הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הכוכבים אינם עוצמים עין
  • הכוכבים אינם עוצמים עין
    מארק דוגן | תרגום: אביגיל בורשטיין
    ידיעות ספרים | 2012 | פרוזה תרגום, שואה | 190 עמ' מודפסים

    נערה רעבה ללחם חיה לבדה בחווה מבודדת. מי הנערה? מדוע היא לבד? היכן אביה? בהדרגה הולכים ומתבהרים פרטים על זהותה ועל הזמן והמקום שבהם מתרחשת עלילת הספר המיוחד הזה.

    סתיו 1945. בנות הברית מתכוננות לצור על ברלין, בעת שמחלקה של חיילים צרפתים בפיקודו של קפיטן לואיר פולשת לדרום גרמניה. בדרכם אל העיר שבה יקבעו את בסיסם, הם נתקלים בחווה מבודדת שמעוררת את סקרנותם. גילוי כפול ממתין שם לחיילים: נערה מוזנחת ופראית המתגוררת בגפה, וגופת גבר מפוחמת. הנערה, שאינה מסוגלת להסביר מדוע ננטשה שם ומה פשר הגופה, נלקחת למעצר.

    בניגוד להמלצת מפקדיו, וחרף שוליוּת הפרשה, המתרחשת במקביל לזוועות המלחמה, מתעקש קפיטן לואיר לרדת לחקרה. ואכן, משיתיר את הסוד, תיחשף האמת האפלה על הרציונל הגרמני של התקופה החשוכה ההיא.

    הכוכבים אינם עוצמים עין היה לרב־מכר בצרפת. הוא ספר מטלטל וחזק שקשה להניחו מן היד. ספרו הקודם של מארק דוגן, מחלקת הקצינים, זכה גם הוא להצלחה גדולה ועובד לסרט באותו שם.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

     

    "איך יכולתי לשכוח," אמרה מריה לעצמה, "זה בלתי נסלח. אין לי את מי להאשים אלא את עצמי." היא היתה שמחה לסטור לעצמה. אבל הקור כבר דאג לכך. הסתיו, ביישן ורחום, הסתלק ופינה את מקומו לימים קפואים. היא נאלצה לשוטט ביער בגו שחוח ובראש מורכן. הדברים המרוחקים כמטר ממנה נראו לה כצללים, קווי מתאר של צורות מפתיעות שלעתים אף טרדו את מנוחתה. תווי פנים הצטיירו על האדמה ועיניים משותקות וחמורות ננעצו בה והתפוגגו. מאות דיוקנאות מגוחכים רחשו על פני הקרקע, וכשנחה עליה הרוח היא השתעשעה בסילוקן.

    היה זה סוף הסתיו, הצבעים נמזגו זה בזה והטבע הסווה את עצמו. גשם אמנם לא ירד כבר יומיים, אך הקרקע היתה טחובה. מריה זקפה אוזניים. ענפים שהתפצחו תחת רגליה היו ראויים לאיסוף. אלו שעדיין חרקו היו ירוקים מדי. העלים האחרונים שנאחזו בעצים נרעדו ברוח. דבר לא ניסה להתבלט עוד, והכול עטה מראה אחיד בקונצרט קדורני וחסר תנועה. כל גופה של מריה כאב. היא הכניעה את הכאבים העזים שהרפו ממנה רק עם רדת הלילה.

    השביל ביער הוביל למישור שהתמזג עם האופק. במקומות אחדים התנוססו מעליו אדי ערפל קלושים שנמתחו מפעם לפעם בהתפתלויות משונות. רק לפני שנים אחדות נראו כאן שדות מעובדים, ואילו עכשיו כיסתה צמחיית ערבה את המישור השטוח ורחב הידיים.

    בכל פעם שרכנה מריה אל צרור הזרדים זרם אל פיה קילוח דק וחמוץ, תערובת של דם ורוק. היא הזדקפה באחת כדי לירוק. מפעם לפעם התבוננה באור. בעונה זו, היום לא עלה לגמרי ושקיעתו היתה אטית כשל חולה אנוש.

    הנערה הצליחה לצרור כעשרה ענפים נאים בטרם כפה עליה הלילה את הנִרפות שביעתה אותה כל כך והאיצה את פעימות לבה. לפני שהחשכה סגרה עליה כליל, היא הציתה אש באח היצוקה שנולדה יחד עם המאה והצטנפה לצדה. לאור הדמדומים עטתה האח חזות מלכותית והטילה על כלי המטבח מרות שהתפוגגה רק עם עלות השחר. היא ישנה על כורסה שבעבר היתה הכורסה של סבתא־רבתא שלה, אישה שפניה כפני גבר. רק פקעת שיער בגון אפור שנהב שהיתה אסופה על קודקודה הבדילה אותה מגבר, וכמובן גם השמלה השחורה העשויה אריג עבה שאותה לבשה בכל עונות השנה. מריה לא זכרה כלל את קולה, שכן הזקנה נהגה לצוות ללא אומר, במבט חמור שלא פסח אף על אלו שהפנו לה את גבם.

    מריה ישנה בישיבה ובמהלך הלילה, בד בבד עם התמעטות החום, הלכה וקרבה אל האח. עם שחר, כשניקבה קרן אור ראשונה את השמים, החייתה את האש בעזרת שני בולי עץ עבים שהלכו וכלו במהלך הבוקר. היא הצליחה לעורר את גופה רק כשהלכה אל הסוסים, שני סוסי אוֹלדֶנבּוּרג גדולים ומזי רעב.

    עם שחר נהגו הסוסים להתקרב אל הגדר ולבקש את מנת המזון שלא ניתנה להם כבר שנים. כוחו של ההרגל, אף אם כשל, העניק להם ביטחון. כשהיתה מריה מתקרבת הם היו חומקים מליטופיה, מסתובבים בזעף ונעלמים אל תוך ערפל אפרורי ועמוק שבו תעו בחיפוש אחר מזון, בידיעה שאיש לא יחפשם. לעתים ניסתה לדבר איתם, כדי לוודא שקולה לא נאלם, אך היא לא ידעה מה לומר להם והמילים הספורות שיצאו מפיה גוועו מעצמן. בעולמה האינסופי והאטום לא נותרו אלא שני היצורים האלה, אנוכיים ומנחמים, שני גוועים ברעב שעיניהם בולטות. היא לא נטרה להם על שהרחיקו אותה מהעולם. "יש צירופי מקרים," נהגה לומר לעצמה, "שהם ביטוי לסדר שנשגב מבינתי." בדרך כלל, כשבירכה אותם, היו הסוסים נשארים מצדה האחר של הגדר ומסתפקים בצניפה. אבל באותו היום עמדה בין השניים, שכן הזקן בהם סבל מכאבים ברגלו האחורית. היא התכופפה כדי לבחון את חומרת הפציעה. משנחה דעתה הזדקפה ובדיוק באותו הרגע השמיעו השמים הלמות תוף משונה. הסוסים המבוהלים נמלטו והפילו אותה ארצה. משקפיה העבים נפלו לתוך הבוץ והיא גיששה בו, אך ללא הועיל. ייתכן שלא מצאה אותם כיוון שהתקשתה לראות. רגעים אחדים אחרי שנשמע הרעש העז ניצתו השמים במרחק וקירות החווה הדהדו מפיצוצים מחרישי אוזניים.

    כשהשתררה שוב דממה, דממה משונה שינקה את כל צלילי האזור הכפרי, עמד איום באוויר. בעיניה קצרות הרואי סקרה ארוכות את האופק, אך דבר לא נע. רק כעבור שעה קלה, זמן קצר לפני שעת הצהריים, החלו המים להתרומם בתנועה אטית עד אימה. חלושה מרעב היא התיישבה בראש המדרגות המובילות אל האסם. היא היתה מרוצה מכך שכבר לפני שבועות אחדים העבירה אל הקומה השנייה את מלאי תפוחי האדמה והבצל. באותם הימים לא חשבה על הצפה, אלא על הלחות המרקיבה דברים טובים. המים גאו והפכו את חצר החווה וסביבותיה לשלולית בוץ עצומה, ולפתע עצרו. שבוע חלף עד שהקרקע שתתה את המים, שבוע שבמהלכו הסתגרה מריה בעליית הגג של האסם, שלא היה בה חימום אך היתה יבשה. היא אכלה את שני תפוחי האדמה והבצל, שהיו ההקצבה היומית שלה, בלתי מבושלים, והרוק החומצי שנותר בפיה ערפל את מחשבתה. באדישות אפופת ההזיות שגזר עליה הרעב היא נמנעה ממחשבות. רק בדבר אחד ויחיד חרגה מעקרון ההצטמצמות; היא אילצה את עצמה לספור את הימים שעברו מאז הגיע המכתב האחרון של אביה ולחשב לכמה ימים יספיק המזון שנותר לה. כששוב בא אל פיה מזון חם נזכרה במשפט שנהג אביה לומר שוב ושוב, בימים טובים יותר, לכל מי שהטה אוזן: "גם אם הסכר שלהם יתמוטט, הרגליים שלנו יישארו יבשות. המים לעולם לא יגיעו לגובה האדמות שלנו. הם יהפכו אותן לאי, אבל לבד מעשרים דונם במדרון המערבי, שום דבר לא יינזק." אבא שלה לא התנגד לסכר, רק טען שאינו גבוה מספיק מעל הנהר ולפיכך קיימת סכנת הצפה בעונות הסתיו והאביב הגשומות.

    כשסברה שהמים לא יעלו עוד, הלכה מריה לבקר בקצה הנחלה כדי לבחון את אמיתות הנבואה של אביה. היא צעדה במשך רבע שעה, מקמצת בכוחותיה. שורת צפצפות חיוורות ונרעדות חתמה את האופק. במרחק הבחינה באוקיינוס שצבעו כצבע פלדה מותכת ובכמה עצים עלובים ששרדו. חפצים מכוסים למחצה בבוץ צפו במים, ונדמה היה לה שחלקם מראים סימני חיים, אך היא לא ידעה לבטח. סירה שנסחפה בזרם נבלמה בסלע וולקני חום־שחור. "עכשיו יש להם סיבות טובות לא להביא לי חדשות על אבא שלי," אמרה לעצמה בהבזק של צלילות, כאילו ברגע זה השתלבו האירועים עם מציאות חייה. היא חזרה על עקבותיה, בהליכה אטית עוד יותר, שכן הפעם לא ציפה לה כל חדש.

    שלהי הסתיו ואף החורף במלוא עוזו לא הצליחו להפריד את השמים מן האדמה. המישורים המוצפים הדיפו ריח שכמו הגיע מהעולם הבא, ריח מר, דביק, מתוק ומתעתע שהתרומם בגלים מעוררי קבס. אחרי השלג הראשון נשבה רוח מזרחית במשך ימים רבים, רוח שהביאה את זיכרון אביה שב מהשדות, ספוג ניחוח כבד וקפוא של אדמה חרושה.

    • מארק דוגן
    • מארק דוגן

      מארק דוגן הוא סופר ובמאי צרפתי עתיר פרסים, יליד סנגל. ספריו היו לרבי־מכר, עובדו לתיאטרון ולקולנוע ותורגמו ל־16 שפות.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות