המדים הישנים. הבחורה הברישה אותם בקפידה ואחר כך נעצה בהם את המדליות הממורקות.
    ״זהירות,״ שאג אקסנגלוס בעצבים מגורים. ״אל תיגעי בהן באצבעות המלוכלכות שלך. איפה המטלית הקטנה שנתתי לך? המדליות האלה עשו את כל הדרך מגרמניה. אנשים דגולים החזיקו בהן בידיים. עצם זה שאת רואה אותן זאת זכות גדולה.״
    ״כן, סבא,״ ענתה הבחורה בסבלנות.
    ״אלה מדליות של הרייך השלישי. נשלחו לאות הוקרה על אישיותי. הגיעו עם מסמך ששמי מופיע בו בגרמנית,״ המשיך אקסנגלוס בגאווה.
    ״כן, סבא.״
    אקסנגלוס הסתכל במראָה. המדים היו במצב מצוין. פלא שהצליח לשמור אותם, עם כל מה שקרה מאז. הוא יצא לסלון, עמד שם בגֵו זקוף והקפיד שלא לקמט את בגדי השרד הצבאיים.
    בשמונה בדיוק צלצל הפעמון.
    ארבע נעליים מצוחצחות למשעי ברקו באור הנברשת. פוֹן אַסְמַס — כינוי החיבה של אַסְמַדְזידיס משנות הכיבוש — וסְקירְפַּס. הם הצדיעו. במועל יד. על פי כל כללי הטקס.
    אקסנגלוס השיב להם הצדעה.
    שעתיים לאחר מכן הזיעו הזקנים מעל לשולחן הארוך שבפינת האוכל. אֶקְסַנְגֵלוֹס פרש מבעוד מועד את המפה הגדולה והציב בחריצות חיילי צעצוע וטנקים קטנים באזורי המחלוקת.
    ״אם אני אתן לך את ברזיל, לא יישאר לי כלום,״ רטן סְקירְפַּס.
    הוא התנשף, התעכב, התלבט. מלמל הברות קטועות, לא הצליח לקרוא את שמות הערים במפה. ניסה לחשוב על המהלך הבא, בסוף החליט סתם ככה.
    ״אתה לא נותן לי אותה,״ תיקן אותו אקסנגלוס בפסקנות. ״אני לוקח אותה בכוחות עצמי. אני מפרק לאלתר את הברית בינינו. העברתי עוצבה לשם כבר לפני שני מהלכים, היית צריך לחזות את ההתפתחות הזאת. אבל אתה, הראש שלך במקום אחר,״ הוא העיר ושלח מבט לעבר המטבח.
    הבחורה עקבה ברוב קשב אחרי התוכנית המיוחדת לראש השנה החדשה. צלילי הבּוּזוּקי בדיוק החלו להישמע.
    ״בשנה הבאה, על כל פנים, אני לא מתכוון שוב לקחת את רוסיה,״ התרתח אַסְמַס. ״כל כך הרבה שנים עם הקומוניסטים, זה כבר יותר מדי. לידיעתכם.״
    ״כל שנה אותם דיבורים,״ ציין אקסנגלוס בחוסר אכפתיות ופנה אל הטנקים שלו. הוא שקד על פלישה לאפריקה.
    אקסנגלוס לא התמקח על גרמניה. מאחר שנפגשו אצלו בבית, הוא קבע את התנאים. גרמניה שלו. את שאר הארצות חילקו בהטלת קובייה. כל שנה, בערב ראש השנה החדשה, התאספו החברים משכבר הימים וערכו מחדש את מלחמת העולם השנייה מתחילתה. חילקו ארצות וגייסות. בכל סיבוב החליטו על בריתות ועל מהלכים. עברו אל הספה למגעים דיפלומטיים, חזרו אל השולחן ואל המפה לפעילות צבאית.
    אקסנגלוס ניסה בלהט להציב את דגליו הקטנים בכל מקום. עד אחת־עשרה כבר התמלאה המפה בדגלי צלב הקרס.
    ״סוף־סוף.״
    הוא נעץ דגל צלב קרס בלונדון.
    ״אופקים חדשים נפתחים,״ הוא הכריז, וחצה עם צבאותיו את האוקיינוס ההודי, ממש כפי שתכנן.
    הוא פנה אל סקירפס.
    ״תלמד כבר לקרוא את המפה,״ התפרץ. ״אתה מוציא אותי מהכלים. עם כל השטויות שלך, כבר כמעט הפסדתי במלחמה.״
    • סופיה ניקולאידו
    • סופיה ניקולאידו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות