הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הירושה של אורהאן
  • הירושה של אורהאן
    אלין אוהנסיאן | תרגום: יעל ענבר
    ידיעות ספרים | פברואר 2016 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 312 עמ' מודפסים

    רומן היסטורי עטור שבחים, סיפור אהבה מרגש שמזכיר מאוד את כתיבתה של ויקטוריה היסלופ [האי של סופיה] ועלילתו נעה בין שנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית לשנות התשעים של המאה העשרים: הצוואה שמותיר אחריו הסב הנערץ של אורהאן מעוררת תהיות רבות, בעיקר לאור החלטתו של הסב להוריש את בית המשפחה לקשישה אלמונית המתגוררת בבית אבות בלוס אנג'לס. אורהאן, נחוש בדעתו לתקן את העוול, טס לפגוש אותה וחושף את הסיפור שהקשישה שומרת לעצמה בקנאות רבה כל כך, כיוון שאם יסופר, הוא עלול למוטט את המורשת שעליה מבוססת משפחתו של אורהאן ולהרוס את עתידו של אורהאן עצמו.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • גרזן ביער
     
    הם מצאו אותו בתוך אחד משבעה־עשר הדוודים שניצבו בחצר, שרוי בתמיסת צבע כחול הכֵּהָה בשני גוונים מגון שמי הקיץ. זרועותיו וסנטרו הידלדלו מעבר לשולי הנחושת, אבל שאר גופו של כֶּמָאל טוּרקוֹלוּ, בן תשעים ושלוש, היה צבוע בכחול בהיר למדי. אוֹרְהָאן שמע שזקני הכפר עמדו מול הגופה הטבולה בצבע ומוללו את מחרוזות התפילה שלהם, ואילו בניהם המתינו, אוחזים בידיהם את קוביות משחקי השש־בש שנטשו. נשים לא הורשו לצפות מטעמי צניעות, אבל בתוך שעות פשטה השמועה ממטבח למטבח ומדוכן רוכלים אחד למשנהו. סבו של אורהאן, הדֵדֶה שלו, הטביל את גופו, עירום פרט למכנסיו, בתוך מכל של צבעי בדים בחצר בית המשפחה.
    אורהאן שוקע במושב האחורי של המונית הפרטית, מוצר מותרות ששכנע את עצמו בכדאיותו כשהרתיעה מפני שבע שעות הנסיעה באוטובוס בחזרה לכפר החלה לגבור על יגונו. הוא רצה להתאבל בפרטיות, הרחק מהתרנגולות, מהזקנים, מהסוחרים הנודדים, ובעיקר מהמכרים האקראיים שהיה אפשר לפגוש בדרך כלל באוטובוס לאנטוליה שבמרכז טורקיה. הוא אמר לעצמו שעכשיו הוא יכול להרשות לעצמו קצת מותרות, אבל המונית שהתהדרה במזגן מקולקל ובנהג שהדיף צחנה של בושם זול הגיעה באיחור של שעה. אורהאן מדליק סיגריה ועוצם עיניים כנגד ריח גופו של האיש.
    ״נוסע לבקר את המשפחה?״ שואל הנהג.
    ״כן,״ משיב אורהאן.
    ״זה יפה מצדך. כל כך הרבה צעירים עוזבים את הכפרים שלהם ולא חוזרים אף פעם,״ הוא אומר.
    למען האמת עברו שלוש שנים מאז ביקורו האחרון. אילו השכיל דֵדֶה לעזוב את המקום הנידח הזה, לא היתה לו סיבה לחזור אליו. המכונית סוטה מהכביש המהיר ועושה את דרכה לאורך כביש שנסלל לאחרונה אל העיר סיוָואס, שהכפר קָארוֹד שוכן בפרווריה. הנהג מאט, פותח חלון ומאפשר לאוויר הרווי ניחוח אדמה להתפשט בחלל המכונית. בשונה מאיסטנבול, שתפארתה משתקפת בבוספורוס, מרכז אנטוליה הוא תמציתה של טורקיה האחרת, זו שגילויי תפארת או קִדמה נדירים בה הרבה יותר. כאן הולכים רועי צאן בעקבות פעייתן של עזים ארוכות שיער, ונשים כפריות כפופות נושאות על גבן השחוח צרורות של עצי בעירה. הזמן והקִדמה הם שני קרובי משפחה אבודים ששולחים מדי פעם מכתבים. הדרכים העתיקות של מחוז סיוָואס, שהיו פעם חלק מדרך המשי הידועה, ידעו את רקיעות רגליהם של האשורים, הפרסים והרומאים. בולי עץ רקובים, בלוקים של בטון ויריעות פח גלי מונחים ברפיון על גבי מבני אבן ביזנטיים עתיקים שמורכבותם האדריכלית מעידה על עבר מפואר יותר. שכבה אחר שכבה של אדמה וציביליזציה שנשטפו בזרם מימיו העכורים של הקִיזִילְאִירְמָאק, הנהר האדום, יוצרות מעין מלאכת מחשבת של מרבצי סחף. אורהאן חושב על החום הבלתי־נסבל של הקיץ באנטוליה המשמש דבק לכל מגוון השכבות הזה.
    ״יש לך אחים ואחיות?״ שואל הנהג.
    ״לא,״ משיב אורהאן.
    ״אז רק ההורים שלך?״ הוא שואל ומעיף מבט באורהאן דרך המראה הפנימית.
    ״אבא, סבא ודודה,״ הוא אומר בעודו משקיף החוצה על הנוף השומם. איך ייתכן שהאדמה תהיה כבדה בלי מבנה אחד שיעיק עליה במשקלו, והאווירה דחוסה עד כדי כך שקשה לנשום? דווקא השדות הללו, הנושאים משא של היסטוריה שפרטיה אינם ידועים לו, הם שעוררו בו לראשונה את ההשראה לקחת לידיו את מצלמת הלייקה של דֵדֶה. בסביבות גיל חמש־עשרה גילה אורהאן שאם יטשטש מספיק את התמונה בעזרת העדשה, הכפר קארוד לא יאיים עוד למחוץ אותו. מבעד לעדשה התחילו המדרונות והעמקים של ימי ילדותו להידמות לציורים מופשטים, למשיחות מכחול עבות בצהוב ובירוק, לטלאֵי לבנדר נסתרים על רקע שמים כחולים וכתומים המשתנים בלי הרף. רק אחר כך הבין שהוא כפה על העולם משמעות באמצעות הדרך שבה בחר לייצגו. אותם תצלומים ראשונים היו כמו פרפרים הנעוצים בתיבות זכוכית.
    ״גדלתי ליד סיוואס,״ ממשיך הנהג. ״מה שם המשפחה שלך? אולי אני מכיר אותה.״
    אין שום מפלט מהצורך התמידי למקם זה את זה בטורקיה. זה אחד הדברים היחידים שאורהאן אהב בחיים בגרמניה: האלמוניות. ״טוּרקוֹלוּ,״ הוא אומר לבסוף.
    הבעת פניו של הנהג, הממוסגרת במראה הפנימית, משתנה. ״אני משתתף בצערך,״ הוא אומר. ״כּמאל בֵּיי היה אדם יוצא דופן. זה נכון שהוא נלחם בקְטֵסִיפוֹן?״
    אורהאן מהנהן ושואף עוד שאיפה מהסיגריה.
    ״היום כבר אין אנשים כאלה. זה היה דור של גברים אמיתיים. הם נלחמו נגד כל אירופה ורוסיה, הקימו רפובליקה וייסדו תעשיות שלמות. זה משהו, הא?״
    ״כן,״ מסכים אורהאן. ״זה משהו.״
    ״כתוב בעיתון שהוא הטביל את עצמו בצבע מסיבות רפואיות,״ אומר הנהג.
    זאת לא הפעם הראשונה שאורהאן שומע את התיאוריה המגוחכת הזאת. אין ספק שאת הסיפור הזה המציאה דודתו הקטנה והערמומית. אף על פי שדֵדֶה זכה להערכה כגיבור מלחמת העולם הראשונה שנהפך לאיש עסקים, הוא גם היה אדם מוזר שהתגורר במקום שהתנהגויות מוזרות דורשות בו הסבר או הסתרה.
    בכפרים כגון קארוד, כל אדם, כל חפץ וכל אבן זקוקים למעטֶה כלשהו, שכבת מגן עשויה מאריג, מלבֵנים או מעפר. גברים ונשים מכסים את ראשם בכיפות גדולות ובמטפחות. אותן אמות מידה של צניעות חלות גם על חיות המשק שלהם, על דיבורם, על המחשבות שלהם. למה שמותו של דֵדֶה יהיה חריג?
    המכונית סוטה שמאלה לדרך של חלוקי אבן רופפים המובילה אל הכפר. אורהאן מחפש את עמוד העץ שנשא פעם את שמו של הכפר באותיות לבנות פשוטות, בכתב יד. אבל העמוד איננו. נער צעיר בחולצה כתומה בוהקת ובמכנסיים קצרים ירוקים פוסע בעקבות עדר פרות. הוא מניף על גבן מקל ארוך ומכוון אותן אל מסדרון צר, אחד מיני רבים, הדחוסים בין בתי הבוץ היבש.
    ״זה המקום?״ שואל הנהג.
    ״כן,״ אומר אורהאן. ״פשוט סע ישר בכביש הזה עד שתראה את הבית עם העמודים הגדולים.״
    צליל חלוקי האבן הנרמסים פוסק כשהמכונית עוצרת. אורהאן מכבה את הסיגריה ויוצא. הוא שומע את הצליל הייחודי של המקוננות המקצועיות, ורטט קינתן המיומנת מושך אותו כמו בחבלי קסם: שניים, אולי שלושה קולות נשיים, רוויים במעין יגון ופגיעוּת שמסגלים אך ורק עם הניסיון. בית המשפחה בן שתי הקומות הוא חורבה עתיקה ורעועה לפי כל קנה מידה, אבל כאן, בחצר האחורית הנידחת של מרכז אנטוליה, הוא נחשב מבנה חסון ומפואר. שכבה דקה של טיח בצבע חרדל מכסה פה ושם אבנים שסותתו ביד, חלקן אפורות וחלקן בגון הַמֶרֶק, שמזכירות לאורהאן פרי מיובש מקולף למחצה. הבית בסגנון הוויקטוריאני, המכיל סלון ומרתף, הוא ערש הולדתה של חברת טָארִיק בע״מ שהתחילה כאוסף קטן של בתי מלאכה, ובששת העשורים האחרונים צמחה לכדי מפעל ממוכן המייצא טקסטיל אפילו לאיטליה ולגרמניה. האגדה המשפחתית מספרת שכאן, בין הקירות ההרוסים האלה, ארג אבי־סבו של אורהאן שטיח קִילִים למען הסולטאן עצמו. זה היה לפני שהאימפריה נהפכה לרפובליקה, לפני שהדמוקרטיה וההִתְמַעַרְבוּת חוללו מהפכה בהוויה הטורקית. בחצר משמאל לבית ניצבים דודי הנחושת הכבדים ושומרים על המבנה המתפורר. בעשרות השנים שחלפו השתנה ייעודם ממכלים לצבעי בדים למקום מחסה לילדים המשחקים מחבואים, ואחר כך לאחסון שאריות אפר של נרגילות וסיגריות. כלי הקיבול האלה הכילו הרבה שברי שברים מחייו של דֵדֶה. אולי זה אך הולם שבתוכם נשם גם את נשימתו האחרונה.
    אורהאן עושה את דרכו בנתיב מפותל ומוכר סביב הדוודים. כולם ריקים, מלבד אחד שמכיל תמיסת צבע עכורה, דומה לרפש, שנראית שחורה יותר מאשר כחולה, צבע של פרידה.
    קמרון אבן מעל משקוף העץ של דלת הכניסה מקדם את פני האורחים הנכנסים למנהרת הזמן שבפנים. על הקמרון חקוקים כתובת בלתי־מובנת ותאריך, 1905. איש אינו יודע באמת מהן האותיות שמעל לדלת ובאיזו שפה הן כתובות. אורהאן מקמר את גופו המיתמר לגובה מטר שמונים כדי להיכנס לבית ולתוך ים הסקרנים, אנשי העיירה והכפר, שבאו לחלוק כבוד אחרון למת ולטחון מזון ורכילות. המקוננת הראשית, אישה עשירה כפי שמעידות שיני הזהב שלה, משרה אווירת נהי רבת־עוצמה במזמור מהקוראן.
    ״הוא הטביע את עצמו,״ לוחש מישהו.
    ״אם הוא הטביע את עצמו, למה הראש שלו לא כחול?״ שואל אחר.
    ״תחשבו איך הוא קיפל יפה את הבגדים שלו,״ אומר מישהו אחר, כאילו עובדה זו לבדה יכולה להוכיח משהו.
    ״כנראה צבע רפואי הוא האופנה האחרונה באיסטנבול.״
    ״הוא תמיד היה בן־אדם שחשב קדימה.״
    אורהאן מזהה רק קומץ של אנשים בחדר. כל מי שהיו לו שכל או שאיפות להצליח עזב את קארוד זה מכבר, השיל מעליו את הכפר כמו מעיל לא הולם. כמה זקנים וזקנות, הוריהם המזדקנים של חברי ילדוּת, אנשים שהוא מכנה בנימוס דודה ודוד, מלטפים את פניו ולוחצים את ידו. בנות מהכפר, אף לא אחת מהן מבוגרת מעשרים, מסתובבות בחדר ומציעות תה ועוגיות על מגשי פלסטיק. מטפחות הראש השחורות שלהן ממסגרות עפעפיים מושפלים בצניעות, והן לבושות במכנסי שרוואל מסורתיים רפויים מתחת לשמלות הכותנה הססגוניות. לאורהאן נדמה שהוא מזהה אחת או שתיים. מודע פתאום לחליפה האיטלקית שלו ולנעלי העור, הוא לוקח לעצמו כוס תה ועושה את דרכו לסלון, שבו כל המשטחים - שולחנות, מדפי ספרים, אדן האח, אפילו הטלוויזיה - מכוסים במפיות תחרה עבודת יד. הדוגמאות הגיאומטריות והפרחוניות המורכבות של המפיות, בגוונים שונים של בז', מאצילות על כל משטח חשוף מידה של צניעות.
    נערה צעירה שמשני צדיה נשים מבוגרות יותר, שאחת מהן זכורה לו כשדכנית הכפר, מושיטה לאורהאן בשתיקה מגש של בקלאווה.
    ״מָשׁאללה,״ אומרת השדכנית וסורקת בעיניה את גופו לכל אורכו. ״שמענו שבאת במונית פרטית.״ היא מהנהנת בשביעות רצון בארשת חמורת סבר. הנערה העומדת משמאלה לא מסיטה את עיניה ממגש הפלסטיק של המאפים המתוקים, והשדכנית משגרת אליו חיוך חתרני. אורהאן מרים את ידו במחאה, משוכנע כי המחווה אוניברסלית דיה לסרב הן לבקלאווה והן לנערה.
    שש שנים קודם לכן, כשאורהאן חזר לראשונה מגרמניה, בדיוק אותן ״דודות״ הפנו לו עורף כאילו היה מצורע. המילה קומוניסט הוטחה בגבו, ולפעמים בפניו. עכשיו הן מצעידות מולו בסך את בנותיהן הרווקות, וכל אחת מהן חולמת להיהפך לחותנתו של הנכד שחזר מנדודיו כאיש עסקים מצליח. בגלל הבוז שהן הפגינו כלפיו, נוסף על הבוז שרחש לו אביו, הוא השתקע באיסטנבול, היכן שאיש לא ידע דבר על עברו. בעיני חבריו בעיר, פרק הזמן שהתגורר אורהאן בגרמניה לא היה גלות כפויה ומבישה אלא שלב מקובל בהשכלתו של אדם עשיר.
    הנערה עדיין עומדת מולו, אוחזת בגמלוניות את מגש הבקלאווה בידיה המחוספסות. ידיה נראות כל כך הרבה יותר מבוגרות משאר גופה. הנערות האלה הן זן שונה לחלוטין מיעלות החן של האליטה החברתית של איסטנבול, קהל מודרני שהוּלְיָה, חברתו לשעבר של אורהאן, משתייכת אליו. אולי עכשיו, כשהירושה כה קרובה ליפול לידיו, יוכל אורהאן לחזֵר אחרי הוּליה, בעלת שושלת היוחסין המעולה והשיזוף המושלם, בסגנון שהיתה מורגלת בו ולזכות בה שוב. וגם אם על פי המקובל בחוקי הירושה של טורקיה עתיד אביו חסר התועלת לרשת את רוב הונו של דֵדֶה, אין ספק שאורהאן יקבל גם הוא משהו. הוּליה תוכל לעבור לגור בדירה שלו, שקירותיה העתיקים מכוסים ביצירות אשר חבריה האופנתיים תופסים כאמנות גבוהה. הוא ייאלץ לקנות ארון תצוגה גדול לכל המזכרות המערביות החביבות עליה, צלחת אספנות שפרצופה של ליידי דיאנה תקוע במרכזה ואוסף התקליטים שלה של להקת ״דוראן דוראן״ שיוצג על המדף באופן בולט. כל תסמיני הקפיטליזם המערבי בלי סגולותיו המעיקות, כגון חופש דיבור וזכויות מיעוטים.
    אורהאן גומע בבת אחת את שאריות התה, מניח את הספל הזעיר על מגש הבקלאווה של הנערה ועובר לחדר האורחים, שם צפוף פחות. רק שלושה אנשים נמצאים בחדר, דודתו, אביו וגבר בחליפה מודרנית שהוא מזהה כעורך הדין של דֵדֶה. הם יושבים בשתיקה מתוחה שאינה מופרת כשהוא מופיע בפתח הדלת. דודה פאטמה יושבת סמוך לקיר האחורי בתלבושתה הרגילה - שמלה כפרית ארוכת שרוולים ממשי מלאכותי מודפס, כהה ורך, מעל מכנסי שרוואל רפויים - ומשתדלת ככל יכולתה להישאר בלתי־נראית. אורהאן מופתע למראה מטפחת הכותנה השחורה המכסה את ראשה וממסגרת את פניה הצמוקות. אף על פי שנשים כפריות בגיל מסוים נוהגות לכסות את ראשן, דודתו מעולם לא נהגה על פי המוסכמות.
    היא מאזנת על ברכיה מגש אלומיניום גדול ומרוקנת את קרביהם של תריסר קישואים קטנטנים. ידיה מתנועעות בקצב תזזיתי, אבל אורהאן מניח שהיא תקשיב בקפידה לכל מילה שתיאמר. הוא מתכופף ונותן לה נשיקה מהירה על הלחי. כשהיא רואה אותו עולה על פניה חיוך שחושף מלוא הפה שיני זהב. אורהאן מתיישב בשתיקה במקום הקרוב אליה ביותר. אור ניתז מהמגש של דודה פאטמה אל פיה המוזהב ובחזרה. ריח של שום ושל ממרח פלפלים אדומים מרחף באוויר. היא תוחבת חופנים של בשר בקר טחון ואורז אל חללו של כל קישוא, רגליה מפושקות לרווחה כדי לייצב את המגש. הקישואים הירוקים והצהובים בוהקים כמו אבני חן זעירות בקופסת תכשיטים. ידו של אורהאן נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל מרכז חזהו, שם היתה תלויה פעם המצלמה, ואז הוא נזכר שאין לו מצלמה. זוהי תגובה אוטומטית שכמעט אף פעם לא מתרחשת באיסטנבול, שם הוא מתגורר עכשיו. גופו עדיין זוכר את החפץ שאבד זה מכבר כמו רגל כרותה של קיטע.
    קרוב לוודאי שהלייקה שלו עדיין נמצאת אי־שם בבית. אורהאן לא ראה אותה מאז מעצרו, לפני חצי־תריסר שנים. הוא גם אינו רוצה לראותה. היא מאהבת מיומנת. אם יתקרב אליה שוב וילחץ באצבע תקיפה על כפתור המַחְשֵׂף, היא תפתח את הצמצם שלה רק די הצורך להניח לאור לחדור פנימה, ואחר כך תשוב ותסגור אותו. היא תשמיע את אותו הצליל המוכר והמשכר, משהו שבין מחיאת כף לגניחה, ותמתין שישוב וימתח אותה. אין ספק שהפעולה תהיה מענגת, אבל היא תיגמר רע. כך היא נגמרה תמיד. בפעם האחרונה שצילם משהו בקארוד, המדינה התמודדה עם ההפיכה הצבאית של שנת 1980. אורהאן היה רק בן תשע־עשרה כשצילם את התצלום האחרון ההוא. הניגוד החד בין הצבעים והמרקמים עניין אותו. הוא היה ממוקד כל כך במופשט, עד שלא הבחין בעולם שמסביבם. הלייקה עשתה זאת. היא גזלה ממנו את כל הפרספקטיבה.
    כן, בהחלט עדיף להתרחק ממנה.
    אורהאן משתדל לא להביט באביו שיושב בפינה הנגדית, בכורסה האהובה על דֵדֶה. הוא מאזן על ברכיו מקל הליכה וממולל מחרוזת תפילה שמשתלשלת מידו השמאלית. אמצע אוגוסט עכשיו, ומוסטפה טוּרקוֹלוּ, כמו תמיד, לבוש כמקובל באזורים הכפריים: כיפת ראש גדולה בצבע בז', חולצת כפתורים, וסט וז'קט צמר אפור כהה מעל מכנסי שרוואל רפויים. אורהאן לא זוכר אפילו פעם אחת שאביו לא היה לבוש כך. חומהּ המהביל של שמש אנטוליה מחלחל דרך החלון ומאיים לשאוב את החמצן מריאותיו של אורהאן, אבל אביו לא מתרשם כלל. שום דבר, לא מותו של אביו, קל וחומר מעט חום, לא מסוגל לחולל באיש שינוי, ולוּ קל שבקלים.
    מוסטפה אינו מכיר בנוכחותו של אורהאן. עיניו, גוּלות קטנות וקשוחות של בוז, בוהות היישר קדימה. קרוב לוודאי שזו הארשת שאימץ לעצמו כל היום במהלך טקס ההלוויה הארוך, עם זעקותיהן הבלתי־פוסקות של המקוננות המקצועיות ותהלוכת לחיצות הידיים והפנים האפופות צער. כשאורחי ההלוויה עוזבים הוא נסוג בחזרה אל טבעו התוקפני הרגיל. כל שנות הגלות היה זה הדֵדֶה שלו שתמך בו, כתב מכתבים ארוכים והשיב לשיחות הטלפון. כמה אירוני שעכשיו הוא נותר עם האיש הזה, האדם הקטן והכעוס שעורו צרוב השמש תמיד התקשה כמו לבו.
    עורך הדין של דֵדֶה מכחכח. בוודאי יש לו שולחן מהגוני משובח באיסטנבול, אבל היום הודח מר יִילְמָאז לכיסא עץ זקוף־מסעד, קטן כל כך עד שברכיו של האיש כמעט נוגעות בחזהו. זוהי עדות לכוחות ההכנעה הבלתי־רגילים של אביו.
    ״להתחיל?״ שואל עורך הדין.
    אביו של אורהאן מהנהן אל האיש.
    ״לאחר מותי,״ קורא עורך הדין, ״הנני מצווה ומוריש את בית הדירות ברחוב נִישָׁנְטָאשִׁי לבני מוסטפה, ובתנאי שידאג לפאטמה צִ'ינוֹגְלוּ האהובה שלנו כל ימי חייה.״
    דודה פאטמה לא מגיבה לשמע שמה. בראש מורכן היא ממשיכה לשפד קישואים ללא רַחֵם.
    ״כלל רכושי, לרבות מפעלי הטקסטיל באנקרה ובאיזמיר, נוסף על כל רכוש וכל נכס שבבעלות חברת טאריק בע״מ, יופקד בידי נכדי, אורהאן טוּרקוֹלוּ.״
    המילים שוטפות את אורהאן כמו דלי של מים חמימים. אורהאן חש שהוא מרחף בחמימותן, והמתח בשריריו מתרפה. מלבד קול הגירוד שמשמיעה דודה פאטמה, העולם וכל צליליו טובעים בהברות הניגרות מבין שפתיו של עורך הדין. אם כן, כך מרגישים כשזוכים בהכרה. החברה כולה שייכת לו עכשיו. הוא לא ציפה לזה. מאחר שחוקי הירושה בטורקיה עדיין מושפעים מאוד מחוקי השַריעה האסלאמית, ייתכן שהצוואה אפילו לא תאושר בבית המשפט, אבל זה מה שסבו רצה.
    מוסטפה רוכן קדימה בכורסתו של דֵדֶה. הוא מחבק את מקל ההליכה בשתי זרועותיו ונראה כמו אדם טובע. שפתיו חשוקות, כאילו הוא עוצר את נשימתו. מילותיו של דֵדֶה מבטאות את האכזבה שחש כלפי בנו כל חייו, ולשבריר שנייה אורהאן מרחם על אביו.
    ״לבסוף, את בית המשפחה הנמצא בכפר קארוד אני מוריש ל...״ עורך הדין משתתק, מעביר את מבטו סביב החדר ומביט בכל אחד מהנוכחים לפני שהוא ממשיך. ״לגברת סֵדָה מֶלְקוֹנִיאָן.״
    למי?
    ״בן־כלבה,״ אומר אביו של אורהאן. ״בן־זונה!״
    אורהאן אינו יודע לאמו של מי מכוונת הקללה - לאמו שלו, לאמו של עורך הדין, או לאמו של דֵדֶה. אולי לכל האמהות באשר הן.
    ״למי?״ אורהאן שומע את עצמו שואל.
    ״אתה תקשיב לי, חתיכת חרא שכמוך.״ מוסטפה מסתובב לעבר עורך הדין ורסיסי רוק ניתזים מתוך שפמו. ״אני הולך לתקוע לך את הצוואה הזאת כל כך עמוק בתחת עד שתוכל לגרגר איתה!״
    אורהאן מרגיש שהוא עומד להקיא. הוא מוכרח להשתלט על המצב, להתעשת ולהתרכז. איך ייתכן שדֵדֶה נישל את דודתו ואת אביו מהבית היחיד שהכירו מעודם? אורהאן קם ומעביר מבט נדהם בחדר.
    ״אין בזה שום היגיון,״ הוא אומר.
    ״מי זאת הסֵדָה מֶלְקוֹמָאם הזאת?״ שואל מוסטפה.
    ״סֵדָה מֶלקוניאן,״ מתקן עורך הדין.
    ״אתה מכיר אותה, אדוני העורך־דין־מהעיר־הגדולה? הא? איזו בת־שטן פיתתה את האידיוט הזה כשהוא הזדקן, רימתה אותו ושכנעה אותו לתת לה את הבית שלי?״ צועק אביו.
    ״לא, מר טוּרקוֹלוּ,״ אומר עורך הדין. ״אני לא מכיר אותה, אבל יש לי כתובת. הצוואה של אבא שלך מצהירה בבירור שהבית הזה שייך עכשיו לגברת מֶלקוניאן.״
    ״אף אחד לא יזרוק אותי מהבית שלי,״ אומר מוסטפה.
    ״זה לא יכול להיות,״ אומר אורהאן ומנסה לדחוק ממוחו את התמונה המבהילה של אביו ודודתו העוברים לגור בדירתו באיסטנבול. ״הבית הזה שייך למשפחה שלי כבר מאה שנים. אבא שלי נולד בבית הזה,״ הוא אומר. ״דודה שלי גרה פה יותר משבעים שנה. לאן הם אמורים ללכת?״
    ״זה אמור לעזור לך לאתר את גברת מֶלקוניאן,״ אומר עורך הדין. הוא שולף מעטפה חומה גדולה מתיק המסמכים שלו ומוסר אותה לאורהאן.
    ״אף אחד לא הולך לאתר אף אחד,״ אומר מוסטפה ומדליק עוד סיגריה. ״כל עורך דין בטורקיה יגיד לך שהצוואה הזאת היא זבל.״
    אורהאן קורע את המעטפה ומוציא מתוכה אחת ממחברות הרישומים השחורות הקטנטנות של דֵדֶה.
    ״זה כלול בצוואה. עכשיו זה שלך,״ אומר עורך הדין. ״בעמוד האחרון רשומה הכתובת שבה אתה יכול למצוא אותה.״
    אורהאן בוהה במחברת המרופטת. מעטפת הבד השחורה והשרוך הלבן שמחזיקים יחד את הדפים מוּכרים לכל בני המשפחה. אף על פי שדֵדֶה מעולם לא כינה את עצמו אמן, הוא צייר תמיד. הוא נשא איתו מחברת רישומים כפי שרוב הגברים נושאים את מחרוזות התפילה שלהם. כשאורהאן היה קטן הוא מצא את המחברות האלה בכל פינה בבית, בארגז הצעצועים שלו, בארון המטבח ומאחורי לול התרנגולות. כרכים שלמים היו מוקדשים לחפצים יומיומיים, כמו הכלים של דודה פאטמה. אבל היו גם מחברות מלאות בחיות מופלאות, אמיתיות ודמיוניות. פעם, כשהיה בן ארבע־עשרה, זכה אורהאן להתענג על מראה גופה של אישה ששדיה ורגליה ואחוריה צוירו בפרטי פרטים. הוא בילה שעות ארוכות עם האוסף המיוחד הזה, עד שדודה פאטמה גילתה אותו מתחת למזרן שלו וחבטה בו כהוגן. אף פעם לא היה אפשר לנחש מה טמון בין שתי הכריכות השחורות והרכות של המחברות האלה. הריגוש הטמון בפתיחת אחת ממחברות הרישומים של דֵדֶה נבע מאי־הידיעה.
    ״מתאים לו,״ נובח אביו. ״הוא הורס לנו את החיים ומשאיר כמה ציורים בתור פיצוי.״
    ״יש גם מכתב שמיועד לך,״ אומר עורך הדין. הוא פונה לעבר מוסטפה ומושיט לו מעטפה קטנה וסגורה. המכתב נותר תלוי באוויר במשך פרק זמן שנראה ארוך מאוד, עד שבסופו של דבר מוסטפה חוטף אותו מידו של עורך הדין, בלי להסיט את עיניו לרגע מפניו.
    אורהאן הופך בידיו את מחברת הרישומים שוב ושוב. משקלה ומגעה מעוררים בו את מה שהמקוננות והמנחמים לא הצליחו לעורר. הוא נושך את שפתו התחתונה עד שהכאב גובר על היגון.
    ״אני מתנצל אם זה מבלבל אתכם,״ אומר עורך הדין וקם ללכת.
    ״אף אחד לא מבולבל,״ מוסטפה מבטא את המילה האחרונה כאילו היתה קללה.
    עורך הדין פונה אל אורהאן ואומר, ״אולי תוכל ללוות אותי למכונית שלי.״
    אורהאן קופץ על ההזדמנות לעזוב את החדר החשוך ואת נוכחותו של אביו. בחוץ עצי הרימון גוברים על הרוח היבֵשה, אבל עליהם אינם עמידים כמותם. הם מרקדים ומתנדנדים, משקפים את האור ויוצרים מין חללי תשליל חמקמקים שאורהאן חולם עליהם לעתים קרובות. שובבותם הקיומית עומדת בניגוד מוחלט לבתים הרעועים הניצבים לאורך רחובות קארוד.
    אורהאן הולך לצדו של עורך הדין, שצעדיו מהירים למרות גילו המופלג.
    ״אני מצטער על מה שקרה שם בפנים. אבא שלי איבד את העשתונות,״ אומר אורהאן.
    ״הוא בכלל לא דומה לסבא שלך,״ אומר עורך הדין.
    אורהאן קולט לראשונה שהאיש הזה בערך בגיל של סבו המנוח.
    ״אתה ודֵדֶה הייתם חברים, מר יילמאז?״
    ״אפשר לומר, כן,״ אומר יילמאז. ״הוא היה מאוד גאה בך. אתה יודע?״
    ״אלוהים יודע שניסיתי להשׂביע את רצונו,״ אומר אורהאן. ״נראה לך שהוא היה שפוי לקראת הסוף?״
    ״אתה שואל אותי אם הוא ידע מה הוא עושה? כן, התשובה היא כן. הוא רצה להעביר אליך את השליטה בחברת טאריק. אבל זה לא אומר שזה חוקי, לא כשאביך עדיין בחיים. ניסיתי להניא אותו מהעניין הזה של הבית. ידעתי שזה רק יחמיר את המצב, אבל הוא התעקש.״
    אורהאן מהנהן.
    ״סבא שלך היה אדם טוב,״ אומר עורך הדין ומניח יד על כתפו של אורהאן. ״הוא לא היה עושה את זה אילולא היתה לו סיבה טובה. אתה מבין?״
    ״כן,״ הוא שומע את עצמו אומר, אף על פי שהוא לא מבין דבר.
    ״תשמע, הצוואה מאוד־מאוד לא שגרתית. על החלק שנוגע לבית קל מאוד לערער, כי חוקי הירושה שלנו לא מאפשרים לפסוח על בני המשפחה הקרובה ולהעדיף אדם זר. אבל אם מערערים על חלק אחד של הצוואה, פתאום גם כל השאר פתוח לשאלות. אנחנו לא רוצים שזה יקרה.״
    ״לא,״ מסכים אורהאן.
    ״לך אליה. תברר מה העניין הזה. זה מה שהוא רצה. אבל קח איתך את המסמכים האלה,״ הוא אומר ומוציא מעטפה חדשה מהתיק. ״זו הצעה לפיצוי במקום הבית. תנסה לשכנע אותה לחתום על המסמך שיחזיר לך את הבעלות על הבית. זה ירגיע את אבא שלך. אני לא יודע מי היא, אבל לא סביר שהיא תתעניין במיוחד באיזה בית רעוע באמצע שום מקום.״
    ״אני מקווה שאתה צודק,״ אומר אורהאן.
    כשהמכונית של עורך הדין נעלמת מן העין, אורהאן נכנס בחזרה לבית. אביו, שעדיין יושב בכורסה הירוקה של דֵדֶה, נועץ בו מבט זועם מבעד לענן של עשן סיגריות.
    ״הוא אף פעם לא אהב אותי, אתה יודע.״ אלה המילים הראשונות שאמר לו אביו ביום האבל הזה, והן בוקעות מפיו בלחש חרישי, מבשר רעות.
    ״הוא היה מוכן לנקר לעצמו את העיניים רק כדי שלא יצטרך להסתכל עלי כשהייתי ילד. הוא התרחק ממני כמו ממגיפה עד שנולדת. ועכשיו הוא העלה את זה על הכתב. דילג עלי כאילו אף פעם לא הייתי קיים. הפך את זה לרשמי.״
    ״כל אבא אוהב את הבן שלו,״ אומר אורהאן, ״גם אם הוא לא יודע מה הדרך הכי טובה להראות את זה.״ מי כמוהו יודע.
    ״זרה מוחלטת,״ אומר אביו בפליאה.
    אורהאן מזכיר לעצמו שזו לא אשמתו. ואף על פי כן הוא מרגיש אשם.
    ״אתה יודע שהעורך דין הזה הוא לא חבר שלנו. מה עוד אתה רוצה לעשות, לצחצח לו את הנעליים?״
    ״דֵדֶה סמך עליו.״
    ״הדֵדֶה שלך היה זקן טיפש.״ קולו של אביו מתרומם, ואורהאן תוהה בתוך כמה זמן תתפשט השמועה על הצרה המשפחתית מהמרפסות ומדוכני הרוכלים של קארוד לרחובות איסטנבול, מקום מושבה של חברת טאריק. ״כל מה שיש לנו נשמט לנו עכשיו מבין האצבעות. ומה אתה עושה?״
    ״לא הכול,״ אומר אורהאן. ולא האצבעות שלנו, הוא חושב. רק שלך.
    ״הקסימו אותך, אתה יודע. המערב כישף אותך עם המטבעות הנוצצים שלו והנשים הכופרות,״ אומר מוסטפה ומשפשף את אצבעו באגודלו.
    ״אני גר באיסטנבול. איך זה נחשב מערב?״ אומר אורהאן וחושב לעצמו שזמן רב עבר מאז זכה למשהו נוצץ או עירום.
    ״תשתוק!״ אומר מוסטפה ומקים את עצמו בעזרת מקל ההליכה. אורהאן נרתע באופן אינסטינקטיבי, בניגוד לרצונו, מהמוט המאיים.
    ״אני לא מרשה לך ליצור קשר עם האישה הזאת,״ אומר אביו.
    ״אתה לא רוצה לדעת מי היא? למה הוא עשה את זה?״
    ״לא, אני לא רוצה לדעת. ואני אוסר עליך ללכת לבחוש בחרא שלא מעניין אף אחד.״
    ״אני מוכרח ללכת לדבר איתה כדי להשיג בחזרה את הבית,״ אומר אורהאן.
    ״כמו תמיד, אני חי בין עובדי אלילים,״ אומר מוסטפה ושוב מרים את קולו. ״אני לא מבקש ממך שום דבר. רק שתהיה טורקי טוב, מוסלמי טוב. ומה אתה עושה? מבייש אותי. אתה נהפך לקומוניסט. אתה מפיץ תעמולה שמאלנית וזורקים אותך מהמדינה.״
    ״הייתי צלם, לא קומוניסט.״ אורהאן צועק עכשיו. מתי אבא שלו יבין את זה? כל שיחה מגיעה בסופו של דבר לאירוע הבגידה, כביכול.
    ״לא נתת לי שום סיבה להתגאות בך,״ אומר מוסטפה. ״אני משפיל את הראש בבושה, ואתה מתרוצץ לך בלי שום חרטה.״
    ״אין לי על מה להתחרט. קיבלתי חנינה, אתה זוכר?״ הוא אומר וחושב לעצמו שכנראה קל יותר לדוש במה שנתפס כבגידה של בן מאשר במורת רוח של אב. אורהאן מזדקף מלוא קומתו המיתמרת חצי מטר מעל אביו, ומתחיל לפסוע הלוך ושוב. מורת רוח של אב, את זה הוא מכיר היטב. אילו ניתנה הבחירה בידיו של מוסטפה, מוּלוֹת היו מנהלים את המדינה, כל אישה היתה מכסה את ראשה, וחמש התפילות היומיות היו מעסיקות את הפקידים עד כדי כך שהם לא היו מסוגלים לתפקד.
    ״נבל כופר שכמוך,״ אומר מוסטפה. ״אתה חושב שאתה כל כך הרבה יותר טוב עם האמנות שלך והצילומים שלך.״
    ״כבר שנים לא צילמתי,״ אומר אורהאן.
    ״בטח, בטח, אדוני איש־העסקים־החשוב,״ אומר מוסטפה ומניף את זרועותיו במעגלים גדולים. ״נראה לך שהיית מקבל את העבודה הזאת אם לא הדֵדֶה שלך? המממ, אדוני הגולֶה?״
    ״טוב, הוא לא נתן את החברה לך, נכון?״ אומר אורהאן. ״הוא נתן אותה לי.״ אורהאן מתחרט על המילים האלה ברגע שהן בוקעות מפיו.
    פניו של מוסטפה מאפירות כמו שפמו. ״אתה פשוט בוגד,״ הוא אומר לבסוף. ״בדת שלך, במדינה שלך, ויותר מכול, במשפחה הזאת. אני רוצה שתסתלק מהבית הזה עד הבוקר. וקח איתך את המכתב המזוין הזה,״ הוא אומר, זורק את מכתבו של דֵדֶה על אורהאן ויוצא בצליעה לעבר חדרו.
    אורהאן מתבונן באביו היוצא מהחדר בעזרת מקל ההליכה. הוא אינו מסוגל להתמודד עם אורחי ההלוויה הפזורים בכל רחבי הבית, ולכן הוא יוצא לחצר המשפחה, שם ממתינה לו דודה פאטמה על אחד משני כיסאות פלסטיק. בלי מטפחת הראש הכהה היא נושאת את צערה בקמטי פניה, מעורטל וחשוף לרוח היבֵשה.
    ״הבאתי תה,״ היא אומרת. ״שב. תן לו להתבשל במיץ של עצמו.״
    אורהאן לוקח את התה, אף על פי שאינו צמא, ומתיישב בכיסא האחר.
    ״אני רואה שמצאת את אלוהים,״ הוא אומר, מדליק סיגריה ומצביע על מטפחת הראש הזנוחה התלויה ברפיון על השולחן הנמוך שביניהם.
    ״שטויות,״ היא משיבה. ״האידיוטים האלה באנקרה הוציאו אותה מחוץ לחוק, אז ברור שהחלטתי פתאום שהיא מוצאת חן בעיני.״ זה עתה נחקק חוק חדש שאסר על כיסוי ראש באוניברסיטאות. זו היתה דרכה של המדינה הכמאליסטית לרסן את האסלאם הקנאי ולאמץ מודרניות. אבל החוק נועד לסטודנטיות צעירות, לא לנשים כפריות בשנות התשעים לחייהן.
    ״תמיד מרדנית,״ אמר אורהאן.
    היא שולחת יד ולוקחת את המכתב מידו של אורהאן. היא קורעת את המעטפה. ״בוא, תקרא לי אותו,״ היא אומרת.
    אורהאן מהסס רק רגע קל, אבל אז גוברים עליו הסקרנות והצורך לשמוע את דֵדֶה עוד פעם אחת ואחרונה.
    כתב ידו הצר והנטוי של דֵדֶה ממלא את הדף. כאן אין ציורים, רק מילים.
    מוסטפה היקר לי (ואתה אכן יקר לי, אם כי אף פעם לא נתתי לך להרגיש את זה),
    אני מאמין שהספקת כבר לצאת לבקש נחמה בדת בעזרתו של האימאם הטוב שלנו. ואני שמח על כך, אף על פי שאני לא יכול להאמין כמוך. איבדתי את היכולת הזאת לפני זמן רב. למען האמת, אני לא בטוח שהיתה לי יכולת כזאת אי־פעם. המילים שאני כותב כאן נועדו להביא מזור בצורה אחרת, לך וגם לאורהאן ולפאטמה.
    בשנה האחרונה רדפתי אחרי העבר שלי. או למעשה, הוא רדף אחרי. בהתחלה התחבאתי מפניו, הסבתי את מבטי, העסקתי את עצמי, אבל אז התעייפתי והתייצבתי מולו. פגשתי אותו במקומות סודיים. על הענפים הכי גבוהים של עץ התות שלנו, שכבר אינו נותן פרי, על גדת הנהר האדום, במקום שבו ליטפתי לראשונה את אמא שלך. אפילו טיפסתי לתוך הדוודים. העבר לא אכזב אותי במפגשים הללו. הוא הגיע, הסביר הכול ולא הסביר דבר. בין שתמצא אותי במיטה, למרגלות העץ או בנהר, אתה יכול להיות סמוך ובטוח: לא קפצתי, לא טבעתי ולא פגעתי בעצמי בשום צורה. פשוט יצאתי לחפש את עברי, וברוב חמלתו הוא שחרר אותי ממשאו המעיק.
    אני מצטער שלא אהבתי אותך יותר כילד. אתה הזכרת לי אותה בכל יום ויום. אני מקווה שאהבתי לאורהאן פיצתה, באופן חלקי, על כישלונותי כאב. אני מבקש את סליחתך ומקווה שתמחל לי עוד פעם אחת ואחרונה בניסיוני לשלב את עברי בהווה שלך. סלח לי. למענך, וגם למען אורהאן.
    אביך האוהב,
    כּמאל
    ״טוב, זה מסביר את הטיפוס על העצים,״ אומרת דודה פאטמה.
    אורהאן נותר בלי מילים. במידה מסוימת קיווה שיהיה במכתב הסבר לצוואה. לבו כואב על אביו, ושאלות מתרוצצות מוחו.
    ״תן לי אותו. אני אדאג שאבא שלך יקרא אותו.״
    אורהאן נותן לה את המכתב ופותח את מחברת הרישומים של דֵדֶה, בתקווה שימצא בה רמז לסיבות שהניעו אותו. כמעט בכל עמוד מופיע ציור של עץ התות העתיק שעדיין ניצב במרכז החצר שלהם. שורת הדוודים מופיעה לפעמים ברקע ולפעמים בחזית. כמה פעמים צייר דֵדֶה את הדוודים האלה לפני שפשט את בגדיו ושיקע בהם את גופו עד נשימתו האחרונה?
    ״תגידי לי, מי זאת הסֵדָה הזאת?״ שואל אורהאן.
    ״בלי 'מה שלומך, דודה? איך את מסתדרת, דודה?' גם עם החברה שלך אתה מתנהג ככה? איך קראו לה?״
    ״הוּליה,״ משיב אורהאן. דודה פאטמה והוּליה היו כמו שני חלקיה של טורקיה עצמה, האחת שואפת למודרניות, האחרת נטועה בשתי רגליה באדמה הפורייה של כפר חקלאי. בפעם האחרונה שדודה פאטמה ביקרה בדירתו שבאיסטנבול היא חיברה צינור השקיה לברז האמבטיה והתחילה ״לשטוף כמו שצריך״. כשהוּליה ואורהאן הגיעו הביתה הם מצאו מחצית מהרהיטים בערימה גבוהה במרפסת וכל השאר נוטפים מי סבון. זה היה סיפור משעשע שהוא נהג לספר לחברים בארוחות משותפות.
    ״מה שלום הוּליה?״ שואלת דודה פאטמה.
    ״לא יודע. נפרדנו,״ הוא אומר וחושב על קללת הגברים לבית טוּרקוֹלוּ, שנשותיהם תמיד נוטשות אותם. סבתו מתה כשאביו היה עוד פעוט, ואמו של אורהאן מתה בלידה. דודה פאטמה, שמעולם לא היתה אשת איש וגם לא אֵם במשפחה טוּרקוֹלוּ, היא האישה היחידה במשפחה שנוכחותה קבועה.
    ״ההפסד כולו שלה,״ אומרת פאטמה. ״אתה חתיך, כמו סבא שלך, ברכת אללה עליו. אני אמורה להגיד את זה עכשיו בכל פעם שאני מדברת על הדֵדֶה שלך.״היא אומרת וצוחקת, ״כאילו אללה מקבל ממני פקודות.״
    ״את מתכוונת לספר לי מה כל העניין הזה, דודה?״
    ״למה שאני אספר לך? וחוץ מזה, למה אתה מניח שאני יודעת?״
    ״כי את הכרת את דֵדֶה הכי טוב. ובגלל שאת זקנה,״ הוא מוסיף וקורץ לה. ״זקנה כמו הבית הזה, אולי אפילו יותר.״
    ״מה אתה אומר, בן־תיש שכמוך. לידיעתך, הבית הזה זקן ממני לפחות בעשר, עשרים שנה. אל תיתן לתאריך הזה על קמרון האבן לבלבל אותך. ואני חזקה כמו שור,״ היא אומרת ומשלבת את זרועותיה. ״חוץ מזה, גם אתה בעצמך לא ילד. בן כמה אתה עכשיו, שלושים וחמש?״
    ״אני רק בן עשרים ותשע, ואת יודעת את זה,״ הוא אומר.
    ״יש לךָ תמונות להראות לי?״
    ״לא. אין לי אפילו מצלמה. ובכלל, ממתי את רוצה לראות את התצלומים שלי? את סתם מנסה לשנות נושא,״ הוא אומר.
    ״ילדון חכם.״
    ״גבר,״ מתקן אותה אורהאן.
    ״ילד, גבר - מה זה משנה? ותמיד אהבתי את התמונות שלך. תראה, אפילו שמרתי את זה כאן בשבילך.״ דודה פאטמה מרימה את מטפחת הראש שלה, התלויה על השולחן, וחושפת את הלייקה, מוּכּרת ועם זאת מרגשת, שגופה הכסוף־שחור מרמז על מגוון אפשרויות. מתחתיה נמצא תיק התצלומים שלו.
    אורהאן לא ראה את שני החפצים האלה כבר שנים. כמו קמרון האבן מעל דלת הכניסה של הבית, המצלמה ותיק התצלומים הם שרידים מחיים נשכחים.
    ״קח אותם,״ היא אומרת. ״זה לא טוב לנטור טינה, בייחוד לא למשהו שיקר לך כל כך.״
    אורהאן מרים את המצלמה ומעביר יד על הכפתורים הכסופים ועל קמטי העור. נשימתו מאטה ומשככת את חרדתו. לא מסוכן לגעת בה. זו רק מצלמה, חפץ דומם.
    ״מה אני אמור לעשות בקשר לכל העניין הזה?״ הוא שואל, בניסיון להתמקד בבעיה העומדת על הפרק.
    ״אתה תעשה את מה שעשית תמיד,״ היא אומרת. ״תמלא את רצון הדֵדֶה שלך. רק תבטיח לי שתשיג בחזרה את הבית.״
    ״סתם ככה. כאילו אני קונה איזה סִימִיט בדרך הביתה מהעבודה.״
    ״כן, סתם ככה,״ אומרה דודה פאטמה. היא נאנחת ומניחה לכתפיה להישמט. לדודתו, שמעולם לא אהבה לנהל שיחות רציניות, היה כישרון מיוחד להמעיט בחשיבותן של מצוקות החיים הקטנות. אבל הפעם, לשם שינוי, היא נראית מודאגת.
    ״אין לך מה לדאוג,״ אומר אורהאן. ״אני לא אתן לאיזו אישה זרה לזרוק אותך מהבית,״ אומר אורהאן.
    ״בֵּנִים פָּאשָׁאם. נסיך שלי,״ היא אומרת ומלטפת את ברכו. ״יש לך את כל הפרטים עליה. לך ותמצא אותה. רק תיזהר.״
    ״להיזהר?״
    ״כן, להיזהר,״ היא אומרת. ״אתה יודע מה אמרו העצים כשהגרזן הגיע ליער?״
    ״לא, מה?״ אומר אורהאן.
    ״הידית היא אחת משלנו,״ היא אומרת ומחייכת את חיוכה הערמומי.
    אורהאן מכווץ את מצחו במבוכה.
    ״אני לא מבין. אני העץ או הגרזן?״ הוא שואל.
    ״מי יודע?״ היא אומרת.
    • אלין אוהנסיאן
    • אלין אוהנסיאן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות