הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הירושה
  • הירושה
    סינתיה ד'אפרי סוויני | תרגום: אסנת הדר
    ידיעות ספרים | אפריל 2018 | פרוזה תרגום | 365 עמ' מודפסים
    בראש רשימת רבי-המכר של "הניו-יורק טיימס".
    ארבעת האחים לבית פְּלָאם מחכים בקוצר רוח ליום הולדתה ה-40 של מלודי, הצעירה שבהם. בתאריך הזה הם עתידים לקבל את חלקם ב"ירושה", קרן ההשקעות שהוריש להם אביהם. כל אחד מהם מסתיר סוד בעייתי וזקוק לכסף נואשות.
    כל הקלפים נטרפים, כל השרוולים מופשלים, עשורים של מתחים סמויים מגיעים לנקודת רתיחה באחר צהריים קר אחד בעיר ניו יורק כאשר מלודי, ביאטריס וג'ק פלאם מתכנסים כדי להתעמת עם ליאו, אחיהם הבכור הכריזמטי וחסר האחריות, שמעמיד את עתידם בסכנה.
    שלושת האחים הצעירים מקווים שליאו יתעשת ולראשונה בחייו ייקח אחריות על מעשיו, אבל בה בעת הם מבינים שייתכן כי ייאלצו לשנות את תוכניותיהם ולהתכונן לעתיד שונה לחלוטין, נוח הרבה פחות ממה שציפו.
    הירושה הוא סיפור על משפחה ועל כסף – שילוב המועד לפורענות גם במשפחות הכי טובות – ועל הדרכים שבהן בני משפחה תלויים זה בזה ומאכזבים זה את זה שוב ושוב. בספר שנון, משעשע ומרתק מפיחה סינתיה ד'אפרי סוויני חיים באוסף נפלא של דמויות כדי להפנות את תשומת הלב להשפעה שיש לכסף על מערכות יחסים, לשינוי שמתחולל בשאיפות שלנו בחלוף השנים ולקשרים הטעונים אך האיתנים להפליא שיש לנו עם היקרים לנו מכול.
     
    הירושה הוא ספר הביכורים של סינתיה ד'אפרי סוויני. היא החלה לכתוב אותו לאחר קריירה מצליחה וארוכת שנים בתחום השיווק ותוך כדי לימודים בקורס לכתיבה יוצרת. הירושה זכה להצלחה מטאורית, תורגם ל-30 שפות, גרף ביקורות מעולות וכיכב ברשימות רבי-המכר בארצות הברית ובעולם, בהן הרשימות של "הניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל" ועוד.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    ערב קודם לכן הסכימו שלושת הפְּלאמים בטלפון שלא ישתו אלכוהול בנוכחות אחיהם ליאו ולכן ישבו כולם - בלי לדעת זה על זה - בברים נפרדים בתחנת גרנד סנטרל ובסביבתה והתענגו על קוקטייל חטוף לפני ארוחת הצהריים.
    זה היה אחר צהריים סתווי מוזר. יומיים קודם לכן השתוללה סופת ציקלון בחוף הרכס המרכז־אטלנטי, התנגשה בגל הקור שהתקדם מזרחה מאוהיו ובסופה ארקטית שהגיעה מקנדה. בסערה שהתחוללה כתוצאה מכך ירד שלג בכמות שוברת שיאים בכמה מקומות, ומפנסילבניה ועד מיין התכסו העיירות בחורף מוקדם להחריד. בעיירת השינה הקטנה שבה גרה מלודי פלאם, כחמישים קילומטרים מצפון למנהטן, עדיין התהדרו רוב העצים בעָלים סתוויים, ורבים נהרסו או ניזוקו מהשלג והקרח. הרחובות היו זרועים בענפים שנפלו, החשמל עדיין לא חזר לחלק מהעיירות וראש העיר דיבר על ביטול החגיגות של הלואין.
    למרות הקור המתמשך והפסקות החשמל לפרקים, עברה נסיעתה של מלודי ברכבת למנהטן ללא אירועים מיוחדים. היא ישבה בבר בלובי של מלון הייאט ברחוב 42, שם ידעה שלא תיתקל באחִיה או באחותה. היא הציעה את מסעדת המלון לארוחת הצהריים במקום ללכת למקום המפגש הרגיל שלהם, האויסטר בר של גרנד סנטרל, וזכתה ללעג מצד ג'ק וביאטריס, מפני שההייאט לא נכלל ברשימת המקומות המקובלים עליהם על פי קריטריונים מסתוריים שלא התחשק לה לפענח. היא סירבה להמשיך להרגיש נחותה בהשוואה לשניהם, סירבה להתגמד מפני שלא חלקה את הערצתם לכל מה שייצג את מנהטן של פעם.
    היא ישבה לשולחן ליד החלונות המתנשאים במפלס העליון של הלובי הגדול (שנאלצה להודות שלא הִסבּיר פנים - גדול ואפור ומודרני מדי, עם איזה פסל נורא מצינורות פלדה שהגיח מעליה. היא שמעה את לעגם ההפגנתי של ג'ק ובִּי בהיעדרם. הוקל לה שהם לא שם), והזמינה את כוס היין הלבן הכי פחות יקר (שנים־עשר דולר, יותר מכפי שהיתה מבזבזת על בקבוק שלם בבית) וקיוותה שהברמן ימזוג בנדיבות.
    מאז הסערה, נשאר מזג האוויר קר מהרגיל לעונה, אבל השמש זרחה סוף־סוף והטמפרטורות החלו לעלות. ערימות השלג בכל מעבר חצייה במרכז העיר הפשירו במהירות לשלוליות בוץ וקרח שקשה היה לעקוף. מלודי התבוננה באישה מגושמת במיוחד שניסתה לזנק מעל המים העומדים והחטיאה בכמה סנטימטרים. נעל הבלרינה האדומה שלרגלה נחתה היישר במים, שוודאי היו קפואים ומטונפים. מלודי היתה שמחה לקנות זוג נעליים עדינות כאלה, והיתה יודעת שלא כדאי לנעול אותן ביום כזה.
    היא חשה צביטת חרדה כשחשבה על בנותיה הנוסעות לצפון העיר ומנווטות בפינות הרחוב הבוגדניות. היא לגמה מהיין שלה (ככה־ככה), הוציאה את הטלפון מכיסה ופתחה את האפליקציה החביבה עליה, זאת שנוֹרָה קראה לה ״הבולשת״. היא לחצה על כפתור ״מצא״ וחיכתה שהמפה תעלה והנקודות שייצגו את תאומותיה בנות השש־עשרה יופיעו על הצג.
    מלודי התפעלה מפֶּלא המכשיר שכף היד שלה שאִפשר לה לעקוב אחר מיקומן המדויק של נורה ולואיזה כל עוד הסתובבו עם הטלפונים שלהן. והן היו בגיל ההתבגרות; הן תמיד הסתובבו עם הטלפונים שלהן. המפה החלה לעלות, והיא הרגישה את הרטט והחשש המוכרים עד שהעיגולים הכחולים הזעירים והמילה נמצאו! צצו בחלק העליון של הצג, והראו שהבנות נמצאות בדיוק במקום שהן אמורות להיות בו, במרכז ההדרכה למבחן הפסיכומטרי בצפון העיר.
    הן הלכו לקורס סוף השבוע כבר יותר מחודש, ובדרך כלל היא עקבה אחר התקדמותן משולחן המטבח, והתבוננה בנקודות הכחולות מחליקות צפונה מגרנד סנטרל על פי הנחיותיה הקפדניות: מתחנת הרכבת עליהן לעלות לאוטובוס בשדרת מדיסון לרחוב 59, שם עליהן לרדת וללכת מערבה למרכז ההדרכה ברחוב 63 ליד קולומבוס. אסור היה להן ללכת בצד של הפארק, אלא בצד הדרומי של הרחוב, שם יחלפו על פני מִסדר השוערים במדים שישמעו אותן צורחות לעזרה אם ייקלעו לצרה. נאסר עליהן בתכלית האיסור להיכנס לסנטרל פארק או לסטות ממסלולן. מלודי החדירה בהן פחד ויִראָה מדי שבוע, ומילאה את ראשיהן בסיפורים על נערות שנחטפו או אבדו, אולצו לרדת לזנות או נרצחו והושלכו לנהר.
    ״האַפֶּר וֶסט סַייד הוא לא בדיוק כלכותה,״ טען בעדינות וולטר, בעלה. אבל היא פחדה. המחשבה שהן משוטטות בעיר בלי הגנתה האיצה את הלמות לבה וכפות ידיה כוסו זיעה, כמו ברגע זה. כשהבנות ירדו הבוקר בגרנד סנטרל היא לא רצתה להרפות מהן. בשבת היה הטרמינל מלא בתיירים שדפדפו במדריכים ובלוח זמני הרכבות וניסו למצוא את אולם הלחישות. היא נפרדה מהן בנשיקות והמשיכה להסתכל עד שלא ראתה עוד את עורפן - אחת בלונדינית, השנייה שחורת שיער. הן לא נראו כמו תיירות. הן נעו בהמון ללא כל היסוס. הן נראו כאילו מקומן בעיר, והיא נמלאה אֵימה. היא רצתה שמקומן יהיה איתה, כדי שלא יתבגרו. הן כבר לא סיפרו לה כל רעיון או רצון או חשש. היא כבר לא ידעה כמו פעם מה בלִבּן או בראשיהן. היא ידעה שזו דרכו של העולם, שעליה להניח להן לצמוח ולפרוח. היא רצתה שהן יהיו חזקות, עצמאיות ומאושרות - יותר מכול רצתה שיהיו מאושרות - אבל העובדה שכבר לא היתה לה שליטה על המנגנונים הפנימיים שלהן עשתה לה סחרחורת. אם לא יכלה להיות בטוחה איך הן נעות בעולם, לפחות יכלה להתבונן בהן כשהן נעות בעולם, ממש שם, בכף ידה. לפחות בזה זכתה.
    ״ליאו לא יחזיר לכם את הכסף,״ אמר וולטר כשיצאה לתחנת הרכבת. ״אתם חולמים, זה בזבוז זמן.״
    מלודי חששה שהצדק איתו, אבל היא היתה חייבת להאמין שהוא טועה. הם לקחו משכנתה גדולה כדי לקנות את ביתם, מבנה קטן אבל היסטורי באחד הרחובות היפים ביותר בעיירה, אבל ראו את הכלכלה קורסת ואת שווי הנדל״ן שוקע. תנודות שערי הריבית עמדו להעלות את תשלום המשכנתה שכבר כעת לא עמדו בו. מכיוון שהעלייה בערך הבית היתה זעומה, הם לא יכלו לבקש משכנתה נוספת. הלימודים בקולג' התקרבו, וכמעט לא היו להם חסכונות. היא סמכה על ״האוצר״.
    מלודי ראתה אנשים ברחוב פושטים כפפות, מתירים צעיפים ומרימים את פניהם אל השמש. היא הרגישה פרץ סיפוק קטן בידיעה שתבלה את כל אחר הצהריים בפנים, אם תרצה. הסיבה העיקרית לכך שמלודי אהבה את הבר בהייאט היתה שהיא יכלה להגיע אליו דרך המסדרון חסר הייחוד והכמעט ריק שחיבר את המלון לגרנד סנטרל. כשתגיע שעת ארוחת הצהריים היא תחזור לטרמינל דרך הפרוזדור הסודי שלה ותרד לאויסטר בר. היא תבלה כמה שעות בניו יורק וכף רגלה הנתונה בנעל נוחה אפילו לא תיגע במדרכה. היא תוכל שלא לנשום כלל את האוויר במנהטן, שתמיד נראה לה מלא חלקיקים אפורים. בתקופה הקצרה שגרה עם וולט באַפֶּר (אַפֶּר) מנהטן, שם נולדו התאומות, ניהלה קרב איתנים אבוד עם הפיח העירוני. לא משנה כמה פעמים ניגבה את משטחי העץ במטלית לחה, הגרגירים השחורים שבו והופיעו, לפעמים בתוך שעות. ללא מקור ודאי, המשקעים הדאיגו אותה. הם נראו לה כמו ביטוי פיזי של ריקבון העיר, כל ההמונים המצטופפים שנשחקו לאבָק מזוהם ואפור על אדן החלון.
    היא הבחינה בקצה החדר בעוד אישה האוחזת בכוס יין ועבר רגע עד שזיהתה את בבואתה. שערה היה בלונדיני מהרגיל - היא בחרה גוון בהיר יותר בדראגסטור וקיוותה שהצבע ירכך את אפה המוארך ואת סנטרה החזק שגם היא וגם אחותה ביאטריס ירשו מאביהן, שאבות־אבותיו באו מניו אינגלנד. משום מה תווי הפנים החזקים שעשו חסד עם בִּי (מאדאם איקס, קרא ליאו לְבִּי, על שם הדיוקן של סרג'נט), רק שיוו למלודי מראה קודר שלא במתכוון. במיוחד בהלואין התרעמה על פניה. שנה אחת, כשהבנות היו קטנות והן יצאו לקנות תחפושות, הצביעה נורה על פרסומת שהציגה מכשפה - לא מכוערת במיוחד, בלי יבלות או פנים ירוקות או שיניים רקובות, אבל בכל זאת, מכשפה - שעמדה מעל קדירה רותחת, ואמרה, ״תראי! הנה אמא!״
    מלודי לקחה את חשבון הבר שלה מהשולחן והושיטה אותו למלצר עם כרטיס אשראי. הוא לא יחזיר לכם את הכסף, אמר וולט. הוא יחזיר ועוד איך, חשבה מלודי. אין מצב שלילה אחד של טיפשותו, הוללותו של ליאו, יהרוס את עתיד בנותיה, לא כשהן עבדו קשה כל כך, לא כשהיא לחצה עליהן לחלום בגדול. הן לא ילכו לקולג' קהילתי.
    מלודי הביטה שוב במפה בטלפון שלה. היתה עוד סיבה פרטית לכך שהיא אהבה כל כך את הנקודות הכחולות עם תנועותיהן הגליות. הן הזכירו לה את האולטרסאונד הראשון שבו ראתה עם וולט שתי פעימות לב, שני צללים אפרפרים ומעוותי צורה הולמים בקצב לא סדיר באגן ירכיה.
    שתיים במחיר אחת, אמרה הטכנאית העליזה בעוד וולט אחז בידה ושניהם בהו במסך ואחר כך זה בזה וגיחכו כמו שני פתיים אופטימיים. היא זכרה שחשבה באותו רגע: לא יהיה רגע טוב מזה. ובמובנים מסוימים היא צדקה, כבר אז ידעה שלא תרגיש מגוננת מוכשרת וחזקה כל כך כמו ברגע שבו תוציא את הלבבות הפגיעים ההולמים הללו אל העולם.
    כעת התקרב אליה המלצר בהבעה מודאגת. היא נאנחה ופתחה שוב את ארנקה. ״צר לי, גברתי,״ אמר המלצר והושיט לה את הוויזה שקיוותה שאפשר לסחוט ממנה עוד קצת כסף, ״אבל הכרטיס נדחה.״
    ״זה בסדר,״ אמרה מלודי ושלפה את הכרטיס הסודי שהוציאה בלי לומר לוולט. הוא יהרוג אותה אם ידע. כמו שיהרוג אותה אם יגלה שאף על פי שהמרכז הפסיכומטרי בעיר היה זול יותר מהמורה הפרטי שרצתה להעסיק, הוא עדיין עלה פי שניים מכפי שהודתה, ולכן היתה צריכה כרטיס נוסף. ״התכוונתי לתת לך את זה.״ היא התבוננה בגב המלצר בעמדתו כשהעביר את הכרטיס, ושניהם עצרו את נשימתם ונשפו רק כשהמכונה החלה לפלוט את הקבלה.
    אני אוהב את החיים שלנו, אמר לה וולט באותו בוקר וקירב אותה אליו. אני אוהב אותך. את לא יכולה להעמיד פנים - אפילו קצת - שגם את אוהבת אותי? הוא חייך כשאמר את זה, אבל היא ידעה שלפעמים היה מודאג. היא נשענה על היקף מותניו המרגיע, נשמה את ריחו המנחם - סבון וחולצה שזה עתה כובסה ומסטיק מנטה. היא עצמה את עיניה ודמיינה את נורה ולואיזה, מקסימות וגמישות, בתלבושת סיום הקולג' ברחבה מכוסה עלים בעיירה מקסימה בניו אינגלנד, ועתידן נפרש לפניהן כמו גליל משי מעלה אדוות. הן היו כל כך חכמות ויפות וישרות וטובות. היא רצתה לתת להן הכול - את הסיכויים שלא היו לה, את ההזדמנויות שהבטיחה. אני כן אוהבת אותך, וולטר, מלמלה לתוך כתפו. אני כל כך אוהבת אותך. את עצמי אני שונאת.
    בקצה השני של גרנד סנטרל, במעלה מדרגות מכוסות שטיח ומבעד לדלתות הזכוכית שהכריזו ״קֶמבּל אפּרטמנט״, החזיר ג'ק פלאם את המשקה שלו מפני שחשב שהנענע לא ממש עורבבה. ״סתם זרקו אותה פנימה כמו קישוט, לא כמו מרכיב במשקה,״ אמר למלצרית.
    ג'ק ישב עם בן זוגו זה עשרים שנה ובעלו החוקי זה שבעה שבועות. הוא היה בטוח שהפְּלאמים האחרים לא הכירו את המקום הזה, שהיה פעם משרדו של איל הון משנות העשרים, ששוחזר ושופץ בתור בר קוקטיילים יוקרתי. אולי ביאטריס, אבל זה לא היה מקום אופייני לה. מיושב מדי. יקר מדי. היה קוד לבוש מחייב. לפעמים הבר היה מלא באנשים מעצבנים שרק עבדו בניו יורק, ולשמחתו היו מעטים מהם בשבת אחר הצהריים.
    ״גרסה 2.0,״ אמר ווקר כשהמלצרית הניחה את המשקה החדש מול ג'ק.
    ג'ק לגם. ״הוא בסדר,״ אמר.
    ״צר לי על הטרחה,״ אמר ווקר למלצרית.
    ״כן,״ סינן ג'ק כשהמלצרית התרחקה, בקול רם מספיק כדי שיגיע לאוזניו של ווקר, ״אני נורא מצטער שהכרחתי אותך לעשות את העבודה שלך.״
    ״היא רק מביאה את המשקאות. היא לא מכינה אותם.״ ווקר שמר על טון נעים. ג'ק היה מצוברח. ״אולי תיקח לגימה גדולה ותנסה להירגע?״
    ג'ק הרים עלה נענע ולעס אותו לרגע. ״מעניין אותי לדעת,״ אמר. ״אם זה עוזר, לומר למישהו להירגע? זה כמו לומר 'תנשום' למישהו שמתנשף או 'תבלע' למישהו שנחנק. זאת הטפה מיותרת לגמרי.״
    ״לא הטפתי, רק הצעתי.״
    ״זה כמו לומר, 'לא משנה מה תעשה, אל תחשוב על פיל ורוד.'״
    ״הבנתי,״ אמר ווקר. ״אולי אני אירגע ואתה תעשה מה שאתה רוצה?״
    ״תודה.״
    ״אני אשמח לבוא איתך לארוחת הצהריים, אם זה יעזור.״
    ״כבר אמרת. איזה אלף פעמים.״ הניסיון להתגרות בווקר היה מרושע וחסר טעם, אבל ג'ק ניסה בכל זאת מפני שהוא ידע שההתפרצות על ווקר תשחרר לזמן קצר את גוש הזעם המתפתל בתוכו. והוא באמת שקל להזמין את ווקר לארוחת הצהריים. משפחתו ממילא העדיפה את חברתו של ווקר. מי לא? ווקר עם צחוקו הרועם ופניו המאירות ולבביותו האינסופית. הוא היה כמו סנטה קלאוס מגולח, רזה יותר וגֵיי.
    אבל ג'ק לא יכול להזמין את ווקר מפני שהוא עוד לא סיפר לפְּלאמים האחרים על החתונה עם ווקר בספטמבר, החתונה שלא הוזמנו אליה מפני שג'ק רצה שהיום יהיה מושלם, ומושלם מבחינת ג'ק היה נטול־פלאמים. הוא לא רצה להקשיב לחששותיה של בִּי בקשר לתאונה של ליאו או לשמוע את בעלה המגושם של מלודי מספר לכל מי שירצה להקשיב ששמו וולטר־לא־ווקר. (העובדה שג'ק ומלודי בחרו בני זוג עם שם כמעט זהה היה משהו שעדיין הציק לשניהם, עשרות שנים לאחר מכן.)
    ״סליחה שהתפרצתי עליך,״ אמר ג'ק לבסוף.
    ווקר משך בכתפיו. ״זה בסדר, חומד.״
    ״אני מצטער שאני מתנהג כמו אידיוט.״ ג'ק סובב את צווארו, וחיכה לקול הנפץ הקטן, מדאיג אך מספק, שהופיע בזמן האחרון. אוף, הוא מזדקן. עוד שש שנים יהיה בן חמישים ומי יודע אילו זוועות חדשות יכין העשור הזה לגופו הרזה־אך־מתרכך, לזיכרונו שכבר נשחק, לשערו המידלדל בקצב מפחיד. הוא חייך אל ווקר חיוך קלוש. ״אחרי ארוחת הצהריים אני אתנהג יותר יפה.״
    ״לא משנה מה יקרה בארוחת הצהריים, אנחנו נהיה בסדר. הכול יהיה בסדר.״
    ג'ק שקע עוד יותר לתוך כורסת העור ופוקק את מפרקי אצבעותיו בזה אחר זה, צליל שידע שווקר מתעב. ברור שווקר חשב שהכול יהיה בסדר. ווקר לא ידע כלום על צרותיו הכספיות של ג'ק (עוד סיבה לכך שג'ק לא רצה שיבוא לארוחת הצהריים, במקרה שיזדמן לו לומר לליאו כמה ההרפתקה הקטנה שלו בדרכים הצדדיות של לונג איילנד עלתה לו). כספי הפנסיה שלהם נפגעו קשות ב־2008. הם שכרו את אותה דירה ברחוב וֶסט מאז שהיו יחד. חנות העתיקות הקטנה של ג'ק בווסט וילג' אף פעם לא היתה רווחית מאוד, אבל בשנים האחרונות היה לו מזל אם לא הפסיד עליה כסף. ווקר היה עורך דין עצמאי, ותמיד היה זה שהרוויח את הכסף בזוגיות שלהם. ההשקעה הסולידית היחידה שלהם היתה בית קיט צנוע אך אהוב בנורת' פורק שג'ק מִשכן בחשאי. הוא סמך על ״האוצר״ לא רק שישלם את המשכנתה, אלא גם מפני שזה היה הדבר היחיד שהיה לו להציע לווקר כתרומה לעתידם. הוא לא האמין לרגע שליאו תפרן. ולא היה אכפת לו. הוא רק רצה את מה שמגיע לו.
    ג'ק וליאו היו אחים, אבל לא חברים. הם בקושי דיברו. מדי פעם היה ווקר לוחץ (״לא מוותרים על משפחה״), אבל ג'ק עבד קשה כדי להרחיק את עצמו מהפלאמים, בייחוד מליאו. בחברתו של ליאו הרגיש ג'ק כמו גרסה נחותה יותר של אחיו הבכור. לא חכם, מעניין או מוצלח כמוהו, זהות שהצמידו לו בתיכון ומעולם לא נעלמה לגמרי. בתחילת כיתה ט' קראו כמה מחבריו של ליאו לג'ק ליאו לַייט והכינוי המזלזל הזה דבק בו, גם אחרי שליאו סיים תיכון. בחודש הראשון שלו בקולג' נתקל ג'ק במישהו מעיר הולדתו שבירך אותו אוטומטית לשלום, ״הֵיי, לַייט. מה נשמע?״ ג'ק כמעט חבט בו.
    הדלת לבר נפתחה וקבוצת תיירים התפרצה פנימה, והביאה עמה משב רוח קרה מדי לאוקטובר. אישה אחת הראתה לכולם את נעלה הרטובה, נעל בלרינה זולה בצבע אדום צעקני. ״היא נהרסה לגמרי,״ אמרה לבני לווייתה.
    ״אין רע בלי טוב,״ אמר ג'ק לווקר, והחווה לעבר הנעל.
    ״לא כדאי לך לאחר.״ ווקר הרים את אמת ידו והציג את השעון שהיה מתנת חתונה מג'ק, ״קרטייה טנק״ נדיר משנות הארבעים במצב מעולה. הוא עלה לא מעט. לווקר לא היה מושג. וזו רק עוד סיבה לכעוס על הפשלה של ליאו, העובדה שג'ק לא הצליח להימנע מלהצמיד שלט ניאון ענק עם מחיר לכל דבר שהיה להם, והתחרט לרגע על כל רכישה שלו בשנה האחרונה, בשנים האחרונות, כולל כל ההוצאות הלא מבוטלות סביב חתונתם האידילית.
    ״אני אוהב את השעון הזה,״ אמר ווקר, והעדינות בקולו עוררה בג'ק רצון להשליך את כוסו על קיר הלבֵנים מולו. הוא כמעט הרגיש את ההקלה הנהדרת שתציף אותו כשהזכוכית המשובחת תתנפץ למיליון רסיסים. במקום זאת הוא קם והניח את הכוס על השולחן, בכוח.
    ״אל תיתן להם להרגיז אותך,״ אמר ווקר, והניח יד מרגיעה על זרועו של ג'ק. ״רק תקשיב למה שליאו יגיד ואז נדבר.״
    ״בסדר.״ ג'ק רכס את מעילו ופנה לרדת במדרגות ולצאת לשדרת ונדרבילט. הוא צריך לשאוף אוויר צח לפני ארוחת הצהריים. אולי יקיף את גוש הבניינים. בעודו מפלס את דרכו בין ההמון האטי של סוף השבוע, שמע מישהו קורא בשמו. הוא הסתובב ונדרש לו רגע לזהות את האישה בברט, עם הגיחוך המטורף מעל צעיף סרוג בוורוד וכתום, שנופפה וקראה לו. הוא עמד והתבונן בה כשהתקרבה, ולמרות מצב רוחו, חִיֵיך. ביאטריס.
    ביאטריס פלאם היתה לקוחה קבועה במרפי'ז, אחד הפאבים החביבים על העובדים בניו יורק ושכנו לאורך המרחק הקצר שבין רחוב 43 לתחנת גרנד סנטרל. בִּי היתה מיודדת עם הבעלים, גרי, חבר ותיק של טאק מאירלנד. טאק אהב את מזיגת הבירה של גרי, וכשהבר היה שקט גרי היה שר בטֶנור העליז והגבוה שלו - לא ההיצע התיירותי הרגיל, ״דני בוי״ או ״ויילד רובר״, אלא מרפרטואר שירי המורדים האיריים שלו - ״צאו החוצה, בְּלֶק אנד טאנז״ או ״הבלדה על בלינאמור״. גרי היה אחד הראשונים שצץ על מפתן דלתה של בִּי אחרי שטאק מת. הוא הוציא מכיס מעילו בקבוק ג'יימיסון ומזג לכל אחד מהם כוסית. ״לטאק,״ אמר בחגיגיות. ״מי ייתן והדרך תאיר לו פנים.״ לפעמים, באור הנכון, חשבה בִּי שגרי נאה. לפעמים חשבה שהוא קצת מאוהב בה, אבל היא לא רצתה לברר - הוא היה קרוב מדי לטאק.
    ״באת מוקדם היום,״ אמר גרי כשהגיעה קצת לפני שתים־עשרה.
    ״ארוחת צהריים משפחתית. אני רוצה קפה עם טיפ־טיפה.״ גרי פתח את הג'יימיסון ומזג לספל מנה נדיבה לפני שהוסיף קפה. השמש היתה חזקה ונמוכה דיה בשמים הבהירים עד שסנוורה לרגע את בִּי במקום החביב עליה, ליד החלון הקדמי הקטן. היא קמה והזיזה את כיסא הבר הרעוע לצל, הרחק מהדלת. מזג האוויר הזכיר את ינואר יותר מאשר את אוקטובר. הבר הדיף ריח של חימום וסמרטוט רטוב ובירה. ״ניחוח האֵלים,״ היה טאק אומר. לא היה דבר שאהב יותר מבר חשוך ביום שטוף שמש. מכונת התקליטים החלה לפעול, ורוזמרי קלוני ובינג קרוסבי שרו ״בייבי, קר בחוץ״. בִּי וגרי החליפו חיוכים זחוחים. כמה מרגיע שלאנשים אין דמיון.
    בִּי השתוקקה לראות את ליאו, אבל גם היתה לחוצה. הוא לא ענה לטלפון בפעמים שהתקשרה למכון הגמילה. הוא בטח כעס על כולם. היא תהתה איך הוא ייראה. בפעם האחרונה שראתה אותו, בלילה בבית החולים, תפרו לו את החתך בסנטר והוא נראה חיוור ומבוהל. בחודשים לפני התאונה הוא נראה נורא: נפוח ועייף ומשועמם באופן מסוכן.
    בִּי חששה מעימות בארוחת הצהריים. ג'ק ומלודי נעשו מוטרפים יותר ויותר ממצב ״האוצר״, והיא הניחה ששניהם מתכוננים לסמן את חלקות הזדקקותם בהתאמה. מה שבִּי היתה צריכה מליאו לא היה דאגתה העיקרית. היום היא רצתה שאחֶיה הנרגנים בדרך כלל יסבירו פנים יותר, ולו רק ליום אחד, זמן שיספיק לליאו ל... טוב, היא לא ידעה מה בדיוק רצתה שיעשה. יחשוב על איזו תוכנית שתרגיע קצת את ג'ק ומלודי ותיתן לו מספיק אוויר לנשימה כדי שלא יסרב להם לחלוטין - או יברח.
    היא הרגישה איך הוויסקי משחרר את איבריה ומרפה את עצביה. היא הרימה את תיקה מגב כיסא הבר. עצם תחושת הכובד שלו ריגשה אותה. בִּי היתה סופרת. (פעם היתה סופרת? היתה סופרת שלא כתבה לאחרונה? היא מעולם לא ידעה איך לחשוב על עצמה.) לפעמים, כבר לא לעתים קרובות, אבל מדי פעם, היה מישהו מזהה אותה במגזין הספרותי שבו עבדה. ביאטריס פלאם? הסופרת? היתה השיחה מתחילה באופטימיות. היא כבר הכירה את השתלשלות הדברים, נצנוץ ההכרה השמח והרמת הגבות המבולבלת, כשאותו אדם ניסה לזַמן זיכרון עכשווי מיצירתה, כל דבר שאינו סיפוריה המוקדמים. אחרי עשר שנות תרגול ידעה איך להקדים את הבלתי־נמנע. היא היתה חמושה בחופן הסחות דעת מהרומן שכה ציפו לו: בדיחה שחוקה על עצמה על כך שכתבה לאט מדי, איך אם תאמוד את התקדמותה במשך השנים, יצא שהשתכרה חצי פֶּני לשעה. זיוף אמונה טפלה שאין מדברים על יצירה לא גמורה. ייאוש משועשע משאיפתה המתמשכת לשלמות.
    היא שלפה מתיק הבד הגדול שלה ילקוט עור חום, זה שליאו ראה כששוטט בשוק פורטובלו רוד בלונדון לפני שנים כשלמדה בקולג' והחלה לכתוב ברצינות. הוא נתן לה אותו כמתנת יום הולדת. הילקוט נתפר בתחילת המאה העשרים, היה בגודל של מחברת גדולה ונראה כמו תיק מסמכים קטן עם הידית ורצועות העור הקטנות, כמו משהו שמישהו היה נושא בווינה בראשית המאה הקודמת. היא אהבה אותו וראתה בו את תיק המזל שלה עד שנראה שכל המזל שנפל בחלקה פעם נעלם. לפני כמה שבועות מצאה את הילקוט על מדף עליון בארון ולקחה אותו לסנדלר מקומי, שיתקן את אחת הרצועות. בסנדלרייה ניקו וצחצחו את העור, והתיק נראה כמעט חדש, רק בלוויית השִׁכבה הנכונה של גיל ושימוש, כאילו הכיל שנים של כתבי יד מוצלחים. היא התירה את הרצועות ופתחה את התיק, והוציאה את ערימת הדפים המכוסים בכתב ידה התזזיתי. בחודשים האחרונים כתבה בִּי יותר מאשר בשנים האחרונות.
    ומה שכתבה היה ממש טוב.
    והיא הרגישה נורא.
    לפני שנים, כשרק סיימה את התואר השני, שכנע אותה ליאו להצטרף אליו לעבודה במגזין שעזר להשיק בימים שהוצאת מגזין חדש לא היתה שטות גמורה. ״סְפּיק־איזי״ היה חכם וחצוף מספיק כדי להיות קצת שערורייתי, ולכן היה להיט בעולם המבודד של התקשורת הניו יורקית, אותה קהילה ממש שעליה לגלג באכזריות. ליאו כתב טור חודשי, חדשות תקשורת מתובלות ברכילות שטופת זימה שלעגה בגלוי לגוורדיה הישנה של העיר, המלאה בכספי ירושות ונפוטיזם ומנותקת עד כדי גיחוך. בזכות הטור התפרסם קצת וזכה באֵיבה רבה. המגזין נסגר כעבור כמה שנים בלבד, אבל כמעט כל אנשי הצוות המקורי עברו לעסקי תקשורת גדולים יותר או לכתיבת רומנים רבי־מכר או לעיסוקים ספרותיים נחשבים אחרים.
    במשך זמן רב היה ליאו סיפור ההצלחה הראשי. הוא גייס כמה מהכותבים הצעירים והקים גרסה מקוונת של ״ספיק־איזי״ שהפעיל מדירתו הזעירה. הוא המשיך להשתמש בטוֹן הארסי והרחיב את כר הפעולה שלו כשתקף את כל האנשים והתעשיות שדחו אותו, והגדיל את העסק מאתר אחד לשבעה־עשר בתוך חמישה־עשר חודשים. כעבור שלוש שנים בלבד מכרו ליאו ושותפו את האימפריה הקטנה שלהם לתאגיד תקשורת בתמורה לסכום נאה.
    בִּי עדיין התגעגעה לימי המגזין הראשונים. המשרד היה כמו קייטנה רועשת שבה כל הילדים חכמים ומצחיקים והבינו את הבדיחות שלך ושתו אלכוהול כמו גדולים. בימים ההם ליאו הוא שלחץ עליה לגמור את הסיפורים הראשונים. ליאו הוא זה שנשאר עד שעה מאוחרת וניתח את הפסקאות שלה, ובגללו הכול היה טוב ומהודק ומצחיק יותר. ליאו הוא זה שהעביר את הסיפור הראשון שלה לעורך הסיפורת של ״ספיק־איזי״ (והבוס הנוכחי שלה, פול אנדרווד) למוסף הראשון של הסיפורים הקצרים: ״הקולות החדשים ביותר של ניו יורק: את מי אתם חייבים לקרוא״. ליאו הוא זה שהשתמש בתמונתה על שער המגזין (עם הכותרת הכה אופיינית ל״ספיק־איזי״: ״אחותו של העורך כתבה את הסיפור האהוב עלינו, תתגברו על זה״). תמונתה של בִּי עדיין צצה מדי פעם בלוויית מאמרים על ״ספיק־איזי״ (״איפה הם היום?״) או על קבוצת הסופרות הצעירות, כולל בִּי, שאיזה עיתונאי מעצבן כינה ״הסופרות המפורסתמות״. התמונה צולמה ברחוב מוֹט בצ'יינטאון מול חלון של ברווזים מבהיקים בנוסח פקין שנתלו על ווים כסופים, ראשיהם פונים כולם לאותו כיוון. בִּי לבשה שמלה צהובה עם חצאית מתנפנפת והחזיקה על כתף אחת שמשייה ירוקה עם ציורי אדמוניות ורודות ולבנות. הצמות הארוכות שעדיין עיטרו את ראשה היו ערמוניות ונאספו מעל לצווארה. בסנטר מושפל, עיניים עצומות ופרופיל שטוף שמש אוגוסט בשעות אחר הצהריים המאוחרות, דמתה לתמונה מודרנית של הבשורה על הולדת ישו. התמונה הופיעה בקפל האחורי של כריכת ספרה הראשון (היחיד). במשך שנים היתה השמשייה הירוקה תלויה מהתקרה מעל מיטתה. השמלה הצהובה עדיין ברשותה באיזה מקום.
    בִּי סימנה לגרי והוא ניגש עם עוד קפה והניח את בקבוק הג'יימיסון ליד ספלה. היא ראתה איך בחן את רשימותיה ומיד הסיט את מבטו. במשך השנים שמע די קיטורים שלה באוזני טאק על הרומן שאף פעם לא הופיע, וידע לא לשאול אותה על הכתיבה שלה, ולכן הרגישה עוד יותר פתטית, אם זה בכלל אפשרי.
    ליאו אהב - ופרסם - את הסיפור הראשון שלה מפני שהוא היה עליו. הדמות שכינתה בשם ארצ'י היתה גרסה לא כל כך מוסווית של ליאו הצעיר, דון ז'ואן, אגוצנטרי ועוקצני. ה״פריס ריוויו״ פרסם את סיפור ארצ'י השני. השלישי התפרסם ב״ניו יורקר״. ואז זכתה בסוכנת - סטפני, ידידתו של ליאו, שגם היא היתה רק בראשית דרכה המקצועית ואשר השיגה לה עסקה להוצאה לאור של שני ספרים בסכום כזה שבִּי הרגישה חולשה ונאלצה לשבת במשרדה של סטפני ולנשום לתוך שקית נייר. אוסף הסיפורים שלה (ששיאו, הסכימו המבקרים, היה שלושת סיפורי ארצ'י - ״אירוניים להפליא״, ״מצחיקים וחכמים״, ״בין שאתם בעד ארצ'י ובין שנגדו, לא תוכלו לעמוד בפני קסמיו המפוקפקים״) נמכר בשקט.
    ״זה בסדר,״ אמרה לה סטפני. ״זה הבסיס לרומן.״
    בִּי תהתה אם סטפני וליאו עדיין בקשר, אם סטפני בכלל יודעת מה קורה. הפעם האחרונה שבִּי דיברה עם סטפני היתה לפני יותר משנה בארוחת צהריים מביכה במרכז העיר. ״בואי ניפגש במקום שקט,״ שלחה לה סטפני אימייל, כאזהרה לשיחה קשה אך לא מפתיעה על הרומן שהתעכבה בהגשתו ונכתב בקושי.
    ״אני רואה את המאמץ שהושקע בטיוטה הזאת,״ אמרה לה סטפני (ברוח נדיבה - שתיהן ידעו שזה זמן רב לא הושקע מאמץ כזה בטיוטה). ״ואמנם אפשר להתפעל מהרבה דברים -״
    ״אוי, לא.״ בִּי לא האמינה שהיא שומעת את המשפט הנדוש שהשתמשה בו פעמים כה רבות כשלא יכלה לחשוב על משהו שאפשר להתפעל ממנו בכתיבתו של מישהו. ״בבקשה, בלי להתפעל־מהרבה־דברים. בבקשה. רק תגידי מה שבאת לומר.״
    ״את צודקת. אני מצטערת.״ סטפני נראתה מתוסכלת וכמעט מרוגזת. היא גם נראתה מבוגרת יותר, הופתעה בִּי לראות, ואחר כך הניחה ששתיהן נראו כך. סטפני התעסקה בשקית סוכר, קרעה אותה קצת בקצה אחד ואחר כך קיפלה את הקצה השני והניחה אותה על צלוחיתה. ״טוב, תשמעי. כל מה שאהבתי בסיפורים שלך, השנינות והתחכום וההפתעה שלהם - כל מה שהצליח בדפים ההם -״ סטפני שוב השתתקה ועכשיו פשוט נראתה מבולבלת. ״אני לא מוצאת אותם בדפים האלה.״
    משם השיחה הידרדרה.
    ״את זורקת אותי?״ אמרה לבסוף בִּי, בניסיון להתבדח ולהצהיל את האווירה.
    ״כן,״ אמרה סטפני, שלא רצתה שיישאר ספק לגבי המצב. ״אני מאוד מצטערת, אבל כן.״
    ״אני רוצה שהרומן שלי יהיה גדול,״ אמרה בִּי לסטפני וליאו בערב שבו חגגו את חוזה ההוצאה לאור של הספרים שלה, ערב ארוך ואלכוהולי. התרגשותה היתה טהורה כל כך עד ששינתה את האווירה בחדר כשנעה בו, כמו חזית של סוּפה.
    ״זה התפקיד שלי,״ אמרה לה סטפני. ״את רק תכתבי אותו.״
    ״אני מדברת על היריעה. אני רוצה שהיא תהיה מקיפה. חיונית. אני רוצה לשחק קצת, להתנסות במבנה.״ בִּי נופפה למלצר שלהם והזמינה עוד בקבוק שמפניה. ליאו הדליק סיגר.
    ״ניסויים יכולים להיות טובים,״ אמרה סטפני בהיסוס.
    בִּי היתה שתויה מאוד ומאושרת מאוד והיא נשענה על הספסל המרופד והרימה את רגליה על כיסא, לקחה את הסיגר של ליאו, נשפה שלוש טבעות עשן וראתה איך הן מרחפות לתקרה, והשתעלה קצת.
    ״אבל די עם ארצ'י,״ אמר ליאו לפתע. ״ארצ'י יוצא לפנסיה, נכון?״
    בִּי הופתעה. היא לא תכננה עוד סיפורי ארצ'י אבל גם לא חשבה שזמנם עבר. היא הביטה בליאו מעבר לשולחן, כחכחה בגרונה וניסתה למקד את עיניה מבעד לעשן ולשמפניה ולאותן כפיות קוקאין זעירות בשירותים לפני כמה שעות, וחשבה: כן. מה היה הפסוק ההוא מהברית החדשה? הגיע הזמן לשים קץ לדברי הילדוּת?
    ״כן,״ גילתה שהיא אומרת. ״די עם ארצ'י.״ היא היתה פסקנית.
    ״יופי,״ אמר ליאו.
    ״אתה ממילא לא כזה מעניין.״ היא החזירה לו את הסיגר.
    ״כבר לא,״ אמרה סטפני, ובִּי העמידה פנים שלא הבחינה באצבעותיה של סטפני שטיפסו על ירכו של ליאו ונעלמו מתחת למפת הפשתן.
    כמה דפים כתבה מאז? כמה מהם השליכה? רבים מכדי לחשוב עליהם. אלפים. הרומן באמת היה גדול. בגודל חמש מאות שבעים וארבעה עמודים. היא לא רצתה להביט בו עוד.
    היא מזגה לספלה עוד קצת ג'יימיסון, ועכשיו לא טרחה להוסיף לו קפה, ושוב הסתכלה על הדפים החדשים שאיש לא ראה או אפילו ידע על קיומם. זה לא היה סיפור ארצ'י. לא, לא. אבל היו בו אנרגיה ותנועה, אותה בהירות שפה שבאה לה בקלות לפני כל השנים ההן ואז נעלמה בן־לילה, כאילו בדרך כלשהי שכחה בשנתה מיומנות חיונית - איך לקשור את שרוכי נעליה או לרכוב על אופניים או לצרוד באצבעותיה - ואז לא הצליחה לחשוב איך לרכוש אותה בחזרה.
    בפגישתן האחרונה השאירה סטפני חרך צר בדלת - אם יש לך משהו חדש להראות לי, אמרה, ממש חדש, אולי נוכל לדבר. אבל בִּי תצטרך להראות קודם את הדפים לליאו. כנראה. אולי. אולי לא.
    ״מתי נקרא על החיים שלך?״ שאל בקוצר רוח לאחר שפרסמה את סיפור ארצ'י האחרון, זה שבו התקרבה יותר מדי לתכונותיו הפחות נחשקות, היותר חייתיות. טוב, ככה זה. היא השתמשה בחייה. איך הוא מעז להתנגד? ליאו חייב לה. במיוחד אחרי הלילה ההוא בבית החולים. מה שקרה ביולי האחרון קרה גם לה. אלה היו גם החיים שלה.
    נורה ולואיזה הלכו לאורך סנטרל פארק וֶסט, יד ביד, קצרות נשימה מהריצה לאורך שלושת גושי הבניינים מקורס הפסיכומטרי, מתנשמות מרוב ציפייה. ״קדימה,״ אמרה נורה והידקה את אחיזתה בידה של לואיזה. ״ישר למוות בטוח או ניצוּל מיני או שניהם.״
    לואיזה צחקה, אבל היתה לחוצה. הבריחה מקורס הפסיכומטרי התחילה כבדיחה. ״נשאיר את הטלפונים שלנו בלוקרים ופשוט נלך,״ אמרה לואיזה לנורה אחרי שיעור מייגע אחד. ״רק לאמא אכפת אם אנחנו כאן.״ מהבעתה של נורה הבינה לואיזה שבלי להתכוון היא הניעה דבר מה שאין ממנו דרך חזרה. שתיהן שנאו את הקורס. המורָה שהעבירה את השיעורים לא נראתה מבוגרת מהן בהרבה, ואף פעם לא רשמה נוכחות או זכרה שמות או נראה שאכפת לה מי עשה מה. ״בעיקרון אתם קובעים את הקצב,״ היתה אומרת, ונשמעה משועממת וחסרת השראה כשבהתה מבעד לחלון המשקיף על שדרת קולומבוס, כמו משתוקקת לזנק החוצה ולחזור לסוף השבוע היקר שלה. ״אתם מקבלים מהקורס מה שאתם משקיעים בו.״
    ״את גאונה,״ אמרה נורה ללואיזה. ״בואי נעשה את זה!״
    ״רק צחקתי. אמא ואבא משלמים על זה.״
    ״הכול נמצא בספר!״ נורה שלפה את מדריך הפסיכומטרי הענקי. ״הם שילמו על הספר הזה. המורה רק קוראת מהפרק ומכריחה אותנו לעשות את התרגילים. אנחנו יכולות לעשות את זה ברכבת ובבית. זה אפילו לא כל כך קשה. יש לנו עוד שנה לפני שנירשם לאיזה קולג'. אנחנו רק בי״א.״
    לואיזה התפתתה, אבל נלחצה. היא הסכימה שהקורס עלוב, אבל הרגישה אשמה. היתה בבית איזו בעיה עם כסף - תמיד היתה בעיה עם כסף, אף פעם לא היה מספיק כסף - אבל הפעם זה נראה שונה ואולי יותר מפחיד. הוריה רבו הרבה בלחישות וערב קודם לכן אפילו יצאו להתווכח בחצר הקפואה והמושלגת. אבל היא ידעה שברגע שנורה מחליטה משהו זה רק עניין של זמן עד שהוא קורה.
    ״תחשבי כמה הפארק יפה היום עם השלג,״ אמרה נורה והפצירה בה ברגע שנעלמו מעינה הפקוחה של אמן. ״השלג בעיר נגוז. את רואה? השתמשתי במילה מהפסיכומטרי. בואי. יום מושלם היום.״
    אף אחד לא עצר בעדן כשנסו מהבניין דרך דלת צדדית ורצו ברחוב בציפייה לשמוע כל רגע מישהו קורא בשמותיהן. הן קברו את הסלולריים שלהן בעומק הלוקר למקרה שאמא שלהן תבדוק את מיקומן ב״בולשת״ (והיא היתה אמא שלהן. היא תמיד בדקה את מיקומן).
    לואיזה היססה. היא באמת נבהלה מאזהרותיה של מלודי מפני סנטרל פארק ושביליו הקודרים המלאים גברים מרושעים שרוצים דברים מטרידים, מסוכנים ומעורפלים. אבל נורה רצתה למצוא דוכן נקניקיות ואת הקרוסלה ואת טירת בלוודיר ודברים אחרים ששמעו עליהם אבל לא ראו מעולם. לפני שיצאו מהבית היא הדפיסה מפה מהאינטרנט. ״היום נישאר בשבילים הראשיים,״ אמרה, פתחה את המפה והצביעה על המקום המסומן ״אנדרטת שדות התות״.
    ״בואי נתחיל פה.״
    ליאו פלאם הלך לאיבוד. הוא לא נהג להסתובב בצפון העיר, ומה שנראה לו כמו קיצור דרך סנטרל פארק הוביל אותו לאזור שלא זיהה. העובדה שהפארק נראה כמו אזור אסון אחרי סופת השלגים בוודאי לא עזרה. השלג והקרח נחו על העצים שעוד לא השירו את עליהם, הכבידו באופן מסוכן על הענפים והרסו או פגעו באינספור עצים. רבים משבילי ההליכה של הפארק נראו כמו מסלולי מכשולים, חלקלקים ומכוסים פסולת. מבצע ניקוי גדול התנהל בפארק, ומכל עבר התגלגל צליל של מסורים חשמליים. כמה אזורים נתחמו בסרט משטרתי ואילצו אותו למצוא מעקפים. ליאו הסתבך לגמרי.
    הוא הרים את עיניו אל השמים בניסיון לאתר את הפסגות והגמלונים המיוחדים של בניין הדקוטה מצדו המערבי של הפארק ולהבין איפה הוא נמצא, אבל מהמקום שבו עמד ראה רק בניינים גבוהים יותר ולא מוכרים. הוא איחר לפגישה שלו, זו שקבע בטלפון ביום שבו השתחרר ממכון הגמילה, עם ידידו הוותיק ריקו באנדרטת שדות התות. הוא היה חייב לעלות למקום גבוה יותר. פעם ידע איזה טריק שעזר לו להבין איפה הוא בפארק, משהו שקשור למספרים בבסיסי הפנסים המחושלים. הוא ניגש אל פנס הרחוב הקרוב. יש! על הלוח המתכתי הקטן שהוצמד לבסיס נחקקו ארבע ספרות: 6107. האם זה אומר שהוא רק ברחוב 61? אבל ל״07״ גם היתה משמעות, לא? איסט סייד או וסט סייד או איפשהו באמצע הדפוק? זין על אוֹלמסטֶד והשבילים הכאילו־פסטורליים שלו. הוא תחב את ידיו לכיסיו והתחיל ללכת בכיוון שנראה כמוביל מערבה.
    ״איזה מגניב,״ אמרה לואיזה ובהתה בפסיפס השחור־לבן על הקרקע, עם המילה דַמיין במרכזה. היא תיארה לעצמה משהו שונה מאוד, אולי עם תמונת ג'ון לנון. או תותים. או שדות.
    נורה קיפצה על בהונותיה, גם מפני שהתרגשה וגם מפני שהיה קר. ״בואי ניכנס לפארק. תראי אותו. הוא מלא אנשים ומשפחות. ביתן הסירות נמצא ליד הגבעה הזאת משמאל.״
    נורה צדקה. הפארק לא נראה מסוכן בכלל. הוא נראה תוסס ומואר. ״הוא ממש שוקק חיים,״ השתמשה לואיזה בביטוי פסיכומטרי נוסף. ״קדימה.״
    ליאו התקדם בשיא המהירות בהתחשב בציפוי הקרח על המדרכה, וסוף־סוף הגיע לשביל שהכיר. עכשיו ראה את בניין הדקוטה. השביל היה סגור למראית עין, חסום בסרט משטרתי, ומעבר לסרט התנדנד באופן מסוכן ענף בוקיצה עצום ושבור, כמה עשרות סנטימטרים מעל הקרקע. הוא התכופף מתחת לסרט המשטרתי ופצח בריצה קלה במעלה השביל. השביל היה תלול יותר מכפי שנראה, וסוליות נעליו היקרות היו דקות כנייר. הוא תמרן סביב כמה ענפים שנפלו, ושמר מרחק מהבוקיצה, אבל החליק על שלולית קפואה, ארוכה וכמעט בלתי־נראית שהתפצחה תחת משקלו. לפני שהספיק להתייצב, מעד ונחת על אחוריו. חזק.
    ״שִיט,״ אמר ליאו ללהקת דרורים שצייצו כמשוגעים בשיחים מסביבו. הוא שכב שם כדקה. הוא הזיע מאוד אף על פי שגפיו קפאו. השמים התכלכלים מעליו הסוו את החורף המתקרב. איזה שמים אביביים, חשב, שמים מלאי הבטחה. הוא כמעט רצה לעצום עיניים ולשכוח את הפגישה שקבע. (פגישה? שמע באוזנו את קולה של הפסיכולוגית ממכון הגמילה, את הטון המלגלג, את נחרת הבוז המוכרת שלה. בוא נקרא לדברים בשמם האמיתי, ליאו. זאת עסקת סמים.)
    כשהתיישב, שמע רעש במעלה השביל. שתי נערות מתבגרות הגיחו מעבר לפינה בדרכן למטה. ראשיהן התקרבו זה לזה; אחת היתה נמרצת, דיברה במהירות והחוותה בידיה, והשנייה נענעה בראשה והזעיפה פנים. ליאו אהב משהו באופן שבו הנערות רכנו זו אל זו כשהלכו, כמעט כאילו היו קשורות בכתפיהן או במרפקיהן. הבלונדינית הרימה את מבטה, הבחינה בליאו היושב באמצע השביל החלקלק וקפאה על מקומה. ליאו חייך כדי להרגיע אותן ונופף להן בידו.
    ״בזהירות,״ קרא. ״מסוכן פה.״
    הבלונדינית נראתה מבוהלת ותפסה את חברתה שנעצה בליאו - האם דִמיין את זה? - מבט מזהה. שלושתם בהו זה בזה לרגע, ואז תפסה הבלונדינית את ידה של כהת השיער, ושתי הנערות הסתובבו ורצו במעלה השביל.
    ״הֵיי,״ צעק ליאו. ״פני לשלום!״
    הנערות הגבירו מהירות, ואחזו זו בזרועות זו כדי לא ליפול.
    לרגע חשבו נורה ולואיזה שמלודי ארגנה את הופעתו הכמעט־מיסטית של ליאו, שהיא שתלה אותו שם כדי לומר: רואות? רואות איזה צרות אורבות בפארק? רואות איזה מזל יש לכן שאני אמא שלכן? הן תמיד שאלו על אחֶיה ואחותה שגרו בניו יורק ונראו מעניינים ואקזוטיים כל כך, במיוחד דוד ליאו שתמונתו התפרסמה לפעמים במוסף במדור הסגנון עם ויקטוריה, דודתן הזוהרת (לואיזה ניסתה פעם לקרוא לה דודה ויקטוריה באירוע משפחתי נדיר, ולא ידעה אם האישה רצתה לצחוק או לירוק עליה). מלודי נראתה פגועה כשהצביעו על התמונות, ופניה הביעו מורת רוח ואכזבה. הבעתה עוררה בנערות תחושת אשמה כזאת עד שחדלו להזכיר את התמונות, ובמקום זה הסתירו אותן בקופסת טאפרוור בארון הבגדים המשותף שלהן. לפעמים היו שואלות את אביהן על ליאו, והוא רק היה אומר, ״הוא תמיד היה נחמד מאוד אלי. הוא לא ממש טיפוס משפחתי.״
    והנה הוא. ליאו. מתנדנד כמו צב הפוך. (״הוא לא התנדנד,״ אמרה נורה, וביטלה את ניסיונותיה של לואיזה לתאר את הרגע המוזר בדרכן הביתה ברכבת. ״הוא ניסה לקום. השביל היה קפוא.״ אבל לואיזה היתה תקיפה, כמו מלודי. ליאו בדיוק השתחרר ממכון גמילה, התעקשה, והוא לא היה צריך להיות בפארק. הוא היה אמור לפגוש את אחיו ואחיותיו לארוחת צהריים!) בקצה השביל הן עצרו והסתתרו מאחורי גזע עץ כדי לבלוש אחר ליאו.
    ״זה לגמרי הוא,״ אמרה לואיזה.
    ״כדאי להגיד משהו?״ שאלה נורה.
    לואיזה היססה. גם היא רצתה לגשת אל ליאו, אבל חשבה שלא כדאי. ״הוא יגיד לאמא,״ אמרה. נורה הנהנה בפה מכווץ, מאוכזבת. שתיהן עמדו בשקט, לא העזו לנשום והתבוננו כמה דקות בליאו. הוא קם וניער את מכנסיו. הוא התיישב על סלע גדול. ״מה הוא עושה?״ לחשה נורה כשליאו נעץ את מבטו בשמים. היא הצטערה שהם לא משפחה רגילה. היא הצטערה שלא יכלה לרוץ למטה, לנופף לו. הוא יחייך ויצחק והם יבלו את היום יחד. במקום זה הן התחבאו מאחורי עץ. הן לא ידעו את כל הפרטים על מכון הגמילה, אבל הן ידעו שקרתה איזו תאונה ושהיא היתה איומה וקשורה לסמים. ״מי מסניף היום קוקאין?״ שמעה לואיזה את אמה אומרת לאביהן ערב אחד בקיץ שעבר.
    ״אולי הוא קונה סמים,״ אמרה לואיזה והעיפה בנורה מבט מודאג. ״אחרת למה הוא נמצא פה בדיוק לפני ארוחת הצהריים?״
    ליאו נאנח, התרומם וניער זמורות ועפר ממכנסיו. הוא התיישב על סלע סמוך ואמד את הנזק שנגרם לכפות ידיו. משהו הטריד אותו, משהו בנערות. הוא באמת הפחיד אותן. הוא הניח שנפילתו היתה מגושמת, אבל התקשה להאמין שהוא נראה מסוכן. למה הן נראו מפוחדות כל כך? בטח אסור לילדים היום להיכנס לפארק בלי הורים - אפילו בגיל ההתבגרות, אפילו נערים. הנערות בוודאי כבר מחפשות שוטר.
    לעזאזל, חשב ליאו. מה יהיה אם הן באמת מחפשות שוטר? מה יהיה אם חשבו שהוא שיכור, או גרוע מזה, ומסרו את תיאורו לשוטרים שמחפשים אותו ברגע זה? אסור לו להיתפס עם סמים. עורך הדין שלו הבהיר לו במפורש: תישאר נקי עד שיאשרו את הגירושים. בלי נסיעות. בלי בזבוזים חשודים. בלי צרות. ליאו קם והלך לעבר שאון התנועה. בקצה השביל פנה, וסוף־סוף ידע איפה הוא בדיוק. ממש מול סנטרל פארק וסט. הוא יוכל לעצור מונית ולנסוע ישר לגרנד סנטרל ולא לאחר לארוחת הצהריים. אם יפנה ימינה, יגיע לאנדרטת שדות התות בתוך שתיים או שלוש דקות.
    הוא היסס. מעליו נשמעה צווחה מחרישת אוזניים. הוא הרים את עיניו וראה שלושה עורבים ענקיים יושבים על אחד העצים המעטים שכבר השירו את עליהם. כולם צרחו בבת אחת, כאילו התווכחו על צעדיו הבאים. ממש מתחתם, באמצע הענפים הנזיריים והעגומים ובבסיס ענף מסועף, גוש חום־בוצי של עלים. קן. לכל הרוחות, אפשר לחשוב שהם שומרים על אוצר.
    ליאו הציץ בשעונו והחל ללכת.
    • סינתיה ד'אפרי סוויני
    • סינתיה ד'אפרי סוויני
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות