הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הכול באשמת הכאב
  • הכול באשמת הכאב
    אשלי ג׳ייד | תרגום: יפעה הדר
    לבבות | ספטמבר 2019 | רומן רומנטי | 456 עמ' מודפסים
    כאב. הוא מכאיב לנו. הוא דוחף אותנו. הוא מעניש אותנו.
    מעטים, עלובי נפש כמוני, הוא מגדיר.
    אני לא אדם טוב.
    אין בי תכונות גואלות. כבר לא.
    ואת אלו שהיו לי - אותן מכרתי לשטן בלילה שבו הכול השתנה.
    הלילה שבו אחותי הצעירה מתה.
    הלילה שבו רצחתי את מי שרצח אותה.
    כן, רצחתי אדם, והייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים.
    ומעולם לא הרגשתי אפילו טיפת חרטה על מי שאני.
    עד שפגשתי אותה.
     
    קוראים לי ג׳קסון ריד. יש שני דברים שכדאי לדעת עליי. הראשון – שאני מאוהב באליסה טאנר. השני – שאני רוצח.
     
    קוראים לי אליסה טאנר, אבל אתם ודאי מכירים אותי כזונה שהביאה למפלה של אביה החורג בבחירות לראשות עיריית ניו־יורק.
    ואינכם טועים – מפני שביום שבו העולם סימן אותי כזונה, החלטתי שזה יהיה הייעוד שלי.
    נדמה לכם שאתם יודעים כל מה שניתן לדעת עליי כיוון שראיתם אותי עירומה. תאמינו לי, לא ראיתם אפילו את קצה קצהו של הקרחון. 
    אתם לא יודעים דבר על העבר שלי, מפני שנאלצתי לשמור אותו בסוד, כדי שלא יאונה לי רע. 
    מה שאתם לא רואים זה את הכאב שלי.
    מפני שאם הייתם רואים – הייתם מתים.
     
    אני בטוחה שאתם חושבים שאתם יודעים איך הסיפור הזה יסתיים... 
    אבל תאמינו לי, אין לכם שמץ של מושג.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    98 69
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • **אזהרה**
    סדרה זו אינה מיועדת לקוראים מתחת לגיל 18

    פרולוג

    ג׳קסון
     
    כאב. הוא מכאיב לנו. הוא דוחף אותנו. הוא מעניש אותנו.
    מעטים, עלובי נפש כמוני, הוא מגדיר.
    אני לא אדם טוב.
    אין בי תכונות גואלות. כבר לא.
    ואת אלו שהיו לי - אותן מכרתי לשטן בלילה שבו הכול השתנה.
    הלילה שבו אחותי הצעירה מתה.
    הלילה שבו רצחתי את מי שרצח אותה.
    כן, רצחתי אדם, והייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים.
    גדלתי בבוסטון. רוב הזמן עבדתי קשה במטרה להתברג בליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה.
    אימא שלי מתה ממנת יתר של הירואין כשהייתי בן שמונה־עשרה, ואם הייתי יודע איפה אבי, אז תגידו בשמי לתורם הזרע הבן זונה הזה שיילך להזדיין.
    אפשר לומר שלא הייתה לי משפחה חוץ מלילי.
    היא הייתה צעירה ממני בארבע שנים, ורוב הזמן ניסיתי להגן עליה או שקיטרתי שהיא ממש מעצבנת.
    אחרי שאימא שלנו מתה, נשארנו רק היא ואני.
    על מי אני עובד, היינו רק היא ואני מהיום הראשון.
    המוות של אימא שלי לא שינה כלום. האמת, בתיכון של לילי אפילו לא הרימו גבה כשהופעתי ומילאתי את כל החובות ההוריות.
    ופה פישלתי.
    נתתי לחבר הכי טוב שלי לצאת עם אחותי הקטנה.
    כמוני, מייק התאמן כי רצה לפרוץ בליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה. כולנו גדלנו יחד, ויום אחד ראיתי אותו עושה עיניים ללילי. למען האמת, היא זו שעשתה לו עיניים.
    ברור שחתכתי את החרא הזה על המקום.
    היא הייתה אז בת ארבע־עשרה.
    בארבע השנים הבאות שניהם לא הפסיקו לעשות עיניים זה לזה, אבל חוץ מזה, היינו כמו שלושת המוסקטרים.
    לילי אפילו צפתה באימונים שלנו. היא הייתה המעודדת האישית שלנו.
    ראיתי את העיניים הכחולות התמימות ואת התלתלים הבלונדינים האדמדמים שלה בכל אימון ואימון שלנו.
    ביום ההולדת השמונה־עשר שלה נכנעתי.
    ״אני מאוהב באחותך, ואני נשבע באלוהים שיום אחד אתחתן איתה,״ אמר מייק, ואני נחנקתי מהבירה.
    עוד לפני שהספקתי להחטיף למייק אגרוף או למחות על כך, לילי נכנסה לחדר, רזה וכולה מטר חמישים וחמישה סנטימטרים, וניצבה לצד מייק.
    היא אחזה ביד שלו והרימה אליי את המבט שלה. ״אני אוהבת אותו, ג׳קסון.״
    רטנתי וגמעתי את שארית הבירה שלי לפני שהרמתי ידיים ותפסתי למייק את הכתפיים. ״החוצה... עכשיו.״
    הוא עזב את היד של לילי ויצא אחריי למרפסת.
    נדנדת העץ הישנה חרקה תחת כובד המשקל שלנו, כשהתיישבנו עליה. ״אתה בן עשרים ושתיים, היא בת שמונה־עשרה.״
    הוא צחק. ״אני יודע, אבל זה כבר לא כזה הבדל גדול. בעיקר כשהיא כבר לא קטינה.״ הוא התבונן בכפות הרגליים שלו. ״חוץ מזה, אני אוהב אותה מאז שהיא הייתה בת ארבע־עשרה.״
    אגרפתי את כפות הידיים, והבטן שלי התכווצה. ״זה דוחה.״
    הוא גלגל את העיניים. ״ברור שעוד לא עשיתי שום דבר עם זה, אידיוט,״ הוא אמר. ״זה לא ככה. זה הרבה יותר מסקס.״
    כל גופי נדרך, כששמעתי את המילים שלו, ומייד נעמדתי.
    רגע לפני שהתכוונתי להחטיף לו מכות רצח, הוא צעק, ״אבל עוד לא עשינו כלום, אני נשבע לך!״
    שנינו נשמנו בהקלה באותו רגע. ״תראה, אני יודע שאבלה איתה את כל החיים שלי. עכשיו רק נשאלת השאלה אם אתה תקבל את זה ותתמוך בנו או שנצטרך ללכת מכות, והחברות שלנו תיהרס בגלל זה. ואני לא מדבר על זה שגם היחסים שלך עם אחותך ייהרסו בגלל זה.״
    הנדתי בראשי. ״אתה פאקינג שמוק.״
    הוא חייך אליי בציניות. ״לא, אני לא, ג׳קסון. אם הייתי, כבר הייתי דופק לך מכות רצח. אתה יודע שאני בחור טוב. אתה יודע שאני אשמור עליה. בחייך, אני החבר הכי טוב שלך.״
    שילבתי את הזרועות על החזה שלי. ״אני ארצח אותך, אם תפגע בה. אני ארצח אותך, אם תרביץ לה. אני ארצח אותך, אם תבגוד בה. ואני ארצח אותך, אם תגרום לה לבכות אפילו פעם אחת.״
    הוא הביט בי בעיניים. ״לא תהיה לי סיבה לחיות אם אעשה אפילו אחד מכל הדברים האלה.״ הוא השתתק לרגע. ״אז זה אומר שאתה מסכים?״ נדתי בראש בלב חצוי, כששמעתי את לילי יוצאת מהבית.
    החיוך שלה היה מידבק, והעיניים שלה נצצו.
    היא כרכה את הזרועות שלה סביבי חזק יותר מאי פעם בעבר.
    ״אני אוהבת אותך, אחי הגדול, זה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי בחיים!״
    נאנחתי וחיבקתי אותה בחוזקה.
     
    שנתיים מייק עמד בהבטחה שלו.
    הוא התייחס אליה כאילו הייתה עשויה מזהב, ומעולם לא ראיתי את לילי מאושרת יותר.
    מייק ואני המשכנו להתאמן קשה בניסיון להצליח בליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה.
    התאמנו באחד ממכוני הכושר הטובים ביותר, והיה לנו מאמן שנשבע שעוד רגע אנחנו מצליחים בגדול.
    הוא צדק.
    מייק חתם על עסקה עם ספונסר גדול, וגם אני כמעט חתמתי עם ספונסר על חוזה חסות די גדול.
    הקרב המקצועני הראשון שלי נקבע לשבוע לאחר מכן.
    חלומותיי היו קרובים להתגשם, כשכמעט מלאו לי עשרים וארבע.
    הייתי שקוע כל כך בעולם שלי, שלא שמתי לב לסימנים.
    לא שמתי לב שהעיניים הכחולות התמימות של אחותי איבדו מזוהרן.
    לא שמתי לב שהאישיות הקורנת שלה השתנתה.
    כמעט שלא שמתי לב שהיא הפסיקה לבוא לאימונים שלנו.
    ״מה קורה עם אחותי? לא דיברתי איתה כבר שבועיים. היא לא באה לכאן בזמן האחרון. למה בעצם?״ שאלתי את מייק בדרך לחדר ההלבשה אחרי אחד האימונים.
    מייק משך בכתפיו. ״אני לא יודע, היא ממש משקיעה בלימודים. נדמה לי שהיא רצתה ללכת לקניות היום. היא דיברה על זה שהיא רוצה לקנות משהו חדש לקרב הגדול בשבוע הבא.״
    צחקתי. ״כן, אני משער שזה הגיוני. לחבר שלה ולאחיה הגדול יש קרב מקצועני ראשון ממש באותו ערב.״
    ידעתי שלילי לא תחמיץ את הקרב הזה בעד שום הון בעולם, ולא משנה כמה לחוצים הלימודים שלה בהרווארד.
    הוא השפיל את המבט שלו. הבטתי בו, כשהוא העביר את המשקל שלו מרגל לרגל. ״כן...״
    משהו הסריח לי כאן. הנחתי יד על הכתף שלו. ״מה קורה?״
    הוא ניער את היד שלי מעליו וצעד אל המקלחות. ״אני קצת עצבני, זה הכול,״ הוא קרא.
    גמרתי להתקלח לפניו.
    ניגשתי אל הלוקרים שלנו והתחלתי להתלבש. בטיפשותו, הוא השאיר את הלוקר שלו חצי פתוח... ואז שמתי לב.
    בקבוק קטנטן של משהו נטול תווית, ולצידו מחט.
    לא היה צריך להיות גאון כדי להבין במה מדובר.
    סטרואידים.
    הוצאתי את הבקבוקון מהלוקר שלו וחיכיתי שיחזור. ״מה, לעזאזל, אתה עושה, מייק? אתה מנסה להרוס לעצמך את הקריירה עוד לפני שהיא התחילה?״ צרחתי.
    הוא הסתכל סביב בחדר ההלבשה. ״תדבר פאקינג בשקט. אתה רוצה שהמאמן ישמע אותך?״ הוא סינן והושיט את ידו לבקבוקון.
    משכתי את היד לאחור. ״על גופתי המתה. אני לא נותן לך להרוס את כל מה שעבדת כל כך קשה להשיג. מה, לכל הרוחות, קרה לך? אף פעם לא חשבתי שתעשה דבר כזה!״
    הוא הלם באגרוף בלוקר שלצידו. ״כל מי שמתעסק בספורט משתמש, ג׳קסון. אני אפסיק אחרי הקרבות הראשונים. זה רק כדי להכניס אותי לעניינים.״
    ״אתה דביל. חתמת על עסקה עם ספונסר גדול! אתה חושב שהם לא יעשו לך בדיקות לגילוי סטרואידים? ויותר מזה, אתה הורס את היושרה של הספורט. של כל סוגי הספורט. אתה צריך לתת לתשוקה לזרום לך בגוף, לא לחרא הזה.״
    ״תראה, לא כולנו יכולים לעשות את זה כמוך. יש אנשים שזקוקים לקצת עזרה לפעמים. ואני לא הספורטאי הראשון שמשתמש בזה, הרוב עושים את זה. זה סתם משהו שעוזר קצת.״
    הנדתי בראש שלי ונעצתי בו עיניים. ״זה לא סתם משהו ש׳עוזר׳. החרא הזה יעיף אותך ישר לגיהינום. תתאמן יותר טוב, יותר חזק. אל תשתמש בחרא הזה.״
    הוא נאנח וצנח על הספסל. ״אתה צודק. פישלתי, הייתי עצבני כל כך ופקפקתי בעצמי. אני לא רוצה להפסיד.״
    התיישבתי לצידו. ״אני מבין. אתה חושב שאני לא מרגיש בדיוק כמוך? זו עסקה ענקית בשבילנו, וזה רק טבעי להיות לחוץ. תן לאנרגיה המלחיצה הזאת לתדלק אותך בצורה חיובית. החרא הזה רק יהרוס לך את החיים.״
    הוא הנהן. ״אל תספר ללילי על זה, בבקשה.״
    ״בסדר. חוץ מזה, אם היא הייתה יודעת, הקרב בשבוע הבא היה הדאגה הכי קטנה שלך. אני די בטוח שהיא הייתה בועטת לך בתחת כל כך חזק, שלא היית מצליח להתאמן שבועות.״
    הוא חייך ולבש את הבגדים שלו. ״כן, בזה אתה צודק. אלוהים, עד כמה אני אוהב את האישה הזו.״
     
    דם.
    כל כך הרבה דם. בכל מקום.
    זה אחד הדברים שאני זוכר יותר מכול מאותו ליל זוועות.
    עד היום אני יכול פשוט לעצום את העיניים שלי ולראות את כל המשטח מכוסה דם. הריח המתכתי שלו חודר לתוך הנחיריים שלי, כשהוא מרוח על הקירות, כשהוא נאסף על הרצפה. כף היד הגדולה שטביעתה מצוירת בדם על הקיר.
    הערב שבו כל העולם שלי השתנה, היה גם הערב של הקרב הגדול שלי.
    ניצחתי. זה היה קרב צמוד, ונצמדתי לגדרות כאילו חיי תלויים בזה. היריב שלי חוסל אחרי חבטת סנוקרת שטלטלה אותו, ולאחריה בעיטת גרזן שגמרה אותו אחת ולתמיד.
    השקפתי אל הקהל וציפיתי לראות את פניה המחויכים של לילי, אבל לא ראיתי אותה.
    הדבר שיותר הדאיג היה שמייק לא הופיע לקרב שלו.
    בסופו של דבר, בחור בשם טיירון הופיע, תפס את מקומו וניצח אחרי שלוש דקות של קרב אינטנסיבי מול יריב שהאלימות שבו גרמה לי למצמץ.
    ידעתי שמשהו קרה. הרגשתי את זה בעצמות שלי. דהרתי מהזירה בזמן שחייגתי את המספרים שלהם בלי הפסקה.
    קפצתי לתוך הטנדר שלי ונסעתי ישר לדירה שלהם.
    נכנסתי פנימה ומייד נאלצתי לפסוע צעד אחד לאחור.
    גם בסיוט הגרוע ביותר לא הייתי מצליח לדמיין את מה שחיכה לי מהעבר השני של הדלת.
    כשניסיתי לקלוט ולעבד את מה שאני רואה, נדמה היה שהכול קורה בהילוך איטי.
    הדבר הראשון שהבחנתי בו היה טביעת יד גדולה מסומנת בדם על הקיר הלבן המבהיק של המטבח הקטן שלהם. השפלתי את העיניים, והלב שלי ניסה להמשיך לפעום, כשראיתי את שלולית הדם הגדולה על הרצפה. היא התרחבה והתעגלה מעבר לפינה המובילה אל הסלון.
    לא רציתי לדעת מאיפה היא מגיעה, אבל ידעתי שאין לי ברירה אלא לגלות.
    עצמתי את העיניים וצעדתי קדימה בהיסוס עד שהקפתי את הפינה.
    שם, על הרצפה ליד הספה, הלב שלי נכתש לאבק, והעולם שלי כפי שהכרתי אותו הפסיק להתקיים.
    גופתה חסרת החיים, הקרה והחיוורת של אחותי הצעירה, החלשה והקטנטונת הייתה מונחת לפניי.
    חולצתה הייתה קרועה, וחבורות כיסו את מרבית גופה הרפה והשברירי.
    התמונה עדיין רודפת אותי ברגעים האפלים ביותר שלי.
    צנחתי לצידה וניסיתי לאלץ אותה להתעורר.
    איך מישהו מסוגל לעולל לה דבר כזה? לאחותי הקטנה והתמימה. האדם הנפלא ביותר שהכרתי בחיי.
    ניערתי אותה, צעקתי את שמה. התחננתי והפצרתי חזק יותר משאי פעם עשיתי בחיי.
    ״מי עשה לך דבר כזה, לילי?״ לחשתי כשחיבקתי אותה. ״בואי, אחותי הקטנה, תתעוררי. בבקשה,״ המשכתי להתחנן והרגשתי שהדמעות הראשונות מתחילות לזלוג על פניי.
    המחשבות שלי השתוללו. חשבתי על עשרות תסריטים שונים באותו רגע. החל מפורץ, דרך עוקב חשאי בקולג׳ שבו למדה ועד סוחר סמים שנכנס לבית הלא נכון בחיפוש אחר הכסף שלו.
    מייק. איפה הוא, לעזאזל?
    שיט, אולי מי שעשה את זה מחזיק במייק כבן ערובה באיזה מקום?
    השפלתי את העיניים שלי שוב אל לילי והרגשתי שהחזה שלי קורס. משהו עמוק בתוכי נקרע באותו רגע. שום דבר לא יחזור יותר לקדמותו.
    התבוננתי בתקרה וצרחתי, כשהדמעות זולגות על פניי.
    שמעתי רחש קל מרחוק, ליד חדר השינה שהיה בסוף המסדרון, ואז צל גבוה התנשא מעליי.
    הכרתי היטב את הצל הזה. כמעט כמו שהכרתי את עצמי.
    הנחתי בעדינות לגופתה של לילי וקמתי מהרצפה.
    סביב עינו התהווה צל ראשון של מה שבקרוב תהיה חבורה. על הלחי שלו הייתה שריטה גדולה למדי.
    השפלתי עיניים במהירות אל הציפורניים הוורודות של לילי וראיתי את הדם היבש שנקרש תחתיהן.
    היא נלחמה כמו לביאה.
    הרמתי את הראש שלי והתבוננתי בו. הבטתי היישר בעיניים שלו... וידעתי.
    הוא עשה את זה.
    הוא רצח אותה.
    הוא רצח את אחותי הקטנה. הבחורה שנשבע שיאהב ושיגן עליה.
    לפתע הכול נראה הגיוני... זה שהיא כבר לא באה לצפות באימונים שלנו יותר. זה שהיא נראתה מרוחקת כל כך. זה שהיא לא נראתה יותר מאושרת, כשדיברתי איתה.
    הוא הרביץ לה, ואני התעלמתי מכל הסימנים.
    אני לא הגנתי על אחותי. האדם היחיד בעולם שאהבתי יותר מכל דבר אחר.
    הוא השפיל את ראשו ונסוג, כשהתקדמתי לעברו. הוא הרים את ידיו. ״תן לי להסביר. זו הייתה תאונה. זו הייתה אשמתה...״
    זעם מילא את העורקים שלי וצרב את דמי. הלמתי בו בכל הכוח. מספיק חזק כדי לשמוע את נקיעת הלסת שלו. ״שלא תעז להאשים אותה. האם נתת ללילי הזדמנות לדבר, לפני שהחטפת לה מכות רצח והרגת אותה!״ צרחתי והלמתי בו שוב, חזק יותר. הפעם הפלתי אותו לרצפה.
    הוא ניסה לקום, אבל בעטתי בצלעות שלו בכל הכוח. ״אמרתי לך מה אעשה לך אם תפגע בה אי פעם,״ אמרתי בבוז, לפני שהרמתי אותו בשיער והטחתי את הראש שלו בקיר הקרוב ביותר.
    הוא ניסה להכות אותי בחזרה, אבל לא היה לו סיכוי.
    הלמתי בו שוב והתענגתי כשראיתי מספר שיניים נושרות. דם מילא את הפה שלו, כשגררתי אותו למטבח ובכוונה הטחתי את הראש שלו בכל משטח קשה שמצאתי בדרך.
    התכתשנו עוד כמה רגעים, לפני שנחַתי עליו. המשכתי להלום בו ונתתי לזעם לשלוט בי.
    ״זה בגלל הסטרואידים, ג׳קסון. הם הפכו אותי לאדם אחר. אני כבר לא יודע מי אני. לילי עצבנה אותי ו...״ הוא התחיל למלמל עם כל הדם שהיה בפה שלו.
    העובדה שהוא עוד ניסה להגן על עצמו ולהאשים את לילי אחרי מה שעשה רק הגבירה את הזעם ואת הכאב שלי.
    ״אתה פאקינג רוצח,״ נהמתי לפני שהלמתי שוב בראש שלו.
    בקרוב זה יהיה המכנה המשותף שלנו.
    העיניים שלו התרחבו. ״תפסיק. אתה תהרוג אותי באמת, ג׳קסון.״
    האגרוף שלי פגע בחזהו והשתיק אותו ביעילות.
    עיניו התגלגלו לתוך ראשו, וצליל גרגור נמוך מילא את החדר.
    הושטתי את היד שלי ומשכתי בשיער שלו ופגשתי במבט שלו. ״האם אתה הקשבת, כשאחותי הקטנה התחננה בפניך שתפסיק?״ שאלתי לפני שהלמתי בצווארו במכת קרטה ישרה.
    אדרנלין מהול באשמה, צער וזעם שכמותם לא הרגשתי מעולם לפני כן שעטו בי, כשהמשכתי להלום בו.
    בשלב כלשהו ראיתי את החיים נוטשים את עיניו הבוגדניות, ושמעתי את הסירנות במרחק.
     
    ״הדם שלו על הידיים שלך, פשוטו כמשמעו, מר ריד. אין לך סיכוי לצאת מזה בלי לשבת,״ בישר לי עורך הדין העלוב שלי.
    התבוננתי באזיקים שהקיפו את מפרקי כפות ידיי. ״האם בדקו אם היו סטרואידים בדם שלו, כמו שאמרתי לך להגיד להם לעשות?״
    ״כן. הבדיקה יצאה נקייה.״
    זין. איך זה ייתכן?
    פירוש הדבר שאחרי הכול, הוא היה שפוי לגמרי כשרצח אותה.
    זעם פעם בחזה שלי כשחשבתי על זה.
    נשענתי לאחור בכיסא שלי ונאנחתי. ״הוא רצח את אחותי הקטנה. זו הייתה הגנה עצמית.״
    הוא נאנח בעקבותיי. ״עורך הדין שלו יגיד שזה לא נכון, ילד.״
    ״עורך הדין שלו. על מה אתה פאקינג מדבר? הוא מת כמו שהגיע לו. למה הוא צריך עורך דין, לעזאזל?״
    הוא סידר את העניבה שלו לפני שהסתכל עליי. ״לא רציתי להיות זה שיספר לך, אבל אין טעם להמשיך להסתיר את זה ממך. נותן החסות הגדול והסוכן שמייק חתם איתו החליט לתבוע אותך, ג׳קסון. וגם הוריו העשירים מאוד. הם חברו לתביעה, ויחד מאשימים אותך בכול. הם עושים הכול כדי להגן על המותג שלהם. וההורים שלו עושים כל מה שהם יכולים כדי להגן על השם הטוב של המשפחה שלהם. הם נאבקים בסיפור שלך בכל דרך אפשרית. הם נותני חסות ענקיים ובשילוב עם המשפחה של מייק יש להם המון קשרים ומשאבים. יש להם אמצעים להפיל אותך.״
    הוא שתק לרגע והשפיל את המבט שלו. ״והאמת היא שבאותו לילה היו שם רק שלושה אנשים, ושניים מהם מתים עכשיו. זו המילה שלך נגד המילה שלהם... וזה לא נראה טוב. בעיקר מפני שבעיקרון הודית שהרגת אותו.״
    הוא הושיט את ידו לתיק שלו והוציא מתוכו תיקייה. ״חוץ מזה, זה הופיע היום במשרד שלי. אני נורא מצטער, ג׳קסון.״
    קראתי את המכתב ברפרוף והלמתי באגרוף על השולחן. נותן החסות, שהוא גם הסוכן שלי, עזב אותי באופן רשמי.
    הליגה המקצוענית לאומנויות הלחימה הטילה עליי חרם לתמיד.
    ״אז מה האפשרויות שיש לי?״
    הוא העביר את ידו על ראשו הקירח. ״אז ככה, דיברתי עם התובע והורדתי מהשולחן רצח בכוונה תחילה.״ הוא הוציא מהתיק שלו חבילת דפים והחליק את המשקפיים שלו במעלה אפו. ״ההצעה הכי טובה שלהם בשלב זה היא הריגה מדרגה שנייה. חמש־עשרה עד עשרים שנה. הנימוק המכריע הוא שאם לא תסכים להצעה, הצוות של מייק יחבור אל התובע נגדך.״ הוא נאנח. ״לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל זו ההזדמנות היחידה שיש לך.״
    צבטתי את גשר האף שלי ונחרתי בבוז. ״חמש־עשרה עד עשרים שנה, כיוון שהרגתי את החרא הזה שהתעלל באחותי?״
    הוא בלע את הרוק במאמץ ניכר. ״ואת לילי,״ הוא לחש.
    קמתי, הזדקפתי למלוא מטר תשעים ושניים הסנטימטרים שלי ונעמדתי מול הפרצוף שלו, כשהאזיקים עוצרים בעדי. ״למה אתה פאקינג מתכוון כשאתה אומר ולילי? אני לא הרגתי את אחותי!״ צרחתי.
    אם לא הייתי אזוק לשולחן מתכת כבד, הייתי מכה אותו בגלל הזבל שהוא הוציא מהפה שלו.
    הוא נסוג. ״אמרתי לך, הצוות של מייק עובד עם התביעה. הם לא מטילים את האשמה על מייק, ג׳קסון. הם רוקמים איזה סיפור חולני עליך ועל אחותך ואומרים שהייתם מאוד־מאוד קרובים בעקבות האופן שבו גדלתם... אם אתה מבין למה אני מתכוון.״
    מיצי קיבה עלו לי בגרון, כשהוא המשיך. ״הם יגידו שקינאת ביחסים של מייק ושל אחותך. אם משלבים את זה עם העובדה שהוא בא מרקע עשיר וזכה לנותן חסות טוב משלך... מגיעים לכך שהמניע הוא קנאה.״
    ״אבל אני השתתפתי בקרב באותו ערב. לעזאזל, אני ניצחתי בקרב שלי באותו ערב. מאות אנשים ראו אותי במו עיניהם. מייק ולילי לא הגיעו בכלל!״
    ״הם אומרים שאתה הרגת אותם לפני הקרב, כי לא רצית שהוא יתחרה בכלל.״ הוא סימן באצבעותיו מירכאות. ״בגלל שהקנאה השתלטה עליך ובסוף יצאה מכלל שליטה.״
    הרמתי ידיים. ״ואז מה? פשוט החלטתי להשתתף בקרב, כשהדם שלו על הידיים שלי ואז חזרתי לזירת הפשע במקום להסתלק מהעיר? זה מטורף.״
    ״לפי הסיפור שטוותה התביעה, חזרת כדי למצוא דרך להיפטר מהגופות.״
    ״איזה שטויות.״
    ״אמת,״ הוא הסכים.
    הנדתי בראש. ״אני לא חותם על העסקה הזו. אני מוכן להסתכן במשפט. לא רצחתי את לילי. אם הם היו מאשימים אותי אך ורק ברצח של מייק, הייתי עוד מוכן לשקול להתקפל, מפני שבאמת הרגתי אותו. אבל לא אשב בכלא על ביצוע מעשה שפל שהוא ביצע.״
    הוא שפשף שוב את הפדחת שלו והתיישב בכיסאו. ״תראה, אני חייב לומר לך את האמת. אנחנו לא ננצח במשפט הזה.״ הוא הצביע על הניירות שהיו על השולחן. ״אני טוב בעבודה שלי ומאמין לך שלא הרגת את לילי. יותר מזה, אני מבין את מה שעשית למייק, אבל אני לא יכול לנצח כאן. המערכת מושחתת עד היסוד, והכול פועל נגדנו בשלב זה. אתה לא תצא מזה. האפשרות היחידה שנשארה לך היא לטעון לחוסר שפיות ולבלות את שארית חייך בחדר מרופד במוסד פסיכיאטרי.״
    קמתי וסימנתי לשומר מהעבר השני של הדלת.
    ״לא!״ אמרתי בזעף.
     
    עשרה ימים לפני תחילת המשפט שלי הודיעו לי שיש לי מבקר. הופתעתי, מאחר שעורך הדין שלי די ויתר על התיק.
    אולי הוא סוף־סוף התעשת והחליט להילחם עבורי, כפי שהיה אמור לעשות.
    התבוננתי סביבי בחדר האפור והעצוב כשהתיישבתי ליד שולחן המתכת. תשומת הלב שלי התמקדה ברחש הדלת הנפתחת.
    גבר בחליפה מהודרת נכנס, כשבידו תיק גדול למדי.
    הוא הטה לעברי את המגבעת שלו לפני שהתיישב מולי.
    ״מי אתה, לעזאזל?״ שאלתי.
    הוא גיחך לעברי והוציא מהכיס קופסת סיגריות. ״אני עורך הדין החדש שלך,״ הוא אמר.
    קמתי, הטיתי את הראש לעבר השומר וסימנתי לו שאני רוצה לצאת, כדי שאוכל לחזור לתא שלי. ״אני חושב שחלה כאן טעות כלשהי. אני לא זוכר שביקשתי עורך דין חדש.״ בחנתי את החליפה היקרה שלו ונחרתי בבוז. ״חוץ מזה, אני די בטוח שאני לא יכול להרשות אותך לעצמי. לכל השדים והרוחות, אני מקבל סיוע משפטי.״
    ״שב, ג׳קסון.״ הקול שלו רעם בחדר.
    כשאני חושב על כך עכשיו, לא הייתי אומר שפחדתי ממנו. אני חושב שרק רציתי לדעת מה הוא בכלל עושה שם.
    התיישבתי בתחושת טינה ובהיתי בו. ״בסדר, אז בוא נתחיל. מה זה צריך להיות? מי אתה?״
    הוא פכר את מפרקי אצבעותיו ונשען לאחור בכיסא שלו. ״אתה יכול לכנות אותי המלאך הגואל שלך, ילד,״ הוא אמר בגיחוך.
    רק לאחרונה מלאו לי עשרים וארבע, ורוב הסיכויים שאישלח לתאי הנידונים למוות בעוון רצח. לא הייתי ילד בכלל ולא מצא חן בעיניי שהוא מכנה אותי כך.
    כיווצתי את העיניים שלי כשהסתכלתי עליו. ״יש לך דקה לפני שאני מסתלק מכאן. אני שם זין על מי שאתה.״
    הוא בחן אותי לרגע לפני ששפשף את סנטרו וצחק. ״בסדר. בוא נגיד שיש לי הצעה בשבילך,״ הוא שוב פכר את פרקי אצבעותיו, ״משהו כמו כרטיס יציאה חינם מהכלא. מעוניין?״
    הרמתי גבה לעברו. ״ממה שנאמר לי, אפילו אלוהים עצמו לא יוכל להוציא אותי מהחור־תחת הזה.״
    הוא רכן לפנים והדליק סיגריה בעיניים נוצצות. ״אתה צודק, אלוהים לא יכול...״ הוא חייך אליי בשיניים לבנות, ״אבל השטן יכול.״
    עמוד השדרה שלי הצטמרר, כששמעתי את המילים הללו. ״הייתי שואל מה המלכוד, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לדעת,״ מלמלתי.
    שמעתי את נקישת התיק שלו, והוא הושיט לי מה שנראה כמו חוזה מסוג כלשהו.
    הדבר הראשון שבלט היה השם.
    ״מיהו ברונו דה לוקה, אתה?״ שאלתי.
    הוא צחק. ״לא, זה לא אני, אבל אני עובד אצלו. הוא האיש ששלח אותי הנה.״
    בחנתי את יתר דפי החוזה, אבל לא הבנתי אותו. היה כתוב שם רק שאני מסכים לעבוד עבור ברונו דה לוקה במשך עשר השנים הבאות, והפרת החלק שלי בהסכם תסתיים בנקיטת צעד משמעתי. ״איזה סוג של עבודה? ולמה שהוא ירצה בי, לעזאזל? מי האיש הזה? ומה שהכי חשוב, מה גורם לו לחשוב שהוא יכול לחלץ אותי מריצוי עונש על רצח?״
    הוא קרץ וגיחך אליי עוד פעם. ״בוא רק נגיד שברונו דה לוקה יודע דבר או שניים על רצח, נערי.״
    קמתי. ״בסדר, גמרתי עם המשחקים. בעוד עשרה ימים יש לי משפט, ואני צריך להתכונן אליו ובאמת שאני לא זקוק לשטויות האלה.״ הבטתי בשומר דרך הפרספקס ואותתי לו, אבל הוא התעלם ממני. קמתי וניגשתי לחלון כדי להלום בו, אבל קולו של האיש עצר בעדי.
    ״תחתום על החוזה ולא תצטרך אפילו להתכונן למשפט. תצא מכאן תוך ארבעים ושמונה שעות. לא תישפט על הרצח של אחותך, ג׳קסון. ומה שחשוב יותר, אף אחד לא ישמיע בבית המשפט האשמות מכוערות וכוזבות על היחסים שהיו לכם ויכפיש את זכרה.״
    מיותר לומר שהוא הצליח לזכות בתשומת ליבי בזכות הדברים האלה. ״מה הוא רוצה ממני?״
    ״הוא רוצה שתעשה את הדבר שאתה הכי אוהב לעשות. להתחרות ולהילחם.״
    הסתובבתי לעברו. ״זה לא יקרה. אני די בטוח שפוטרתי מהליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה. אף נותן חסות וסוכן לא ייגע בי במקל ביליארד.״
    הוא השמיע צחוק רם לפני שהרצין. ״אנחנו לא מדברים על ליגה מקצוענית. אנחנו מדברים על קרבות מחתרתיים.״
    אמרתי את הדבר הראשון שצץ לי בראש. ״זה לא חוקי.״
    הוא הפריח עננה של עשן ומשך בכתפיים שלו. ״אם חושבים על זה, גם רצח זה לא עסק חוקי.״
    טוב, פה הוא תפס אותי. אף שעדיין לא הרגשתי אפילו פירור אחד של חרטה על זה.
    התיישבתי חזרה ליד השולחן והוצאתי סיגריה מהקופסה. ״בסדר, תסביר לי איך הוא יכול לעשות את זה ולמה הוא רוצה אותי... ואז אשקול את זה.״
    הוא חייך והדליק את הסיגריה שלי. ״אני מבין שאתה מבוסטון, ילד, אבל ברונו דה לוקה הוא ראש המאפיה הגדול ביותר שהגיע לניו־יורק מאז חמש המשפחות.״
    ינקתי מהסיגריה שלי, נזקקתי למנה של ניקוטין.
    ״והוא מנהל זירת קרבות לא חוקית?״
    הוא כיווץ את הגבות שלו. ״בין שאר העסקים שלו, כן.״
    ״והוא רוצה אותי, כי...״
    ״כי היה לך המון פוטנציאל לפני שנכלאת. ואני לא מדבר על זה שהחטפת מכות רצח ורצחת לוחם מקצוען כמוך, שאחד המקורות שלנו טוענים שהיה אפילו מוכשר יותר ממך.״
    ״רק בגלל שהוא היה על סטרואידים,״ מלמלתי.
    הוא נפנף אותי. ״אישית, אני לא שם זין. העניין הוא שדה לוקה רוצה אותך, ילד. ובמצבך, אתה לא יכול לסרב לו. אתה שקוע בחרא, ואין לך מוצא.״
    בעניין הזה לא יכולתי שלא להסכים איתו.
    ״אבל אני פשוט לא מבין איך אוכל לצאת מכאן. תסתכל סביבך, אני בכלא, למען השם. אני די בטוח שלמערכת המשפט יהיה מה להגיד בנוגע לשחרור שלי.״
    הוא התבונן בי במבט נוקשה, לפני שחיכך את אצבעותיו אלה באלה. ״כסף ועוצמה, ילד. אלה שני הגורמים שמפעילים את העולם.״ הוא הרצין. ״ראשית, הוא ישחד את השופט. וברגעים אלה הוא דואג לשתול ראיות שיוכיחו בסופו של דבר את חפותך.״
    הרמתי את ידיי. ״וואו, לא נוח לי עם זה שאדם חף מפשע יישפט על רציחות שלא הוא ביצע.״
    ״זו לא החלטה שלך, ילד. בוא רק נגיד שהבחור ההוא הרגיז את דה לוקה, אז הוא מקבל את מה שמגיע לו. אתה פשוט קוצר את הרווחים.״
    כיביתי את הסיגריה וקמתי שוב. ״לא. זה לא מקובל עליי.״
    ״אין לך הרבה ברירה, ג׳קסון.״
    ״מה זה צריך להביע?״
    ״אם לא תסכים לעסקה לעבוד אצל דה לוקה, תותקף הלילה בתא שלך.״ הוא הביט לתוך עיניי. ״וילד, אני חייב להגיד לך, הסיכויים שלך לצאת מזה חי הם לא משהו.״
    נעצתי בו מבט. זעם זרם בעורקיי. ״אז בעצם לא הייתה לי ברירה מההתחלה, נכון?״
    הוא משך בכתפיו והעביר לי עט. ״נראה לי שלא, ילד. ברוך הבא למשפחה.״
     
     
     

    פרק 1

    אליסה
     
    כעבור שלוש שנים...
    ״כן, את אוהבת את זה, זונה?״ הוא אומר וממשיך לחרוש אותי מאחור.
    המילים שלו מהדהדות לי בראש, ואני נלחמת בדמעות.
    לא. אפילו לא קצת.
    ״כן,״ אני אומרת ומקווה שזה ייגמר בקרוב.
    ״מי זונה קטנה?״ הוא שואל לפני שאני מרגישה שכל גופו רועד מעליי.
    ״אני,״ אני לוחשת. וכל אותו זמן בסתר ליבי אני שונאת את עצמי על איך שזה באמת ועל כך שאני שוב מכניסה את עצמי לתסריט הארור הזה.
    כדי להעניש את עצמי.
    אבל זה מה שאני עושה. ככה אני מתמודדת. אם אפשר בכלל לכנות את זה ככה.
    עוד כמה עלבונות של בִּיוּש זונות וגניחה אחת רמה מאוחר יותר... וכפרת העוונות שלי נגמרה.
    אני מזנקת מהמיטה וממהרת לשירותים.
    אני מאלצת את עצמי להביט בראי. ״עשית את זה רק למען עצמך, אליסה,״ אני מזכירה לעצמי.
    אני עוצמת את עיניי כשמרטיבה מגבת במים חמים ורוחצת את עצמי.
    לאחר רגע הדלת נפתחת, וזרועות נכרכות סביבי כמו משושים.
    אני מניעה את ראשי מצד לצד ומחפשת דרך מילוט.
    ״זה היה נהדר, בייב. הא?״ הוא שואל בעודו מרכיב את המשקפיים עם המסגרת הגדולה על הפנים שלו.
    אני מגלגלת את העיניים מול חולצת הפולו שמעידה על העושר והייחוס שלו, ומחייכת אליו חיוך מזויף כמו שטר של שני דולר. ״כן.״
    אני מהנהנת וחולפת על פניו לעבר דלת הכניסה. ״אתה יכול ללכת עכשיו,״ אני מזכירה לו.
    הבעה תמוהה מרוחה על הפנים שלו, וזה רק מעצבן אותי יותר.
    אני מקללת. בכל פעם שאנחנו שוכבים, הוא נקשר אליי יותר ויותר.
    אני מנסה עוד פעם גישה נחמדה איתו. ״תראה, יש לי היום ריאיון עבודה, ואני ממש חייבת להתכונן לקראתו.״
    הוא צוחק בעצבנות. ״אה, או־קיי. לרגע קצת חששתי. חשבתי שנמאס לך ממני.״ הוא מתקדם צעד אחד לעברי. ״מתי נוכל להיפגש שוב? אני רוצה לצאת איתך לדייט. חשבתי לקחת אותך ל...״
    איכס... הקירות נסגרים עליי באופן סופי.
    אני קוטעת אותו עוד לפני שיוכל לסיים את המשפט הזה. ״תראה, ברוק, אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור שוב על החוקים של ההסדר שלנו. אז...״ החוויתי לעבר שנינו. ״זה רק סקס. זהו זה. פעם בשבוע - גג.״ צעדתי לעברו וחפנתי את פניו בשתי הידיים שלי. ״אתה בחור נהדר, אבל אני חושבת שזה חייב להסתיים.״
    אני ממשיכה לדבר עוד לפני שהוא מספיק להתווכח. ״זה לא אתה, זה לגמרי אני. אני פשוט חושבת שאנחנו כבר לא רוצים את אותם דברים.״ אני מנשקת אותו על הלחי ומובילה אותו אל דלת הכניסה. אני פותחת את הדלת ודוחפת אותו קלות. ״נתראה בסביבה. תיסע בזהירות. להת׳.״
    אני טורקת את הדלת ונועלת אותה מאחוריי.
    הוא הלך. המשבר נמנע.
    אני קורסת על הדלת. עוד אב טיפוס נחנח בלתי מזיק מחוסל, לפני שהוא מגיע למעמד של נודניק רמה חמש.
    אני חוזרת לחדר האמבטיה באנחה ופותחת את הברז במקלחת.
    אני גומרת להתקלח ובוחנת את הבגדים שהנחתי לקראת הריאיון שיש לי מאוחר יותר הערב.
    אני לובשת את הג׳ינס הצמודים האהובים עליי ומושיטה את היד לחולצה הלבנה עם המחשוף העמוק, שמודגש עוד יותר בגלל חזיית הפושאפ השחורה שלי. לאחר מכן אני מייבשת את השיער שלי ושמה שכבה דקה של שפתון ומסקרה.
    אני מנערת את השיער הבלונדיני הארוך שלי ומעבירה בו את האצבעות כמה פעמים.
    אני מציצה בשעון ופולטת קללה.
    אני עלולה לאחר בהתחשב בעובדה שהעיר במרחק שעתיים נסיעה בתנועה של שעת השיא.
    ורק אלוהים יודע שאני זקוקה לעבודה הזו בצורה נואשת.
    אני לובשת את מעיל העור הקצר האהוב עליי, בוחנת את עצמי שוב במראה ומחליטה שאני מוכנה לצאת.
    אני לא יכולה להרשות לעצמי לפספס את ההזדמנות הזו.
    עיניו החומות בצבע החול בוחנות את הגוף שלי, לפני שהן נעצרות על החזה שלי. הוא משפשף את הסנטר שלו ומהנהן. ״נחמד מאוד. ועכשיו, תסתובבי ותתכופפי בשבילי, חמודה.״
    איפשהו עמוק בתוכי, הפמיניסטית שבי רוצה לעקור לו את העיניים, אבל אז אני מזכירה לעצמי שבמקרר שלי יש לי רק מכל של חלב שמעלה עובש וגבינה שבקרוב תוכל לשמש כפניצילין.
    אבל זה כלום לעומת הסיבה האמיתית שבגללה אני זקוקה למשרה הזו.
    אני מסתובבת ועושה בדיוק כדבריו, בזמן שהוא משמיע שריקה. אחרי שכמה רגעים חולפים, אני מניחה שמותר לי להסתובב בחזרה ושהבחינה שלי הסתיימה.
    הוא בוחן אותי במשך עוד רגע או משהו כזה ומהנהן שוב לעברי. ״את ממש יפה, אין ספק בזה. ויש לך גוף לוהט.״ הוא מחזיק כרטיס שעליו מספר ענק. ״את חושבת שתצליחי להחזיק כאלה בתוך הכלוב?״ הוא שואל בהיסוס.
    ברצינות... הוא עובד עליי?
    היה לי ממוצע מאה כשלמדתי עיתונאות ושידור חדשות באוניברסיטת ניו־יורק, למען השם.
    חייכתי אליו בלחץ. ״וואו, אני לא יודעת, אדון. זה נראה נורא קשה.״
    הוא מרים גבה לעברי.
    זין... אני צריכה ללמוד למתן קצת את הציניות מפעם לפעם.
    הוא מכחכח בגרונו. ״את ובחורה אחרת תתחלפו ביניכן. את תלבשי את התלבושת הירוקה, והיא תלבש את האדומה.״
    אוי, בדיוק כמו חג המולד, אני חושבת לפני שהוא ממשיך בטקס שלו.
    ״וכשלא תעבדי בזירה, את תהיי ממתק לעיניים של חברי מועדון היוקרה. את תגישי להם בירות, ויסקי, כל מה שהם ירצו בין הסיבובים. ברור?״
    אני מהנהנת. ״כן, אדוני.״
    הוא שולח לעברי עוד מבט קשוח. ״ואם תעשי משהו שימשוך תשומת לב לעסק הקטן הזה שאנחנו מנהלים כאן, ייקח להם בערך שבוע לקרצף את שרידי המוח שלך מהמדרכה.״
    אני נרעדת מהמילים שבחר.
    ״הבנתי. החוק הראשון של מועדון הקרב הוא שלא מדברים על מועדון הקרב.״
    הוא יורה בי מבט כעוס ולוחש משהו שאני לא מצליחה לקלוט.
    ״אז מתי אני מתחילה?״ אני שואלת בהתלהבות.
    הוא מכניס את ידו למגירה בשולחן שלו ומוציא שתי פיסות בד ירוק מבריק. ״בעוד שעתיים. תתכונני,״ הוא אומר לפני שהוא משליך אותן עליי.
    הפה שלי נפער. ״אתה מתכוון שאני מתחילה הערב?״
    הוא משעין את המרפקים שלו על השולחן. ״זו תהיה בעיה בשבילך?״
    אני ממהרת להניד בראש שלי. ״לא. פשוט הייתי באה מוכנה יותר אם הייתי יודעת, זה הכול.״
    הוא מסמן באגודל שלו לעבר המסדרון. ״את הולכת במסדרון ופונה שמאלה אל חדר ההלבשה של הבנות של הזירה. יש שם איפור ותמצאי שם את כל הזבל הזה שהבנות צריכות.״ הוא מתבונן בשעון שלו. ״האמת, לולו בטח כבר מתארגנת שם. אני מציע שתהיי נחמדה אליה. הקרבות היחידים שאנחנו אוהבים לראות כאן הם אלה שמכניסים לנו כסף. אין לנו זמן כאן לקרב חתולות. הבחורה האחרונה פוטרה בגלל זה,״ הוא מזהיר.
    ״לא תהיה לך בעיה,״ אני מבטיחה לו. אני הולכת אל הדלת ומסתובבת בבת אחת. ״אה. אז איך אתם משלמים על העבודה הזאת?״
    הוא צוחק. ״טוב, את תעבדי רק ערב אחד בסוף שבוע, כל סוף שבוע שני,״ הוא אומר. ההתלהבות שלי שוככת כשאני שומעת אותו. ״אבל תרוויחי שמונה מאות דולר לערב, וזה לא כולל טיפים.״
    הפעם, כשאני מחייכת אליו לפני שאני פונה לכיוון המסדרון, החיוך שלי אמיתי.
     
    לולו התגלתה כבחורה יותר נחמדה ממה שציפיתי. לא היה מסובך להבין מדוע היא נשכרה לעבודה עם העור בגוון הדבש, השפתיים המלאות, מבנה הגוף הקטן והעיניים החומות הגדולות.
    היא מסיטה את שערה הכהה והארוך מעבר לכתפה ובוחנת את הבבואות של שתינו בראי, לפני שהיא סותרת את השיער שלי וקורצת. ״אנחנו לגמרי מלח ופלפל,״ היא מצייצת. ״הבחורים לגמרי ימותו עלינו.״
    תשתלטי על הכלבה הפנימית שלך ותהיי נחמדה, אליסה, אני מזכירה לעצמי.
    אני מכניסה את הבטן פנימה ומוסיפה מעט ברונזר ללחיים החיוורות שלי.
    היא מחייכת אליי שוב לפני שצועדת בכיוון הדלת. אני מביטה בשעון שעל הקיר. ״שיט, כבר הגיע הזמן?״
    היא מפוצצת בלון במסטיק שלה ומצחקקת. ״לא, טמבלית. אנחנו צריכות לטפל בלוחמים לפני הקרבות.״
    סליחה, תחזרי שנית?
    ״לטפל בהם... איך?״
    היא קורצת אליי. ״תשתמשי בדמיון שלך, חברה.״
    אלוהים אדירים, ידעתי שיש כאן מלכוד.
    היא ממשיכה וברור שהיא לגמרי לא מוטרדת מהאימה שבהבעת פניי. ״יש לך מזל. את לובשת ירוק. זה אומר שאת קיבלת את ג׳קסון. הוא כאילו סופר לוהט. זאת אומרת, אף פעם לא יצא לי לדגום אותו, אבל אלוהים, הייתי נותנת הכול כדי להיות איתו יום אחד.״ היא מנופפת על עצמה בשובבות. ״אני תקועה עם איזה בחור שנראה טוב, אבל טיפש כמו קיר.״ היא מסובבת את השיער שלה על האצבע שלה. ״נתראה בעוד חצי שעה, מותק,״ היא קוראת לפני שהיא יוצאת.
    אני מסובבת את הכיסא שלי שוב אל המראה.
    האם אוכל לעשות את זה... באמת?
    כלומר, מה שאני עושה בזמן החופשי שלי זה אותו הדבר. אלא שאני עושה את זה עם בחורים נחנחים הגונים. בחורים שמתעסקים באנימה, משחקים במבוכים ודרקונים במרתפים של אימא שלהם.
    בחורים שבהם אני יכולה לשלוט. בחורים שיעשו ויגידו כל מה שאני ארצה מהם.
    בחורים שמכירים את העבר שלי, אבל שמחים שיש להם בחורה אמיתית שאיתה הם יכולים לשחק, שלא אכפת להם משום דבר.
    בחורים שמצטיינים בפריצה למחשבים ובמחיקת דברים, שיש להם תמיד נטייה לשוב ולצוץ מזמן לזמן מאז אותו יום נורא לפני שנתיים.
    אני נושמת עמוק ומשקיטה את הרעד שמשתולל לי בבטן.
    ״את עושה את זה לעצמך, אליסה,״ אני מזכירה לעצמי שוב לפני שאני קמה וצועדת במסדרון.
    אני פותחת את הדלת.
    אני בטוחה שלעולם לא אשכח את המראה שמקדם את פניי.
    שזוף, שרירי - גוף של אל יווני.
    אני לא יכולה שלא להניח לעיניי לבהות בתחת המדהים ביותר שראיתי בכל חיי. שני גביעים מושלמים. בשלים כל כך שבא לי לנגוס בהם.
    במקום זאת אני נושכת את השפה שלי, כשמבטי בוחן את הגב הנפלא הזה במלואו. רחב, מוצק, חזק.
    אני רוצה לשרוט בציפורניים שלי את הגב הזה, זו המחשבה האחרונה שלי, לפני שהוא מסתובב.
    הוא מעביר מגבת בשערו הכהה והקצר בתנועה חדה. ״אלוהים, ריקרדו. אתה כבר לא דופק בדלת?״ הוא נובח עד שהוא מביט בי.
    אני לא יכולה שלא להביט למטה, אבל הוא ממהר להעביר את המגבת מראשו אל החבילה שלו. עם זאת, זה לא מפריע לי לראות את הירכיים הגדולות והשריריות שלו.
    אי הבנה מופיעה על פניו. ״את לא ריקרדו,״ הוא אומר בקול עמוק וצרוד.
    אני מנידה בראש שלי. עדיין מהופנטת מגופו מכדי לדבר.
    אלוהים. שרירי הבטן שלו. שרירי הבטן העשויים ודאי מאבן. אני סופרת אותם חרש בראש שלי. כן, אין ספק, יש לו שמונה קוביות בבטן.
    הוא מכחכח בגרונו ורק אז אני מרימה את העיניים במעלה גופו, אבל לא לפני שאני רואה את השם הכתוב על פני שריר החזה השמאלי שלו בדיו שחור - לילי.
    כן, בטח החברה שלו... או אשתו.
    אני בולעת את הסלידה שלי מהעובדה שהוא ודאי בוגד בה ומרימה את מבטי כדי להביט בעיניו. וואו, זה כבר משהו אחר. עיניים אפורות מהפנטות וסוערות, ואין לי כמעט ספק שבתאורה הנכונה הן ייראו כמעט כחולות כהות.
    שאר פניו מדהים באותה מידה. שפתיים מלאות אך גבריות בשילוב עם לסת חזקה. לולו טעתה. המילים סופר לוהט לא מתחילות אפילו לתאר עד כמה הוא יפה תואר.
    המבט שלי משתנה מהערכה לכעס. ״אז אני מניחה שאתה בוחר לבגוד באשתך עם ריקרדו דווקא?״
    הוא פותח את פיו בהלם או בניסיון להתגונן, אבל אני לא נותנת לו הזדמנות. ״גברים כמוך מגעילים אותי. אני בחיים לא אשכב איתך עכשיו, אפס. אתה יכול לשכוח מזה.״
    הוא מתקדם לעברי. ״מה?״ הוא נראה המום, ואני נסוגה צעד לאחור. ״אלוהים, יש כל כך הרבה דברים לא נכונים במה שאמרת, שאני אפילו לא יודע איפה להתחיל.״
    אני מרימה את הידיים שלי. ״לא משנה, אני לא מזיינת גברים נשואים.״
    ״אז טוב שאני לא נשוי,״ הוא אמר.
    אני בוהה בו בעיניים רחבות.
    ״שיט, זה לא יצא כמו שרציתי בכלל. התכוונתי להגיד שאני לא נשוי. ואם הייתי נשוי, אז בטוח שלא הייתי בוגד בה דווקא עם ריקרדו.״ הוא מגחך. ״בואי נגיד שהוא לא הטיפוס שלי.״ הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, מתבונן בתלבושת הזעירה שלי, שמורכבת מחזייה ירוקה מבריקה ומכנסיים קצרצרים תואמים. ״ואני לא יודע עם מי דיברת, לעזאזל, אבל אף אחד לא מצפה ממך להזדיין עם מתחרים.״
    ״אבל לולו אמרה את זה כאילו...״
    הוא מניד בראשו. ״לא משנה מה, אל תקשיבי ללולו. היא מאוד רכושנית, ואוהבת לבלבל את הבנות החדשות. העובדה שהיא החליטה לזיין את המתחרים לא אומרת שאת צריכה לעשות את זה.״ הוא מגרד בראש שלו. ״חוץ מזה, אם זה היה המצב - למה הסכמת לזה מראש? אין לך שום כבוד עצמי?״ הוא שואל, והקול שלו נוטף סלידה וסקרנות בעת ובעונה אחת.
    ״אני...״ אני פותחת. אין לי מילים. מצד אחד, אני נחרדת מהשיפוטיות שלו, אבל מצד שני, הוא נגע בעצב מאוד אישי.
    אני פותחת את הפה כדי לענות לו, אבל במקום זאת אני מושיטה את היד אל ידית הדלת מאחוריי ונמלטת מהחדר במהירות האפשרית.
    אני רצה במסדרון אל חדר ההלבשה. אני נועלת את עצמי בתוך תא השירותים הקטן ונלחמת בדמעות בפעם השנייה היום.
    המילים שלו מהדהדות בראשי, כשאני מתבוננת בראי. ״אין לך שום כבוד עצמי?״
    אני נושמת עמוק ומתקנת את האיפור שלי במיומנות בזמן שאני בוחנת את עצמי היטב.
    ״לא, ג׳קסון. כבר לא.״
    • אשלי ג׳ייד
    • אשלי ג׳ייד
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות