הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הלביאה הלוחמת - חלק א
    ספר מוגן
     
  • הלביאה הלוחמת - חלק א
    יהלומים – הוצאה לאור | אפריל 2018 | רומן ארוטי | 500 עמ' מודפסים
    היא
     
    כשנולדתי היה לי הכול, אבל עכשיו אין לי כלום. אין לי מה להפסיד יותר.
     
    קיבלתי הזדמנות שנייה, אולי הזדמנות להתחלה חדשה. אני לוקחת אותה, אבל רק כי היא מקרבת אותי אליו, אל האחד שאני מחכה לו כבר שבע שנים. לעולם לא אוותר עליו. לעולם לא אוותר לו.
     
    לא ציפיתי לפגוש אותך בדרך. דווקא עכשיו, כשכבר הפסקתי להאמין שאתה קיים. בגללך, חלומות שכבר לא העזתי לחלום חוזרים לרדוף אותי. הם נותנים לי תקווה, הם מבלבלים אותי.
     
    “תגיד משהו. תגיד עוד משהו, בבקשה…”
     
    הוא
     
    נולדתי בלי כלום והשגתי את הכול. נלחמתי נגד כולם, הגעתי לנקודה אליה שאפתי להגיע. אני חי את החלום ולא אתן לאף אחד להרוס את זה. גם לא לך.
     
    לא ציפיתי לפגוש אותך. אני לא מוכן שתגרמי לי להרגיש כך. את משקרת, את משחקת, את מבלבלת אותי. את מסוכנת ואני חייב להיפטר ממך.
     
    אבל את מושלמת.
     
    ואת מסתירה סוד. אני חייב לגלות מה הוא.
     
    דבר אחד אני יודע – היום, יש לי הרבה מה להפסיד… בגללך.
     
     
     
    "הלביאה הלוחמת" מאת שרון חיון גינת. ספר ראשון מתוך דואט הלביאה הלוחמת כחלק מסדרת האריות. עלילה סוחפת ומהפנטת, רווית מסתורין ומתח. גינת רוקמת סיפור מתוחכם ומכשף ומשאירה את הקורא חסר אוויר וצמא לעוד.
     
    סה”כ בסדרת האריות ארבעה ספרים שמחולקים לשני דואטים, דואט הלביאה הלוחמת ודואט האריה האגדי.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 35
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    ניו-יורק, 13 שנים קודם.
     
     
    סנטרל פארק. הפעם הראשונה שבה כולנו נמצאים בחופשה בחוץ לארץ. פעם ראשונה בחיים שאני רואה שלג. פעם ראשונה שאני מרגישה קור מקפיא כל-כך שלמרות כל שכבות הבגדים שאני לובשת עדיין מצליח להיכנס לי לגוף.
     
    האחים שלי משחקים בשלג. כל אחד מהם מכין כדור לבן וגדול כדי לזרוק על השני. הם רצים וצוחקים בטירוף. אבא בחיוך ענקי מצלם אותם בלי סוף.
     
    אבא שלי לא יכול לחיות רגע בלי מצלמה, מתעד כל שנייה בחיים ומצלם אותי בכל הזדמנות.
     
    "אנחנו חייבים לצלם תמונה משותפת של כולנו יחד," הוא אומר – אולי לנו, אולי לעצמו.
     
    אישה נמוכה מתקדמת אלינו, לובשת כפפות רחבות ומחזיקה רצועות שמחוברות לשלושה כלבים קטנים.
     
    אבא מבקש ממנה באנגלית לצלם אותנו. היא מסכימה בחיוך מנומס. האחים שלי עדיין משחקים בשלג ומתעלמים מאבא שצועק להם לבוא, עד שהוא הולך ועוצר אותם בעצמו, צוחק כשהוא מנער מעליהם את שאריות השלג. כולנו מתאספים לצילום התמונה.
     
    "אני רוצה שיראו גם את האגם בתמונה," הוא מבקש מהאישה.
     
    דניאל נעמד ליד שי, איתן מרים אותי ושם אותי על הכתפיים, אבא נעמד בין שי לדניאל, יד אחת על הכתף של דניאל והשנייה על הכתף של שי.
     
    האישה קוראת בקול – "Say Cheese" – כולנו מחייכים אל המצלמה חיוך גדול, ו...
     
    קליק.
     
     
     
    באותו הרגע לא תיארתי לעצמי שהתמונה הזו תהיה אחד הדברים היקרים ביותר בחיי.
     
     
     
    האחים שלי חוזרים לשחק בשלג בהתלהבות. האישה מחזירה לאבא את המצלמה. הוא מודה לה באנגלית והיא נעלמת במהירות יחד עם הכלבים.
     
    "למה את לא הולכת לשחק עם האחים שלך קצת בשלג?" הוא שואל. "בישראל אין לנו כמעט שלג ואני לא יודע מתי תהיה לך עוד הזדמנות."
     
    אני מושכת בכתפיי. "אני מעדיפה להיות איתך, שתספר לי את הסיפור עכשיו, כשאנחנו פה."
     
    "סיפרתי לך את הסיפור הזה אינסוף פעמים."
     
    "כן, אבל עכשיו אנחנו עומדים איפה שזה קרה. אני רוצה לשמוע אותו ולראות את המקום תוך כדי," אני מצביעה על האגם.
     
    "בסדר, בסדר," הוא צוחק, "הבנתי."
     
    הוא לוקח לי את היד ואנחנו מקיפים ביחד את האגם. "אימא שלך רצתה להיות דוגמנית. היא תמיד חלמה לחיות בעיר הגדולה וכשקיבלה את התפקיד סוף סוף, היינו ביחד כמעט שנה. היינו מאושרים מאוד ומאוהבים."
     
    אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא מדבר על אימא. למרות העצב בעיניים הכחולות שלו, החיוך תמיד שם.  
     
    "ערב אחד היא הגיעה לבית שלי והודיעה לי שקיבלה תפקיד בסוכנות גדולה מאוד בניו-יורק." פניו הופכות רציניות יותר. "היא רצתה לוותר על התפקיד בשבילי, כי בזמנו שירתי בצבא ולא יכולתי לעזוב יחד איתה. אז באותו הערב נפרדתי ממנה."
     
    "למה?" אני תמיד שואלת את השאלה הזו, למרות שאני יודעת את התשובה.
     
    "אימא שלך הייתה האישה הכי יפה בעולם," הוא עונה, ושוב מחייך. "ידעתי שהיא תהיה דוגמנית מצליחה מאוד. לא רציתי להיות זה שיפריע לה לחיות את החלום שכל נערה בגילה חלמה לחיות, אז פשוט נפרדתי ממנה," הוא מסביר. "היא התחננה שלא אעשה את זה. כאב לה מאוד, ולי כאב עוד יותר. ידעתי שזה שובר את ליבה... לעולם לא אשכח את המבט העצוב שנשקף מעיניה באותו הערב, לפני שעזבה את הבית שלי." הוא נאנח.
     
    "חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות, שאני עושה את זה לטובתה. הייתי בטוח שמגיע לה הרבה יותר ממני, מהחיים שהיו לי להציע לה.
     
     שבוע לאחר מכן, היא כבר לא הייתה בארץ. הייתי שבור. הבנתי שעשיתי את הטעות הכי גדולה בחיי, אז עליתי על מטוס ובאתי לחפש אחריה בניו-יורק." הוא שותק במשך כמה רגעים ומתבונן באגם.
     
    "כשיצאתי מהמטוס," הוא ממשיך לבסוף, "התקשרתי לסוכנות שלה. הצגתי את עצמי כאחיה ואמרתי שבעקבות מקרה חירום משפחתי אני חייב להשיג אותה כמה שיותר מהר. הם הסבירו לי שאי-אפשר להשיג אותה, כי היא נמצאת בצילומים בסנטרל פארק. אז לקחתי מונית משדה התעופה היישר לכאן – " צעקה שנשמעת ברקע קוטעת אותו.
     
    אבא ואני מסתכלים לכיוון ממנו נשמעה הצעקה.
     
    איתן הפיל את דניאל על השלג, אבל דניאל לא נשאר חייב. הוא מתרומם מייד ותוקף את איתן שלא מפסיק לצחוק, בזמן ששי זורק עליהם כדור שלג ענקי.
     
    "בנים, תירגעו!" אבא מזהיר בטון סמכותי. הם מסתכלים עליו בהבעה משועשעת, שנמחקת כשהם מבחינים שהוא כועס. שלושתם מניפים ידיים באוויר לסמן שנכנעו.
     
    אבא חוזר להסתכל עליי וקורץ לי.
     
    אני צוחקת.
     
    "תמשיך את הסיפור, אבא."
     
    "רצתי בכל הפארק. באותו היום ירד שלג בטירוף, אבל המשכתי לרוץ עד שראיתי אותה, בדיוק פה – " הוא מצביע על המיקום שלנו.
     
    "היא עמדה בדיוק במקום שבו אנחנו עומדים עכשיו, יפה יותר מכפי שזכרתי אותה. היא לבשה מעיל פרווה של אריה או משהו דומה. מגוחך לגמרי," הוא מצחקק.
     
    "המון אנשים התרוצצו סביבה. היא נראתה לחוצה וקצת אומללה. לא יכולתי להפסיק להביט בה. אני חושב שגם לא יכולתי לזוז, פשוט נעמדתי דומם במקומי. פתאום היא פנתה להביט בי, כאילו ידעה שאני כאן." עצב עמוק משתקף מעיניו. "זה היה הקטע שלנו; תמיד הרגשנו זה את נוכחותו של זה, אפילו לפני שראינו האחד את השני."
     
    "אולי כי הייתם נשמות תאומות?" אני לוחשת.
     
     "מאיפה את יודעת מה זה נשמות תאומות?"
     
    "אמממ, קראתי על זה באיזה מגזין, אני חושבת." אני חצי-משקרת.
     
    "איפה בדיוק?" הוא חוקר, לא מאמין לי.
     
    "אמממ..." אני לא רוצה להגיד לו שמצאתי את היומנים של אימא בקופסאות הנעליים מעל הארון שבחדר השינה שלו, ושבכל ערב אני גונבת אחד וקוראת את כולו לפני שאני נרדמת.
     
    הוא מביט בי רגע אחד נוסף, "תעזבי, אני לא רוצה לדעת."
     
    אני משחררת נשימה שלא ידעתי שאני מחזיקה בתוכי.
     
    הוא פונה להביט שוב באגם. "כשמבטינו נפגשו, היא חייכה אליי את החיוך הכי יפה שלה." הוא מחייך חיוך גדול.
     
    אני תמיד מחכה לשלב הזה בסיפור, רק כדי שאוכל לראות את החיוך הזה על פניו.
     
    "היא התקדמה אליי, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. כשהיא נעצרה, ממש מולי, ניסיתי לדבר. רציתי להסביר לה שטעיתי, שהיא הכול בשבילי. רציתי להגיד לה שמאז עזיבתה אני חי בגיהינום, אבל היא הפתיעה אותי וקפצה עליי. היא לחשה לי באוזן 'התגעגעתי אליך כל-כך, יונתן'. פשוט חיבקתי אותה חזרה, הכי חזק שיכולתי. כאילו עוד שנייה יבואו וייקחו אותה ממני." הוא לוקח נשימה עמוקה.
     
    "אני לא יודע כמה זמן נותרנו מחובקים ככה, בלי לומר מילה, עד שאימא שלך התנתקה ממני. היא הביטה בי. עיניה המרהיבות נצצו מהתרגשות, אז אמרתי לעצמי, 'זהו יונתן, זה הרגע הנכון!'
     
     שלפתי את טבעת האירוסין שקניתי לה, כרעתי ברך וביקשתי ממנה להינשא לי. הלב שלי פעם חזק כל-כך. הייתי מודע מאוד לכך שכולם מסביב הסתכלו עלינו, וחשבתי שאם היא לא תענה לי בקרוב ייקחו אותי למיון." הוא משתתק, ממשיך לבהות ארוכות באגם.
     
    "לא תכננתי לבקש ממנה להתחתן איתי. בזמנו הייתי בצבא, חייל בן עשרים, והיא הייתה רק נערה מלאת חלומות בת שבע-עשרה, אבל יום אחד ראיתי את הטבעת הזו בחנות וחשבתי שזו הטבעת הכי יפה שיש. דמיינתי את אימך עונדת אותה ואז פשוט קניתי אותה.
     
    חיכיתי ליום שנהיה מספיק בוגרים, כדי שאוכל לבקש את ידה. אני אפילו לא יודע למה הבאתי אותה איתי לניו-יורק. אבל באותו יום זה פשוט הרגיש נכון." מבטו לא מש מהאגם וחיוך קטן נמתח על פניו.
     
    "היא הניחה ידיים על המותניים, כמו שתמיד עשתה כשהיא כעסה עליי. עיניה עדיין נצצו, אבל יכולתי לראות שהיא רותחת מזעם. פחדתי שהיא לא תסלח לי ותגרש אותי לכל הרוחות." הוא משפיל את ראשו לעברי, מחכה שאשאל את השאלה.
     
     "נו! ומה היא אמרה?" אני שואלת בחוסר סבלנות ניכר.
     
    "היא אמרה, 'הגיע הזמן שתציע, יונתן! ראיתי את הטבעת הזו לפני חמישה חודשים בין הבגדים בארון שלך!'"
     
     אנחנו צוחקים בקול.
     
    זה השלב בסיפור שתמיד גורם לנו לצחוק. אני אוהבת כל-כך לשמוע את אבא שלי מספר את הסיפור הזה. בדיוק כמו שאני אוהבת לקרוא אותו באחד מהיומנים של אימא.
     
     פתאום אני מרגישה שזה הרגע הנכון לשאול את השאלה שתמיד רציתי לשאול אותו ולא העזתי. את השאלה שהתשובה שלה מפחידה אותי עד כאב. אבל ברגע הזה, במקום הזה, אני סוף סוף מקבלת אומץ.
     
    אני לוקחת נשימה עמוקה. "אבא, אתה לא מתחרט שאני פה?"
     
    הוא מתכופף לכיוון שלי, כדי שיוכל להיות בגובה שלי. "למה את שואלת את זה?" אני בולעת רוק, מתחרטת מייד על השאלה. "אלה, שאלתי אותך שאלה, אז תעני לי!" הקול שלו תקיף, למרות שהוא לא צועק.
     
    "פשוט..." אני בולעת שוב את הרוק ומנסה לעצור את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה. "אם לא הייתי כאן, אם היא לא הייתה יולדת אותי, היא עדיין הייתה בחיים, אבל אני כאן והיא לא. בגללי אין לך אישה ולדניאל, איתן ושי אין אימא יותר..." הקול שלי נשבר.
     
    הוא עוצם עיניים בכאב במשך כמה רגעים, נושם עמוק, וחוזר להביט בי. "בואי לפה," הוא מצווה עליי. אני מתקרבת אליו עוד קצת.
     
    הוא מסדר את כובע הצמר שעל הראש שלי. "אני יודע שאת ילדה חכמה מאוד, אבל לפעמים את מפחידה אותי עם המוח הזה שלך."
     
    אני משפילה את הראש.
     
    הוא תופס את הסנטר שלי באצבע ומרים את הפנים שלי, כך שאסתכל בדיוק אל המבט הכחול הצלול שלו.
     
    "הבטחתי לאימא שלך ביום שנפגשנו שאגשים את החלום הכי גדול שלה. את יודעת מה הוא היה?"
     
    אני מנידה את הראש ומסמנת "לא", אפילו שאני יודעת את התשובה. גם אותה כבר קראתי ביומנים של אימא.
     
    אבא תופס אותי בכתפיים, "בת," הוא מחייך אליי חיוך גדול.
     
    "היא אהבה את האחים שלך בכל ליבה, היא הייתה האימא הכי טובה בעולם, אבל תמיד רצתה בת. היא לא ויתרה אף פעם על החלום הגדול הזה. אחרי שלושה בנים ניסינו להיכנס להיריון פעם נוספת, וזה לא הלך לנו בקלות. איתך זה לקח יותר זמן, אבל מהרגע הראשון היא ידעה שזו בת. היא פרחה במשך כל ההיריון, קרנה והייתה מלאת שמחת חיים. היה לה חיבור מיוחד איתך כבר מהבטן..."
     
    "באמת?" אני שואלת, אפילו שאני יודעת.
     
    היומן האחרון של אימא נכתב בתקופת ההיריון שלה איתי, ולפעמים נדמה לי שהיא כתבה אותו בשבילי.
     
    "כן, יפה שלי. באמת. היא הייתה מדברת איתך כל הזמן כשהיית בבטן."
     
    "כן?!" אני כל-כך סקרנית, "מה היא הייתה אומרת?"
     
    "פעם, שמעתי אותה מספרת לך על האחים שלך. כמה הם מדהימים ועד כמה כל אחד מהם מיוחד במינו. היא אמרה שהם המתנה שלה אלייך ושהם ישמרו עלייך."
     
    אני מביטה בדניאל, באיתן ובשי. הם עדיין משתוללים בשלג.
     
    "הם באמת שומרים עליי," אני מחייכת חיוך גדול.
     
    "ועוד איך!" הוא קורא בקול. "את יפה כל-כך, שאני עוד אצטרך גיבוי כשתגיע תקופה ההתבגרות." אני מכווצת את המצח, לא ממש מבינה על מה הוא מדבר.
     
    "יום אחד תביני..." הוא צוחק ופתאום מבטו נעשה רציני יותר.
     
    "תקשיבי לי טוב!" הוא מזהיר אותי באצבע מורמת. "הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שאימא שלך לא הספיקה להכיר אותך. שהיא לא יכולה לראות את החלום המדהים שלה מתגשם," הוא מושיט יד ומלטף את הפנים שלי.
     
    מגע הכפפה שלו מזכיר לי כמה קר בחוץ. "את כל-כך דומה לה. אותו שיער, אותן עיניים, אותן פנים. את פשוט השכפול שלה, בדיוק כמו שהיא רצתה, ואת כל-כך חכמה. אני מתחרט שהיא לא יכולה לראות עד כמה את מיוחדת, אלה. אין עוד אחת כמוך בדיוק כמו שאין עוד אחת כמו אימך. את מתנה. את חייבת להאמין בזה, כי אני אוהב. אותך. כל. כך," הוא מדגיש את המילים האחרונות ומעביר את אגודלו על הלחי שלי, כדי לנגב את דמעותיי.
     
    "כשאת חושבת ככה, זה כואב לי כאן," הוא משפשף את בית החזה שלו, במקום שבו הלב נמצא. "את מבינה את זה, אלה?"
     
    אני מהנהנת.
     
     הוא מחבק אותי חזק, מוחץ אותי אליו.
     
    אבא שלי האיש הכי חזק בעולם.
     
    הוא מתנתק ממני. "תקשיבי, רציתי לחכות שתהיי גדולה יותר, כדי שאוכל לתת לך את זה, אבל כיוון שיש לך מוח של מבוגר, אני אתן לך את זה עכשיו." הוא פונה לעבר האחים שלי. "בנים!" הוא קורא, "אנחנו נותנים את המתנה לאלה עכשיו."
     
    "יש!" צועק איתן ורץ אלינו.
     
    "את הולכת למות על זה!" קורא שי בהתלהבות, מגיע גם הוא בריצה, עם דניאל.
     
    דניאל, אחי הבכור, עומד לידי ומניח את היד על הכתף שלי. אבא מוריד את הכפפות, מכניס יד לכיס ושולף שרשרת עדינה מכסף. התליון מתחבא בתוך האגרוף הקפוץ.
     
    הלב שלי פועם מהר מעוצמת ההתרגשות.
     
    אבא מחייך חיוך ענקי, מושך את המתח. "נו..." אני מתלוננת.
     
     הוא פותח את האגרוף והעיניים שלי נפערות.
     
    "וואו! אבא!" אני קוראת בהלם. "אתה נותן לי את טבעת האירוסין של אימא?" אני מביטה בו, המומה, מביטה באחים שלי. כל אחד מהגברים שלי מחייך אליי חיוך גדול.
     
    "זה היה רעיון שלי," אומר דניאל.
     
    "באמת?!"
     
    "כן, ראיתי אותך מחטטת בדברים של אימא ומודדת את הטבעת. אז כשאבא שאל מה לקנות לך ליום ההולדת, אמרתי לו לתת לך את הטבעת."
     
    אני מרכינה את הראש ומתבוננת בטבעת שתלויה על שרשרת. "אני לא מאמינה! זה פשוט מדהים!" אני קופצת מרוב שמחה. "זו המתנה הכי יפה בעולם!"
     
    "יש לך אולי מוח של מבוגרת," אומר אבא, "אבל את עדיין בת שבע. הטבעת תהיה גדולה מדי בשבילך בשנים הקרובות. עד אז תוכלי לענוד אותה על הצוואר, ככה היא גם תהיה קרובה יותר לליבך."
     
    הוא מסמן לי להסתובב ומסיר מעליי את הצעיף שלי. אני מרגישה גל של קור שתוקף את העור, אבל לא אכפת לי.
     
    הוא עונד לי את השרשרת. אני שולחת אצבעות אל הצוואר ונוגעת בטבעת של אימא, בטבעת שלי החל מעכשיו. אני מרגישה הכי מאושרת בעולם כולו.
     
    "עכשיו, תהיי ילדה בת שבע ולכי לשחק בשלג עם האחים שלך," הוא מוסיף ומנשק לי את הראש. אני מסתובבת בחזרה אליו, כשהוא מסדר את הצעיף שלי חזרה במקומו.
     
    "בסדר, בסדר," אני נכנעת. "אבל רק עוד שאלה אחת, בבקשה?"
     
    "אני מקשיב," הוא אומר בשעשוע.
     
    "מה הדבר שאימא הכי אהבה אצלך?" אני יודעת את התשובה, קראתי אותה ביומנים שלה.
     
     "הקול שלי," הוא עונה בחיוך.
     
     אני מנשקת אותו על הלחי ולוחשת לו באוזן, "גם אני אוהבת את הקול שלך, אבא. יש לך את הקול הכי יפה בעולם."
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
    "נוסעים נכבדים, אנו מתחילים בהנמכה לקראת הנחיתה בשדה התעופה JFK. הנכם מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות ולכבות כל מכשיר אלקטרוני שנמצא ברשותכם.
     
    השעה בניו-יורק היא שלוש לפנות בוקר, והטמפרטורה בחוץ היא שתים-עשרה מעלות צלסיוס. אנו מקווים שנהניתם מהטיסה ומודים לכם שבחרתם לטוס עם United Airlines."
     
     
     
    אני מתבוננת דרך חלון המטוס. בחוץ הכול חשוך. המטוס מנמיך לאט את גובהו ואורות העיר נגלים לעינינו. הנוף מלמעלה עוצר נשימה.
     
    אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את הצעד הגדול והאימפולסיבי הזה.
     
     
     
    "רצית לראות אותי, המפקד?"
     
    הוא מנתק את מבטו ממסך המחשב ופונה אליי.
     
     "אלה, בואי, היכנסי. יש לי חדשות טובות בשבילך." אני נכנסת למשרד שלו ומתיישבת על הכיסא מולו.
     
     "אני מקשיבה."
     
    "לפני הכול," הוא פותח, "רציתי לשאול אותך איך את מרגישה. את בטח מתרגשת מהיום האחרון שלך ביחידה."
     
    "אני בסדר גמור, קצת עצובה," אני אומרת בחיוך קטן. "אתה יודע, אני אתגעגע למקום הזה."
     
    היום אני מסיימת את השירות הצבאי שלי ביחידת 8200 – יחידת המודיעין הטובה ביותר בעולם, ללא ספק. למדתי כאן הרבה ואהבתי את מה שעשיתי. המקום הזה היה עבורי בית במשך השנתיים האחרונות, ולמרות שדחיתי את ההצעה להמשיך לשרת ביחידה בשירות קבע, העובדה שאני עוזבת צובטת לי את הלב.
     
    "אז מה החדשות שלך?"
     
    "תראי," הוא אומר, "לפני כמה ימים דיברתי עם דליה קאופמן, ידידה טובה שלי שגרה בניו-יורק כבר שנים. היא מנהלת מכללה יוקרתית מאוד, אחת המכללות הנחשבות ביותר בעולם, עם שכר לימוד גבוה עד כדי גיחוך, הייתי אומר," הוא צוחק. "בקיצור, יש להם תוכנית שנקראת 'התוכנית לסטודנט חוץ'. דליה מחפשת אנשים חדשים שטובים במספרים, בחישובים, במחשבים ובאלגוריתמים. אנשים עם אמביציה להצליח. אנשים כמוך," הוא מצביע עליי.
     
    אני מתבוננת בו, מקווה שהוא לא חותר לאן שאני חושבת שהוא חותר.
     
    "היא עובדת בשיתוף פעולה עם חברות גדולות מכל הסוגים, בעיקר חברות אחזקה. במשך תקופת הלימודים הסטודנטים בתוכנית עוברים התמחות באחת החברות ובתמורה, החברה משלמת את שכר הלימוד השנתי של אותו סטודנט, מספקת לו דירה בעיר, משכורת מכובדת וכל מיני הטבות נוספות."
     
    הנה, עכשיו זה בא.
     
    "סיפרתי לה עלייך ועל היכולות שלך. היא מעוניינת מאוד שתצטרפי לתוכנית. נכון, אומנם כבר יש לך את התואר, אבל אם תסכימי, תוכלי להצטרף לשנה האחרונה של התואר שם רק כדי שתוכלי לזכות בהתמחות הזו. חשבתי שזה יכול להיות מרענן עבורך." הוא בוחן את פניי במבט רציני.
     
    "הלימודים כבר החלו," הוא מוסיף, "אבל אם נזרז את הבירוקרטיה תוכלי להיות שם בעוד שלושה שבועות. חודש, לכל היותר. מה את אומרת?"
     
    אני מסתכלת עליו במשך רגע קצר לפני שאני פורצת בצחוק. "זאת בדיחה?" אני שואלת.
     
    "ממש לא!" הוא נעלב. אני מתקשה להפסיק לצחוק.
     
    "אני? בניו-יורק? ממש לא..."
     
    "למה לא?"
     
    הצחוק דעך ונעלם.
     
    "תקשיב, אני מעריכה מאוד את העובדה שחשבת עליי, אבל זה באמת לא בשבילי."
     
    "על מה את מדברת? זה תפור עלייך!"
     
    "נכון, זה תפור עליי, אבל אני לא מעוניינת."
     
    "אלה, את לא רוצה להמשיך לשירות קבע ביחידה ואת לא רוצה את ניו-יורק. אז מה את כן רוצה לעשות?"
     
    "אני עדיין לא יודעת," אני משקרת. "כשאדע, אודיע לך."
     
    הוא נראה זועם פתאום.
     
    הוא רוכן קדימה, מעל לשולחן העבודה שלו, ומתבונן בי. "את חושבת שאני מטומטם, אלה?" הוא לוחש, "את חושבת שאני לא יודע שהמוסד מעוניין בך? את באמת חושבת שאני לא יודע ששיתפת איתם פעולה כבר מספר פעמים?"
     
    "אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני שומרת על מבט אטום.
     
    הוא הולם בשולחן באגרופו. כל החפצים המונחים עליו מקפצים באוויר.
     
    אני לא ממצמצת, לא זזה ממקומי.
     
    "אל תשחקי את המשחק הזה, אלה, לפחות לא איתי! אני יודע בדיוק באילו מבצעים שלהם השתתפת ואני לא מרוצה!" מבטו ארסי.
     
    אנחנו מתבוננים זה בזה במשך כמה רגעים.
     
    הוא נרגע, מעביר את ידו בשערו הלבן ונושף בכבדות. "אני יודע, ומבין," הוא מדגיש את המילה האחרונה, "למה את רוצה לעשות את זה. אבל את צריכה להבין, אלה חיים בשקר, לא ממש חיים. חשוב לי שתדעי שזה לא ינקום – "
     
    אני מרימה את ידי ועוצרת אותו לפני שיסיים את המשפט.
     
    "אל תשתיקי אותי, אלה! לא עכשיו. זה חשוב."
     
    אני מחזירה את ידי לחיקי.
     
    "אני יודע איך את מרגישה כשאת מצליחה לפרוץ למחשב של מחבל ושבזכותך אנחנו מאתרים פיגועי טרור, אבל היו מחבלים לפנייך ויהיו גם אחרייך. המחבל שרצח את אבא שלך ואת האחים שלך מת. מת, אלה, ו..."
     
    "למה אתה אומר לי את זה?!" אני מתפרצת, "אני טובה בזה! ממש טובה! אני יודעת שהוא מת, אבל אם אני מצליחה להציל חיים של אנשים אחרים, זה לא חשוב יותר? אני לא מבינה למה אנחנו מתווכחים על זה בכלל, אתה אמור להיות גאה בי! אתה אמור לתמוך בי! אתה לימדת אותי לעשות את זה!"
     
    "אני גאה, גאה בך מאוד. את הבן-אדם הכי מוכשר שאני מכיר וכן, את צודקת. בתור המפקד שלך, שיודע שאת האקרית מעולה, אולי הכי טובה שפגשתי בחיי, ובתור איש צבא שמגן על המדינה – אני אמור לתמוך בך."
     
    "אבל...?"
     
    "אבל בתור בן-אדם שגם אוהב אותך כמו בת, בתור בן-אדם שמכיר את ההיסטוריה האמיתית שלך – אני אומר לך, תפסיקי לחיות עם רוחות רפאים מהעבר ותתחילי את החיים שלך."
     
    הוא נוטל את ידי בידו, מניח אותה על השולחן ולוחץ אותה בין אצבעותיו. "יש בך כל-כך הרבה פוטנציאל. את יכולה להיות כל מה שאת רוצה להיות, ואם יש מישהו בעולם כולו שמגיע לו להיות מאושר זאת את, אלה. המסגרת שמציעים לך היא הזדמנות מדהימה בשבילך. זו יכולה להיות התחלה חדשה."
     
    אני מפנה את פניי ממנו כדי לעצור את הדמעות המאיימות לחמוק החוצה, וחוזרת להביט בו ברגע שהכול נמצא תחת שליטה.
     
    "גם אני אוהבת אותך, עדי. באמת, אבל אני לא יכולה, וגם לא רוצה, לעזוב את הארץ. אני מצטערת שזה מאכזב אותך," אני מרכינה את ראשי.
     
    "את לא יכולה לאכזב אותי, אלה. אבל אם את אוהבת אותי, תעשי משהו בשבילי. בסדר?"
     
    "תלוי מה," אני מחייכת חיוך שובב.
     
    הוא מחייך בחזרה.
     
    "היום זה היום האחרון שלך ביחידה. קחי לך שבוע לפני שאת נותנת תשובה סופית, לי או למוסד. תחשבי על זה. אם תחליטי לנסוע לניו-יורק, אדאג להפעיל כמה קשרים כדי לזרז את תהליך הוצאת הוויזה שלך. בסדר?"
     
    "בסדר," אני משיבה ולא מתכוונת לחשוב על זה, אבל לא רוצה לבאס אותו יותר.
     
    הוא קם מהכיסא ואני עושה כמוהו. הוא מקיף את שולחן העבודה מבלי להסיר את מבטו משלי.
     
    "מותר לי לחבק אותך?" הוא שואל.
     
    אני מהנהנת.
     
    הוא מושך אותי לחיבוק חם. "אני אתגעגע אלייך," הוא לוחש. "כך או כך."
     
    דמעה זולגת על לחיי. "גם אני אתגעגע אליך, עדי."
     
     
     
    המטוס ממשיך בנחיתה. עכשיו אני יכולה לראות את כל העיר מוארת. מחזה מרהיב.  
     
    את ההחלטה לבוא לניו-יורק לא קיבלתי בגלל ההתמחות, הדירה במנהטן או הכסף. גם לא קיבלתי אותה בגלל ההתחלה החדשה או הסיכוי לאותו אושר שעדי דיבר עליו.
     
    לא, אני על ה"אושר" כבר ויתרתי מזמן.
     
    קיבלתי את ההחלטה הזו בגלל משחק כדורסל. שלושה ימים לאחר המפגש עם עדי במשרדו צפיתי במשחק של ה-NBA במדיסון סקוור גארדן, ששודר בטלוויזיה בשידור חי. המשחק הזה שיתק אותי לגמרי.
     
    לא חשבתי שאני נוסעת לניו-יורק עד לרגע בו שלחתי למפקד שלי את המסרון עם התשובה החיובית. הוא, כמובן, שמח מאוד והקפיד לקיים את הבטחותיו בכל הנוגע לבירוקרטיה הנדרשת. כל מה שהיה עליי לעשות הוא להגיע לפגישה קצרה בשגרירות ארצות-הברית, וכמה ימים לאחר מכן הכול היה מוכן.
     
    הספקתי לסאבלט את הדירה שלי, למכור את המכונית, לקחת איתי את הדברים החשובים ולתרום את השאר. עכשיו אני כאן, מתבוננת בנוף של ניו-יורק וחושבת שוב על משחק הכדורסל ההוא.  
     
    סוף סוף יש לי קצה חוט שיעזור לי למצוא את מי שאני מחפשת כבר שנים, את מי שחשבתי שלא אראה יותר. אני הולכת להיאחז בקצה החוט הזה עד שאמצא אותו, גם אם זה אומר שיהיה עליי לנצל את ההתמחות כדי להתקרב אליו.
     
    אבל כעת, ברגע הזה בדיוק, כשאני מתבוננת מבעד לחלון המטוס באורות הבניינים הגבוהים שמתחתיי, אני לא יכולה להפסיק לחייך. אולי זאת לא התחלה חדשה באמת, אבל מה שבטוח – אני בדרך לשם.
     
     
     
    פחות משעה לאחר מכן אני מחכה בחוסר סבלנות למזוודות שלי, מתעלמת מהגברים שמסתכלים עליי ללא בושה. שלושה מהם כבר ניסו לדבר איתי בתור לבידוק הביטחוני ודחיתי אותם בנימוס כפי שאני עושה תמיד. למזלי, הם לא התעקשו וזה חסך ממני אי-נעימות נוספת.
     
    המזוודה הראשונה שלי מגיעה.
     
     אני מתכופפת כדי להרים אותה. היא ממש כבדה, אלא שיד חזקה תופסת אותה פתאום ומקלה עליי. "תני לי לעזור לך," הוא אומר, "זה נראה כבד מדי בשבילך."
     
    אני מודה לאיש וצועדת אחורה.
     
    הבחור, בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות לחייו, מושך את המזוודה ומניח אותה על העגלה שלי.
     
    "תודה," אני מחייכת אליו חיוך קטן.
     
    "בשמחה. את מחכה לעוד מזוודות?"
     
    ובדיוק אני מבחינה בשתי המזוודות הנוספות שלי.
     
    "כן, הנה," אני מצביעה עליהן, "שתי אלו."
     
    הוא מושך במהירות את שתי המזוודות ומניח אותן בצורה מסודרת על העגלה, מעל המזוודה הראשונה.
     
    "לקחת איתך את כל הבית?" הוא מתנשף.
     
    "משהו כזה..." אני עונה בנימוס. "תודה על העזרה," אני מוסיפה ומתחילה לדחוף את העגלה לכיוון היציאה. אחרי רגע, אני שמה לב שהוא צועד לידי, גורר אחריו מזוודת טרולי שחורה וקטנה.
     
    "את נוסעת לעיר?" הוא שואל.
     
    אני ממשיכה להביט קדימה, "כן."
     
    "גם אני. רוצה לחלוק מונית?"
     
    אנחנו מתקרבים לדלתות האוטומטיות והן נפתחות. גבר כהה-עור בגובה שני מטרים לפחות עומד עם שלט שעליו כתוב: "אלה אברמוביץ'."
     
    אני פונה אל הבחור הנחמד. "תודה, אבל אני לא צריכה מונית. להתראות," ומתרחקת ממנו.
     
    "חכי רגע, בבקשה." אני עוצרת ומביטה בו בחוסר סבלנות.
     
    נראה שלא נוח לו, הוא מסמיק קצת.
     
    "ראיתי אותך כבר בטיסה ובמשך יותר מאחת-עשרה שעות אני שואל את עצמי איך לגשת אלייך. את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי. אממ... בטח מתחילים איתך כל הזמן. אני לא יודע מה להגיד, אולי – "
     
    "אתה חמוד מאוד," אני קוטעת אותו כדי לחסוך לשנינו את אי-הנעימות. "ותודה שעזרת לי עם המזוודות, אבל אני לא פנויה, אני מצטערת."
     
    נכון שהוא חמוד ומנומס. למען האמת, הוא גם נאה מאוד. אתם בטח חושבים שאני סנובית מתנשאת, אבל אני לא.
     
    אני יודעת שאני יפה. רבים אמרו לי בעבר שאני האישה הכי יפה שראו בחייהם או בעולם או איזה קשקוש דומה. אישית, אני לא מאמינה בזה. ראיתי נשים יפות ממני, אבל שיהיה. כן, אני מושכת, יפה. יפה מדי, אם אתם שואלים אותי. אני יודעת את זה ושונאת את זה. אם להיות כנה, פעם שנאתי את זה יותר.
     
    יום אחד, כשחזרתי לישראל אחרי כמה שנים בהן התגוררתי עם דודתי בצרפת, מצאתי את עצמי מביטה בהשתקפותי במראה כשאני אוחזת בסכין גילוח, במטרה לחתוך לעצמי את הפנים. רציתי להותיר בהן צלקות, להרוס אותן. בסופו של דבר לא מצאתי את האומץ, כיוון שהפנים שלי הן הירושה היחידה שנותרה לי מאימי.
     
    כן, עד כדי כך שנאתי את היופי שלי.
     
    למה? כי הפנים האלו, היופי הזה, הוא פשוט קללה.
     
    אני מוגדרת כגאון, מצליחה בכל דבר שאני עושה ואף פעם לא טועה, אבל עדיין צריכה להוכיח את עצמי יותר מכל אחד אחר רק בגלל שאני צעירה ויפה יותר. שלא להזכיר בכלל את הבדיחות שאני צריכה לסבול ואת ההטרדות המיניות בבית הספר, בצבא ובמקומות העבודה.
     
    במהלך שירותי הצבאי עבדתי כמלצרית, ולא פעם הייתי חייבת להחליף מסעדה. פעם או פעמיים, בגלל בעל המסעדה שחשב שאשכב איתו כדי לשמור על מקור הפרנסה שלי. לפעמים בגלל טבחים ואנשי צוות שהפכו תוקפניים יותר, כי הם לא אוהבים לשמוע 'לא'. וזה מבלי להזכיר את הלקוחות, שהיו חוזרים כמעט בכל ערב, עד שזה נהיה בלתי נסבל.
     
    אני מרגישה נוח יותר בחברת נשים, אבל לא לגמרי. במבט ראשון, הן לא נוטות לאהוב אותי כל-כך. זו גם הסיבה שלמרות שהייתי זקוקה לחברות בחיי, לא היו לי הרבה מהן.
     
    הבחור מחייך חיוך קטן, כדי שלא להראות שהוא מאוכזב. אני מחייכת בחזרה בנימוס. "ביי," אני אומרת וממשיכה לצעוד לעבר האיש האוחז בשלט הנושא את שמי.
     
    "מיס אברמוביץ'?" שואל האיש הגדול.
     
    "כן," אני מרימה את פניי כדי לפגוש במבטו.
     
    אלוהים, הוא ענק!
     
    "אני מרשל," הוא מחייך אליי חיוך מקצועי. "יש לך הכול? את מוכנה?"
     
    "כן, אני מוכנה."
     
     
     
    מכוניתו של מרשל חונה מול בניין גדול ומפואר.
     
    "הגענו, מיס," הוא אומר, יוצא מהמכונית ופותח לי את הדלת. אני לא רגילה לזה.
     
    כשאני יוצאת מהמכונית, עדיין חשוך בחוץ וקצת קריר. נחמד להרגיש את הקור אחרי חודשי הקיץ הלוהטים בארץ.
     
    מרשל מוציא את המזוודה האחרונה מתא המטען וסוגר אותו אחריו. "אתה צריך עזרה?" אני שואלת.
     
    "זה בסדר מיס, תודה," הוא מחייך חיוך קטן. השיניים שלו קצת עקומות, ובגלל גוון עורו הכהה הן נראות לבנות יותר ממה שהן באמת.
     
    אני מחייכת אליו בחזרה, "מרשל, הסנטרל פארק רחוק מכאן?"
     
    "בכלל לא, את הולכת לכיוון הזה," הוא מצביע לעבר המשך הרחוב, "בערך עשר דקות הליכה. כל הזמן ישר, ואת שם."
     
    אני מהנהנת.
     
    הוא מסמן לי להתקדם לכיוון הבניין וצועד אחריי עם המזוודות, סוחב את שלושתן יחד.
     
    "אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?"
     
    "כן מיס," הוא אפילו לא מתנשף, "הכול בסדר."
     
    אנחנו נכנסים לבניין. הלובי גדול, מפואר וצועק יוקרה. לא לזה ציפיתי.
     
    "בוקר אור," מרשל מברך את השומר, "זאת מיס אברמוביץ', היא אמורה לקבל את דירה 34A."
     
    יש לי גם שומר, מסתבר.
     
    השומר פונה להביט בי ומחייך חיוך גדול. "ברוכה הבאה, מיס אברמוביץ'. הדירה שלך מוכנה, קומה שש-עשרה," הוא מושיט לי את המפתחות.
     
    "תודה." אני נוטלת אותם מידו ומחייכת חזרה.
     
     
     
    המעלית עוצרת בקומה השש-עשרה. מרגש אותי לגור בקומה גבוהה. בילדותי, גרתי עם משפחתי בבית פרטי. בצרפת גרתי בהרבה מקומות, אבל אף פעם לא בקומה גבוהה. בתל-אביב, גרתי בקומה השנייה.
     
    אנחנו יוצאים מהמעלית.
     
    מרשל מחווה בראשו לעבר הדירה. אני מכניסה את המפתח בחור המנעול ופותחת את הדלת לרווחה. אני מחכה שמרשל ייכנס לפניי כדי שיוכל להניח את המזוודות הכבדות, והוא שוב מחווה לעברי בראשו, מסמן לי להיכנס לפניו.
     
    הדירה חשוכה, ובאפי מכה ריח של חדר שהיה סגור במשך הרבה מאוד זמן.
     
    מרשל נכנס אחריי, מניח את המזוודות על הרצפה ומדליק את האור.
     
    חשבתי שהדירות בניו-יורק קטנות מאוד, במיוחד אלו שיש בהן חדר אחד, אך הדירה הזאת מרווחת. היא למעשה חלל גדול ופתוח. משמאלי מתגלה מטבח בעיצוב מודרני, גדול ויפה יותר מהמטבח בדירת שני-החדרים ששכרתי בתל-אביב. הכול נראה חדש לגמרי.
     
    ארונות המטבח צבועים לבן בגימור מבריק, השיש שחור ומבריק עוד יותר. דלפק גבוה, מפריד בין המטבח לחלקה הימני של הדירה, הוא מוקף בארבעה כיסאות בר מרופדים עור שחור.
     
    הדירה הזו מתעלה מעל כל מה שציפיתי שתהיה.
     
    אני נזכרת במייל שקיבלתי מגרייס ספקטור, העוזרת האישית של בעל חברת האחזקה שמעסיקה אותי. היא ציינה בו שהדירה תהיה מרוהטת במלואה, אבל חשבתי במונחים של דירות תל-אביביות. גם את הדירה בתל-אביב קיבלתי מרוהטת, אבל שם הכול היה ישן וחלוד, שלא לדבר על מכשירי החשמל שעבדו רק כשהתחשק להם. כאן, לעומת זאת, הכול חדש, יפה ויוקרתי ויש אפילו בר מים ומכונת אספרסו.
     
    בצד ימין ניצבת מיטה זוגית גדולה. המזרן החשוף נראה מזמין ואיכותי ועליו שתי כריות ושמיכת פוך מקופלת. מול המיטה, על קיר צבוע בגוון אפרפר, תלוי מסך פלזמה בגודל חמישים אינץ'.
     
    אני חייבת לצלם הכול ולשלוח לעדי את התמונות.
     
    "הכול בסדר, מיס?" מרשל מעיר אותי.
     
    אני מחייכת, "כן, הכול מעולה. המקום הזה פשוט מקסים."
     
    הוא מחזיר לי חיוך, "את צריכה משהו נוסף לפני שאני הולך, מיס אברמוביץ'?"
     
    "לא, תודה. ותקרא לי אלה, בבקשה." אני מניחה את תיק היד על הדלפק ושולפת מהארנק שטר של עשרים דולר כדי לתת לו, אבל הוא מרים את ידו באוויר.
     
    "זה בסדר, מיס."
     
    "אלה," אני מתקנת אותו.
     
    "אלה," הוא חוזר אחריי. "אני לא לוקח טיפים."
     
    "למה לא?"
     
    הוא מושך בכתפיו, "יום טוב, אלה, ובהצלחה," הוא קורץ ופונה לעבר הדלת.
     
    "תודה, יום טוב גם לך."
     
    אני מניחה את השטר על הדלפק ומגלה באצבעי שכבה דקה של אבק. אנקה את הדירה היום; אני נהנית מאוד לנקות, זה סוג של תרפיה עבורי. אחד הדברים שמרגיעים אותי. חבריי תמיד צוחקים עליי ואומרים שאצלי אפשר לאכול היישר מהרצפה.
     
    אני מקיפה את המיטה, ניגשת לחלון כדי לפתוח אותו ולאוורר את המקום. אני מסיטה את התריס והנוף נגלה מולי.
     
    וואו, זה ממש גבוה.
     
    רוח נעימה נכנסת ומלטפת אותי, אני עוצמת את עיניי ונהנית מהתחושה. כשאני פוקחת אותן שוב, אני פונה לסרוק את המקום.
     
    ליד החלון ניצב שולחן עבודה מעץ שצבעו לבן. הוא תואם לשידות הניצבות משני צדי המיטה. הפריטים נראים יוקרתיים ומעוצבים, לא משהו שנקנה כלאחר יד. נראה שהושקעו הרבה זמן וכסף בעיצוב הדירה הזאת. 
     
    מול דלת הכניסה, בקצה המבואה, נמצא מסדרון שמוביל לדלת נוספת. אני נכנסת ומופתעת לגלות חדר ארונות. תמיד חלמתי על חדר ארונות משלי!
     
    אני פותחת את המגירות, מרפרפת בין הקולבים שמחכים לבגדים שלי ומעבירה אצבע על המדפים. גם כאן יש קצת אבק, יהיה כיף להשקיע בניקיון.
     
    אני צוחקת בקול. הצחוק הזה מפתיע אותי.
     
    אני ניגשת לדלת נוספת שנמצאת בקצה חדר הארונות ומגלה חדר רחצה הרבה יותר גדול מחדר הרחצה העלוב בדירה שלי בתל-אביב. הוא מרהיב.
     
    לאן הגעתי?
     
    הייתי מרוכזת כל-כך במשחק ה-NBA שלא שמתי לב לפרטים. אני מודעת לכך שאני עומדת לעבור את ההתמחות שלי באחת מחברות האחזקה הגדולות בעולם, אבל בחיי, הם ממש משקיעים במתמחים שלהם. מעולם לא גרתי במקום כזה. זה בוודאי עולה הון, ואני מקבלת את הדירה הזו עוד לפני שבכלל התחלתי לעבוד. זה לא הגיוני.
     
    אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להיות בטוחה שזה לא חלום.
     
    לרגע אחד, אני מרגישה אשמה על שאני מנצלת את ההתמחות הזו כדי לשרת מטרות אחרות, אבל מהר מאוד מתאפסת.
     
    אעשה עבודה שתהיה ראויה למקום כזה.
     
    אני שולפת את הטלפון הנייד מהכיס האחורי של הג'ינס. השעה חמש וחצי בבוקר. אסור לי לישון, אחרת לא אצליח להתגבר על הפרשי השעות. אלך לרוץ בסנטרל פארק ובדרך חזרה אקנה כמה מצרכים וחומרי ניקוי, כדי שאוכל להתחיל לעשות מהמקום הזה בית.
     
    הבית החדש שלי.
    • שרון חיון גינת
    • שרון חיון גינת
     
  • המלצות נוספות
    • הלביאה הלוחמת - חלק ב
    • מארז האריה האגדי
    • חוב של כבוד
    • שחרר אותי
    • מארז הלביאה הלוחמת
    • האריה האגדי - חלק א
    • האריה האגדי - חלק ב
    • מארז פראי
    • החוב הסופי - ספר שישי בסדרת ירושת החוב
    • דואט ירושת החוב
    • ירושת החוב - אפילוג
    • טעות יפהפייה