הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הלב
  • הלב
    אדמונדו דה אמיצ'יס | תרגום: גאיו שילוני
    כתר | 2010 | ילדים, נוער צעיר | 316 עמ' מודפסים

    מאז ראה אור בשנת 1888, הלב הוא אחד הספרים האהובים ביותר על ילדי העולם. מיליוני קוראים הזדהו עם אֶנְרִיקוֹ, המספר ביומנו על שנת לימודיו בטורינו שבאיטליה בסוף המאה התשע עשרה, ועם גיבורי הסיפורים המרגשים השלובים בספר. במשך שנה אחת אנריקו לומד על חברות, על משפחה, על גבורה, על שמחה ועל עצב ומתבגר לנגד עינינו. שנת הלימודים עומדת בסימן מאורעות פוליטיים וגורליים באיטליה ומהווה רקע סוער לחייו ולחיי חבריו ולהרפתקאותיהם. ביומנו של אנריקו שזורים מכתבים מהוריו וסיפורים שמספר לכיתה מורהו האהוב, שבמרכזם ילד המגלה אומץ וגבורה למען יקיריו ומולדתו. סיפורים אלה התחבבו מאד על הקוראים ואחד מהם – המגולל את מסע החיפוש של מרקו אחר אמו – הפך לשם נרדף ליצירה כולה. אדמונדו דה אמיצ'יס (1846 – 1908) עבד בעיקר כעיתונאי, אולם ספרו הלב הוא שהעניק לו הכרה בינלאומית. הלב תורגם לשפות רבות וראה אור בעשרות מהדורות. הוא עובד לקולנוע, לטלוויזיה, לתיאטרון ואף לספר קומיקס

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    62 43.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חודש אוקטובר



    היום הראשון בבית הספר



    יום ב׳, 17 באוקטובר

    היום אנחנו חוזרים לבית הספר. שלושה חודשי החופשה שביליתי בכפר חלפו מהר כמו בחלום! הבוקר לקחה אותי אמא לבית הספר על שם בַּרֶטִי כדי לרשום אותי לכיתה ז׳ לשנת הלימודים החדשה המתחילה היום; ואני חשבתי על הכפר, על השדות, והלכתי אתה בלי רצון. כל הרחובות היו מלאים ילדים. שתי חנויות הספרים בשכונה היו מלאות וגדושות אבות ואמהות שקנו ילקוטים, תיקים ומחברות. לפני בית הספר היו כל כך הרבה אנשים עד שהשרת והשוטר הצליחו רק בקושי לפנות דרך למי שצריך היה להיכנס. כשכבר הייתי ליד הדלת הרגשתי שמישהו נוגע בכתפי; זה היה המורה שלימד אותנו בכיתה ו׳ - המורה שהיה שמח תמיד, המורה האדמוני ששערותיו היו פרועות תמיד. עכשיו אמר לי: ״ובכן, אֶנְרִיקוֹ, אנחנו נפרדים לתמיד?״ ידעתי זאת, ובכל זאת - המילים האלה הכאיבו לי.
    רק בקושי הצלחנו להיכנס פנימה. אדונים וגבירות לבושים יפה ונשים מדלת העם, ופועלים, וקציני צבא, וסבתות, ומשרתות - כל אלה החזיקו ביד אחת את ידי ילדיהם ובשנייה את התעודות ומילאו עד אפס מקום את חדר הכניסה ואת חדר המדרגות; הם הקימו המולה כזו עד שנדמה היה שאנו נכנסים לאולם תיאטרון. שמחתי לראות שוב אותו חדר גדול בקומת הקרקע שאליו נפתחות הדלתות של שבע הכיתות, ושבו ביליתי כמעט כל יום במשך שלוש שנים רצופות. היה שם קהל רב, והמורים הלכו הלוך ושוב. המורה שלי מכיתה ה׳, שעמדה ליד הדלת, קראה לי ואמרה: ״אנריקו. השנה אתה עולה לכיתה שבקומה א׳; אפילו בפרוזדור כבר לא אראה אותך!״ והסתכלה בי בעצבות. סביב המנהל עמדו כמה נשים מודאגות מאוד, שכן לבניהן לא נמצא מקום בבית הספר; נדמה היה לי שזקנו של המנהל קצת יותר לבן עכשיו משהיה לפני שנה. ראיתי כמה ילדים שגדלו והשמינו. בקומת הקרקע כבר חילקו את כל התלמידים לכיתות. כמה ילדים קטנים לא רצו להיכנס לכיתה, והתעקשו כמו חמורים קטנים; היו שברחו מן הספסלים, והיו שהתחילו לבכות כשראו שאמא או אבא הולכים, ואמא ואבא היו צריכים לחזור, לנחם אותם או לקחתם הביתה. המורות היו אובדות עצות. אחי הקטן הוכנס לכיתה של המורה דֶלְקַטִי, ואני נשלחתי למורה פֶּרְבּוֹנִי, למעלה, לקומה א׳. בשעה עשר כבר היינו כולנו בכיתה: חמישים וארבעה ילדים - רק חמישה־עשר או שישה־עשר מהחברים שלי בכיתה ו', ובהם דֶרוֹסִי, שתמיד מקבל את פרס ההצטיינות בלימודים. כאשר נזכרתי ביערות ובהרים שבהם ביליתי את חופשת הקיץ, את ״החופש הגדול״, נראה לי בית הספר קטן ועצוב כל כך! נזכרתי גם במורה שלי בכיתה ו׳; הוא היה טוב, תמיד צחק יחד אתנו, והיה כל כך קטן עד שנראה כאחד החברים שלנו. הצטערתי מאוד שאינני רואה אותו עוד שם, ליד הלוח, עם שערותיו האדומות, הפרועות תמיד. המורה החדש שלנו גבוה, יש לו שערות אפורות וארוכות, ויש לו גם קמט ישר באמצע המצח. קולו עבה, והוא מביט לכולנו, בזה אחר זה, ישר בעיניים, כאילו כדי לקרוא מה אנחנו חושבים. והוא אינו צוחק אף פעם. אמרתי לעצמי: ״הנה, זה היום הראשון ללימודים. עוד תשעה חודשים... כל כך הרבה לימודים, כל כך הרבה בחינות!״ כמה טוב היה לפגוש את אמא ליד בית הספר בסוף היום. רצתי אליה ונשקתי לה בידה. היא אמרה לי: ״אומץ רוח, אנריקו! נלמד יחד, טוב?״ וחזרתי הביתה שמח. בכל זאת הצטערתי שהמורה שלי, שהחיוך שלו טוב ושמח כל כך, כבר אינו מלמד אותי. בית הספר כבר לא היה יפה בעיני כמו שהיה קודם לכן.



    המורה שלנו



    יום ג׳, 18 באוקטובר

    הבוקר מצא חן בעיני גם המורה החדש. בשעה שנכנסנו לכיתה הוא כבר ישב במקומו. מדי פעם הציצו בדלת כמה מתלמידיו מהשנה שעברה ובירכו אותו לשלום: ״בוקר טוב, המורה.״ ״בוקר טוב, אדון פרבוני.״ אחדים מהם נכנסו, נגעו בידו ורצו החוצה. ניכר בהם שהם אוהבים אותו ושהיו רוצים לשוב וללמוד אצלו. הוא ענה: ״בוקר טוב!״ ולחץ את הידיים שהושטו אליו, אבל לא הביט אפילו באחד מהם. פניו נשארו רציניים, והוא הפנה אותם אל החלון והביט בגג של הבית ממול. במקום לשמוח על כל הברכות האלה, נדמה היה שהוא סובל מהן. אחר כך התבונן בנו, בכל אחד מאתנו, ברוב הקפדה. בשעת ההכתבה התהלך בין הספסלים. כשראה שלאחד הילדים יש פרצוף אדום מפריחה, הפסיק להכתיב, לקח בידיו את פני הילד והתבונן בהם היטב; אחר כך שאל אותו אם הוא בריא, וגם הניח את ידו על מצחו של הילד, לבדוק אם יש לו חום. באותו רגע קם מאחורי גבו אחד התלמידים, עלה על הספסל והתחיל לעשות פרצופים של ליצן. המורה פנה לאחור בבת אחת; הילד התיישב מיד, ובראש מורכן ציפה לעונש. המורה הניח את ידו על ראשו של הילד ואמר לו: ״אל תעשה עוד דבר כזה.״ זה הכול. המורה חזר לשולחנו וסיים את ההכתבה. כשסיים, הביט בנו רגע אחד בשקט, ולבסוף אמר לאט לאט, בקולו השקט, העמוק והטוב: ״הקשיבו. שנה שלמה נצטרך לבלות יחד. הבה נשתדל לבלות אותה יפה. למדו והתנהגו כמו שצריך. לי אין משפחה - אתם המשפחה שלי. בשנה שעברה עוד הייתה אמי בחיים, אך היא מתה. נשארתי לבדי. אין לי בעולם איש מלבדכם. אין לי שום אדם לחבב, אין שום אדם שעלי לדאוג לו. אתם תהיו הילדים שלי. אני אוהב אתכם, ואתם - השתדלו לאהוב אותי. אינני רוצה להגיע למצב שבו אצטרך להעניש מישהו. הראו לי שאתם ילדים רגישים, שיש לכם לב. בית הספר שלנו יהיה כמו משפחה, ואתם תהיו לי מקור של נחמה ושל גאווה. אינני מבקש מכם שתבטיחו לי כל זאת במילים מפורשות; אני בטוח שבעומק לבכם כבר עניתם לי בחיוב. ואני מודה לכם.״ באותו רגע נכנס לכיתה השרת והודיע שיום הלימודים הסתיים. קמנו ויצאנו בשקט. הילד שעמד קודם לכן על הספסל ניגש למורה, ובקול רועד אמר לו: ״אדוני המורה, סלח לי, בבקשה.״ המורה נשק על מצחו ואמר לו: ״לך, לך לשלום, בני.״



    תאונה

     


    יום ו', 21 באוקטובר

    עם תחילת שנת הלימודים קרתה תאונה.
    הבוקר, בדרך לבית הספר, סיפרתי לאבא מה אמר לנו המורה, והנה ראינו אנשים רבים מצטופפים לפני שער בית הספר. אבא אמר מיד: ״ודאי תאונה! השנה מתחילה במזל רע!״ בקושי רב נכנסנו. האולם הגדול היה מלא וגדוש הורים וילדים, והמורים לא הצליחו בשום אופן לשכנע אותם להיכנס לכיתות. פני כולם היו מכוונים לעבר חדר המנהל, ומכל צד נשמעו הקריאות: ״ילד מסכן! רוֹבֶּטִי המסכן!״ מעל ראשי האנשים, בקצה האולם המלא, נראו קסדה של שוטר וראשו הקירח של המנהל; אחר כך נכנס אדון אחד, לראשו מגבעת נוקשה, ומכל עבר נשמע: ״זה הרופא.״ אבא שאל את אחד המורים: ״מה קרה?״ ״גלגל של עגלה עבר על רגלו,״ ענה לו המורה. ״רגלו נשברה,״ אמר איש אחר.
    הנער שנפצע לומד בכיתה ו'. ברחוב דוֹרָה גְרוֹסָה, בדרכו לבית הספר, ראה ילד מכיתה א׳ רץ ומתחמק מאמו ונופל באמצע הרחוב, סמוך לכרכרה מתקרבת. הנער ראה שהילד עומד להידרס, וקפץ לרחוב באומץ, תפס את הילד והציל אותו; אבל הוא עצמו לא הספיק להתחמק וגלגל הכרכרה עבר על רגלו. הנער הוא בנו של סרן מחיל התותחנים. עוד האנשים מספרים לנו כל זאת, והנה נכנסה לאולם אישה אחת, רצה כמו מטורפת ופילסה לה בכוח דרך בין האנשים. זו הייתה אמו של רובטי; מישהו הלך לקרוא לה. אישה אחרת רצה אליה וחיבקה אותה, מתייפחת בבכי. זו הייתה אמו של הילד שניצַל. שתי הנשים מיהרו להיכנס לתוך החדר, ומתוכו נשמעה זעקה מרה: ״הו, ג׳וּלְיוֹ שלי! ילדי שלי!״ באותו רגע נעצרה לפני השער מרכבה, ולא עבר זמן רב והמנהל הופיע ועל זרועותיו הנער. ראשו של הנער נשען על כתף המנהל; פניו היו חיוורים ועיניו עצומות. הכול נשתתקו - נשמע רק בכייה של האם. המנהל נעצר לרגע. הוא היה חיוור, והרים את הנער מעט גבוה יותר, על שתי זרועותיו, כדי להראות אותו לאנשים שעמדו סביב. המורים, המורות, ההורים, התלמידים - כולם החלו למלמל יחד: ״אתה גיבור, רובטי!״ ״כל הכבוד, ילד!״ והפריחו לעברו נשיקות. המורות והילדים שהיו קרובים אליו נישקו את ידיו. הוא פקח את עיניו ואמר: ״הילקוט שלי!״ אמו של הילד שניצַל הראתה לו את הילקוט, ובעיניים מלאות דמעות אמרה לו: ״אני אשא אותו, מלאכי היקר, אני אשא אותו,״ ובינתיים הייתה תומכת באמו של הפצוע, שכיסתה את פניה בידיה. הם יצאו, השכיבו את הפצוע במרכבה, והיא יצאה לדרך. אנחנו נכנסנו בחזרה לבית הספר בדממה.



    הנער מן הדרום



    יום שבת, 22 באוקטובר

    אתמול, בשעה שהמורה סיפר לנו על רובטי המסכן - ימים רבים יצטרך ללכת כשהוא שעון על קביים - נכנס המנהל לכיתה יחד עם תלמיד חדש. זה היה נער בעל פנים שחומים מאוד, שערות שחורות, עיניים גדולות ושחורות וגבות עבות המתחברות זו לזו במצח. הוא היה לבוש בגדים כהים, ובמכנסיו הייתה חגורת עור שחורה.
    המנהל התלחש עם המורה ויצא. הנער נשאר בכיתה שלנו והסתכל בנו בעיניו הגדולות והשחורות כאילו הוא נפחד.
    המורה לקח את ידו ואמר לנו: ״עליכם לשמוח. היום מצטרף לכיתתנו איטלקי קטן שנולד בדרום הרחוק, ברֶג׳וֹ קַלַבְּרִיָה, יותר משבע מאות וחמישים קילומטר מדרום לכאן. אני בטוח שתאהבו את הנער הזה, שבא ממחוז רחוק כל כך. הוא נולד במחוז רב תהילה, שממנו יצאו בעבר איטלקים מפורסמים רבים, ושממנו באים לנו כיום עובדים חרוצים וחיילים אמיצים - כולם מוכנים לשרת בלב שלם את מולדתנו, את איטליה. זהו אחד המחוזות היפים בארצנו. יש בו יערות גדולים והרים גבוהים וחיים בו אנשים מלאי תבונה ועוז. במשך דורות היה המחוז הזה משועבד לשליטים זרים, ועם איחודה של איטליה שבה גם קַלַבְּרִיָה להיות חלק מארצנו. אני בטוח שתאהבו את החבר החדש שלכם ושתעזרו לו לשכוח עד כמה הוא רחוק מן העיר שבה נולד. אני בטוח שתוכיחו לו שכל ילד איטלקי - יהיה המחוז שבו נולד רחוק מן המקום שבו הוא נמצא עכשיו ככל שיהיה - נמצא תמיד בין אחים אם הוא לומד בבית ספר כלשהו באיטליה.״
    הוא קם על רגליו והראה לנו, על מפת הקיר, את המקום שבו נמצאת רֶג׳וֹ קַלַבְּרִיָה. אחר כך קרא בקול: ״אֶרְנֶסְטוֹ דֶרוֹסִי!״ - זה הנער שתמיד זוכה בפרס. דרוסי קם על רגליו. ״בוא לכאן,״ אמר המורה. דרוסי קם, ניגש עד שולחן המורה ועמד מול הנער מקלבריה. ״בתור תלמיד מצטיין, ברך את החבר החדש בשם כל הכיתה. ברך אותו בשם כל בני המחוז הצפוני מחוז פְּיֶמוֹנְטֶה שלנו. ברך בשמו את בן מחוז קלבריה הדרומי, שזה מקרוב זכה להצטרף למדינתו החופשית.״
    דרוסי חיבק את הנער מקלבריה ואמר לו בקולו הצלול: ״ברוך הבא!״ התלמיד החדש נשק לדרוסי בלהט על שתי לחייו. הכול מחאו כף.
    ״שקט!״ קרא המורה. ״בבית הספר לא מוחאים כף!״ אבל הוא דווקא נראה שבע רצון. גם הנער מקלבריה נראה שבע רצון. המורה הצביע על אחד הספסלים, והוליך אותו אליו. אחרי כן אמר עוד: ״הקשיבו לי היטב, וזכרו היטב מה שאומר לכם. כדי שנער מקלבריה ירגיש כמו בבית כאן בטוֹרִינוֹ, כדי שנער מטורינו ירגיש כמו בבית ברג׳ו קלבריה, נאלצו בני ארצנו להילחם בקרבות רבים עקובים מדם במשך חמישים שנה, וחמישים אלף איטלקים נפלו בהם. עליכם לכבד ולאהוב זה את זה. מי שיפגע בנער הזה, או יעליב אותו, משום שלא נולד כאן, במחוז שלנו, משום שהוא בן הדרום, לא תהיה לו עוד זכות להביט בדגל שלנו; בכל פעם שיעבור ברחוב גדוד צבא נושא דגל ירוק־לבן־אדום, דגלה של איטליה, לא יוכל להרים אליו את עיניו מרוב בושה.״
    מיד לאחר שהנער מקלבריה התיישב במקומו נתנו לו שכניו לספסל מתנות - עפרונות, עטים, מחברות. ונער אחד, מקצה הכיתה, שלח לו במתנה בול אחד משוודיה.

    • אדמונדו דה אמיצ'יס
    • אדמונדו דה אמיצ'יס

      אדמונדו דה אמיצ'יס נולד באיטליה בשנת 1846. סופר איטלקי. דה אמיצ'יס גדל בעיר טורינו שבצפון איטליה ולאחר בית הספר היסודי עבר לפנימייה צבאית. הרעיון של השפעה חיובית של חיי צבא, כדרך חינוך המעצבת את האדם מבחינה מוסרית ערכית ושליטה עצמית ניכר בכתביו. יצירתו הספרותית הראשונה הינה "חיי צבא" שנכתבה בשנת 1868, לאחר שהשתתף בקרבות על קוסטוזה. לאחר מכן המשיך לכתוב כעיתונאי. למרות שכיום הוא ידוע בעיקר בזכות ספרו הלב הייתה לו קריירה ארוכה כעיתונאי שכללה בין השאר דיווחים על מסעות בספרד, הולנד, מרוקו וקונסטנטינופול. הלב תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "כתר".

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הַנָּסִיךְ הַקָּטָן
    • האי ברחוב הציפורים
    • בֶּן הַמֶּלֶךְ וְהֶעָנִי
    • הרפתקאות תום סויר
    • ספר הג'ונגל
    • הַמֶּלֶךְ מַתְיָא הָרִאשׁוֹן
    • הַמֶּלֶךְ מַתְיָא בָּאִי הַשּׁוֹמֵם
    • סִפּוּרוֹ שֶׁל דּוֹקְטוֹר דּוּלִיטְל
    • סֵפֶר הג'וּנְגֶּל
    • יַלְדֵי הַמְּסִילָּה
    • מסע אל בטן האדמה
    • מסביב לעולם בשמונים יום