הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הכי רחוק שאפשר
    ספר מוגן
     
  • הכי רחוק שאפשר
    ידיעות ספרים | 2012 | פרוזה מקור | 176 עמ'

    הכי רחוק שאפשר הוא סיפור אגדה מודרני, המתרחש בישראל בת זמננו ובמרכזו שתי דמויות, שהגורל מזמן להן מסע רב תלאות ועתיר תהפוכות, הרפתקאות ומבחנים קיומיים.
    זהו רומן מכתבים קומי ואופטימי מצד אחד, צדו של הדוד מיכאל, עורך דין בורגני מפתח תקוה, גרוש שמרן ואפרורי שחי כבר שנים ארוכות בבדידות גמורה מלבד חתול אהוב שמארח לו לחברה, ומחליט יום אחד בפזיזות מפתיעה לנסוע הכי רחוק שאפשר, אל קצווי עולם ואל קצות הנפש. מיכאל מתגלגל במסעותיו בין גילוי העולם הגדול ובין גילוי העולם שמעבר, זה שמאפשר למאמינים בו ביקור בחיים קודמים, דיבור עם קרובים מתים וניבוי עתידים רחוקים.
     
    מצד שני, צדו של החייל נדב, זהו סיפור מעשה קפקאי, מצחיק במידה שהוא מייאש, שרירותי במידה שמהדהדת היטב את צחוק הגורל, המתעמר בדמות התם האבסורדי בגרסתו הישראלית. נדב יוצא אל השירות הצבאי כשהוא ילד טוב ירושלים, כותב שירה, מחפש אהבה, עולה על גדותיו מרוב רגש אך גם יודע להשקיף סביבו באירוניה ולתאר מתוך ביקורת חדה את השתלשלות האירועים המפוקפקת, שבסופה הוא נשלח הכי רחוק שאפשר, והכי מבאס שיש, אל בסיס אנטנות נידח בקצה הנגב.
     
    בספרו השלישי מצליח אלון חילו להעפיל אל פסגות חדשות של יכולת ספרותית מעולה (קדמו לו מות הנזיר שזכה לביקורות משבחות בארץ ובעולם ואחוזת דג'אני רב המכר, זוכה פרס ספיר שבוטל בהחלטה שערורייתית, שזכה אף הוא לשבחים נלהבים ולתרגומים רבים, ובימים אלה מעובד לסרט קולנוע). בשפתו הנהדרת בורא חילו עולם מורכב ושלם, הסובב סביב שתי דמויות חיות עד כדי כך שאין אפשרות לדמיין שהפסיקו להתקיים רק משום שפסקה הקריאה. מיכאל ונדב, שעוברים במהלך הספר שני תהליכים ישראליים הפוכים אך משלימים, האחד אל עבר הרוחניות והשחרור והשני אל עבר הצבאיות והחספוס, לא רק משקפים אלמנטים מחייו של הקורא אלא גם מחלחלים לתוכם, עוצרים אותו במהלך יומו, ועלולים להשפיע עליו ועל המשך חייו באופן המיסטי השמור לספרות יפה באמת.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 20.4  37 
    הוספה למועדפים שלי
  • שלום, אני מאוד מקווה שזאת כתובת האימייל הנכונה, השטרודל בפתק שאמא נתנה לי לא כל כך ברור, הוא קצת מכסה את האותיות שאחריו ואני לא לגמרי בקיא בכל ענייני האינטרנט האלה שגם ככה עולים לי בקשיים רבים (זה המכתב הרביעי שאני כותב לך אחרי שכל השאר נמחקו בגלל קפיצות של סימבה על המקלדת!) ונוסף על הקשיים הטכנולוגיים מטרידים אותי גם קשיי הניסוח משום שבכל פעם אני מתלבט מהי הפתיחה הנאותה (נדב היקר? נדבי'לה? נדבי? כל פנייה לא נכונה עשויה להיראות נלעגת לבני הדור הצעיר!) וזמן להתלבט אין לי כי הטקסי אמור להגיע בכל רגע: אני יוצא ממש בעוד דקות ספורות למסע ולא יודע אם אוכל בכלל להתחבר בחו"ל במחשב הנייד או בטלפון הנייד או השד יודע במה, כי מה שפועל בארץ בקלות מתקלקל מעשה שטן בארצות שמעבר לים.
    בכל מקרה אמא פגשה אותי במקרה באיזה אירוע ואמרה לי שאתה מתגייס בקרוב (אני מקווה שלא התגייסת כבר! הפתק הוא מלפני שבועיים ומצאתי אותו באמצע הפספורט שלי, מכל המקומות בעולם) ושאתה קצת מודאג ושפוף וחושש מן העתיד ושצריך לצלצל אליך או לכתוב לך קצת מילות עידוד, וסליחה אם אני מעלה כאן על הכתב דברים שלא הייתי צריך לגלות.
    מכל מקום הנה אני כותב לך, ובזמן שאני כותב מטרידה אותי המחשבה שאולי כבר התקשרתי אליך בעצם ואולי כבר עודדתי אותך במילים טובות ונדיבות, ואם כך היה קבל את התנצלותי על ההטרדה הכפולה, או שאולי רק חלמתי שאני מתקשר אליך? לפעמים אני מנהל שיחות חשובות בזמן השינה ואחר כך שוכח שלא התקיימו מעולם.
    אם לא צלצלתי אז אנא קבל את המכתב הזה עם כל שפע מילות העידוד והחיזוק והנחמה שהיית רוצה לקבל איתו, ואני מ

    ***

    [כעבור 9 דקות]

    סליחה, המכתב הקודם נשלח בטעות בלהט הכתיבה ומכיוון שעוד לא חזר אני מניח שבכל זאת קיבלת אותו ושהכתובת כן היתה נכונה, ומכאן ניתן אולי להסיק שבמציאות הנראית לעין כנראה כלל לא התקשרתי אליך וטוב אני עושה בכתיבת האימייל הזה.
    בכל מקרה, שפע עידוד וחיזוק ונחמה וכל מה שהיית רוצה לקבל, ואני מקווה שהתקופה הבאה תעבור עליך בטוב ("שפשוף נעים!" היו אומרים בזמני) ומתנצל מראש שלא אוכל לבקר אותך במחנה הטירונים או לשלוח לך חבילה עם ופלים מצופים.
    בעוד כמה שעות כבר אהיה רחוק מכאן, מעבר לים, וכבר נדמה לי שהמונית צופרת שם למטה לקחת אותי אל נמל התעופה כך שאני מאחל לך כל טוב ומוסר לך דרישת שלום ואושר ונחת, ממני דודך האוהב מיכאל
    ץץץ

    [כעבור ארבעה ימים]

    הי דוד מיכאל.
    פתחתי כרגע במקרה את המחשב של אבא ופתאום מצאתי את האימייל שלך ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כאילו, יש כאלה שנוסעים במונית לנתב"ג ומשם ממריאים אל־על ועפים מהחור המזדיין הזה, ויש כאלה שיקומו מהמיטה מחר, יום ראשון, לפני שהשמש בכלל תדגדג להם את קצה התחת, ינעלו את הנעליים השחורות המסריחות שרק מלהתקרב אליהן נהיה לך רע על הנשמה, יעלו על אוטובוס לתחנה המרכזית, ומשם עוד אוטובוס ומשם בטרמפים - עד לקייטנה מהסרטים שנקראת טירונות אפס שתיים.
    אני לא רוצה לספר את זה לאמא כי היא לא תבין או סתם תילחץ, אבל העניין הוא שהדבר הכי גרוע שאפשר לדמיין קרה לי, כל מה שהזהירו אותי מפניו התפוצץ לי בפרצוף, כל מה שחששתי ממנו חודשים ארוכים לפני הגיוס קרה, ובקיצור, כבר כמה זמן שבא לי למות, בא לי לגמור עם הכל ולהסתלק מן העולם ביריית כדור במצח, כי במחלקת הטירונים שבה אני נמצא יש חייל אחד שכולם מורידים עליו כאפות, כולם קוראים לו הלם, שוקיסט, פעור, כולם מריצים עליו בדיחות ועומדים בשורה לראות אותו נופל, והחייל הזה הוא אני. :(
    כבר הזהירו אותי שבכל מחזור גיוס יש אחד שלוקח את זה קשה, שמפסיק לתפקד, שהופך להיות מין אחד מחוק כזה עם קצף של רוק בין השפתיים ומבט אבוד, אבל בחלומותי הגרועים ביותר לא דמיינתי שאת התפקיד הדפוק הזה אני אקח על עצמי.
    זה התחיל כבר בבקו"ם, קצת אחרי שירדנו מהאוטובוסים והתיישבנו בפריקסטים, חבורה של שמיניסטים שמצאו את עצמם פתאום בתחילת שרשרת החיול. לא הכרתי אף אחד, לא התגייסתי עם החברים שלי מהתיכון בגלל שבזמן שהם הלכו לטירונות אני נסעתי לסייר בברגן־בלזן יחד עם אבא (הוא התעקש על הטיול שהיה פשוט סיוט בכל מובן).
    כל אלה שהתגייסו איתי היו ערסים כבדים, עם גורמטים מזהב ושירי דיכאון על משפחה שהלכה בגלל משחקי קלפים, והתכווצתי בפינה, ניסיתי להעלים את עצמי, כדי שלא יתחילו לצחוק על המשקפיים והמבט האינטליגנטי.
    עדיין החזקתי את עצמי, אבל כשכל אחד קיבל את המדים הירוקים שלו, מכנסי הדגמ"ח, הסוודרים, הכומתות, וכולנו החלפנו את הבגדים והפכנו בבת אחת משמיניסטים אחרי בגרות שצוחקים על המורה לספרות ומדביקים מסטיקים מתחת לכיסאות, לחיילים צעירים במראה אחיד שמסריחים מריח בקו"ם, התחלתי להרגיש כל כך אבוד, כאילו כל מה שהשגתי עד היום בחיים שלי, כל ציוני המגן המעולים שלי, כל הבנות שצחקקו איתי, כל האהבה של אמא שלי, כל השאיפות הגדולות שהיו לי, הכל נעלם בדקירת מחט אחת קטנה.
    את הזמן שעבר מאז אני יכול לתאר רק במילה אחת: גיהינום.
    לא בגלל שבאמת זרקו אותי ללבה רותחת ולא בגלל שמישהו פתח לי את המצח עם קת של M16, אלא בגלל מה שעובר עלי מבפנים, איך שהמוח נלעס ומתעכל שם, ואני מתחיל ממש להאמין למה שהם אומרים עלי, שאני דפוק, שאני פעור, שנולדתי שוקיסט, שזה בעצם תפקיד חיי, ושעכשיו בטירונות אני סוף סוף מוריד מעל גופי את התחפושות הפתטיות והמגוחכות שהסתובבתי איתן ומגלה את פרצופי האמיתי.
    והממזרים החלאות הזונות האלה יודעים שהסיוט של שוקיסט שכמוני הוא שיגנבו לי את הנשק באמצע הלילה ואז אעלה למשפט ואכנס לכלא ואצטרך לשוב ולעשות את הטירונות פעם אחרי פעם, לנצח נצחים, במחזוריות מעגלית שלא תסתיים אף פעם ובלי שהפז"ם ידפוק אפילו, הם יודעים שזה הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים ולכן הם עושים את זה בכוונה, הם נהנים מההתעללות הזאת, בזמן השינה לסחוב לי את הנשק האישי בלי שארגיש ואז להחביא מתחת למזרון במקרה הטוב, או בחור הפעור בין רצפת הפריקסט לעפר המזוהם שמתחתיה, וכשאני זוחל על ארבע ומחפש את הנשק הם כולם עומדים מסביב וצוחקים.
    אני מסתכל על עצמי ולא מאמין בכלל שהיו לי חיים קודמים, שפעם הייתי בן אדם, שהיה לי ערך עצמי, שהקשיבו לדברי, שאהבו אותי, יש לי רק זיכרונות קלושים מאיזה עבר מדומיין שאני לא בטוח שבאמת קרה, אני מרגיש שכל הזיכרונות שלי, כל מי שהייתי, כל מי שאני, הכל קרס אל תוך חור שחור אי־שם בנפש ונעלם לנצח, אני עוצם את העיניים ומסתכל פנימה ולא רואה כלום, לא יכול למצוא את עצמי של היום ולא של העבר, כאילו אין שם כלום, רק בהלה ומחשבות רעות, אני אפילו לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אותך, מתי זה היה, בבר־מצווה של רותם? או בחתונה של הבת של אסתר? באמת הייתי שם בין אנשים, בחברה, באמת חייכתי, צחקתי, שתיתי יין, סיפרתי בדיחה? באמת ידעתי להתנהג כמו בן אדם? כי זה מה שהם אומרים לי כולם כל הזמן, שאני לא שייך באמת לגזע האנושי, שאני מין תולעת מעוכה, מין ילד כאפות שצריך לגנוב לו את הנשק ואחר כך למעוך אותו.
    והגרוע והנורא הוא שהמצב מחמיר יותר ויותר בכל יום. כי לא רק הערסים הניאנדרטלים האלה נטפלים אלי, אלא גם הבחורים הנורמטיבים, אלה שהיו יכולים להיות החברים הכי טובים שלי בזמן אחר, גם הם נדבקים בזוהמה הזאת ומצטרפים למעגל הלועגים, לא מעט בזכות תחושת ההקלה הזאת, שאני הפעור ולא הם, שתפקיד הכאפות כבר מגולם, ובהצלחה יתרה, על ידי החייל הכחוש והממושקף הזה, ושהם יצאו מזה בשלום.
    והמ"כית השמנה, הבהמה, שכל תחת שלה יכול להספיק לשלושה מושבים באוטובוס, גם היא יחד איתם, וכל מסדר, כל מטווח, כל הקפצה, הם בשבילה הזדמנות לראות איך הפעור יגיב, מה ישכח הפעם, איך יתבלבל בשרוכים של הנעליים, איך יירה ישר אל שק החול במקום אל הדמות המצוירת, איך יזרוק את רימון הַפקפק כמו כוסית במקום להשליך אותו כמו שצריך.
    והכי הכי אני מאוכזב מעצמי, כי למרות שכל בוקר אני נשבע שאחזור לעצמי, לדמות הישנה, הטובה, של נדב שקיבל 98 במגן בצרפתית, נדב שהוא הילד האהוב על אמא ועל סבתא, נדב שאוסף הציורים והקריקטורות שלו תלוי במשרד של אבא, למרות שיש לי שרידים של זיכרונות של מציאות אחרת, של זמנים טובים יותר, שבהם הרגשתי אהוב ורצוי, למרות כל זה משתלטת עלי הדמות החדשה, השנואה, כמו מין דיבוק כזה שאני לא יכול להיפטר ממנו, ומבטי הצחוק והשנאה והלעג של כל המחלקה כבר עולים ומקיפים אותי.
    אני עכשיו בדיוק בשליש הראשון של הטירונות ואני סוחב בקושי. אין לי אפילו רגע אחד של חמלה שבו אני יכול לשפוך בפני מישהו את מה שעובר עלי, בדיוק להפך, כולם בוחנים אותי בשבע עיניים כדי לדווח על עוד פדיחה של הצהוב מירושלים, או להצטרף אל מטח הכאפות שמורידים עלי סתם ככה בשביל שיהיו צחוקים לחבר'ה, וכל הזמן מציפה אותי בהלה כזאת, כמו של איילה קפואה, מסונוורת מפנסים של משאית דוהרת, רק שבמקרה שלי הסוף לא כל כך קרוב למרבה הצער, הוא עוד רחוק מאוד - צפויות לי עוד הרבה שעות של סבל וצער, ואני לא יודע אם יהיו לי כוחות הנפש לשאת אותן.
    דוד מיכאל, אני כותב לך את המכתב הזה בלי לקרוא אותו, ככה מהלב, בלי צנזורה, אבל אני כבר מרגיש שאולי הפלתי עליך יותר מדי חרא בבת אחת ואני מתנצל על זה מראש. לא התכוונתי. יצא לי במקרה, בסערת רגשות שבטוח אצטער עליה שנייה אחרי שאשלח לך את המייל. אבל אין לי עם מי לדבר על הדברים האלה. ההורים שלי לא יבינו, ואין לי עדיין חברה להניח את הראש על החזה שלה ולגעות בבכי. לחברים שלי כמובן לא אגיד מילה. זה מה שחסר לי, הם יֵרדו עלי רצח עד סוף החיים.
    לא משנה. יהיה בסדר. במילא בסוף מתים ושוכחים מכל הסבל, כמו שהשמש יורדת אל קבר הים, וכל מה שהיה באותו יום נזרק אל פח האשפה ונשכח לעולמים.
    ובבקשה, אל תגלה כלום ממה שסיפרתי לאמא, היא תמות מרוב בהלה וצער, אתה מכיר אותה.

    נדב

    נ"ב
    לאן אתה נוסע?

    • אלון חילו
      צילום: אלון חילו
    • אלון חילו

      אלון חילו (נולד ב-21 ביוני 1972) הוא סופר ומחזאי ישראלי.

      הוא בעל תואר במשפטים ובוגר החוג לאמנות התיאטרון במסלול כתיבה דרמטית ודרמטורגיה באוניברסיטת תל אביב. עובד כיועץ משפטי בחברת הייטק.
     
  • המלצות נוספות